ט"ז באדר א' תשפ"ב, 17 בפברואר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
(תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהילים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח)
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב' ו')
אנחנו בפרשת כי תישא. פרשה דרמטית ביותר. היא למעשה נקודת מפנה בין ההתגלות המאוד גדולה שהיתה לעם ישראל, ההתגלות הגדולה ביותר אי פעם שהיה לעם, לקבוצה ביחד. ליחידים כן יש לאורך ההיסטוריה אבל קבוצה שלמה שיש לה התגלות אלוקית בבת אחת בו זמנית אותה התגלות, זה היה רק פעם אחת בהיסטוריה, באנושות, ומההתגלות הגדולה ביותר לאורך כל הניסים שנעשו לעם ישראל מהמכות של מצרים לחציית ים סוף, ועד מתן תורה.
בפרשה הזו נופל דבר. למעשה הפרשה הזו היא פרשת חטא העגל ואחריה העולם משתנה.
אז היום דווקא לא נתחיל לקרוא מפסוק א' כי מפס' א' מדובר על ענין מחצית השקל שזה גם כן ענין איזוטרי מאוד, מאוד מרתק אבל אנחנו נדחה את העיסוק בו לשנים אחרות, ב"ה, ואנחנו נתחיל עם המשבר הגדול ביחסים של הבורא והנברא, ביחסים של עם ישראל, של מבנה הנשמות, של מערכת הנשמות שנבחרה ואמרה נעשה ונשמע. אותה מערכת נשמות עכשיו, וגם כשהקימה את המשכן ונתנה תרומה ונתנה כופר, מחצית השקל, אותה מערכת נשמות, שהמנהיג שלה עולה לקבל את לוחות הברית, הוא עולה ומתרחק ממנה, נופלת לתוך החטא הכי חמור של העבודה הזרה, שבבת אחת מוריד את כל רמת התודעה של כולם.
אם אתם זוכרים, בפרשות קודמות, בפרשה הקודמת, אומר אלוהים לעם ישראל, שהוא יקח אותם להיות לו לממלכת כהנים וגוי קדוש. ממלכת כהנים זה בעצם המתווכים בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, הכהן, הוא היה המתווך בין העם לקדוש ברוך הוא. עכשיו אם עם שלם הוא ממלכת כהנים, אז התפקיד שלו הוא לתווך בין כל אומות העולם לבורא עולם. בתוך בן אדם אחד, זה בכל הרצונות לקבל שאפשר לחוש אותם אי פעם לבין הקודש, הקדושה או הבורא.
אז אותו עם שאמר נעשה ונשמע ולקח על עצמו את המשימה הזאת, משימה מאוד קשה, היא משימה אפילו כפוית טובה. אז אותה קבוצת הנשמות שהיא בעצם הולכת ומתפתחת במהלך הזמן והאלוהים שלה זה אותו האלוהים שמתגלה אליה כל פעם בצורה אחרת, בהתאם להתפתחות שלה. לכן איך הוא נקרא, אותה הוויה ששואל משה את ההוויה, אם ישאלו אותי מי שלח אותי, אם פרעה ישאל אותי מי שלח אותך אלי, מה הוא עונה לו הבורא? אהיה אשר אהיה.
אהיה אשר אהיה. הוא אומר לו. האהיה אשר אהיה זה התנועה לעתיד זה תנועת ההשתנות. זאת אומרת שאתה תחווה אותי והעם יחווה אותי בהתאם להתפתחות שלו כל פעם באופן אחר, בשם אחר, בהתגלות אחרת.
אז לעומת זה, אנחנו רואים שנעשה העגל וגם אהרון אומר למשה עגל מסכה, שזה בדיוק הדבר ההפוך, כי מה זה מסכה? מסך.
נכון, מסך. המסכה לא משתנה, היא קפואה. זאת אומרת אלוהות העגל, זה אלוהות שלא משתנה. זה נקרא לעבוד לפסל ומסכה. זה אומר לא לעבוד להתפתחות. להתפתחות התודעה. זאת אומרת לקחת משהו שנכון בזמן מסוים, ובמקום מסוים, להקפיא אותו ולהשתחוות לו. להגיד "אלה אלוהיך ישראל". רק מזה אפשר לעשות שיעור שלם על המקומות שאנחנו לוקחים רעיון, אמונה, מנהגים, ואנחנו מכיון ששרתו אותנו פעם, אנחנו מקפיאים אותם בזמן והם כמו מסכה. הרוח או אלוהים כבר עבר הלאה. זה כמו שאתה עושה מסכת גבס, ואחרי זה אתה מוציא אותה. הבן אדם כבר לא שם אבל אתה אומר, אהה, הנה הבן אדם.
אז האלוהות כבר, זה לא שהאלוהות עברה הלאה, האלוהות לא משתנה, אבל התודעה שלי בתפיסת האלוהות אמורה להשתנות כל פעם בהתאם להתפתחות שלי, אז אני עובדת פסל ומסכה. זה נקרא עבודת אלילים, עבודה זרה. לכן היא מאוד מאוד אסורה ביהדות. משום שהיא בדיוק נוגדת התפתחות.
קו אמצעי, זה קו של התפתחות. היא תמיד כשיש איזון, אז הצד השמאל מתגבר, זאת אומרת, החסרונות מתגברים, ואז מכופפים אותם לימין, ויוצאת סינטיזה חדשה, יוצא משהו חדש, יצירה חדשה, ואז היצירה החדשה כבר הופכת להיות הדבר כבר, שנגיד התזה, אם נשתמש בשפה הזאת, ואז באה עוד פעם אנטיתזה ושוב יוצא סינטיזה חדשה ואז שוב פעם, עד אין סוף.
זאת אומרת שעם ישראל, או הישות הזאת שנקראת ישראל, היא ישות מתפתחת. וכאן קורה בחטא העגל, בדיוק הדבר ההפוך. אלוהות קפואה, אלוהות בלתי משתנה, ובדרך כלל הפרשות האלה יוצאות, הן קרובות לחג פורים. השנה בגלל אדר א' ואדר ב', אז אנחנו באדר א', זה עדיין לא פורים, אבל זה יוצא בד"כ מקביל לפורים ומה מוצאים בפורים, במגילה, בהקשר למה שאמרתי?
תחפושות. מסכות. אז במגילה כל אחד מתחפש שם. כולם. הכל במסווה, גם הקדוש ברוך הוא בא במסכה, במסווה. כי אמרנו אפילו פעם אחת אין את שם אלוהים בכל כינוי שלו, או בכל שם שלו, במגילת אסתר.
אז מה מסתתר מאחורי המסכה? הסתרות זה קשור לפורים. אבל על זה נדבר כשנגיע, ב"ה, יותר קרוב לפורים.
עכשיו אבקש שנקרא בפרק ל"ב, החל מפס' א'.
{א} וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: {ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: {ג} וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: {ד} וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: {ה} וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר: {ו} וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: (פ) {ז} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: {ח} סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: {ט} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: {י} וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: {יא} וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: {יב} לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: {יג} זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: {יד} וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
מרגישים כאן את העצמה של מה שקורה כאן. אח"כ כמובן השיח של משה עם הוויה, יש שם משהו מאוד מאוד מיוחד.
{א} וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן ויקהל , אנחנו רואים שזה כבר מצביע על הפרשה הבאה, פרשת ויקהל, ונדבר אליה כשנגיע. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ. מי הלך לפניהם כשהם הלכו במדבר? עמוד האש ועמוד עשן.
עכשיו משה, שהוא בעצם הנציג של אותו הוויה, "מי הוויה אשר אשמע בקולו", אומר פרעה למשה, הוא נעלם להם מהעיניים. אז הם רוצים איזושהי נוכחות, נוכחות כלשהי, שתלך אחריהם.
רוב המדרשים אומרים שכשאומרים פה העם ולא ישראל, מדובר כאן על ערב רב. ערב רב הם אלה שיצאו עם עם ישראל ממצרים, כשדיברנו עליהם בפרשה הקודמת, שהם קשורים לנשמת משה.
ערב רב זה כל המכשפים והקוסמים הכי הכי גדולים במצרים שהם ראו שבעצם ההוויה הוא, כוחו הרבה יותר גדול מאשר פרעה, שפרעה היה כמו אלוהים במצרים, הבינו שיש כאן כוח הרבה יותר גדול והלכו אחרי משה כמייסד דת חדשה, דת הוויה. בעוד שעם ישראל לא הלך אחרי משה כמייסד דת אלא כמייסד זרם של תיקון ולכן עם ישראל, פניו לארץ ישראל ולא משנה מי יביא אותו.
אבל הערב רב, אומרים, ברגע שנעלם הכהן הגדול שלהם, כלומר, המייסד הדת החדשה, אז הם התבלבלו. הם רצו חזרה נוכחות. אז זה אומרים הערב רב. ומי זה הערב רב מאז והעד היום. ערב רב זה אלה שלא מכירים במדינת ישראל כמדינת הלאום של עם ישראל, לכן מי זה הערב רב היום? נתורי כרטא. כך אמר בעל הסולם.
מי שלא מכיר בישראל כמדינת הלאום של האומה הישראלית, שזה קשור לתהליכים רוחנייים מאוד מאוד גבוהים. זה לא קשור לאיך אנחנו מתייחסים בצורה מבזה לכל תושב שהוא לא יהודי. זה כמובן , עם ישראל, לא מבין את המשימה שלו להתייחס לכל גר ותושב לא רק גר ותושב, אלא אל כל מי שגר כאן, ובטח לישמעאל שהוא אחיו, ולספק את כל מה שהוא צריך, לא כאזרח סוג ב'. אבל זה שעם ישראל, ומדינת ישראל, זה דבר אחד, או ארץ ישראל, זה דבר מאוד מאוד חשוב להבנה שתהליכים רוחניים מאוד גבוהים, שקשורים לעולם האצילות.
אז כל מי שאמר את זה, אמר את זה מניטו. מניטו זה הרב יהודה אשכנזי, מאוד מאוד מרתק, אלג'יראי ממוצא צרפתי, מאוד נאור. הוא כבר מת. יש עכשיו איזשהי התחדשות של הלימוד שלו, ולמעשה מאז ומתמיד, כל מי שמפריד את האומה ואת המדינה והדת, זאת אומרת במובן הזה שהוא עושה מישראל דת, שזה לא דת, אז הוא בעצם במובן מסוים ערב רב.
המפרשים אומרים שכשכתוב, העם, זה אומר, שהערב רב רצו לעשות אלוהים אחרים כמו האלוהים שהיו להם במצרים, והם סחפו אחריהם את עם ישראל.
משתתפת: כשמדובר על ארץ ישראל בגשמי, על ארץ, אז זה לא סמל למשהו, זו האדמה עצמה?
אורנה: זה האדמה הזו עצמה. זה לא סימבול. האדמה היא ההשתלשלות האחרונה של תהליכים רוחניים מאוד מאוד גבוהים שאם אנחנו לומדים את תלמוד עשר ספירות במשך הרבה שנים, אנחנו מתחילים להבין קצת מכל הסודות האלה העצומים של בריאת היקומים בכלל, איך זה בסופו של דבר משתלשל עד אלינו לעולם הפיזי.
לכן הרעיון של אוגנדה הוא לא רעיון נכון וכל מקום אחר. אני לא צריכה להכביר על זה מילים. פשוט צריך להסתכל גם היום על האנטישמיות בכל העולם, כולל באמריקה, ולראות איזה מדינה עכשוית, אם זה היה פעם גרמניה וצרפת, אז מה הולך להיות עכשו. זה ברור למי שיש לו קצת שכל בראשו ועיניים בראשו ושהוא לא אחוז בדעות קדומות.
זה לא אומר חלילה וחס, שאתה משפיל את מי שהוא לא ישראל. ההיפך, אתה מחויב אליו, זה מהתנ"ך, אתה מחויב לתת לו את כל הזכויות אבל בתנאי שהוא יכיר בזכות שלך לארץ הזאת. זו הארץ שניתנה לאברהם, יצחק ויעקב. זה לפי הקבלה.
משתתף: אני מרגיש שזה, אני מאוד שמח על מה שאמרת, כי בתחושה שלי, מעבר למה שקורה באירופה או בארה"ב, יש עוד סוג של החלשות. ההחלשות באה מבפנים כאשר ישראלי, יהודי, לא מכיר בזכותו פה על האדמה, ממש כציווי, יש החלשות פנים ואיזשהו התפרקות מסוימת. אני לא הבנתי את זה במשך כל חיי הבוגרים. מבין את זה רק בשנים האחרונים.
אורנה: נכון. כי עכשו יש איזושהי תנועה. גם, אני חושבת שהקורונה הביאה לערעור גם אצל החרדים, גם אצל החילוניים, גם אצל אלה שבאמצע. האנשים מתחילים להסתכל עוד פעם על האופן שהם חשבו על החיים, וגם האופן שכל אחד נסגר בתוך הדעות שלו ומתחילים לראות שאולי צריכה להיות איזו תנועה, של כעם אחד בלב אחד. ביחד "ויחן העם מול הר סיני כעם אחד ולב אחד". צריך להבין עוד פעם שישראל זה שליחות זה לא זכויות יתר. זה לא שאני עם סגולה כי אני יותר טוב. עם סגולה זה עם של סגול. סגול זה 3 נקודות, זאת אומרת עם שהולך ב- 3 קוים. עם שהוא קו האמצע, שהוא נושא את אחדות הניגודים בתוכו. ואת זה הוא צריך להביא כקורבן לכל העמים. זה בגדול ובאדם אחד זה גם כן משהו שכבר דיברנו עליו.
אז עכשיו הם אומרים, וירא העם כי בושש משה מלרדת. כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
לפני זה, מי העלה אותם מארץ מצרים?
"אנוכי הוויה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הם נוכחו בהתגלות הזאת. פתאום זה משה האיש. יש כאן ממש נפילה של תודעה. "אנוכי הוויה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אז עכשיו הם אומרים, "משה האיש".
משתתף: אבל זה מסתדר אורנה, אם את מתייחסת לזה שהערב רב למעשה הוביל למהלך הזה. יש סימנים.
אורנה: בהחלט. נכון. איזה סימנים?
משתתף: {ד} וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל
אורנה: נכון. תכף נתייחס לזה.
אז הם אומרים, אנחנו רוצים תחליף. אנחנו רוצים גילוי. אנחנו רוצים עוד פעם גילוי. משה הלך לו אי שם להר. עכשיו הוא חבוי מעינינו, אנחנו רוצים גילוי. עגל זה מהמילה גילוי. עגל זה מהמילה עיגול. עיגול מי שלומד איתנו קצת קבלה, יודע שעולם העיגולים זה עולם הטבע, זה לא עולם היושר. זה העולם שאין בו אבחנה. ושמלכות דאינסוף עשתה מסך על העולם הזה. עשתה מסך מלקבל הכל בלי הבחנה. היא אמרה לא ככה אני מקבלת, אני מקבלת במידה וקו. וקו אמצעי. אז הם רוצים גילוי. אין להם אורך רוח להסתרה, ללקבל את האור בד בבד עם התפתחות התודעה שלהם. זה עגל. זה עניין של עיגול.
אז זה למעשה הרצון לקבל. הרצון לקבל מה הוא אומר? אני נבראתי ראשון. למה הוא אומר אני נבראתי ראשון? כי המהות של האדם זה רצון לקבל. המהות של הבורא זה רצון להשפיע. ברא הבורא נברא שיהיה ההיפך ממנו כדי שיוכל להשפיע לו. אז הוא אומר הרצון לקבל. אני נבראתי ראשון, זאת אומרת אני גם מטרת הבריאה. והוא צודק. כי מה מטרת הבריאה? לדעת פעולותיו, שמותיו וכינוייו ובמילים אחרות, להיטיב לנבראיו.
אז הוא אומר, הבורא רוצה לתת לי הכל, הוא הבטיח לי את זה משחר נעוריו, וזו גם המטרה שבגללה הוא ברא אותי. אז אני רוצה לקבל הכל, אבל הוא לא אומר אני מחכה, אני לוקח את זה במידה, אני לא לוקח את זה להפקרות שלי, אני לא לוקח את זה לאגואיזם שלי, אלא עכשו והכל. זה מאוד מאוד מאפיין את העולם המודרני. עכשו וכמה שיותר הרבה.
משתתף: הוא לא מתקן את הכלי.
אורנה: הוא לא מתקן את הכלי. אין תיקון. העיגולים לא מתקנים את הכלי. קו היושר הוא הקו שבעצם הוא הקו של התיקון, של התקנת כלי אחר.
אז הם אומרים ככה: לא רוצים לעבוד בנסתר. אותו הכוח שהוא משה, שהוא בושש לבוא, ובושש יש גם את המילה שש, ושש זה גם זעיר אנפין, זעיר אנפין זה קו אמצעי וזה גם משה וזה גם הקדוש ברוך הוא, אז אנחנו רוצים גילוי בתוך הדעת. אנחנו לא רוצים ללכת מעל לדעת. באמונה שמשה שם נעלם, מי יודע מה קרה לו. ובכלל, אם ניקח את זה על עצמנו, אולי בכלל כל ההתגלות הזו היתה הזיה.
כל אחד מאיתנו, פעמים רבות, או ספורות, מרגיש אחדות. מרגיש בורא. מרגיש/ה שהכל נכון. מרגיש שהכל נכון ושהכל אחדות. אבל זה עובר. וכשזה עובר אנחנו אומרים אולי זו היתה הזיה. אולי דמיינתי.
אז גם יכול שזה מה שעבר בליבם, אני לא יודעת, בכל מקרה, אותו משה בושש לבוא. אז אנחנו מתקהלים מבקשים מאהרון גילוי. ולמה מאהרון?
משתתף: הוא הנציג הבכיר
אורנה: הוא נציג בכיר, לאיזה צד אהרון שייך, לשמאל או לימין?
משתתפת: ימין
אורנה: נכון. ימין. הלויים הם צד שמאל, בתוכם הכהנים היו הצד של החסד. אנחנו למדנו שהחסד זה אור חוזר. זה האור שהנברא מחזיר לבורא בחזרה וזה הכלי היחיד שאפשר לקבל גילוי. כי אם לא, אז הגילוי הופך להיות חושך.
אם מקבלים גילוי ישיר כמו שמש, ואני מסתכלת על שמש , כמו לראות את זיו יופייה וזוהרה ובוהקה, אני מסתכלת כמה דקות ישירות לשמש ואז מה שאראה זה חושך לנצח. זאת אומרת, חלילה אני אתעוור. לכן, העם או הערב רב, יודעים שהם לא יוכלו לקבל את האור בצורה שהיא לא תתגלה כחושך, אלא אם כן, תהיה להם שיתוף פעולה עם כלי שנקרא אור חסדים. זאת אומרת, שאהרון ימשוך בשבילם אור כאילו בשביל להשפיע, כי אור חסדים זה אור של השפעה, ואז הם יקחו את זה לשימוש לרעה.
את הנושא הזה, של משיכת אורות באצטלה של להשפיע ואח"כ לקחת את זה לעצמך, זה דבר רווח ומסוכן מאוד. מאוד מאוד מסוכן.
למשל, דוגמא קטנה, נגיד שאתה מתחיל איזושהי פעילות של צדקה. אוסף כספים ליתומים. עכשו, המון כסף עובר דרכך, ואתה בפעילות של צדקה ומקבל המון שפע. זה נקרא לקבל המון אור. בשלב מסוים, אתה יכול להגיד, רגע, אני עושה פעולה כל כך טובה, אז בסדר אני אשתמש בחלק מהכסף למונית, אני לא אקח אוטובוס. אח"כ, המונית הזו כבר הופכת לקחת את הילדים שלך מהבית ספר, כי אין לך זמן, אתה בפעילות של צדקה וכו' וכו', עד שזה הופך להיות מעילה. הרבה אנשים, מתחילים עם כוונות טובות, ומקבלים הרבה שפע מתוך הרצון להשפיע שמותר לקבל שפע, אינסוף שפע אם יש לך רצון להשפיע אבל אז, לאט לאט לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו. למי זה נאמר? לקין.
כולנו קין במובן מסוים. אז החטאת אורב לפתחינו. ולקבל אורות גדולים מדי זה מאוד מסוכן. זה מביא ליוהרה, זה נותן הרבה כוח, זה נותן הרבה כבוד, ואז זה יכול להביא לרצון לשליטה ולשררה מתוך תחושה שאתה מאוד מיוחד.
הם ידעו את זה, הערב רב, שבלי שהם פונים לאהרון, אין סיכוי שהאורות הגדולים שהם יקבלו, יחוו כאור. אלא, הם יחוו כחושך. בקיצור הם היו צריכים כלי. הם היו צריכים כלי מתוקן, כשהכלי המתוקן בא תמיד מהימין.
משתתפת: מעניין אם השמש שאנחנו לא יכולים להסתכל, אבל אור הירח כשהוא חוזר, האור שלו לא מסנוור אותנו.
אורנה: נכון מאוד, כי ישראל עובדים ללבנה, ישראל עובדים בהסתר לא בגילוי. עמים אחרים עובדים לשמש. ישראל עובדים בהתפתחות של הלבנה שמתחילה בקטן עד שהיא גדלה. ואח"כ היא הופכת להיות חסרון כדי לקבל את האור הבא. זה משמעות של העבודה ללבנה ולא לשמש.
משתתפת: עוד הערה. הם אומרים לא ידענו מה היה לו. הפועל הזה של ידיעה תמיד מרתק אותי, דווקא פרעה ויתרו שניהם אמרו, עתה ידעתי, כלומר היה להם שם גילוי. ופה יש אי ידיעה.
אורנה: הם אומרים באופן שלא משתמע לשתי פנים, הם אומרים, לא רוצים להיות עם כהנים וגוי קדוש. עזוב אותנו מהדבר הזה, זה קשה מאוד. זה אומר הערב רב, זה למתאים לנו, אולי זה מתאים למושה ומושים ומושיות למיניהם. אנחנו רוצים משהו קונקרטי, בתוך הטבע, בתוך העולם שאני יכול לאחוז בו.
כמה פעמים אמרנו, נתנו את הדוגמא, שכשמגיע איזשהו רגע שיש איזה חשיפה שלנו בביוגרפיה, שאנחנו מגלים איזה חסרון שבנו, או אנחנו מגלים איזשהו גילוי על עצמנו, ואז שואלים את היועץ הביוגרפי, ועכשו מה לעשות? אז היועץ הביוגרפי אומר, עכשיו תתפללי שאלוהים יקח ממך את החסרון הזה. אז המיועץ אומר, יופי, תודה, וכעבור שניה, הם שואלים, ומה עוד לעשות? כאילו, תכלס, מה עוד לעשות? זה בסדר בשבילם, הבנו, זה איזשהו כלי שלא יזיק, לא מבינים שזה ה-כלי. שזה כלי המשנה עולמות. שאני בעצם אומרת, אני לא יכולה, ואני מבקשת ממך שתמלא את החסרון שלי, זה הכלי.
אז לא, אנחנו רוצים משהו ממשי. אז תגידי לי משהו ממשי. תגידי לי לעשות לעצמי טבלה שיותר אני לא אוכלת עוגה כל יום. אני רוצה משהו קונקרטי. הקונקרטי זה בתוך הדעת. והתפילה היא מעל לדעת ואנחנו לא מאמינים בכלי הזה, או לא מאמינים בו מספיק. אנחנו מוכנים לקבל אותו כהתלוות לאיזשהי פעולה קונקרטית. זה לא שאני אומרת שלא עושים פעולות קונקרטיות, אבל להבין שכוח השינוי הוא לא בפעולה הקונקרטית, כוח השינוי הוא בתפילה. למה? כי השינוי הוא לא על ידי. הוא לא ע"י החלטה שלי. 1000 פעם החלטתי ולאט לאט ההחלטה שלי התפוגגה.
אמרנו את זה היום בשיעור לסופרוויז'ן של המורות, שמה שמותר לאחרים, לנו אסור. כי אנחנו לא מעוניינים בשינוי התנהגות, אנחנו מאמינים בשינוי, בטרנספורמציה של עצמנו, אז מה שמותר לפסיכולוגים, אסור לנו. זה לא רק ענין של להתנהג אחרת, זה ענין של להשתנות. אז זה עם קדוש, זה גוי קדוש, זה עם של כהנים, וזאת משימה קשה מנשוא. קשה מנשוא ובטח מי שהוא לא ישראל. מי שלא שייך למשימה הזאת המיוחדת ודאי שהוא לא ירצה את זה, גם מי שהוא ישראל, לא מדברת עכשיו על גנטיקה, גם מי שהוא ישראל בנטיות שלו. לפעמים יש רגעים כאלה שאנחנו אומרים, הלוואי שהייתי מישהי אחרת, הלוואי והייתי חיה חיים פשוטים. למה היא יכולה לחיות עם שני ילדים וכלב והכל בסדר, והכל מסודר, והילד שלה חמוד, והילדה שלה לומדת באוניברסיטה, והבעל שלה בהייטק, והכל בסדר, למה אני כזאת? למה דווקא אני?
טוב, אנחנו פחות אומרים את זה, אבל, למה אני, לא רוצה את המשימה הזאת. אבל אני רוצה לשאול אתכם, במקום שאני אגיד למה אני. האם אתם מוכנים לקחת את המשימה של גוי קדוש וממלכת כהנים, זה מה שאנחנו אמורים לעשות בתוך הקהילה הזאת. בוודאי שבימים טרופים אלה, האם אני מוכנה לקחת את המשימה הכפוית טובה הזו, שאפילו יכול להיות שלא אני אקצור את הפירות מהעבודה שלי? זאת אומרת, מי שיקצור זה דורות אחרינו. האם אני מוכנה לקחת את זה? מפנה את זה כשאלה להרהור, לפתוח את זה כשיח.
משתתף: אני לפעמים שואל את עצמי אבל יש תשובה שמגיעה מיד, אני לא יודע אם היא תהיה לי מחר, אבל עד עכשו התשובה היא, אין ברירה. אין ברירה בכלל. זה לא אם אני רוצה או לא רוצה. אני יכול לעבוד על עצמי או לא לעבוד על עצמי. לפעמים בא לי, לא בא לי, כן טוב לי, לא טוב לי. איזה ברירה אחרת יש. אני מרגיש שזה כמו מטריקס. הגלולה הכחולה או הגלולה האדומה. מה זאת אומרת? אין לי ברירה. לפעמים אני עייף.
אורנה: נכון. עייף זה תיאור טוב של זה.
משתתפת: אני יכולה להגיד שזה רצוא ושוב. אני מרגישה את הירידות ואני מרגישה מאוד מאוד חזק שכל מפגש שלנו, שיחה, קבוצה, שיעור, מעורר בי שוב את המקום הזה של, אני מוכנה לקחת על עצמי, אני מוכנה לעשות כל מה שצריך. וזה יורד וחוזר. זה ממש תנועה.
משתתפת: אני רוצה להגיד שבתקופה האחרונה, שבוע, שבועיים, יכול להיות שזה קשור למחלה ולהחלשות באופן כללי, אני מרגישה שמאוד מאוד קשה לי. ואני באמת, השאלה הזאת מאוד מציפה אותי.
אורנה: כל הקולות האחרים מתחזקים.
אורנה: אני זוכרת שאת יפה פעם אמרת לי, ממש בהתחלה, בהתחלה, "ומה אם יום אחד תגידי לנו שהכל הזיה?" זוכרת? לכל אחד יש את הרגעים האלה, שאת מדברת עליהם. ומה אם כל זה, לעומת כל הקולות האחרים, מה אני מקדישה כל כך הרבה זמן לדבר הזה? אי אפשר לגעת בו. עגל זה גם מגע. אי אפשר לגעת בו.
משתתפת: האמת היא שזה לא הזמן, כמו שנאמר, כשאני בתוך זה, זה דווקא מאוד מחזק את זה, הזמן שאין את זה, ויש את כל העולם מסביב, אז אתה אומר, אז מה?
אורנה: מה אני מוותרת על החיים הארציים הממשיים? בדיוק. אלה הקולות. אלה הקולות שמושכים אותנו מחוץ לזה. וזה גם הקולות שמשכו את הערב רב. כי הערב רב לא התעניין בתיקון עולם. ישראל, עם ישראל, זה תיקון עולם. ושוב, לא לתפוס את זה כאל התנשאות שאני נבחר. אני בוחר. אז נכון שאני מסומן אבל עדיין צריך לבחור. הנשמה החליטה אבל אני יכול להגיד לנשמה יופי שהחלטת, אני מחליט אחרת.
עוד מישהו שרוצה להשתייך לממלכת כהנים וגוי קדוש? המילה קדוש זה מופרד. זה כמו שבמיסטריות הפרידו את האנשים שהיו צריכים לעשות עבודה מסוימת, הבדילו אותם.
משתתפת: אני רוצה להתייחס. אצלי יש את שני הקצוות. יש את הבהירות המאוד גדולה עם השליחות ויש את המשיכה המאוד גדולה לחיים הארציים. אז יש את שניהם, וכמו שנאמר, כשאני בלימוד ובקבוצה זה מתחזק, וכשאני מבלה, אז זה מתחזק. זאת אומרת, יש שם משהו מאוד לא יציב. אין את היציבות של הידיעה הברורה שנוכחת לאורך כל הדרך. זה אין. ובהתייחס לעגל. גילוי, ועיגול וגע. אני ראיתי שם את הלעג בתוך העגל.
אורנה: לעג. ממש ככה. אח"כ נראה איך הם מצחקים.
גם אפשר לראות גועל שם.
משתתפת: ועוד דבר אמרת שהם משתמשים באהרון כדי למשוך אורות. ופה הייתי שמחה לעוד הסבר כי אני לא מספיק מבינה את זה.
אורנה: זה גם סימבולי. לא סימבולי במובן שזה לא קיים, אלא במובן שלהבין שכל מה שאת רואה כהתרחשות פיזית ארצית, המקור שלו הוא בכלל בכוחות בעולמות הרוח. אז אם אנחנו אומרים שאהרון הוא חסד, הוא קו ימין, אז שורש הנשמה שלו מהשורשים של כל ההתרחשות בעולמות הגבוהים. בעולמות הגבוהים יש חוק: אי אפשר למשוך ישר אור חכמה, אי אפשר. זה נחווה כחושך. צריך כלי. הכלי זה, אני לוקחת את האור הזה לתוך הכלי הנכון, שזה כלי של חסדים, כלי של השפעה, ואז אני לא עושה שימוש לרעה באור הזה, ואז אני יכולה לקבל את האור. זה התנאי. עכשיו, אפשר להתחפש לרוצה להשפיע. ואת זה הם צריכים אבל את המגע יד של אהרון, אומרים המפרשים שהטעות של אהרון היתה, זה שהוא לקח מהם את הזהב מיד ליד. ככה הוא עשה את החיבור שלו איתם. אם הוא היה אומר להם לשים את הזהב על האדמה והיה לוקח את זה מהאדמה, תיקון עולם היה מגיע. זה לא היה מצליח כל הפרויקט של חטא העגל. צריך להבין את זה כאימגינציה גם. מה זאת אומרת.
מה שזה אומר, שבלי כלי של השפעה, אם אתה מקבל, זה בשבילך חושך, זה מוות ושגם כשאתה לוקח את זה במניפולציה דרך כלי של השפעה, או אפילו לא במניפולציה, יש סיכוי גדול שהאור הזה יהרוס אותך אם לא תדע להיזהר.
אז אהרון מנסה לעכב את זה. הוא אומר להם, בואו תפרקו את כל הנזמים והכל, והמדרש אומר שהערב רב ממש משכו בתנוכי האזנים של נשותיהם, כי הנשים כנראה לא הסכימו – עם כל מה שזה אומר, כמובן זה סימבולי – והוא מנסה לעכב וגם, נאמר: {ד} וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט למילה חרט יש שני מובנים, אחד זה חריטה אבל יש לזה מובן אחר, זה מקום הסתרה. המילה חרט מופיעה כמקום הסתרה גם במקומות אחרים. וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וכשאהרון מספר למשה על העגל, אז הוא אומר, ויצא העגל הזה, זאת אומרת, העגל – הוא לא עשה אותו, זאת אומרת, שהעגל הסתדר כבר לבד. זאת אומרת שהכוחות שפועלים שם, שהכוחות שפעלו שם באופן מאגי, יצרו צורה של עגל. זאת אומרת שמדובר כאן על הכוונות. הכוונות כבר יצרו צורה של עגל.
משתתפת: למה אהרון הסכים לערב רב? לא היתה לו ברירה?
אורנה: לא היתה לו ברירה. גם אפשר להגיד שני דברים: אחד זה שהוא רצה לעכב, זאת אומרת, במקום שהם יעשו את זה, אולי הם יאנסו אותו לעשות את זה, או כל מיני דברים אחרים, אז הוא אמר, בואו נאסוף את זה. הוא אומר גם אחרי זה, נעשה חג להוויה מחר. {ה} וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר: הוא לא אומר חג לאלוהים. הוא אומר חג להוויה והוא אומר גם מחר. שנדע שמחר, למחרת משה כבר יחזור. אז איך שהוא הוא מנסה לעכב את הסיפור הזה, ומצד שני, גם אפשר לראות את זה כהבנה יותר נכונה של משה את המצב.
מדובר כאן בהתגלות כל כך גדולה, באור כל כך גדול, שבא בבת אחת, והכלים כבר ראינו, אפילו עם ישראל, לא יכל היה לקבל יותר משתי דיברות באופן ישיר. הוא אחרי שתי דיברות, הם אמרו למשה שהוא ילך וידבר עם הוויה ושיגיד להם. זאת אומרת, בעצם השבר הזה הוא גם כן שבר יזום, או מובנה בתוך ההתפתחות. הוא זהה, הוא השבר השלישי בעצם.
השבר הראשון היה בעולמות, זה נקרא שבירת העולמות, שהכלים קיבלו אורות גדולים מדי, וזה נקרא ז' המלכים שמתו. זאת אומרת, שבע ספירות ירדו לעולמות הפרוד.
אחרי זה כל זה היתקן בעולם, ואדם וחווה נולדו, נולדו הנשמות, והם היו צריכים לעשות עוד תיקון קטן של כמה ספירות אחרונות, וגם הם נשברו עם הנחש שפיתה אותם. זאת אומרת שהכשל הזה הוא נמצא שם בתוך הבריאה.
ואז עם ישראל, שגם הוא יכל להביא לגמר תיקון, גם הוא נשבר, וזו השבירה האחרונה.
זה תמיד שלוש.
השבירות האלה הם כדי לאפשר לנבראים אח"כ לטפס בסולם הזה למעלה ולהוסיף לבריאה בזכות ולא בחסד. אז גם הכשל הזה הוא מובנה, גם חטא העגל זה כשל מובנה.
כמו השבירות שלנו, שאנחנו עושים משהו, גם היום דיברתי עם אחת היועצות, והיא אמרה לי שהיא עשתה משהו וכעבור שניה היא הצטערה עליו, וכעבור שניה אחרי זה, היא ידעה שאין לה מה להצטער כי זה כשל מובנה. לא במילים האלה. כי זה היה חייב להיות, גם אם זה חסר משהו שבתודעה הרגילה שלה היא לא רצתה שיחשף כי זה מקדם מהלכים תת קרקעיים, אז אני נכשלת.
אנחנו בשפה האנתרופוסופית איך קוראים לזה, מי מכשיל אותי? האדם החכם. אני עושה משהו, אחרי זה אני תופסת את השערות ואומרת, איך יכולתי לעשות את זה, עכשיו הוויה יסתלק. כי קרה כאן משהו אלחזור במובן מסוים, לא אלחזור אבל באותו רגע הוויה מסתלק באופן שהוא היה. אנחנו נראה את זה בסוף הפרשה. איך עשיתי? האושר שלי הסתלק! הגבר שלי הסתלק! הילדה שלי הסתלקה ממני, האושר שלי, הבריאות שלי, איך עשיתי את הדבר הזה. זה כשל מובנה בתוך המערכת. הוא מאפשר לי אח"כ להגיע לאורות יותר גדולים בזכות העמל שלי.
אז במובן מסוים זה היה צריך לקרות.
עכשיו דיברנו על זהב. מה זה זהב? הרצון לקבל. זה הב. או הב, הב!
משתתפת: הם גם אספו את העגילים. כתוב נזמים אבל עגילים ועגל, זה גם קשור.
אורנה: עגילים זה גם, נכון מאוד.
אבל הרצון לקבל חייב להשתמש בקדושה, בכסף. בכיסופים, בימין. בערגה של הימין לקבל את האור הזה להשפעה, ובלי הלבוש של אהרון, בלי לבוש חסדים, זה לא היה קורה.
משתתף: יש גם לדעתי התייחסות לענין הזהב, מפרשת תרומה, כי הבקשה ממשה, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, והתרומה היא בעצם לזהב ולכסף, אבל פה זה לא התרומה, זה כאן, תפרקו.
אורנה: יפה מאוד! אפשר גם להגיד התפקרו. פריקת עול. כי הזהב והכסף במשכן מתוקנים. זה כלים מתוקנים. כי בסופו של דבר הרצון לקבל זה הכלי היחיד האמיתי. אבל הוא צריך להיות מתוקן.
וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כאן יש סוד מאוד מאוד גדול. מה זה אלה?
אורנה: אני אסביר משהו שאתם כנראה לא יודעים. אלה זה ה-ז' ספירות תחתונות של בינה. בינה היא אלוהים. אם אתה מפרק את המילה בינה לשניים, כי בינה בצמצום ב' נחצתה לשניים, עוד לא למדנו את זה, אז יש את הז' תחתונות שזה א-ל-ה ומה נשאר מהמילה אלוהים מ' ו-י'. איזו מילה זאת? מי. מילת השאלה. זה אומר שתמיד עם ישראל הוא בשאלה. אז אמרו אלה אלוהיך, דווקא החלק התחתון של הבינה ולא החלק העליון. לכן הם גם עשו הפרדה בין אלה למי, זאת אומרת, הפרדה בין בורא לנברא והם הצביעו על ה-אלה כעל אלוהים. ולא על הישות השלמה שזה מי אלה.
משתתפת: ואח"כ משה אומר מי לה' אלי?
אורנה: נכון מאוד. אחרי זה הוא אומר, מי להוויה אלי. הוא אז ממש עושה הבדלה בין אלה שאמרו אלה אלוהיך ישראל ותמיד סילקו את הגר, את הג' ראשונות, את הכתר, חכמה ובינה שבתוך בינה, זאת אומרת, את כל ספירות הכי קדושות, הכי אלוהיות, והוא מכנס בחזרה אליו את מי שלהוויה אלי.
וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: רוצה לדבר על המילה לצחק.
המילה לצחק מופיעה לדעתי בפעם הראשונה אצל שרה. קודם כל אצל שרה, מתי היא צחקה? כשהשם גילה לה את אחרית הימים, את הבלתי אפשרי. ושחוק שלה זה לא היה שחוק של אי אמונה, אלא זה הצחוק שנאמר שבאחרית הימים אנחנו נשב עם יצחק ואנחנו נצחק על כל הרצינות שהתייחסנו לכל המחזה הזה. אנחנו נצחק עם יצחק. עם יצחק, הדמות אולי הכי מעוררת אימה בגורלה. גורלו של יצחק הוא הגורל הכי מעורר אימה ולא צחוק ותראו שקוראים לו יצחק.
שימו לב שיצחק זה בעתיד. לא בהווה. עדיין אסור לנו לצחק, כי אם אנחנו מצחקים זה כאילו שהגענו לגמר תיקון. לכן היא שילחה את ישמעאל כי הוא ציחק. הספיק לו מה שיש. לישראל לא מספיק מה שיש, הוא לא מקדש את העגל ואומר, הגעתי לגמר תיקון. הוא בתהליך של התפתחות. וישב העם ויצחק, אם מבינים את זה לעומק, זה הכפירה הכי גדולה שיכולה להיות. זה בעצם אני אומר, טוב לי במה שיש לי, ואני רוצה להגיד לרגע די. כמו שאמר מפיסטו לפאוסט. הוא אמר, ברגע שאתה תגיד לרגע די, הנשמה שלך שלי. זאת אומרת, שתגיד טוב לי, לא רוצה התפתחות, אל תבלבלו לי את המוח, אני רוצה את החיים הרגילים, גמרנו, באותו רגע הנשמה שלך לא אצלך.
אז זה מה שעשו, ועוד ישבו ואכלו ושתו, לא במובן הגבוה של ברורים, אלא במובן של חפלה. אכלו ושתו וציחקו כאילו הם עכשיו בשלמות הגמורה, גמר תיקון כל הברורים נעשו, כל התיקונים נעשו, אני כבר טוב, לי כבר אין מה לתקן, שיתקנו אחרים, אני כבר שלם, אני כבר מושלם, אני כבר עשיתי כל החיים מדיטציה, או משהו כזה.
משתתף: זה מזכיר לי שבתאי צבי, את השבתאות או משהו, בהבנה שלהם, או בקבלה שלהם שזהו.
אורנה: נכון. והשבתאות זעזעה זעזוע נוראי את עם ישראל ולכן גם הקבלה נסגרה להרבה זמן וכו' וכו'.
הדבר הזה, של אלה אלוהיך ישראל, ו"וישב העם ויצחק" – ואנחנו רואים שזה העם זה לא עם ישראל – זה כאילו שאני אומר שכבר אני שלם. אני עכשיו שלם, לא יצחק שזה לעתיד, כן בעתיד, אפשר יהיה לשבת ולצחוק ולאכול את השור ואת הלויתן ואת כל מה שמובטח שם, אז אם אני מפרידה את הזיווג של מי ו-אלה אז אני פוגמת באלוהות ואני בעצם עושה כאילו, אני מעדיפה את הזיווג איתי. זאת אומרת, בדעת שלי, בשכל שלי, את כל האורות אני מזווגת אותם לא עם מה שהם צריכים להזדווג אלא עם מה שהם לרצון שלי לאגואיזם שלי, לנהנתנות לשחיתות, וכל מה שאנחנו מכירים בעולם המודרני.
מול זה כמובן יש את התגובה של הקדוש ברוך הוא, ויש כאן את התגובה של משה, אחרי זה יש את הרגעים האינטימיים ביותר שאפשר לחשוב שיש בין בן אדם לבורא, שמשה זוכה בהם , אבל אנחנו נזכה בהם כנראה בעתיד.
משתתפת: תפס אותי ממה שאמרת – הלקחת ברצינות. כאילו, שיום אחד נוכל לשבת ולצחוק, ולצחוק על כמה לקחנו את הדברים ברצינות. אז היום אנחנו לא יכולים לצחוק על הרצינות התהומית שלנו?
אורנה: את יכולה. אם את תצחקי, אז הגעת לגמר תיקון באופן אישי. אבל לא צחוק של מריריות, יאוש, של "יאללה החיים לא שווים אז נצחק עליהם". זה לא זה, זה שחוק כזה כמו, עולה לי עכשיו, של אמא שהתינוק שלה התחיל ללכת והיא קצת צחקה על עצמה למה היא חשבה שהוא לא ילך. כמו שהבת שלי, עד גיל שנה וחודשיים לא הלכה, והיא היתה הילדה הראשונה שלי, אז בגיל שנה וחודשיים אמרתי, אני הולכת עכשיו למכון להתפתחות הילד, היא היתה ילדה מאוד מפותחת, ובאותו יום שהחלטתי ללכת אז היא החליטה ללכת לשם, היא החליטה ללכת. אז זה שחוק. לא בגלל שהכל היה מיותר קודם, לא בגלל שכל הסבל היה מיותר, אלא מכיוון שלא ראינו את טובו של אלוהים לאורך כל הדרך.
משתתפת: זה לצחוק על עצמנו.
אורנה: אבל לא בלגלוג, באהבה.
משתתפת: ממקום של חמלה
אורנה: חמלה ואהבה.
משתתפת: רציתי לשאול באיזה שלב הם עלו בתודעה, יותר מאוחר כשהם נכנסו לארץ ישראל?
אורנה: קודם כל, הם כבר עלו בתודעה ברגע שמשה הסתלק מהם. משה עכשיו לוקח את המשכן שהיה בתוכם ומוציא אותו מחוץ למחנה. ומעכשיו זה אוהל מועד. מועד זה זמן. זה כבר לא כל הזמן. ברגע, זה דיברנו על התפשטות האור והסתלקותו, ברגע שמשה הסתלק מהם הם הבינו את הטעות שלהם. ברגע שמסתלק מאיתנו משהו, התודעה שלנו עולה. והתודעה כל הזמן עולה. אבל הם לא הגיעו לגמר תיקון. גמר תיקון זה היום. אנחנו דור אחרון לגלות. מפני שצריך היה לתקן את הכלים שנפלו לקליפות הכי גדולות. תסתכלי על האנושות עכשיו איך שהיא נראית, היא עם הקליפות הכי הכי גדולות וזה הזמן שמתחיל תיקון, מתחילה הגאולה, והתודעה מתחילה. כמובן יחידים בעם ישראל תמיד הגיעו לזה ואני מתארת לעצמי שגם באומות העולם. יחידים תמיד היה להם קשר עם נשמת משה.
משתתפת: צריכה הסבר, כשמשה עזב אותם אז התודעה שלהם עלתה?
אורנה: לא כשהוא עזב אותם להר, כשהוא ירד הוא שבר את הלוחות ואז הוא לקח את המשכן והוא הוציא אותו מהמחנה. הוא לא בתוכם, האור הגדול הזה כבר לא בתוכם. הם צריכים ללכת אליו. רצוא ושוב. הם צריכים משהו, הם צריכים לצאת החוצה, לצאת מעצמם. ובגלל זה ניתנו לנו מועדים. מועדים זה זמנים לתיקונים.
משתתפת: מה קרה לערב רב אחרי זה?
אורנה: קודם כל הם קיימים עד היום. אמרנו את זה בהתחלה. מי שלא מכיר, מי מתוך ישראל, למשל אדם כמו פוליטיקאי שהוא ישראלי יהודי והוא כל הזמן חותר תחת היהודים והיהדות, הוא שייך לערב רב. הרב קוק לא דיבר עם ערב רב, דיבר עם חילונים בכיף. דיבר עם חילונים ביראת כבוד במיוחד אלה שהקימו את המדיה אבל עם ערב רב הוא לא דיבר.
משתתפת: אח"כ כשמשה הרג בהם, לא משה, שהוא שלח להרוג בהם, אז זה לא היה בערב רב?
אורנה: זה היה בערב רב, כן, אבל ערב רב תמיד יש. אני זוכרת שקיסינג'ר אמר: "אני קודם כל אמריקאי, אחרי זה אני גבר, או דיפלומט ואחרי זה אני יהודי". זה ערב רב. קודם כל אני מתעניין באינטרסים של אמריקה, ישראל במקום השלישי. לזה קוראים ערב רב.
משתתף: אותי פסוק ז' טלטל {ז} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ
אורנה: נכון, אז זה כבר לא עמו. עכשיו זה העם שלך. אבל זה יותר עמוק מזה. אבל יפה ששמת לב.
שבת שלום!