י"ב באלול תשפ"ב, 8 בספטמבר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
נאמר את התפילה של הארי הקדוש.
תפילה קודם לימוד הקבלה – מהאר"י זצ"ל
ריבון העולמים ואדוני האדונים, אב הרחמים והסליחות, מודים אנחנו לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, בקידה ובהשתחויה, שקרבתנו לתורתך ולעבודתך עבודת הקודש, ונתת לנו חלק בסודות תורתך הקדושה. מה אנו ומה חיינו אשר עשית עמנו חסד גדול כזה?
על כן אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, שתמחול ותסלח לכל חטאתינו ועוונותינו, ואל יהיו עוונותינו מבדילים ביננו לבינך.
וכן יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתכונן את לבבינו ליראתך ולאהבתך, ותקשיב אזניך לדברינו אלה, ותפתח לבבנו הערל בסודות תורתך, ויהיה לימודינו זה נחת רוח לפני כיסא כבודך כריח ניחוח, ותאציל עלינו אור מקור נשמתנו בכל בחינתנו, ושיתנוצצו ניצוצות עבדיך הקדושים אשר על ידם גילית דבריך אלה בעולם, וזכותם וזכות אבותם וזכות תורתם ותמימותם וקדושתם יעמוד לנו לבל ניכשל בדברים אלו.
ובזכותם תאיר עינינו במה שאנו לומדים, כמאמר נעים זמירות ישראל: תהילים קיט יח: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", משלי ב ו: "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", תהילים יט טו: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".
אנחנו בפרשת כי תצא. עדיין בספר דברים. עדיין בהנחיות שמשה נותן לעם לפני הכניסה לארץ ישראל. ארץ ישראל זה ענף של עולם אצילות. עולם אצילות זה עולם השלמות, עולם האחדות. זה הענף הגשמי של עולם האחדות. ומשה ממשיך לתת להם הנחיות, כמובן שכל מה שכתוב בתנ"ך, זה סוד.
צריך לעבור 4 שלבים כדי להגיע לפשט. ואנחנו מנסים לקלף את המעטפות של הסוד הזה, וזה שאנחנו מבינים שהקילוף הזה קשור לענין השפה. אנחנו לומדים עכשו עברית מחדש. מזה זה עברית? מי זה אברהם העברי? מה פשר המילה עברי?
משתתפת: קשור לעבר, מעבר לירדן.
אורנה: עברי זה "זה שמעבר". הוא מעבר לעולם הגשמי, למעבר. אנחנו לומדים עברית. עברית זו השפה שמעבר. והעברית שלנו היא דומה לשפת הקודש, לשפת הבריאה. לא זהה אבל אם אנחנו לומדים אותה מחדש, אנחנו לומדים את שפת הבריאה. שפת השורשים. בעברית יש לכל מילה שורש. לכל פועל, לכל פעולה יש שורש. שורש של 3 אותיות. רוב הפעמים זה 3 אותיות.
השורש הזה, זה המקור הרוחני של כל התופעות הפיזיות שאנחנו רואים כאן. זה בא לידי ביטוי במילה שאנחנו, שלמעשה אם אנחנו לא לומדים את תורת הנסתר, אנחנו לא מבינים אותה באמת.
לכן כשכתוב כי תצא למלחמה, אנחנו לא מבינים באמת מה כתוב. זה סוד. אנחנו צריכים להבין מה כתוב ע"י חקר השפה. אנחנו בעצם חוקרי השפה ורוצים לדעת מה השפה טומנת בחובה.
כי תצא למלחמה על אויביך. ככה מתחיל הפרק של פרשת כי תצא.
{י} כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: {יא} וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: {יב} וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: {יג} וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:
אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא מבינים כלום. כי יש 4 שכבות שצריך לקלף בסדר הפוך ממה שכותבים שזה נקרא פרדס. הפרדס פשט רמז דרש סוד. למעשה זה הפוך. זה מתחיל בסוד. המילים האלה הן סוד. זה לא מה שנראה על פניו, כי תצא למלחמה וכו' שאנחנו מבינים באזנים שלנו. זה כן, אפשר להגיד שהביטוי האחרון של זה, הגשמי ביותר של זה יכול לבוא לידי ביטוי בהבנה כזאת אבל כמובן שהתורה לא מדברת על דברים כאלה.
"כי תצא למלחמה על אויביך".
קודם כל המלחמה – אנחנו תמיד מדברים באדם אחד. אז המלחמה היא תמיד המלחמה על הנשמה שלך. והמלחמה שלך על הנשמה שלך מול אויביך. כל נשמה שלנו באנתרופוסופיה קוראים לזה אני. המונח אני באנתרופוסופיה הוא לא מונח זהה לאני בקבלה.
אבל כל נשמה או כל אני, באנתרופוסופיה, המקור שלו הוא עולם הרוח. כל נשמה יוצאת מהבית האמיתי שלה בתוך מה שאנחנו קוראים, העולם הזה. שהוא כמו סימולציה שפה היא צריכה להיטמן.
אז "כי תצא", זה היציאה של הנשמה מהבית שלה לגלות. העולם הזה בשביל הנשמה זה הגלות. היא גרה. הנשמה כאן היא גרה. זה לא הבית שלה. אז אנחנו מדברים על מלחמה פנימית. ואני הייתי רוצה לשתף משהו של האר"י הקדוש. זה קשה מאוד להבין אותו ובכל זאת מצאתי כמה דברים שאנחנו יכולים להסתכל עליהם ולנסות להבין אותם לפחות ברמה מסוימת.
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ".
מה הפסוק הזה אומר?
שימו לב שיש כאן הבטחה. והבטחה היא נאמרת לנו, לא נאמר כי תצא למלחמה, בכלל למה כי? זה כי תצא. אפשר להגיד, אם תצא, כאשר תצא למלחמה על אויביך, יש לנו הבטחה שמיד ונתנו ה' אלהיך.
זאת אומרת מה שמצופה מאיתנו זה לא לנצח במלחמה או להיות הרבה זמן במלחמה. לפחות מה שנאמר כאן, זה ברגע שאני יוצאת למלחמה על הנשמה שלי, זאת אומרת ברגע שמתעוררת בי מה שנקרא הנקודה שבלב, ברגע הזה כבר יש הבטחה שהאויב שלי, ונתנו ה' אלהיך בידך.
יש כאן הבטחה שהיא מאוד מעודדת, מאוד משמחת. הבטחה למי שמתחיל את הדרך. הוא לא צריך להגיע להישגים. הוא רק עושה את התנועה של היציאה.
אני אנוע בין כל מיני רבדים. אני אגיד אנחנו, הנשמה. כי התורה מדברת בכל מיני רזולוציות. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר שימו לב קודם כל שכתוב, אשת יפת תואר, ומה לא כתוב?
משתתפת: אישה
אורנה: נכון. יפת תואר, יופי בקבלה, בתורת הנסתר, זה תמיד חכמה. אז אנחנו רואים בכלל מדברים כאן על דברים אחרים ממה שנראה לנו ואישה או אשת, זה תמיד הנשמה. הנקבה, האישה, תמיד הכוונה לנשמה. השכינה. השכינה זה מערכת כל הנשמות שלנו.
כבר רואים שלא מדובר על אישה ולא מדובר על מלחמה, אלא מדובר הכל באדם אחד. המלחמה שלי למען הנשמה שלי. שהיא נמצאת…
משתתפת: בתוכי, בתוך הרצון לקבל
אורנה: נכון מאוד. איך זה נאמר כאן?
משתתפת: היא בשבי.
אורנה: נכון מאוד, היא בשבי של האגואיזם שלי. היא בשבי של מה שקוראים לו בחכמה, הרצון לקבל לעצמי. היא לא חופשיה. ואני צריך להוציא אותה לחופשי. לא מאויב חיצוני, אלא מאויב פנימי.
משתתפת: "נתנו ה' אלהיך" למלחמה הזאת הפנימית, אתה לא יכול לבד.
אורנה: נכון מאוד. יפה מאוד. מה אתה כן יכול לעשות לבד? מה התפקיד שלך?
משתתפת: להיות במאמץ ובהתכווננות של זה.
אורנה: התפקיד שלך לצאת למלחמה. ואת צודקת. אתה לא יכול לבד במלחמה הזאת למען הנשמה שלך. יש כל כך הרבה כוחות. אנחנו קוראים להם באנתרופוסופיה כוחות נגד. ואנחנו רואים אותם בביוגרפיה שלנו שדווקא כשאני עומדת לפני קפיצה של שחרור, אז כל כוחות הנגד מתגייסים כדי למנוע את זה ממני.
פתאום הספק נכנס, פתאום הייאוש נכנס, פתאום חוסר הבטחון, חוסר האמון שלי בתהליך. כל הדברים שחשבתי שאני התגברתי עליהם, או שהם כבר לא חלק, או שלא היו חלק מהרפרטואר הרגשי שלי, פתאום זה עולה. וזה מראה שמישהו בכוחות הנגד עושה מאמץ גדול מאוד למנוע מבעדי את ההתקדמות הזו.
ואם אני לא נמצא/ת בתוך הסביבה הנכונה, שכוללת, קהילה, ספרים, ומורים, אז אני כמעט בטוח שאני נופלת לכוחות הנגד האינטליגנטיים ביותר שהם מעוותים לי את המחשבה.
כי תצא למלחמה, לא כתוב ונצחת את אויביך. אבל אם אתה עושה את התנועה של לצאת, ונתנו ה' אלהיך. זאת אומרת, התפקיד שלנו זה לגלות את החסרון שלנו ולצאת לדרך ואז החסרון שלנו יתמלא. אנחנו לא ממלאים את החסרון שלנו, אנחנו לא האור. אנחנו הכלי.
לבד אנחנו לא יכולים, אין מה לעשות. גם מלכות דאינסוף לא יכלה לבד. היתה חייבת את הבורא לרדת ולעזור. הנבראת הראשונה כשעוד לא היתה תודעה אנושית, כשעוד לא היתה נשמה. כשעוד לא היתה תודעה עצמית. בכל אופן שורשים של הנשמה שם נמצאים, אז אותה ישות נבראת, לא יכלה בעצמה להרים את עצמה למקום שהיא תוכל לקבל אור. תמיד צריך את עזרת הבורא.
אנחנו רואים שבתוך הסוד הזה של המילים של התורה, כל מילה ומילה יש לה משמעות שאנחנו לא מבינים. אנחנו קוראים משפט, חלק מהמשפטים משעממים, אנחנו לא מבינים שזה לא כתוב בעברית שאנחנו מכירים. זה כתוב בעברית אחרת. או אפילו כתוב בשפת הקודש. אז בוודאי שאני לא יכולה להבין. אני צריכה ללמוד.
זה קוד. זה צופן. אני צריכה לפצח אותו. צריך לתת לי מפתחות. אנחנו לומדים כאן מפתחות. התורה זה לא הספר של הדתיים. והתורה לא מתלבשת בחליפה שחורה ובכובע מגבעת.
התורה זה הדרך, זה לא דת התורה. התורה זה דרך שהבורא רצה לתת לבני האדם כדי שיוכלו לחזור אליו. זה המאור. זה המאור שיכול להאיר לנו את הדרך. להגיע מהרצון האגואיסטי העצמי לרצונו של הבורא. אנחנו גם לא יודעים מה זה תורה. אנחנו מוטים ע"י ההתניות שלנו והסביבה שלנו לחשוב שכל הספרים האחרים של הדתות או העמים האחרים יש בהם חכמה עצומה, והתורה שלנו, זה לעם היהודי הגלותי. היא דבר מצומצם. ונהפוך הוא, התורה היא אוניברסאלית. היא פרטיקולארית אבל גם אוניברסאלית.
היא ניתנה לקבוצת נשמות מסוימת בשביל כל נשמות העולם. ואם זה בבן אדם היחיד, היא ניתנה לו כדי לתקן את עצמו להגיע בחזרה למקור שלו. זה נקראת התורה. מלשון מאור. היא מאירה את הדרך. מלשון הוראה.
אני כל כך שמחה שאנחנו כאן מתגברים על כל המחסומים שלנו, שקשורים לכל המנהגים ולכל מה שרואים כתורה ומצוות. כל מה שלא שייך לחיים שלנו באופן מסורתי. כן מבית אבא לפעמים, אבל רובנו לא גדלנו בצורה דתית. אנחנו מתגברים על השיוך האוטומטי של התורה לקבוצת אנשים מסוימת בעם ישראל, כדי להבין שיש פה את ההוראה הראשונה והעתיקה ביותר.
שניתנה מפי הגבורה בעצמה. אין ספר שבכל תורות הנסתר האחרות שנכתב ע"י אלוהים בעצמו. דרך משה אבל דבר אלוהים. כולם נכתבו ע"י בני אדם. נכון, בני אדם מוארים, בני אדם רואים רוחניים. בני אדם מקודשים. אבל ספר התורה נכתב מפי הגבורה, מפי הבורא. אז אני מאוד שמחה שנעשה איתנו חסד גדול ואנחנו כאן.
משתתפת: את יכולה להגיד שהאויב הגדול ביותר של הנשמה הוא תמיד הרצון לקבל? שם היא שבויה?
אורנה: לחלוטין. שם היא שבויה. הנשמה שלנו, החלק אלוה ממעל שלנו, שבוי שם. בודאי שבתקופה שלנו שהרצון לקבל, מקבל כל כך הרבה שפע חומרי. לא יודעת באיזה בית את גדלת. אני גדלתי בבית של שני חדרים ומרפסת סגורה. אישית אני אף פעם לא חשבתי שחסר לי כלום. היה לי אולי עשירית, אם לא פחות, ממה שיש לי היום בחומר, ולא הרגשתי צורך.
היום, אם אין לילד חדר משלו, ואולי מקלחת משלו, ומכונית משלו, אז הוא מרגיש שיש איזושהי מצוקה. אני רק נותנת כמה דוגמאות. שימי לב כמה שהרצון לקבל מקבל היום אורות. שפע זה אורות. אז בעידן שלנו, וזה לא כל כך הרבה שנים מאז שהייתי קטנה, במושגים של השתנות, הרצון לקבל מנחס את כל השפע החומרי אליו, רוצה לנחס אליו גם את השפע הרוחני.
מה זאת אומרת רוצה לנחס את השפע הרוחני? רוצה להשתמש ברוח כדי למלא את צרכיו. שזו ההטעיה הכי גדולה. זה הסכנה. יש הרבה אנשים שהם "מורים רוחניים" שמטעים את התלמידים שלהם, כדי לקבל את התשוקות והתאוות שלהם. זה נקרא שהרצון לקבל רוצה להשתמש ברוח כדי למלא את תאוותיו.
אז נכון, הנשמה שלנו שבויה שם ובטח היום שזה נקרא דור אחרון, כל המשאבים, רוב המשאבים הולכים לספק את הרצון לקבל. רוב המשאבים האינטלקטואליים, השכליים, הגאונות והכשרון של האנשים בעולם.
אז כן, הנשמה שבויה שמה והתפקיד שלנו זה להוציא אותה משבייה. אז בוא נראה מה האר"י הקדוש אומר.
האר"י הקדוש היה המקובל אחד הגדולים, אם לא הכי גדול, אי פעם, והוא מת בגיל צעיר מאוד, בגיל 38. הוא לא כתב מילה. מי שכתב זה התלמיד שלו, שנקרא חיים ויטל, כי האר"י הקדוש העיד על עצמו שהוא לא יכול להוריד למילים, לאותיות. אותיות זה כלים. את רוחב, או את הנשגבות, של הידע שמגיע אליו.
כלומר, כשאני אומרת מה שכתב האר"י הקדוש, זה לא הוא כתב, אבל זה מפיו.
הארי הקדוש/ ליקוטי תורה וטעמי מצוות / ספר דברים/ תצא/ ליקוטי תורה/ והיא אם לא חפצת בה
וראית בשביה אשת יפ"ת כאן יש גרשיים על היפת, שזה ראשי תיבות של משהו. אשת אני יודעת – זה אדוני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. זאת אומרת אנחנו מדברים פה על מלכות. מלכות נקראת ה'. מלכות זה מערכת הנשמות. יש בזה המון עומק אבל לא נכנס.
משתתפת: יפ"ת זה מה שאמרת – פי יגיד תהילתך.
וראית בשביה אשת יפת תואר שהיא הנשמה. וגילחה את ראשה. תראו אחרי זה שהיא צריכה לגלח את ראשו ולעשות את ציפורניה. מה זה אומר, גילחה את ראשה? שתסיר אמונות הרעות. ועשתה את ציפרניה שהוא חתיכת ומניעת המותרות הציפרנים זה מותרות. זה משהו שהוא לא הגוף שלנו. אז את כל הדברים הרעים היא צריכה לקלף מעצמה או אני צריכה לקלף מהנשמה שלי והסירה שמלת שביה.
יש לי שמלה, או עור, או לבוש, שהוא לבוש שנעשה שהוא לבוש שנעשה ממעשה העבירות, כענין הסירו הבגדים הצואים. זה נאמר בקשר לכהנים. צריכים להסתיר את הבגדים הצואים. ואי אפשר להיכנס לקודש עם בגדים צואים.
בגד – הבגדים שלנו בעולמות הרוח, גם שטיינר מדבר על זה, איזה לבוש יהיה לי בעולם הרוח. כמובן לא בגדים של ורסאצ'ה, או של זארה, אלא בגד שלי בעולם הרוח הוא מעשיי המוסריים או הלא מוסריים. זה יהיה הבגד שלי. כמו שהאדם הראשון היה לו בגד אור.
זאת אומרת, צריך להסיר את הבגדים הצואים. צריך להסיר את המעשים הבלתי מוסריים. זה מה שצריך לעשות עם הנשמה. זה נקרא והסירה בגדיה. זה נראה מאוד ברברי, אם אני לא מבינה את הסוד של זה, זה נראה משהו מאוד ברברי. מה פתאום אתה מגלח לה את הראש. איזה דבר זה. או מה הסיפור של הציפורניים.
משתתפת: שיער זה שער-ה
אורנה: שיער זה דינים.
והסירה שמלת שבייה. אנחנו בשבי של הבגד. בגד, דרך אגב, מאיזה מילה זה?
משתתפת: בגידה.
אורנה: נכון מאוד. ומעיל?
משתתפת: מעילה
אורנה: נכון. ואח"כ ובכתה אביה, זה הקב"ה ואמה, זו כנסת ישראל. זו השכינה. שימו לב, בעשרת הדיברות, כשנאמר כבד את אביך ואת אימך, לא מדובר על אבא ועל אמא הגשמיים. כמובן, שזה יורד עד העולם הזה, עד עולם העשייה. השוליים שלו, שזה נקרא העולם הזה, כמובן יש מצווה לכבד את אבא ואמא הגשמיים הביולוגיים.
אבל זה לא מתחיל מזה. זה מתחיל מהאבא והאמא האמיתיים שלנו, לכן לכל אחד מאיתנו יש אבא ואמא שאוהבים אותו גם אם אין לו אבא ואמא גשמיים שאוהבים אותו. תדעו לכם שאבא ואמא הרוחניים של כולנו, אוהבים אותנו מאוד.
אז הוא אומר, כענין אחרי שובי נחמתי, ותבכה על עוונותיה ירח ימים. היא מתאבלת. יש בזה עוד הרבה סודות. לא אכנס לזה. ירח ימים הוא חודש אלול. זה החודש שאנחנו נמצאים בו עכשו, אנחנו חוזרים בתשובה. מה זה תשובה?
משתתפת: לשוב אל הרוח
אורנה: אם אני לוקחת את המילה תשובה, ומבודדת את המילה תשוב, נשארות האותיות ה' ו-ו'. ה', זה השכינה, זה מערכת הנשמות, זה מלכות. ו' זה זעיר אנפין זה הקב"ה. זאת אומרת השכינה, הנשמה שלי, שבה למקומה. מתאחדת עם האור. הכלי והאור מתאחדים. זה נקרא תשובה. תשוב אל ו' ו-ו אל ה'.
כמו שאנחנו על חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי". אלול – ראשי תיבות. אלול – א – ל-ו-ל, אני לדודי ודודי לי. זה הפסוק של חודש אלול. אחד מהפסוקים. אם אני לדודי, דודי זה אהובי, זה הקב"ה, ואם אתם רוצים, זה האני הגבוה שלי או חלק אלוה ממעל שלי, כל זה בסדר, איך שנוח לכם לשיים את זה. אבל זה החלק הרוחני שבי, החלק הגבוה.
אני מכפיפה את הרצון לקבל שלי לחלק העליון שלי. אז החלק העליון שלי, הגבוה, חלק אלוה ממעל מכפיף את רצונו לרצוני. ותבכה על עוונותיו חודש ימים, חודש אלול, שהם ימים ולא שנים. יום זה הארה. שהם זמן התשובה.
אתם רואים, בכלל לא מה שחשבנו. אנחנו כבר לא חושבים. אנחנו כבר יודעים שזה לא מה שאנחנו חושבים.
משתתפת: יש פה גם כמו תהליך של אבל. 30 ימים כמו 30 ימי אבל.
אורנה: נכון מאוד. מי מתאבל ועל מה?
משתתפת: השכינה מתאבלת על העוונות שלה.
אורנה: נכון. הנשמה מתאבלת שהיא ירדה לעולם הזה.
משתתפת: על הפרידה מחכמה ובינה – מאבא ואמא.
אורנה: נכון. היא מתאבלת בשביל הנשמה, בשביל הרוח. זה תהליך מאוד מאוד קשה להיכנס לתוך ממדי הזמן והמרחב, וכל ההגבלות האלה. לעבור כאן שיעורים קשים, ויש תהליך של אבל. ירח ימים, זה חודש ימים, זה תהליך של אבל.
משתתפת: זה גם להסתיר את השמלה. זה להסתיר את השמלה האלוקית. צריך להוריד את כל האורות הגדולים שהיא לא יכולה להיות איתם יותר.
אורנה: זה הכיוון ההפוך.
משתתפת: יכול להיות בכלל שכי תצא למלחמה, זה בעצם שהיא יורדת למטה, זאת המלחמה שלה.
אורנה: גם נכון. אז אתם רואים שבניגוד למחשבה שלנו, אם יש דבר אחד, אז יש הגדרה. בחכמת הנסתר, זה כמו הולוגרמה. את יכולה לקחת כל חלק ממנו וזה ייצג את השלם. זה בדיוק מה שאמרת. עכשו אפשר להבין את זה גם, שהמלחמה זה הירידה של הנשמה לעולם הזה. היא יוצאת למלחמה.
אנחנו צריכים להבין שאותיות הם כלים. אותיות הם שחורות על גבי לבן. מה זאת אומרת שאות היא שחור על גבי לבן? זאת אומרת שהלבן זה האינסוף. האות עושה צורה. לכאורה, לחלק ממנו. אבל המקום הזה שיש את האות זה המקום שיש חסרון. זה החושך שמגלה לנו את האור. אז לאות א' יש את המשמעות שלה, ואת הכוח שלה. לאות ש' ולאות ת'. זה לא משחק אותיות, מן משחק כזה אינטלקטואלי. יש פה ממש הבנה עמוקה של משמעות האות. וודאי האותיות העבריות.
וראית בשביית אשת יפת תואר. יפת תואר זה תמיד חכמה ותמיד מלכות. הנברא, הוא צריך את האור הכי גדול שזה אור החכמה. זה מטרת הבריאה. מטרת הבריאה זה לתת לנברא את העונג הכי גדול. אז מדברים כאן על הנשמה שהיא כלי לחכמה.
משתתפת: אשת יפת תואר הזו, זה למעשה סוג של תודעה שאדם מגיע אליה? או מדרגה?
אורנה: בגמר תיקון, האישה הזאת, הנשמה הזאת, היא תעלה בכל האור שהובטח לה ממילא. שזה אור החכמה.
רומז על נשמת החוטא שהיתה עשוקה, שהיא יפת תואר. בת מלך יפה כלבנה ברח כחמה והיתה מלוכלכת בטומאת חלאת שביה העונות. אני מצווה אותך שתחשוק בה.
הוא אומר לנו כאן , צא למלחמה, קח אישה נוכריה, שזה הרי ביהדות, לקחת אישה נוכריה זה הדבר הכי נוראי. אנחנו תמיד מדברים בתוך אדם אחד. מה זאת אומרת שמצווים עליו לחשוק דווקא במלוכלכת הזאת? זה שנאמר וחשקת בה לשון ציווי אתה צריך לחשוק באותה אישה שהיא טמאה. ולקחת לך לאישה.
הכוונה היא, כמובן, שאתה צריך להוציא את הניצוצות משביין. כלומר, נשמות גדולות מאוד נפלו לקליפות בשבירת הכלים ובחטא אדם הראשון. ודווקא אתה מצווה, אם אתה צדיק, אם אתה כזה שיש לו כוחות מאוד גדולים, דווקא אתה מצווה להתעסק במקור, לגאול את הנשמה מהמקומות הכי אפלים. הכי טמאים.
מהמקומות שהיא הכי נפלה אליהם. אז זה הוראה גם לנו. אף פעם לא להתייאש. אפילו שאנחנו מרגישים שנפלנו למקומות של חושך. מקומות של טומאה. טומאה זה אטימות. טמא זה אטום. אטום לאור. שכאילו לכאורה, אי אפשר להרים אותנו משם מרוב שהתלכלכנו שם.
דווקא את זה מצווים אותנו עם הנשמה הזו, מצווים אותנו, להתחתן. לקחת אותה לאישה. כי בה יש את הניצוצות הגדולים ביותר. היא עצמה, ניצוץ גדול מאוד שנפל לקליפות הגדולות ביותר. כגודל הנפילה גם האפשרות של העליה. אז מצווים לקחת את הנשמה הזו.
לקחת אותה לאישה. את הנשמה אשר מתגוללת לה בתוך הטומאה. רבים מאיתנו הנשמה שלהם, אנחנו גוללנו את הנשמה שלנו בכל מיני מקומות לא ראויים. אז המצווה שלנו זה לגאול אותה משם. ואנחנו יכולים, ואנחנו אמורים, ולא להתייאש ולחשוב שאין לנו סיכוי כי כבר עברנו בכל מדורי הטומאה.
לא לחשוב ככה אף פעם. דווקא יש נשמות מאוד גבוהות שנפלו למקומות הכי נמוכים. כי בשבירת הכלים דווקא הספירה הכי גבוהה נפלה למקום הכי הכי נמוך. ספירת הדעת.
ולקחת לך לאישה שלא תהיה נכרתת ומתגלגלת בגופי הרשעים שלא יהיה לך עונש כרת. זאת אומרת שהנשמה שלך תמשיך להיות שלך. בלימוד של גלגול נשמות רואים שכל הסיפור הזה של נשמה זה מאוד מאוד מורכב. אתה יכול לאבד אותה. כלומר, היא לא תאבד מהקוסמוס כולו אבל אתה תאבד אותה באופן אישי.
זאת אומרת, בואו נגיד, שהתודעה שלך לא תהיה שם. גופי רשעים גוף זה תמיד רצון. רשע זה תמיד רצון לקבל לעצמי. לא תהיה נכרתת שתהיה בשינוי צורה מהבורא. מה זה נכרתת? זאת אומרת שהתרחקה מהבורא.
מה זה עונש כרת? סובבו את האותיות ומה יוצא? כתר. זאת אומרת שהיא התרחקה מהכתר. הכתר זה הבורא. אז כדי שהיא לא תתרחק מהכתר, כדי שלך יהיה בעלות עליה וגם יש בפרשה הזו כמובן גאולת הנשמה ע"י הייבום. מדובר כאן בפרשה הזו על גאולת הנשמה. גם ע"י מצוות שילוח הכן.
שהיא לא תפול ע"י הרצון לקבל. והיא תכרת מהמקור שלה. כי ברוחניות מרחק זה שינוי צורה. ברוחניות מרחק זה לא מרחק פיזי, זה לא מרחק בקילומטרים. מרחק זה שינוי צורה. אנחנו קרובים עכשו כי יש לנו צורה דומה. צורת הרצון. הרצון שלנו כרגע מאוחד. אז אנחנו קרובים לא משנה שכל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר בארץ או אפילו בחו"ל.
ברוחניות זה שיווי צורה. אם הנשמה נופלת בידי רשעים, רצון עצמי, היא רחוקה מהבורא. כי שוני בצורה אומר, מרחק ברוחני. אז אומר לנו האר"י הקדוש, אתה חייב להתחתן איתה. אתה לא יכול להשאיר אותה בידים של הרשעים. של הרצונות לקבל. היא בת מלך. הוא אומר, היא בת מלך. בת מלך ששכחה שהיא בת מלך.
או בתוך כלב או בתוך דבר טמא בחכמה כלב זה רצון לקבל כשהוא אומר הב הב, כן כן. אלא תהיה לך לאישה ולא לזולתך. והבאת אותה אל תוך ביתך ביתך זה הגוף שלך, את הנשמה שלך תן לה להיות בתוך הגוף שלך, זה הרצון שלך. היינו שתכנס חדר בחדר להתבודד ולבכות על העוונות וזה שכתוב אל תוך ביתך.
כמו שאמרו חז"ל, אם פגע מנוול זה, משכהו לבית המדרש. ואמרם ז"ל פגע לרמוז שפגע בך בחרבו הקשה מנוול זה כמובן כוח הנגד, זה הסיטרא אחרא, משכהו לבית המדרש זהו תוך ביתך וגילחה את ראשה הוא חוזר על מה שנאמר קודם.
כלומר שיסור ממחשבתו אמונות זרות, או איזה כפירות חס וחלילה שעלה על לבך, או הרהורי עבירה שחשבת בראשך.
כל מילה כאן לא הבנו אותה, אבל בעיקרון הבנו את הרעיון. שעכשו בחודש אלול, אנחנו צריכים לגאול את הנשמה שלנו. מכוחות הנגד. כוחות הנגד מעוניינים בנו דווקא כשאנחנו על הדרך הרוחנית. מרגע שהתעוררה בנו נקודה שבלב אנחנו נכנסים לתוך הפריים שלהם.
בעלתה אותה, הפכת להיות הבעל שלה, זאת אומרת שהיא האישה שלך. יש ביניכם ברית. יש כלל כזה שאין הכלי נעשה ראוי לתפקידו אלא אם כן האור התפשט אליו והסתלק. זה אומר שאתה הופך את הנשמה להיות שלך ואז אתה מחויב לה. זה הברית שהבורא כורת איתנו. הוא כורת ברית לעצמו. הוא אומר, בברית שהוא כורת הוא מחויב, לא לעזוב אותנו אף פעם.
מה זה כלי? אומר הרמח"ל, כי לא ייטוש כלי, כי לא ייטוש ה' את עמו. הוא לא ייטוש אותנו, אנחנו הכלי. הבעילה, פעולת הבעילה, החדירה של האור לתוך כלי זה אומר שהאור הזה הוא יהיה מושא לכמיהה. ויש כאן בעלות של האור על הכלי. זה לא כמו שאנחנו חושבים בעלת אותה וכו' בגשמיות.
מה שאנחנו אומרים לעשות בחודש אלול, והפרשה הזו מתלבשת השנה ממש טוב, זה להתחיל לגאול את הנשמה. לא להתחיל, להמשיך לגאול את הנשמה שלנו ולהלחם עליה. המלחמה שלנו זה לא שאני נלחמת כדי שאני אנצח. אני נלחמת וה' יגמור בעדי.
זאת אומרת, אני רק צריכה לעשות את הצעד הראשון ואז קורים ניסים ונפלאות. אבל אני צריכה לעשות כניעה של הרצון העצמי שלי. או הפחדים שלי. או להכניע את הרצון להיות נאהבת ע"י כולם. או להשביע את רצון האחרים כי אחרת לא יראו אותי. או כל מיני כניעות מהסוג הזה שאני צריכה לעשות רק את המחווה הראשונה ואז ונתנו ה' אלהיך בידיך.
ככה אנחנו מתחילים לגאול את הנשמה שלנו מכל הכוחות והטנופת והבגדים הצואים וכל מה שהוא כותב כאן. הלבוש הנוכרי, והשבי של הנשמה, ולהכניס אותה לתוך הגוף שלנו. לתוך הרצון שלנו. שהיא לא תכרת. ולא תהיה נעה ונדה ורחוקה, ולא מוצאת מקום. זה כמובן תהליך הרבה יותר קשה לגאול נשמה שיש עליה סכנה של כרת וכאן נכנס מצוות הייבום, שתפקידה לגאול את הנשמה של האח שמת בלי בנים, בלי בנים זה בלי הבנות, זה בלי התפתחות. בלי לחדש משהו בעולם הזה.
אמרנו, כי תצא למלחמה על אויביך זה:
- ברגע שתצא למלחמה, ה' אלהיך נתנו בידיך
- אבל גם יש אפשרות להבין את זה, שזה דומה. כי תצא, כי תצא מעצמך. כשאתה יוצא מהרצון לקבל שלך. מהתכונות של הרצון לקבל שלך, שאתה עושה את התנועה של לצאת אז כבר יש הבטחה. ונתנו ה' אלהיך בידיך.
והמילה הבטחה באה מהמילה בטחון ובטחון של לבוש של אור. בניגוד לספק. כשיש בי בטחון, לתוך הבטחון הזה יכול להכנס אור. זה לבוש. זה בניגוד לבגדים הצואים. הבטחון הוא כלי. כשאני לא בספק, כשאני בטוחה, אנשים בטוחים שהם יחלימו ממחלה, או בטוחים שהדברים יסתדרו, זה מושך אור.
אם יצאת למלחמה, זה אומר שהעליון איפשר לך לצאת. זאת אומרת, הוא האיר לך את החסרון שלך. הוא אמר לך, עכשו אתה יכול לצאת כדי למלא אותו באור. לכן מה שאנחנו עושים בבי"ס שלנו, בזרם שלנו, אנחנו יוצאים למלחמה. ואז מה הדבר הראשון שאנחנו מגלים? את החסרונות שלנו.
אבל ככה זה הבריאה. ניכר האור מן החושך. יתרון האור מן החושך. זאת אומרת שבעזרת החושך נקבל יותר אור. יתרון האור. אנחנו לא מקדשים את החושך, חס וחלילה. אבל אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להגיע לאור בלי להגיע לחושך.
מתוך זה שאני מגלה את החסרון שלי, משם יכולה להיות הגאולה שלי. אם לא, זה הכל עורבא פרח. זה הכל פנטזיה לוציפרית. אנחנו לא מחפשים את האור. אנחנו מגדילים את הכלי. האור ממילא נמצא. "אני ה' לא שניתי". הוא לא משתנה. הוא תמיד נמצא. הוא היה, הוא הווה, והוא יהיה. השאלה אם התודעה שלי קולטת אותו או לא.
זו השאלה. אני עובדת על הנשמה שלי, על התודעה שלי, על הכלי שלי. ככל שאני עובדת, אני מגלה את החסרונות. וזה כואב. ותמיד אני חושבת שאולי הפעם, אולי מהחסרון הזה נפטרתי. ואז זה חוזר בעוד רובד.
וזה קורה לי כל יום עם קבוצות. זה קרה אתמול. אני אומרת קבוצות, זה גם קורה איתי. לראות את החסרונות שלי עוד פעם ולמסור אותם. למסור אותם לאלוהים שיתקן אותם. זה קורה כל הזמן וככל שאנחנו מתקדמים, אז הכוחות האלה רוצים לשבות את הנשמה ביתר תשוקה.
משתתפת: את יכולה לחזור על הרעיון עם האור , רק כשהוא נכנס ויוצא, אז…
אורנה: כשאת, יש לך משהו והוא אף פעם לא עזב אותך, אז אין לך חסרון שלו. למשל, אם את מריחה ויש לך חוש טעם טוב, את אפילו לא חושבת על זה, את לא מודעת. אבל אם את חולה, חלילה, בקורונה ופתאום הסתלק האור, אז את מרגישה בחסרון. את אומרת, אין לי טעם, אין לי ריח, אני רוצה את זה בחזרה.
זאת אומרת שאני לא כלי לאור עד שהאור לא הסתלק ממני. גם אם הוא נמצא בי, אני כלי לא מודע. אני בלועה בתוך האור כי אין לי שום מושג. ברגע שהאור הזה הסתלק, אז אני כלי אמיתי. כי יש לי תשוקה, יש לי כמיהה, אני רוצה אותו בחזרה.
משתתפת: אני לא מעריכה אותו כשיש לי אותו? כי אני מלאה.
אורנה: זה כמו שמישהו אכל ארוחה מאוד דשנה. ועכשו לא רוצה לאכול יותר אף פעם. כשאין לו רעב, אין לו חסרון. אנחנו צריכים להיות רעבים לבורא. זה הכמיהה. שטיינר קרא לזה כמיהה כהלך נפש.
משתתפת: שתמיד נשאיר רמה מסוימת של רעב. אף פעם לא להיות שבע עד הסוף.
אורנה: ממש ככה. אבל אל תדאגי יש לו מספיק חסרונות לעבוד עליהם. וכל פעם, כשנעבוד על חסרון, יגלו לנו חסרון נוסף ונחשוב שהלכנו אחורה. אבל לא – הלכנו קדימה, כי עכשו עושים, כמו שעברנו מבחן אחד, ועכשו מבחן למחוננים.
לא להבהל מהחשכים. כי החושך הוא כלי לאור. ויהיה ערב ויהי בוקר יום אחד. תמיד כשאנחנו בחושך, אנחנו מאוד נבהלים. ואומרים: "מה, לא עשיתי דרך? מה, אחרי כל כך הרבה זמן ואני שוב בחושך?" אז לא להיבהל. מכינים אותנו להארה חדשה. ליום חדש.
משתתפת: כשסיפרת על היציאה למלחמה, אז אני חושבת שיש פה שיתוף כוחות. כי מצד אחד, אלוהים נותן בידינו אבל מצד שני זה גם, יש שם רגע של בחירה. שהוא אנושיות.
אורנה: המפגש בין האנושי לאלוהי. נכון. זה המסך. בקבלה מדברים על מסכים. שם אני נפגשת עם הבורא. אני צריכה להיות אקטיבית. הבורא לא ירד עד למטה למטה. הוא מבקש ממני לעלות. עד למקום ששם אני פוגשת אותו.
משתתפת: אני חושבת בהקשר ליציאה למלחמה, על האומץ שנדרש להסכים לצאת. וגם על ההכנה. לפני מלחמה מתכוננים, צריך צבא, הכנה.
אורנה: אנחנו יודעים שאנחנו כבר צבא.
משתתפת: זה למעשה "אדם לעמל יולד".
אורנה: נכון. אנחנו נולדנו לעמול. לא לשבת באיים הקריביים ולשתות מנגו. גם זה, אבל זו לא המטרה. לכן כל פעם שבא איזה קושי, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו באנו, אנחנו מזמנים קושי. כי באנו לעבוד עליו. נורא קל להגיד. קשה לזכור אבל בגלל זה אנחנו צריכים להיות ביחד. להזכיר אחד לשני.
שבת שלום!