פרשת כי תצא

י”א באלול תשפ”א, 19 באוגוסט 2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו על הלינק

תמלול השיעור:

פרשת כי תצא, שקצת מביך לקרוא אותה בצורה של פשט ולא ראוי לקרוא אותה כך. אמרנו כבר שבדור שלנו שנקרא דור אחרון, לקרוא את התורה בצורה של פשט זה  לקרוא משהו כמוטעה, למרות שכשמבינים אותה מבחינת הסוד אז פתאום הפשט הופך להיות לסוד אבל זה דבר נוסף. פרשת כי תצא מדברת על כי תצא למלחמה, ושוב נסביר אותה היום דרך הבעל שם טוב, דרך תורת הסוד.

{י} כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: {יא} וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה: {טז} וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: {יז} כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.

ראשית אונו – נקרא הבכור.

אני מתארת לעצמי כבר שמאז שהתחלנו ללמוד פרשות שבוע, ואולי עוד לפני כן, התחלתם לקרוא ויש בודאי קצת ידע, אני מקווה שבכל זאת אוסיף לכם קצת.

כי תצא – כי תצא למלחמה, כאשר תצא למלחמה, אם תצא למלחמה, מדובר על הנשמה. על הנשמה שיוצאת למלחמה נגד האויבים שלה. בשפה של הבעל הסולם האויבים של הנשמה זה הרצון העצמי. בשפה המודרנית זה האגואיזם המוחלט, אפשר לראות אותו בתקופה שלנו. ולכן כשאנחנו מדברים על נשמה אז כל הדיבור אחרי זה על אשת יפת תואר ומה לעשות לה, אם אנחנו מדברים על נשמה אנחנו מדברים בשפה רוחנית שהמילים בתורה, מביעות מציאות רבודה – רבדים, רבדים שונים של מציאות. אנחנו מדברים על המציאות של תורת הסוד, זו המציאות הראשונה, המקור, השורש של כל המציאויות האחרות. לא נקרא את הפרשה בצורה גשמית. אנחנו מתייחסים למה שנקרא, “אשת יפת תואר”. נדבר על אשת, לא כתוב אישה, שזה גם מעניין, אנחנו מדברים על המסע של הנשמה, מסע הנשמה יוצאת למלחמה וזה כשאנחנו מדברים על עצמנו , אנחנו מדברים על מה שבעל הסולם מכנה ההתעוררות של הנקודה שבלב.

לכל אחד ואחת מאיתנו, בגיל מסוים, היתה התעוררות של הנשמה, זאת אומרת שאנחנו התחברנו למי שאנחנו באמת, הרבה פעמים זה קורה בגילים מכוננים. אני לא מדברת על הילדות, שאנחנו הרגשנו רגשות דתיים או רצינו להדליק נרות, או לנשק מזוזה, או כל אחד עם התרבות שלו. אני מדברת על התעוררות בחיים הבוגרים, ההתעוררות הראשונה שלנו לחיים הרוחניים. זה נקרא התעוררות הנקודה שבלב. בקבלה הנקודה שבלב זה בעצם הנשמה שלנו, שמתחילה להתעורר, ואנחנו מתחילים להיות ערים למסע שהיא עושה בתוך הגוף שלנו ועל פני האדמה.

נאמר, “כי תצא למלחמה ונתנו ה’ אלהיך בידיך ושבית שביו” מה מבטיחים לנו? מה ההבטחה המיידית, בלי אפילו שלבים?

משתתפת: שננצח במלחמה.

בדיוק, שננצח במלחמה הזו. ברגע שהנשמה יוצאת למלחמה נגד הרצון העצמי, ברור שהיא תנצח משום שהכוחות של הטוב הם רבים מהכוחות של הרע. נכון שהכוחות של הרע הן כל הזמן ינסו לפתות את הנשמה, אבל כשהנשמה יוצאת למלחמה, אז מבטיח לו העליון “ונתנו ה’ אליהך ושבית שביו”.

כשהביטוי ה’ אלוהיך מופיע בתורה, אנחנו מדברים על הוויה אלוהית, מדברים על ספירת חכמה ועל ספירת בינה או על ספירת תפארת ומלכות זה השתקפות, ואנחנו מדברים על אותו פן של הבורא שהוא מעל לטבע. כשאנחנו אומרים אלוהים, אנחנו מדברים על הפן של הבורא שהוא יוצר את חוקות הטבע ושבעצם אנחנו מתנהלים ביום יום שלנו, לכאורה, בתוך החוקיות הזו, ושיש בו מספיק לכל צורכינו הגשמיים, שהטבע יכול לתת לנו. אבל מה שמעבר לזה, מה שמכונה השגחה פרטית, השגחה אישית, מי שמתערב בתוך הטבע ועושה ניסים, אז זה שם השם, השם המפורש שבדרך כלל לא נהוג להגות אותו כי כשהוגים אותו אז הוגים אותו הברה הברה ואז זה כבר פרוד, והשם השם המפורש זה אחדות. נהוג לא להגות אותו, יש לו כל מיני כינויים, למשל י’ K ו’ K, שה K זה ק’, שמחליפה את ה-ה’, בגלל שכשהוגים משהו הוא נמשך בזמן והוא מפריד אות מאות וזה לא מבטא את האחדות, את האחד יחיד ומיוחד. אז או שקוראים לו השם, או הוויה, או צרוף הוויה-אלוהים, זאת אומרת אותה הוויה שבאה לידי ביטוי בתוך האלוהים, בתוך הטבע.

למשל הוויה אלוהים הוא אותה ישות שפרעה אמר למשה, מי זה הוויה שאשמע בקולו? כי פרעה והפרעונים וכל חרטומי מצרים הקימו את ההתבטאות של הבורא כאלוהים, כמשדד חוקי טבע, וגם היה להם את הכוחות להתערב בטבע, הם היו חרטומים, היו מאגיים, כלומר בתוך הטבע יכלו לעשות כל מיני כישופים, אבל הם לא הכירו, הוא לא הכיר, את הישות שמעל לטבע. הוא לא הכיר את ולא הכיר ב’. זו הישות שמכונה גם, אהיה אשר אהיה.

נאמר בפסוק הזה, שברגע שאני מכניעה את עצמי לרצון העליון, בו ברגע שאני מותרת על הרצון שלי לקבל לעצמי, על כל מה שזה אומר, ולהאדיר את עצמי, ולנצל את האחר בשביל צרכיי, בו ברגע אני מתחברת לרצון העליון, אני עושה את רצוני כרצונו ואז הוא עושה את רצונו כרצוני. זה נקרא בקבלה, כשהרצונות הם זהים – השוואת הצורה.

אם אני עושה את רצוני כרצונו אז הוא עושה את רצונו כרצוני ואני יכולה להיות בהשוואת צורה ואז אני יכולה להלחם באויבים, מבית ומחוץ. בית הכוונה בתוכי.

הפסוק הבא: “וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה”, אישה – בדרך כלל זאת השכינה. זה הכינוי לנשמה, המילה אשת –  א’ ש’ ת’ והרבה פעמים בתורה אנחנו קוראים את התורה עפ”י המילים בתורה מה שנקרא נוטריקון – זאת אומרת שההתחלה של המילה, האות הראשונה של המילה, נוצרת דרך כמה מילים וה- אשת זה ראשי תיבות של אדוני שפתיי תפתח. אם אתם פותחים סידור אז אתם רואים שהתפילה מתחילה ב:”אדוני שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך” ואז ברוך אתה.. וכו’.

אז אשת – אדוני שפתיי תפתח

אדוני – עוד שם של מלכות

שפתיי תפתח –  פה זה המסך, המסך שעליו האור העליון מכה ומלכות מחזירה אותו בחזרה.

כשאני אומרת אדוני שפתיי תפתח, אני בעצם אומרת, השפה שלי תבטא את הרצון של העליון. הרצון של העליון יגיע עד אליי, אני לא אקבל את האור הזה כמו שהוא, לתוך הכלי שלי, כדי להתענג באופן אינסופי מהאור האלוקי לטובת עצמי אלא אני מחזירה את האור הזה ומקבלת כמות של אור רק במידה שאוכל לעשות איתו משהו טוב. אז רואים שבקריאה הזוהרית, הקבלית, הבעל שם טובית, את התורה כבר הפסוקים האלה הם משהו אחר לגמרי.

ולא לחינם התורה אומרת אשת יפת תואר ולא אישה יפת תואר. כשאומרים יפת תואר בדר”כ זה משמש בקריאה הקבלית לספירת חכמה. על מי אומרים יפה תואר בתנ”ך? על דוד אומרים יפה עיניים. עיניים זה גם חכמה, גם לאה – אומרים עיניה רכות. כשאומרים עיניים זה תמיד ספירת חכמה, וכשאומרים יפה תואר זה גם ספירת חכמה. אז אומרים – א”ם אתה מוצא וראית בשביה אשת יפת תואר”, את מי אני רואה?

 עכשיו מדברים אלי לא לנשמה, בואו נתרגם את זה: אני רואה את השכינה שבעצם ספירת החכמה באה לידי ביטוי דרכה, ואיפה היא נמצאת השכינה? בשבי. בשבי של כוחות הסיטרא אחרא, הצד האחר. בשפה של בעל הסולם, במבריקות הגאונית האלוקית שלו, הוא קרא לזה הרצון לקבל לעצמי. זה כל כך מתאים לדור שלנו, שנקרא דור אחרון. אנחנו יודעים מה זה הרצון לקבל לעצמי, אנחנו יודעים מה זה שיא האגואיזם, אנחנו יודעים מה זה להשתמש בבני אדם לצרכים שלנו ואנחנו רואים את זה ונראה את זה עוד, ועוד, ועוד ועכשיו בדור אחרון זה יגיע לשיא שלו, כי הרוע צריך להגיע לשיא שלו כדי שהאור הכי הכי הכי גדול יוכל לבקוע משום שהרוע כשהוא מגיע לשיא שלו הוא הכלי הכי גדול ודרכו תוכל להתרחש העלייה כלפי מעלה. אז רואים שכבר הרוע הגיע לשיא מאוד מאוד גדול במאה שנים האחרונות וילך ויגדל יותר ויותר. כבר רואים את זה באירועים הפוליטיים.

אם כן, השכינה בשבי של הכוחות האלה שרוצים להשתמש בחכמה האלוקית, בשפע האלוקי, בכל מה שיש בבריאה, לצרכי עצמם ולהשחתה. אפשר להשתמש בכל דבר גם לעשות טוב וגם להשחית.

אז המלחמה היום ותמיד, אבל מכיון שהתורה היא נצחית – ולא בגלל שהיא “סיפורי פוגי” (למחוק?) – בגלל שהיא מתרחשת כל דור ודור וכל יום ויום במעגליות של השנה, של החגים והמועדים ושל תקופות השנה ושל השיקופים. למשל אנחנו הדור של המדבר, אנחנו הדור שמתקן את מה דור המדבר לא הצליח לעשות, להיכנס לארץ ישראל. אנחנו השיקוף של דור המדבר. את החשיבות הקריטית של השיקופים אנחנו מכירים מהייעוץ הביוגרפי.

אנחנו גם הדור האחרון, משום שאנחנו הדור שנקרא משיח בן יוסף. זה גם משיח אדם וזו גם האפשרות שיקבץ את עם ישראל מכל הגויים – וזה הרי קרה לפני 70 שנה.

אז אנחנו בהחלט בדור אחרון. (התורה רלוונטית תמיד, צריך להבין אותה בצורת התודעה שיש בתקופה. בצורת התודעה שהישות הגיעה אליה.) אז אנחנו בתקופה שצריך להבין את התורה עפ”י תורת הסוד ואם לא, אז אנחנו לא מבינים שום דבר, וכל זה יורד לטמיון חלילה וחס.

המלחמה היא על הנשמה שלנו, ואותנו, את הנשמה שלנו צורכים. זה לא הגוף כמו שהיה פעם, זה לא הגוף כמו שלקחו את בני האדם להיות עבדים, אבל את הנשמה שלנו משעבדים. כוחות גדולים מאוד משעבדים את הנשמה שלנו, אם אנחנו רק מסתכלים על החדשות של הערוצים השונים, בלי יוצא מן הכלל, אנחנו כבר לא רואים חדשות, אנחנו רואים תכניות בידור. איך אפשר ללקט מכל החדשות האלה פיסה של אמת? צריך לחשוב על זה. אנחנו בתכנית בידור – 3 הערוצים – תכנית בידור כל אחד מתחרה על הזמן שלנו. היום המלחמה מאוד מאוד גדולה על הנשמה שלנו, והנשמה שלנו היא ניצוץ ממערכת אחת גדולה שנקראת המלכות, שהיא מערכת הנשמות שהתפקיד שלנו היא להקים אותה מעפרה. זאת אומרת, מערכת הנשמות הזאתי, עם השבירה, גם השבירה של מערכת הנשמות וגם שבירת העולמות, ירדה מהמקום שהיא צריכה להיות, כלומר מעולם הרוח, והתפקיד שלנו כל אחד ואחד מאיתנו, ע”י העבודה העצמית שאנחנו עושים, זה להקים אותה מעפרה.

היתה לי היום שיחה עם מישהו – והוא אמר, החיים שלי לא מעניינים כל כך. הגישה הזו שהחיים שלי לא מעניינים כל כך, היא לא הגישה הנכונה כשאנחנו מתבוננים על עצמנו, לא דרך העיניים שלנו, אלא דרך העיניים של הבורא. בשביל הבורא החיים שלי כן מעניינים, כי הנשמה שלי נשלחה לכאן כדי לתת דין וחשבון מה קורה כאן בעולם, לעליון, כי העליון דרכנו מבין מה קורה כאן בעולם החומר. אני באה לכאן ויש לי תפקיד, ואם אני אגיד החיים שלי לא כל כך מעניינים, אז אני במובן מסוים מועלת במשימה שלי.

 אז בגלל שאנחנו מערבים את זה עם פסיכולוגיה, אז אוקי החיים שלי לא כל כך מעניינים, או אני לא רוצה לעשות חיטוט על עצמי או כמה אפשר לחטט, בהיבט הזה זה נכון. אבל אם אני אומרת, מה אני מתבקשת לעשות, הנשמה שלי כחלק מהפאזל הזה של מערכת הנשמות, יש לה איזשהו תפקיד לעשות. נכון שאם אני לא אעשה אז יהיו נשמות שייקחו על עצמן גם את החלק פאזל שלי, אבל אם כבר אני כאן בתוך הקהילה הזאת, כנראה שאני מאותן הנשמות שצריכות לקחת על עצמן עוד חלקי פאזל, ולא להגיד החיים שלי לא כל כך מעניינים. החיים שלי מעניינים לא מתוך הגשמה עצמית, שאלה המילים הכי חזקות בעולם המודרני הגשמה עצמית, אין הגשמה עצמית בלי היחס שלי למערכת הנשמות כולה ולמה שהבורא רוצה שאני אגשים את עצמו דרכי. אין הגשמה עצמית אם זה לא הגשמת הבורא דרכי, אין דבר כזה. אז אנחנו במישור הנפש, והנפש זה המישור הכי נמוך שאפשר מכל כוחות הנפש שידועים ביהדות וגם באנתרופוסופיה.

המילה נפש ביהדות היא מקבילה למילה גוף באנתרופוסופיה, בקבלה יש חמש צורות שהאור מתבטא שבקיצור זה נקרא נר”ן ח”י שזה, נפש, רוח, נשמה חיה ויחידה ובהקבלה לאנתרופוסופיה נפש זה פיזי אתרי, רוח זה דווקא נפש, נשמה זה משהוא כמו ה’אני’ ואחר כך יש כל מיני כוחות יותר גבוהים.

אז בעצם, אם אני רוצה להישאר ברמת הנפש, שזה יש גם לחיות, אז אני אומרת לחיי אין משמעות מיוחדת, אז הם לא מעניינים. באמת החיים שלי הם לא מעניינים במובן הזה שאני אגשים את עצמי מתוך רצונותי המוגבלים, אבל הם מאוד מעניינים בקשר לשליחות שלי למערכת הנשמות כולה.

המלחמה היא על כל נשמה ונשמה או שנגיד על כל אני ואני, כוחות הנגד, המלחמה שלהם, היום זה על האני שלנו. זה כבר לא על האתרי אסטרלי, לא רק על האתרי והאסטרלי, זה ממש על האני שלנו. זה לחתוך פיסות מהאני שלנו, כלומר, אם אתרגם את זה תרגום חופשי – זה לחתוך חתיכות ממערכת הנשמות. זה כבר לא הכוח השני שמדברים עליו, זה לא אהרימן ולוציפר, זה כבר הכוח השלישי שמדברים עליו שבקבלה קוראים לו עמלק. עמלק זה הרבה יותר מאשר הכוחות של באלאק ובלעם. זה הכוחות המשותפים, זה כוח מאוד חזק. הוא בעצם הכוח הנגד האחרון, הוא מביא לשיא את ההתקפה של כוחות הנגד. המטרה שלו זה לא לאפשר לאני שלנו להיות חלק מהאני הגדול.

אני נאלצת לערבב כאן שפות, כי אנחנו באיזשהו תהליך של הכנסת הקבלה לתוך האנתרופוסופיה אז שיעזור לי אלוהים אם אני עושה קצת סלט פירות אבל אני יודעת שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לתרגם את זה כי אחרת כל המושגים החדשים לא ישבו על קרקע מוכרת, אז לכן אני מערבבת שפות, איתכם הסליחה.

דרך פרשות השבוע אנחנו מתוודעים לשפה האיזוטרית של תורת הסוד הקבלית, לא רוצה להגיד אפילו – יהודית.

 היום אני רוצה לדבר על שם הוויה. שם הוויה זה י’ ו- ה’ ו- ו’ ו- ה’. פוגשים את זה בתנ”ך ואמרתי מקודם למה אנחנו לא מבטאים את השם הזה במילים.

יש כאן טבלה שרוצה שנכיר דרכה גם את שם הוויה וגם את השמות של העולמות עפ”י הקבלה.

התפשטות של אותיות שם הוי”ה

אותיות שם הוי”ה ספירות תכונות עולמות אורות צבעים
קוצו של י’ כתר רצונו להיטיב לנבראיו א”ק יחידה
י’ חכמה מטרת הבריאה אצילות חיה לבן
ה’ ראשונה בינה תיקון הבריאה בריאה נשמה אדום
ו’ ז”א שילוב יצירה רוח ירוק
ה’ אחרונה מלכות הנברא המקבל עשייה נפש שחור

אבל דווקא נלך עפ”י התכונות, נתחיל מזה, כי זה כבר דיברנו על כך, כשדיברנו בשלושת השיעורים של בריאת העולמות.

אמרנו שמטרת הבריאה זה רצונו להיטיב לנבראיו, בשביל זה הבורא ברא את הבריאה. רצונו להיטיב לנבראיו בא לידי ביטוי בספירה שנקראת כתר.

הספירה שמתחת – חכמה – בעצם מתחילה את הרצון שלו להיטיב לנבראיו בכוח, לא בפועל, כבר יש שם את התכנית, את מחשבת הבריאה, שיש בכתר ובחכמה ומטרת הבריאה באה לידי ביטוי ע”י ספירה שנקראת חכמה. אמרנו שבבחינה הזאת, שנקראת חכמה, זה בחינה א’, שהוא ושמו אחד. זאת אומרת שהכלי והאור הם עדיין אינסופיים והם באחדות פשוטה. כלומר אי אפשר להגיד שיש כאן אלמנטים שונים, למרות שיש גם כלי וגם אור. זה דבר שאנחנו לא יכולים לתפוס.

כשאנחנו יורדים לבחינה ב’, אנחנו כבר לא במטרת הבריאה, זה נקרא בינה, אנחנו בתיקון הבריאה, מטרת הבריאה זה השפע האינסופי שהבורא רוצה להוסיף לנבראיו, ותיקון הבריאה זה, שהנברא לא יסכים לקבל את השפע הזה ל”רצון לקבל” שלו, אלא שהוא גם ירצה להשפיע בחזרה. מובלע בזה, שהוא ירצה להיות ישות עצמאית במובן מסוים והוא יעמוד כישות משפיעה, לא רק ישות מקבל. זה ישות שמכירה את בוראה, כי הישות שהיא רק מקבלת, היא שונה מישות שמשפיעה, שזה הבורא וכך היא לא יכולה להכיר את הבורא. אז ההתפשטות הנוספת, הבחינה הנוספת של האור הזה שיורד, נקראת בינה, שהיא מתבוננת והיא גם מבנה, והיא בעצם אומרת, אני לא רוצה את האור הזה שנקרא החכמה. אני רוצה אור אחר, אני רוצה אור של השפעה.

הבחינה הנוספת שנקראת, זעיר אנפין או תפארת, היא שילוב של חכמה ובינה. כלומר, זעיר אנפין הוא כבר כן רוצה אור. הוא צריך קצת הארת חכמה. הארת חכמה זה בעצם חיים, כל חיים שיש בתוכנו. כשאנחנו אומרים הארה, לא לחשוב על אור פיזי, באנתרופוסופיה זה נקרא רוחות החכמה או רוחות החיים שרוחות הצורה – שזה האלוהים – נשפו לתוך האדם את החיים האלה (את רוחות החוכמה). בעצם, החכמה הזאת היא חיים גם, היא חיות.

אותה בחינה שהיא הבחינה השלישית של התפשטות האור אינסוף, לקחה קצת אור חיים לכדי חיותה, אבל יש לה גם הרבה אור של השפעה והיא המתווכת בין עליונים לתחתונים, לולא הבחינה הזאת, הם (עולמות הרוח) היו נשארים למעלה ואנחנו היינו נשארים למטה ולא היה שום קשר וזה, דרך אגב, מה שכוחות הנגד רוצים לעשות – לנתק את הקשר שלנו עם העליון, ע”י זה שהם יתנו לנו חיי נצח עלי אדמות ואז אנחנו אף פעם לא נחזור להיות בקשר עם הניצוץ האלוהי שבנו, נשאר ישויות של גוף פיזי אתרי, שאתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזו זוועה זאת. אי אפשר להעלות על הדעת דבר כזה שיקרה לאנושות. אבל גם לא יקרה.

הבחינה האחרונה זה מלכות, שהיא הכלי האולטימטיבי. היא בעצם “הרצון לקבל” האולטימטיבי. היא רוצה לקבל את כל האור, בדיוק כמו בחינה א’ שקיבלה את כל האור. ההבדל בין בחינה א’ לבחינה ד’, שבחינה א’ קיבלה את כל האור ללא מודעות, לכן מכיוון שלא היתה מודעות, כאילו לא קיבלה, כי לא היה שם רצון אמיתי, כמו לעובר שיש לו הכל בבטן של אמא.

סיכום הבחינות לפי הטבלה

אז בחינה א’ זה רצונו להיטיב לנבראיו, שבא לידי ביטוי בזה שהוא ממלא את כל הכלי את כל הנברא האינסופי אבל לנברא אין תחושה כל כך משום שאין לו מודעות עצמית, הוא חלק מהשלם. דרך אגב, תורות המזרח, רוצות לחזור לשם. זה הנירוונה, זה הסמאדי, זה המקום שבעצם הנברא מתכלל בבורא באופן כזה שהנברא לא חש את עצמו כנפרד. זה לא התורות של ההתפתחות שהן האנתרופוסופיה והיהדות. הן לא רוצות לחזור לשם, אלא ליצור שלב נוסף שבו הנברא עומד פנים מול פנים אל הבורא. הוא שותף בהוויה, הוא לא נבלע חזרה בים האינסופי של התודעה האלוקית.

אז מלכות היא הנברא והיא המקבל, ומלכות עשתה צמצום על עצמה בסופו של דבר לא לקבל כלום. עד כאן הגענו בהסברים שלנו, ל- 3 השיעורים שהיו.

במקביל, מלכות, זה הנברא המקבל, זעיר אנפין זה המתאם, בינה, זה האמא הגדולה, המתכננת הגדולה של כל הפרטים שיש בבריאה. היא האלוהים. כשאנחנו אומרים אלוהים, אנחנו מדברים על בינה, וחכמה, שזה בעצם הרעיון הראשון או המחשבה הראשונה, הנקודה הזאת, שהכל גלום בה. זה כמו הזרע של הגבר, אם הוא לא נכנס לתוך רחם, מתחבר לביצית ומתחיל להיות צביר של תאים ואח”כ תינוק, אז הוא זרע אבל אין לו שום משמעות בממשות, במציאות. אנחנו רואים שזה גם מקביל לעולמות. (אני יודעת שאתם לא מבינים הכל, גם אני לא תמיד מבינה, אבל חשוב להמשיך!)

בעולמות עולם הכתר נקרא, אדם קדמון – א”ק. עולם א”ק הוא כמו האינסוף, וגם אצילות למעשה הוא כמו האינסוף. משם מגיעה ההשפעה, תסתכלו על הטבלה – זה נקרא קוצו של י’, זה הצ’ופצי’ק שיש על ה- י’ , אין לו אפילו אות משל עצמו.

אותיות זה כלים, וכלים זה כלים לאור, ואור שאין לו כלי, אז אין לו גם אות, ולכן אנחנו גם לא יכולים לתפוס אותו, כי אנחנו יכולים לתפוס אורות רק דרך כלים.

החכמה, זה כבר עולם האצילות, זה עולם הרוח, שאליו אנחנו בעצם יכולים להתייחס. אצילות מהמילה, אצלו. כל אחד מאיתנו לוקח חלק בעולם האצילות רק במידה שהוא בתוך עולם הרוח. זאת אומרת, כמו ששטיינר אומר, רק הרוחני שבאדם יכול לפגוש את הרוחני שבתבל. שטיינר מתכוון לכך שהגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי, לא יכולים, אם אני למשל דרך הנפש שלי, דרך הפגיעות שלה, התשוקות שלה, העלבונות שלה, התאוות שלה, רוצה להבין את עולם הרוח. אין שום סיכוי, זה לא בתוך עולם הרוח, אלא אם כן, אני מעלה את עצמי לרמה הרוחנית. אז יש לי תקשורת עם עולם הרוח ואני יכולה להבין דברים מנקודת מבט רוחנית.

אז בעולם האצילות רק החלק הרוחני שבנו, זה נקרא, אדם אצילות, נמצא, כל החלקים האחרים שלנו נפלו מתחת לעולם האצילות ועולם האצילות זה י’, זה הי’ של השם הוויה, זה אות קטנה, כמו שאמרנו זה אות קטנה כי האור שם הוא מאוד גולמי, אפשר להגיד כך. וזה ה-י’.

עולם הבריאה זה ה’ ראשונה, זה נקרא גם אמא. וה’, כמו שאתם רואים, זה אות גדולה והיא מרחיבה את כל ה- י’ הזאת, המרוכזת. ושם זה אלוקות גמורה. גם באצילות וגם בעולם הבריאה זה אלוקות גמורה. יש שם אורות של חיה.

אם נתחיל מא”ק, זה יחידה, חיה ונשמה. זה לא אורות שיש לנו באופן רגיל. לנו בעצם יש אורות נפש ורוח. באנתרופוסופית זה גוף אתרי וגוף אסטרלי. האני שלנו הוא נמצא רק אם אנחנו משתמשים בו.

מתחת לזה יש עולם יצירה, שזה ה- ו’, י’ K ו’ K, זה ה- ו’, ועולם העשייה שזה ה- ה’ האחרונה, ואתם רואים ה’ ו-ה’ זו אותה אות כי זה שתי הצורות הנגדיות, ומתחת לעולם העשייה נמצא העולם הזה ובעולם הזה אנחנו חיים. אנחנו יכולים להגיד שבאנתרופוסופית אנחנו חיים מתחת לרקיע. מעל לרקיע כבר יש חוקים אחרים. אם אנחנו יוצאים מהאטמוספרה זה כבר חוקים אחרים. יש עכשיו כל מיני ניסיונות למה שהיה פעם מדע בדיוני, ליישב את החלל, כלומר לאפשר לחלל להיות מקום יישוב של בני אדם. כמובן החלל לא מתאים לבני אדם כפי שהם כיום, כי מעל לאטמוספירה זה כבר חוקים אחרים לגמרי. אז אנחנו נמצאים מתחת לעולם האסטרלי. אני יודעת שזה עשה לכם בלגן, אבל רק להניח קצת יסודות, אתם מבוגרים ובטח תלכו ותתעניינו, אולי חלק מכם יודע, קצת להניח יסודות, לא להתייאש! גם כשהתחלתם אנתרופוסופיה המילה שבתאי קדמון העיפה אותכם שלא רציתם לחזור, אז לא להתייאש.

חזרה לפרשה

אחרי ששמנו את היסודות האלה, אנחנו חוזרים לפרשה שלנו, ועכשיו מתחיל האתגר. אשתף טקסט של הבעל שם טוב וננסה לקרוא אותו וננסה להבין אותו. החלטתי לשים את זה קצת כאתגר בשבילנו, למרות שיכולתי להביא את זה במילים שלי אבל אולי כדאי שאנחנו קצת נתוודע לשפה של הבעל שם טוב ונוכל לקרוא מתוך השפה העברית או יותר נכון שפת הקודש.

“דגל מחנה אפרים” זה ספר של הנכד של הבעל שם טוב, הבעל שם טוב לא כתב שום דבר, אבל כתבו במקומו.

“כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו הוויה אלוקיך וידיך … וראית בשבייה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה.” יש לומר בזה בדרך רמז כי תצא למלחמה על אויביך היינו תכף כשיהיה התערותא דלתתא..”

התערותא דלתתא זה ארמית – התעוררות מלמטה – זו ההתעוררות שלנו. יש התערותא דלעילא – זה מלמעלה, שהעליונים משפיעים עלינו, אבל יש התעוררותא דלתתא. אם אני מתעורר מתוכי לצאת למלחמה נגד – כל אחד עם העמלק שלו או יותר טוב להגיד כל אחד עם “הרצון לקבל” שלו – אז ברגע שיש “התערותא דלתתא” זה אומר שאני עושה משהו עם הרצון שלי. הרצון שלי זה לא האסטרלי שלי, זה לא האתרי שלי, הרצון שלי זה החלק הכי הכי הכי מקודש של ההתפתחות שלי . אז אם אני מתעוררת ויוצאת למלחמה, זה נקרא “התערותא דלתתא. “ותצא למלחמה נגד היצר הרע”, זה מה שבעל הסולם קורא לו הרצון לקבל על מנת לתת,

“אז בודאי ונתנו הוויה אלוקיך בידיך כמאמרם ז”ל (זה חז”ל) פיתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם ארובות ארובות”.

אתם מכירים את הביטוי הזה?

כן, בוריאציה דומה. הוא אומר כאן, אתם רק תעשו איזה התעוררות קטנה מלמטה. אני כל כך מחכה לכם! אומרים שהבורא הוא כמו הפרה שרוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק. אני כל כך מחכה שתעשו התעוררות מלמטה ואני אפתח לכם ארובות ארובות, ארובות שמים.

“וראית בשבייה אשת יפת תואר, זהו גם כן הבטחה, כשיתן הוויה אלוקיך בידיך את יצר הרע, אז וראית איך שהשכינה שהיא אשת יפת תואר, היא בשבייה כביכול, וחשקת בה לפדותה מן השבי, ולקחת לך לאישה והבן”.

אז כל אחד מאיתנו צריך לפדות מהשבי את הנשמה שלנו. איפה שהיא נופלת, ולכל אחד מאיתנו, יש את המקומות שאומרים, אנחנו נופלים ברוחנו, אפשר להגיד נופלים בנשמתנו, וזה יכול לקרות מיום ליום ומשעה לשעה. אני היום אחה”צ, בגלל מצב פיזי לא כל כך טוב, רוחי נפלה. מזל שדיברתי עם יפה, אז היה נחמד. רוחי נפלה, נחלשתי, לא הרגשתי כל כך קשר לעליונים או כל הדברים הלאה. היה לי איזה זיכרון קלוש תודה לאל. כשיש לי זיכרון קלוש אני צריכה להגיד לעצמי גם, כשאני נחלשת גם כשגופי כואב, להגיד לעצמי אבל את זוכרת גם מצב אחר. את זוכרת מצב אחר. אל תכנעי למצב הזה. במצב הזה יש איזשהו צבע של ייאוש. אז אני צריכה להגיד לעצמי, אני רוצה  – במילים של הבעל שם טוב, איך אני רוצה לפדות את השכינה משבייה? היא שבויה בתוך האופן שאני מפרשת את האירועים שקורים בעולם הזה דרך העיניים הפיזיות או דרך חמשת החושים הפיזיים.

שאלה

מה השבי, לאיזה שבי הנשמה שלי של כל אחד מאיתכם, יכולה ליפול?

כי לכל אחד מאיתנו – בודאי אנחנו מכירים את עצמנו – מה יכול להפיל אותנו? לשכוח את הקשר שלנו, את זה שאנחנו לחלוטין ישויות רוחניות אלוהיות, אנחנו נשמות שבאנו לכאן לאדמה לפעמים באל כורחנו, משום שזה תפקידנו, זה תפקיד הנשמות, ואיפה אנחנו יכולים ליפול איפה אנחנו נופלים בשבי?

כדאי למלל את זה, כי כשאני מדברת אני מוציאה את זה לאור ואז אני יכולה אחרי זה, כמו שאמרתי לעצמי היום, תזכרי שזה לא תמיד ככה. היה לי זיכרון קלוש של שעות שמחות. לפעמים זה משעה לשעה לא רק מיום ליום או מתקופה לתקופה. זה המקום שאנחנו צריכים להסכים לנו שהנשמה שלנו לא בשבי. אנחנו הוצאנו אותה מהשבי למרות שכוחות הגוף וכוחות הנפש הפנימיים והחיצוניים הם בעצם מחזירים את הנשמה לתוך השבי. וגם דיברתי עם תמי. אז היו לי שני דיבורים שהוציאו את הנשמה שלי מהשבי.

משתתפת: יש לי שאלה, פתאום השבי, הוא איכשהו… במקביל יצא לי שזה כביכול כמו תת מודע, שכביכול אנחנו כבר לא זוכרים מה היה לנו, אבל פתאום אנחנו כמו שאת אומרת, נופלים לשבי, נופלים לאיזשהו מצב רוח, וקשה לצאת עד שאנחנו נזכרים מי אנחנו באמת.

לחלוטין. תודה שהעלית את זה. כי היום דיברתי ואומר את זה שוב, ובעל הסולם מדגיש את זה, הוא אומר כשאני לא בחברה הנכונה, אני לא יכולה לעשות את זה. אני צריכה שתהיה לי את החברה הנכונה, שיזכירו לי, שיהדהדו לי, שכשאני בנפילה, יזכירו שיש גם מצבים אחרים. שכל הזמן אהיה באוירה רוחנית, באוירה של הראש מעל למים. כל הזמן יזכירו לי את התכנים, ואראה אנשים עובדים, ואני אוהבת אותם אהבה רוחנית גדולה מאוד. לכן אני אומרת שהמפגשים שלנו כאן הם כל כך חשובים, אני מקווה שגם נוכל להיפגש פיזית, אבל זה בעצם עוזר לי להוציא את הנשמה שלי משבייה. כי מה אני יכולה להוציא את עצמי? אני הברון מינכהאוזן? אני יכולה לקחת את עצמי בציצית הראש ולהוציא את עצמי? אני כמעט ולא יכולה. הרי כשאנחנו לבד ואנחנו במצב הזה, אנחנו לוקחים ספר, אנחנו אומרים לעצמנו, נקרא איזה שטיינר או קבלה, שיזכיר לי מי אני.

הספרים וקבוצה ומורים רוחניים. אלה האמצעים שלנו לעזור לנשמה שלנו שנמצאת בשבי. אם אני לבד, ואני בחברה של אנשים שחיים את חיי היום, בלי לזלזל באף אחד, כי גם אני כזו, כולנו כאלה, בלי שמץ של מחשבה מעבר לפסיכולוגית, אז אני שוכחת, אני שוכחת. ואין לי תזונה, ואז באמת הנשמה שלי בכלא.

משתתפת: מה שגורם לי להרגיש בשבי זה שמזיזים לי את הגבינה. עשיתי איזושהי פעולה ועכשיו אני רוצה להנות, לנוח, להתענג, ולוקחים לי את זה אז אני נכנסת לכעס. אז חשבתי ככה מתוך מה שאמרת שללכת עם המילה, מאיפה פגשנו אותה בהתחלה, אז אמרתי, “כי תצא” זה קצת מזכיר לי, גם קומי צאי, וגם צא, זה “לך לך מארצך”. אז אם זה לך לך אז צא מעצמך. קומי צאי מעצמך, צאי מהמצב הזה!

תצא זה גם לידה, זה יוצא. לידה חדשה.

משתתף: זה ממש יפה לראות שמה שאמרת, המשפטים האחרונים, הם הופיעו בפרשה אגב, בסוף, במפטיר, פרשת עמלק. “זכור את אשר עשה לך עמלק”. צריך לזכור. אבל מה כתוב כאן, מתי זה תופס אותך? “אשר קרך בדרך וייזנב בך את כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים”. ממש כתוב. כל מה שאמרת כתוב!

אורנה: ואם כבר מדברים על עייף ויגע זה לא רק העייפות הפיזית והיגיעה הפיזית, זה גם כשאני מתעייפת מהדרך הרוחנית. עוד פעם, עוד פעם לקרוא את זה? הדרך הרוחנית נעשית לי לזרא.

לא הגענו לאישה השנואה והאישה האהובה. האישה האהובה זה הרצון לקבל לעצמי והאישה השנואה זה האישה הרוחנית שדווקא היא צריכה לקבל בכורה על האישה האהובה, כי האישה האהובה רוצה לקבל את כל התענוגים והאישה השנואה זה היגיעה. היא נעשית לי לכורח, זה נקרא – כמה שאתה עייף ויגע ואז העמלק הזה יכול לזנב בדרך וגם אם כבר הזכרת את עמלק,  “אשר קרך בדרך וייזנב בך את כל הנחשלים אחריך”. קרך זה גם מהמילה קרחון – המהות של עמלק או אהרימן, או כל האינטליגנציות הגבוהות של כוחות הנגד זה כמו קרח. אז הוא מקרר אותך. הוא אומר לך, יאללה כל הסיפור הזה הרוחני, מה זה השטויות האלה. זה קורה לכולנו. אולי פחות ופחות אבל יש לנו שביבי מחשבה, יאללה, מה כל הסיפור הזה, נו באמת, מאיפה המצאנו את זה. אני בטוחה שזה קורה לכולנו. מי שהוא כאן בהתקדשות אז זה לא קורה לו. אפילו שביבי רגעים, במיוחד רגעים של עייפות, או של לאות, של כאבים פיזיים נפשיים וכו’. מה הסיפור הזה?

אז ברגעים האלה, עמלק הוא ייזנב אחריך אשר קרך בדרך. לכן יש ציווי גדול, לעם ישראל להשמיד את עמלק. זה לא איזשהו ציווי לרצח. זה להשמיד את עמלק. אמרנו כבר שעמלק גימטריה – ספק. תעשו את הגימטריה של עמלק תקבלו ספק.

משתתף: עמלק זה גם על מנת לקבל.

עמלק – הספק, בכל הסיפור הרוחני הוא כל כך עדין. הוא כל כך יכול, אם אנחנו לא בחברה הנכונה, ולא בתזונה הנכונה, זה כל כך מהר יכול לברוח.

משתתפת: כל השיעור הזה היום, בא בהזמנה בשבילי. השבי שלי, המקום שבו אני נופלת, אני – בפרפראזה – אתעלה באילנות גבוהים, שהסיפור הרבי זושה שאמר שכשהוא יגיע לשמים לא ישאלו אותו למה לא היית משה רבינו, למה לא היית רבי זושה. המקום שבו אני נופלת, זה שהאם אני אדע להגיד אם הייתי יפה. למה לא הייתי זה וההוא אלא אם הייתי אני. זו השאלה מנקרת, היא הורסת אותי! האם במקום שבו אני נמצאת אני עושה את מה שאני התבקשתי לעשות? בבירור מה התבקשתי לעשות. מה אני אדע לענות? אם אני אשאל מה אני אדע לענות? ושם זה הרבה פעמים, זה מפיל אותי למטה. ואז מפגש כזה או שיחה כזאת, נותנת לי להבין, שבקוביה שאת נמצאת, עשית את המיטב בצורה הכי נקיה שאפשר, זה יהיה מדויק. אבל זה המקום שיכול להפיל אותי – מה אני אענה בבוא היום?

אורנה: זה שאת אומרת, שהשיעור הזה תפור לך, זה בדיוק הוכחה למה צריך להיות בשיעורים האלה.

משתתפת: גם לי השיעור מאוד מתאים. לצערי לא תמיד יש לי כוח להצטרף אבל כשאני נופלת אז מפילים אותי פיזית ממש. לפני כמה ימים נפלתי עם אופניים על הכביש. כשמפילים אותי אז לא מערבים אנשים אחרים ולא מערבים שום דבר. אני פשוט הגעתי לאן שהייתי צריכה. רציתי לרדת מהאופניים, איבדתי שיווי משקל ונמרחתי על הכביש. אפילו רוח לא היתה. לא היה אף אחד שעשה לי את זה. ואני נופלת במחשבות שלי שאני מתחילה לחשוב בצורה ארצית ושוכחת שיש בי מהות, שהיא אלוהית. לא הספקתי לקרוא על פרשת השבוע “כי תצא” אבל קינן בי מהבוקר הפסוק מתהילים “באלוהים נעשה חייל והוא יבוס צרינו” שזה הדבר. אם באלוהים אנחנו נהיה אז בעצם שם תהיה התבוסה.

אורנה: תודה! עוד שיתוף אחרון ואז אסביר למה בכלל הסברתי על השם הוויה.

משתתפת: שאלה – יש את הביטוי על קוצו של י’ , ואת הדרגה הגבוהה ביותר שהיא קוצו של י’, אם תמצאי הסבר על הדיוק הזה שנקרא קוצו של י’.

אורנה: אז תחפשי את ותספרי לנו… אפרופו להיות את.

משתתפת: אסור לשאול פה הרבה שאלות… 🙂

אורנה: אני רוצה להסביר את החלק הנוסף בכתוב כדי לקשר את מה שהסברתי על שם הוויה.

“כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשנואה. והיה ביום הנחילו את בניו את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים כי הוא ראשית אונו לו משפחת הבכורה.”

הבעל שם טוב אומר כך:

“יש להעיר בזה, אומרו – האחת אהובה, (את ה-ה’ הדגשתי) והאחת שנואה. והיה די לומר – אחת אהובה ואחת שנואה. ועוד ידוע כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה ומה זו שמחה שיהיה הבכור לשנואה?

הוא אומר, הבעל שם טוב, למה היה צריך להגיד האחת אהובה והאחת שנואה, ולמה לא מספיק להגיד, אחת אהובה ואחת שנואה?

את התשובה אפשר למצוא בטבלה:

אותיות שם הוי”ה ספירות תכונות עולמות אורות צבעים
קוצו של י’ כתר רצונו להיטיב לנבראיו א”ק יחידה
י’ חכמה מטרת הבריאה אצילות חיה לבן
ה’ ראשונה בינה תיקון הבריאה בריאה נשמה אדום
ו’ ז”א שילוב יצירה רוח ירוק
ה’ אחרונה מלכות הנברא המקבל עשייה נפש שחור

רואים את ה- ה’ של בינה, שזה ה- ה’ הרוחנית, הכלי השפעה ואנחנו רואים את ה- ה’ האחת. זוהי השנואה וזאתי האהובה. ה- ה’ של מלכות לפני התיקון שלה שהיא ה- ה’ שרוצה רק לקבל לעצמה. אנחנו מעדיפים, כמובן את הה’ הזאתי, הנמוכה יותר, על הה’ הגבוהה יותר, זאת אומרת, את האישה האהובה. היא זאת היא שאומרת לנו שאנחנו יכולים לעבור את החיים האלה בכיף, בכוחי ועוצם ידי, (אנחנו כבר לא באשליה הזאת), אנחנו מעדיפים אותה על ה- ה’ הגבוהה, זאת אומרת על האישה השנואה שדורשת מאיתנו מאמץ.

אתם רואים איך שבעל שם טוב, אחד מהאנשים האלוקיים הגדולים של עם ישראל, הוא בעצם התעסק עם המילים, ומה זאת אומרת התעסק עם המילים? המילים בנויות מאותיות. אותיות זה כלים, זה תיבות בצורות שונות שלתוכם האור נכנס. בזה נברא העולם, כלומר אם אני מוצא עוד ועוד משמעויות בתוך מה שנכתב, לכאורה, בפשט, זאת אומרת שאני מתחבר לשכל אלוקי ואני מבין את השבעים פנים לתורה. והוא הבין משהו. שלא סתם בתורה כתוב האחת והשניה.

זו טעימה קצרה אבל מקסימה מפרשת השבוע.

משתתפת: חייבת להגיד משהו, בקשר לשנואה והאהובה, מדובר בפרשה על רחל ולאה, ולאה היא מיוצגת מהספירה בינה ורחל מייצגת את ספירת מלכות. אז מעדיפים את רחל.  יעקב העדיף את רחל על פני לאה.

צביקה פיק עשה תיקון. יש לו את השיר “אני אוהב אותך לאה” :-).

                                                                             שבת שלום!

print