ח' בחשון תשפ"ב, 14 באוקטובר 2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
ערב טוב לכם. פרשת השבוע כמו שאתם ודאי יודעים, מקווה שקראתם. הפרשות בספר בראשית מאוד מעניינות. כל פרשה היא עולם ומלואו, אבל לפחות הקריאה של פרשות ספר בראשית היא מאוד מרתקת.
{א} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: {ב} וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: {ג} וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: {ד} וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: {ה} וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: {ו} וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: {ז} וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו:
אנחנו ניגע בפרשה הזו קצת מצד התולדות, יש הרבה הרבה נקודות שאפשר לגעת בהן, וכמה צוהרים שאפשר להתבונן דרכם אנחנו נתבונן קצת היום מבחינת מה המשמעות של הספר תנך, ואיך אנחנו מבינים את המילה תולדות.
אז קודם כל אנחנו צריכים להבין שהתנ"ך זה לא ספר היסטוריה. בעצם, הוא ספר של שינויים אבולוציוניים שישות שהתחילו באדם הראשון – ישות המכונה, "האדם", שהתחילה באדם הראשון והיא הולכת ומתבררת עד שהיא תלד את בן האדם האמיתי, שהוא התכלית, השלמות של אותה ישות, שהוא נקרא גם משיח בן דוד.
במילים אחרות, תודעת צורה עליונה שתהיה כלי שלם שיכול להכיל את כל האור אינסוף אבל בתודעה.
אז התנ"ך הוא ספר של התולדות של אותו אדם הראשון עד אשר יוולד אותו בן האדם. והתנ"ך עוקב אחרי האופן שכל תולדה, כל האנשים החשובים שנזכרים בתנ"ך, כל האבות והאמהות והמלכים, איך בנקודת זמן מסוימת, איך הזהות שלהם מתייחסת למחשבת הבריאה. לברוא את הנברא האולטימטיבי ולהיטיב לו.
לכן המקרא לא משתמש במילה היסטוריה, הוא משתמש במילה תולדות. ובפעם הראשונה שהמילה הזאת מופיעה, היא בספר בראשית פרק ב' פסוק ד', "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". והפעם האחרונה שאנחנו עדים להופעתה של המילה תולדות, זה הפסוק שפותח את תולדות דוד המלך, בסוף מגילת רות. דוד המלך הוא הבן של ישי, שהוא הבן של עובד, שהוא היה הבן של רות. אני מקווה שאני לא טועה בשושלת. בכל אופן דוד המלך הוא משושלת של רות ובועז.
בסוף מגילת רות, "ואלה תולדת פרץ, פרץ הוליד את חצור וכו'" עד שמגיעים לדוד המלך. זאת אומרת, שדוד המלך מייצג בשבילנו את מלכות, ואנחנו יודעים שמלכות זה הכלי האולטימטיבי, זה הנברא האולטימטיבי. אנחנו יודעים גם שהמדרש אומר על דוד המלך שלא היו לו חיים משלו, שלא היו לו שנים משלו. כמו שמלכות באינסוף כשהיא סילקה את האורות של הבורא היא ראתה שאין לה מעצמה כלום, אז דוד המלך אומרים שהאדם הראשון נתן לו 70 שנה, ועוד כל מיני אנשים נתנו לדוד המלך, ולא היה לו שום דבר מעצמו.
דוד המלך הוא הארכיטיפ שלנו. הארכיטיפ של הנברא, שיודע שהוא למעשה תלוי באופן מוחלט בנתינה של הבורא.
המילים "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". המילה בהבראם כתובה בה' קטנה. אם אנחנו משחקים עם המילה הזו שוב בצורה הזו שאמרנו ב- DNA של הבריאה, במולקולות של ה- DNA, למה אנחנו יכולים להפוך את המילה הזו במקום בהבראם?
לאברהם.
ואברהם אם שמתם לב, שמו לא היה בהתחלה אברהם אלא אברם. את השם אברהם הוא קיבל רק כשהוא בעצם הבין שיש לו תפקיד להקים אומה מיוחדת. עד אז הוא חשב שהוא מקים מין דת כללית, שהוא בעצם בא לגרום לאנשים שהיו אז, רוב העולם – אז בעידן הזה היו אנשים שאנחנו קוראים להם עובדי אלילים – והכוונה היא שהם היו בקשר ישיר עם כל הכוחות של הבריאה. עם הכוחות של הטבע, והם לא ראו שמאחורי הריבוי הזה נמצא האחד.
ואברהם, המדרש גם כן מספר איך הוא גילה, שאחרי הריבוי הזה נמצא האחד, כי הוא התבונן. היתה לו תודעה אחרת. המדרש מספר שאברהם הסתכל על השמש, ואמר, "אה, השמש היא כנראה הבורא". או שהוא השתחווה לשמש, לא יודעת אם זה היה בפועל, ואז הוא ראה שבלילה השמש מסתלקת, ואז הגיע הירח, ואז הוא אמר, "אני מבין, זה הבורא", זאת הישות שאחראית על כל הריבוי כאן. אבל כשהגיע הבוקר גם הירח הסתלק ואז הוא הבין שיש מישהו שהוא מעל הירח ומעל השמש, שיש מישהו שהוא מעל כוחות הטבע, והאוכלוסיה בתקופה הזו, בני האדם בתקופה הזו לא היו בתודעה של האחדות, לא היו בתודעה של האחד שמעבר לטבע, הם עבדו את כוחות הטבע כי הם היו בקשר הרבה יותר אינסטינקטיבי, אנחנו קוראים לזה באנתרופוסופיה, נפש התחושה.
האלוהות, הרוחניות, נגלתה דרך כל הבריאה. בני האדם לא היו רחוקים כמו שאנחנו היום רחוקים. ואברהם גילה את העיקרון של אל אחד והוא רצה לשתף את כל העולם בעיקרון הזה, הוא לא שיער שבעצם הוא נדרש להיות בסופו של דבר, במקום מקים דת חדשה, מקים אומה חדשה ומסוימת.
כי אברהם, שורשו בספירת החסד. אנחנו רואים את זה דרך התאור בתנ"ך שהאוהל שלו, אומרים במדרש, היה פתוח ל- 4 רוחות השמים. הוא עשה כל הזמן בחסד, וגם כתוב "הנפש אשר עשה בחרן", עוד לפני שהגיע לישראל, בחרן הוא כבר עשה נפשות לאמונה הזו באחדות, והוא כל כולו היה חסד. ונראה אחרי זה שבחינה שהיא חד צדדית, גם אם היא בחינה טובה, יכולה להפוך לרוע. יכולה להפוך לאסון.
אז מבחינתו, הוא לא ראה את עצמו מקים אומה מסוימת, ראה את עצמו, בעצם, מגייר או מחזיר בתשובה את כל העולם העתיק שהוא היה חלק ממנו, ובעצם מספר לכולם את החדשה המרעישה – יש בורא אחד. וזה לא רק שיש בורא אחד, יש אפשרות לדיאלוג איתו.
אז זה בעצם היה הגילוי הגדול של אברהם. ואח"כ אנחנו נראה שאלה תולדות השמים בהבראם או באברהם, זה בעצם, באברהם התגשמה מטרת הבריאה. נראה שלא באברהם, לא רק באברהם, כי אברהם היה רק קו של חסד, רק קו אחד, אלא באברהם, יצחק ויעקב, זאת אומרת שמבנה נשמות מסוים שבסופו של דבר יקרא ישראל, הוא המבנה המתאים לתיקון של הבריאה על מנת שאפשר יהיה להגיע למטרת הבריאה.
משתתף: יש את המילה תולדות (Toldot) ויש את המילה תולדות Toladot)),.
אורנה: נכון, אתה צודק, יש הבדל לא אכנס לזה עכשיו.
משתתפת: הערה או מחשבה, תתקני אותי אם אני מפליגה רחוק. השם אברם בלי ה', מול בהבראם שזה אברהם עם ה-ה'. ה-ה' נוספה לו, כשהוא ידע מה התפקיד הנכון שלו.
אורנה: ה- ה' גם נוספה לו כשהוא היה צריך ללדת את יצחק.
משתתפת: אני שואלת על הקשר בין בריאה , בהבראם, לבין מילוי התפקיד הנכון. לפחות בקשר שבו נעשה כאן.
מילוי התפקיד הנכון אומר שזה התפקיד האישי שלך, האינדיבידואלי שלך, שהוא מעל למה שאנחנו נראה אח"כ, הוא מעל לכוכבים ומזלות, הוא מעל לחוקיות הטבע. וברגע שאתה ממלא את התפקיד שלך, בודאי אברהם, מישהו שהוא מעל החוקיות של מה שנקרא הטבע, שזה אלוהים, אלא שהוא שייך להוויה, רק אז הוא יכול ללדת את יצחק. לא שאברהם לא יכל ללדת לפני זה, כלומר אברם כן הוליד, אבל הוליד את ישמעאל, וישמעאל הוא לא הצורה האולטימטיבית של מבנה נשמות שיכול להעביר את כל העולמות תיקון, ישמעאל יותר שייך גם הוא לספירת חסד, זאת אומרת, שאברהם, אנחנו רואים את זה מאוד יפה גם באברהם וגם ביצחק, שלאבות, אברהם ויצחק, יש נטייה אישית דוקא לבן שהוא ממשיך טבעי של נטיית הנפש שלהם.
אברהם, לא היה אכפת לו, הוא חס על ישמעאל. רואים לפי מה שכתוב בפרשה, וגם בפרשה אחרי זה, שיש לו קשר טבעי איתו, אין לו שום בעיה שהגר תהפוך להיות לו לאישה, ואילו עם יצחק נראה אחרי זה, שבפעם הראשונה שהוא קורא לו בני, זה היה בדרך לעקידה. ויצחק קורא לו אבי. רק אז נוצר קשר ביניהם. כי יצחק הוא ממידת הגבורה, הוא לא ממידת החסד. הוא שונה.
אותו דבר יצחק עצמו שהוא ממידת הגבורה, את מי הוא העדיף מבניו עשיו ויעקב?
עשיו.
נכון הוא העדיף את עשיו. הוא היה בטוח שעשיו הוא זה שיכול להמשיך את המגמה הזאת של מה שלתוכה הרוח תוכל להיכנס ולשכון בה ולהתממש אבל זה לא היה ככה, בסופו של דבר זה היה יעקב, ורבקה אהבה את יעקב, אומרים, ויצחק אהב את עשיו, ורבקה אהבה את יעקב.
זאת אומרת שלאבות יש חיבה טבעית למי שדומה להם, ודוקא מי שלא דומה להם, הוא המשלים שלהם, והוא גם, אם במקרה של יצחק הוא נולד מעל לטבע, ולכן ה- ה' הזאת, זה ה- י' של שרי שהפכה להיות שרה. שרה על כל האומות במובן מסוים, והיא קיבלה ה', ונתנה ה' לאברם. אברם זה אב המון גויים – אב-רם. או שאומרים חלק מהפרשנות, אב לארם. כל השושלת של אברהם עברה גם דרך אברהם, זה מאוד מעניין. העניין הזה מי הוא העברי. מי בעצם בסופו של דבר, יתברר להיות אברהם העברי. כי היו כל מיני חניות בדרך מאור כשדים, שחלק מהמשפחה נשארה שם, התבוללה, והפכה להיות עם אחר. זה מאוד דומה ליהודים במשך כל הדורות, שנשארו בכל מיני מקומות והתבוללו ורק חלק קטן שמר על השורש הזה.
בכל מקרה, שרה ואברהם, התולדות שלהם, הם לא כדרך הטבע וזה בא להראות וזה גם בתנך כולו, תמיד התולדות החשובות הם לא עפ"י החוקיות של הטבע. תמיד או שזה לעקרה, או שזה למבוגרת. שם כבר מתערב ההוויה-אלוהים, זאת אומרת אלוהים, שזה הטבע וזה גימטריה 86, הטבע. אלוהים, זה אותה גימטריה גם של הגיל שאברהם ילד את ישמעאל. אברהם ילד את יצחק בגיל 100, ואז ישמעאל היה בן 13 וכתוב שאברהם היה בן 86 בלידתו את ישמעאל. שום דבר בתורה זה לא סיפורים. זה לא סיפורי היסטוריה, זה לא סיפורי אגדה, זה לא מיתולוגיה, זה קוד סתרים, זה צופן מטורף.
אז אם אנחנו שומעים שאברהם ילד את ישמעאל בהיותו בן 86, אז הוא ילד אותו באותה מידה שנקראת אלוהים, שנקראת הטבע. זאת אומרת, והגר, מן הסתם היתה יותר צעירה משרה, אז ישמעאל בלי שום בעיה, לא רואים שם שום תהליך של עיכוב בלידה של ישמעאל, זאת אומרת הוא נולד כדרך הטבע ובכל זאת, או שלמרות זאת, הוא לא נבחר להיות התולדות כי הוא היה חד צדדי. הוא המשיך רק זרם אחד של חסד.
אז בכל שלב ושלב, אנחנו רואים מאדם הראשון, שנכשל, שנפל – כשאני אומרת נכשל, אנחנו לא מתכוונים לאיזשהו כשלון שלא היה מובנה בתוך הבריאה, הכל היה מובנה בתוך הבריאה – אבל נפל, ואז יש לנו את מי? אחרי אדם הראשון? בניו של אדם ראשון?
קין והבל. יש את קין והבל, שכמובן אנחנו רואים שמהם לא יכולה להבנות מערכת הנשמות הזאת, התולדה הזאתי, כי הבל מת וקין לא לקח אחריות, לא היתה לו ערבות על אח שלו ולמעשה גם להבל לא היתה ערבות על קין, וזה נפסל. אנחנו רואים שהזהות כל הזמן הולכת ומתבררת ומתקרבת, אנחנו נראה שהיא תתקרב מאוד לשלמה המלך. שלמה המלך, כמעט כל התכונות הנדרשות נמצאו בשלמה המלך, לזהות המובחרת יותר, המבוררת יותר והמתאימה יותר למחשבת הבורא.
אז נציג האנושות, שמאפשר את הגילוי הזה, נברא בתולדות שלא התחילו מעם ישראל, שהתחיל מאדם הראשון והסתיימו במשיח בן דוד. משיח בן דוד זה לא שם לאדם, זה שם לרמת תודעה קולקטיבית שתתחיל בישראל. למי שישר כאל.
אז הצורה הזו שנקראת ישראל, שאמרנו שזו עבודה ב- 3 קוים, חסד דין והמכריע ביניהם, זה אמת או רחמים, העבודה הזאת היא בעצם העבודה על התגברות על הניגודים, הבורא מחפש אותה. הוא מחפש ישראל. הוא לא מחפש דוקא את עם ישראל שהיום הוא עם ישראל, הוא מחפש ישראל.
אז באדם הראשון הוא לא הצליח, כי אדם הראשון גנב אורות חכמה, הוא אכל מהתפוח שהיה אסור לו לאכול, זאת אומרת שהוא משך אורות מאוד מאוד גדולים ולא יכל היה לתקן אותם ואומרים שהיו שתי אכילות, שבאכילה הראשונה חוה חשבה שהם יוכלו לתקן.
בעצם כל הענין של בריאת הנשמות היה כדי לתקן את העולמות שנשברו ולעלות את הניצוצות למעלה בחזרה והאדם הראשון וחוה הורידו את הבריאה עוד רמה למטה, לא רק שהם לא העלו, הם הורידו, בגלל שגם הם השתמשו במלכות דאינסוף , במלכות דמלכות, ברצון לקבל הגדול ביותר שבכל העולמות, הם השתמשו בזה בשביל עצמם. כי הרצון לקבל הזה הגדול ביותר, הוא בסופו של דבר – מלכות שמה עליו מסך – וכדי לתקן אותו צריך להיות מבנה של נשמות טהור מאוד שיוכל להתמודד עם רצון לקבל כל כך גדול, עונג כל כך גדול, לא יודעת מה הפנטזיה שלכם להארה, תכפילו את זה במיליונים – זה לראות אורות כאלה ולא להשתמש בהם לטובת עצמך, אלא להפוך אותך להשפעה.
אז אדם הראשון וחוה נכשלו. קין והבל גם נכשלו ואח"כ התולדה שנבחרה להמשיך את קין והבל זה שת. שת זה אותו בן שנולד לחוה במקום הבל. היא קראה לו שת, כי "שת לי הוויה בין תחתיו". שת הוא בעצם המשך התולדות, המשך הברור, ואחת מצורות הנשמות הגבוהות ביותר שנולדה משת זה חנוך.
ועל חנוך נאמר, חנוך התהלך עם האלוהים, "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים". זאת אומרת שהמסע של הנשמה, ששמה היה חנוך הסתיים. ואלוהים לקח אותו לפני שהיא תשחת כי כל האנושות היתה מושחתת אז.
מה זאת אומרת מושחתת אז? זאת אומרת שלא הצליחה להתברר צורת אדם. הצורות שהיו שיכלו לאכלס את האור של הבורא לא היו מספיק טהורות כדי שצורה של אדם, אַדַמֶה לעליון, תוכל להתברר דרכם, שזה צורה שמעל לטבע. זה לא צורה שהיא, אם נדבר על זה בשפה האנתרופוסופית, שהגוף האסטרלי שלה זה השליט. זה לא העולם של החיות. זה עולם עם מוסר. צורת אדם – זה עולם עם מוסר קוסמי. ולא הצליחו. הבורא מנסה, מחפש צורה כזאתי שדרכה הוא יכול לממש את מטרת הבריאה שהיא תוכל לעשות תיקון לנפילות. שיש כבר נפילות גם של אדם וחוה ולא מצליח. ולאחר מכן יש צורת נשמה כמו שאמרתם שהשם שלה זה נח. "ונח מצא חן בעיני ה'".
מה אמרנו שנח? למה נח לא יכל להבחר? לא יצר דיאלוג עם הבורא, וגם דאג רק לעצמו, וגם מוסיפים לנו בסוף פרשת נח, שנח התגולל באוהל והשתכר. וכמובן צריך להבין כל מילה ומילה. צריך תרגום לשפת הקודש.
"וישת מן היין וישכר, ויתגל, בתוך אהלה. וירא, חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ". אנחנו צריכים להבין שיין זאת חכמה, זאת בדיוק אותה חכמה של עץ הדעת שאסור למשוך אותה עדיין כי אין כלים לתקן, אין כלים להשתמש בחכמה הזו שלא למען עצמך, ונח, בסופו של דבר כן השתמש בחכמה הזאת. כן בעצם השתכר מהחכמה. השתכר זה אומר שלקח מעבר למה שמותר. ערות אביו – מלכות דאינסוף שהיא מכוסה. היא גנוזה. אסור לחשוף אותה עד גמר תיקון.
אז רואים פה שגם נח וגם בניו, נכדו כנען, בסופו של דבר, הם לא יוכלו להיות מערכת התיקון למרות שבנח יש דבר חדש שזה שלושת הבנים. שם, חם ויפת. מה יכולים להגיד שיש כבר התקדמות כאן? שהחסד דין ורחמים. יש כבר צורה של 3 קוים שזו צורת התיקון. למה 3 קוים? כי העולם נברא בדין, ראה שהוא לא עומד בדין, שיתף את מידת הרחמים. זאת אומרת כשאנחנו מדברים על דין, על זה שאנחנו צודקים, האם אנחנו מוכנים לעמוד למשפט? כן.
אין לנו בעיה עם דין, ההיפך, אומרים, אוקי, תשפטו אותי. אני צודקת, אני יודעת שאני צודקת, אני בטוח אזכה במשפט. זאת אומרת כשנברא העולם בדין, היתה כוונה שיזכה במשפט, שיוכל לעמוד בגאון מול הבורא ולזכות בזכות בשפע הזה.
ראה שלא עומד בדין, זאת אומרת, העולם מפגר בהרבה אחרי הדרישה הזאת, אז הוסיף את מידת הרחמים. אבל זה רק בזמן של תיקון. זמן של אחרי שיתא אלפי שני, יחזור העולם למידת הדין. רק במידת הדין אפשר לקבל את כל השפע, במידת הרחמים נותנים קצת אורות במידה שאתה יכול להפוך אותם להשפעה. אם יתנו לך את האורות במידת הדין אז הם ישרפו אותך. הכוונה היא שבסופו של דבר, בית שמאי, ההלכה תהיה לפי בית שמאי.
בית שמאי – זה דין, בית הלל – זה רחמים. אי אפשר לעמוד בדין של בית שמאי אבל הדין של בית שמאי זה הצדק המוחלט.
כל הזמן של התיקון אנחנו חייבים לעבוד ב- 3 קוים. לא יכולים לעבוד רק בדין, לא רק בחסד, כי אמרנו שחסד שמתפשט הופך לרוע, הוא הופך למבול. המבול זה חסד שהתפשט. זה אור אינסוף שהתפשט באופן כזה שאי אפשר להכיל אותו. ומכיון שלא יצרו לעצמם תיבה, כלומר כן יצרו לעצמם תיבה אבל רוב האנשים לא נכנסו לתיבה, ותיבה זה אור חוזר, זאת אומרת זה יחס, אז לא יכלו להנצל אז כולם טבעו באור החסד הזה.
בסופו של דבר העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, חייב להיות מתוקן במידת האמת. במידת הרחמים. בהכרעה בין דין לחסד שזה אומר שבתוכי אני מחזיקה גם את הדין וגם את החסד לכל קונפליקט שיש בעולם ואני מאחדת אותו בתוכי. וזה הכלי החדש שאני עובדת איתו ובעזרתו אני אגיע לגמר תיקון שאז הבורא יפתח את לב האבן. שזה מלכות דמלכות והוא יתקן אותה.
זה נקרא ישראל. אני חוזרת על זה שוב ושוב כי אנחנו צריכים להבין מה זה ישראל. אז אנחנו רואים שעדיין לא נבחר ישראל. גם בנח לא נבחר ישראל. 10 דורות אחרי נח, כמו ש- 10 דורות מהאדם הראשון לנח, 10 דורות אחרי נח נולדה הנשמה, מערכת התודעה הזאת שיכלה להתחיל לא להיות היחידה, להתחיל את בנית הכלי, שיהיה הכלי האולטימטיבי במשך שיתא אלפי שני, כלי התיקון. ולתודעה הזו קראו אברם עדיין לא אברהם.
שכחתי גם להגיד, שזה גם עבר דרך דור הפלגה. הדור שבנה את המגדל. דור הפלגה זה מאוד מעניין להבין מה זה דור הפלגה. דור הפלגה הם רצו אחדות. הם פחדו פחד מות. הם הבינו שהחמס והרשעות והאכזריות של דור המבול הם אלו שהביאו אותם להשמדה, הביאו את הבורא להשמדתם, הם אמרו, לא, לא – אנחנו נתאחד ונהיה לכאורה ערבים זה לזה.
אבל כפי שרואים, האחדות שלהם היתה פסאודו אחדות. זו לא היתה ערבות הדדית אלא פחד הדדי, זה היה שימוש בטכנולוגיה, לא באופן שהבורא רוצה, כי הבורא אין לו בעיה שנשתמש בטכנולוגיה. הם בנו לבנים. הם לא השתמשו בחומרים של הטבע כדי לבנות את מה שהם רוצים מתוך הטבע, הם עשו משהו שהוא שלהם והשתמשו בטכנולוגיה של אותם זמנים אבל לא כדי להתקרב איתה לבורא אלא כדי להגן על עצמם מפני הבורא. וגם לעשות לעצמם שם.
למעשה הם שכחו. המגמה היתה לשכוח את הקשר בינם לבין הבורא ולשכוח שהם לא הבורא. זו השכחה הכי גדולה. זו גם השכחה של המאה ה- 21. 20-21. שאנחנו לא הבורא ולא משנה איזה טכנולוגיה תהיה לנו. אנחנו הנברא. ותחושת העלבון שאני לא הבורא, היא זאת שמביאה אנשים להשתמש בטכנולוגיה בדרך נפולה. כי כל הטכנולוגיה, זה לא שהבורא רוצה שאנחנו נשאר בתקופת האדם הקדמון והמערות. הטכנולוגיה, אין שום בעיה בטכנולוגיה, השאלה האם היא משמשת אותך להתקשר או להיפרד.
אז גם דור הפלגה כמובן, ואז הגיע אברהם.
משתתף: החלק הזה של מגדל בבל, כשאני קראתי אותו, ריתק אותי ומאוד חיבר אותי לתקופה הנוכחית. כי באיזשהו מקום אני מרגיש באבדן זהויות או אובדן לאומיות, בקשר לבורא ומנגד גלובליזם לצד גבולות אחדות של שפה, בריאות, תרבות, רפואה. היא יוצרת מבחינתי, בראיה שלי, את מגדל בבל החדש וזה מבחינתי מלחמה, כחלק ממה שלא מדברים עליה, חיבור אל מול ניתוק. ובעוד שאני רוצה להתחבר אני מרגיש שיש כוחות שמנסים ב'אחדות' המזויפת, אבל זו לא אחדות שלי אל מול בורא, ובדרך אליו, לגרום לי לשכוח ולתלות את הציפיה, התקוה והאמונה לא בבורא אלא במשהו חיצוני.
אורנה: נכון. בבל זה גם המילה בלבול. הוא גם בלל את שפתם אבל גם בבל זה מבלבל את התודעה שלנו, אז אולי במקום מגדל בבל חדש נשתמש אולי בדימוי של סולם יעקב. אולי זה יותר טוב ממגדל בבל. אני לא יודעת אם זה מקובל עליך, אבל הם לא השתמשו במגדל בבל כדי להגיע לבורא. בעצם היה שם אותו ההיבריס הגדול שהלך וגדל בגלל ההתפתחות הטכנולוגית שיש גם בימינו. אנחנו רואים היום ההיבריס של האדם, הרצון להגיע למאדים, פשוט לנסוע לחלל ולחזור, מן טיסת כיף כזו, כאילו שנגמרה העבודה כאן על פני כדור הארץ.
אבל זה לא הענין, הבורא אין לו שום בעיה שנגיע לאן שאנחנו רוצים, אבל שלא נשכח, אם נתקרב לשמש יותר מדי, אז השמש יכולה להמיס אותנו וכמו איקרוס, אנחנו ניפול ונטבע בתוך הים. ומלכות גם נקראת ים. שם נוסף של מלכות זה ים.
אני מסכימה איתך לגמרי שיש בלבול מאוד גדול, מצד אחד יש הרבה אפשרויות טובות שלא היו אי פעם בטכנולוגיה, ומצד שני האם אנחנו משתמשים בה כדי להפרד מעולם הרוח, וזה אסון שאי אפשר לתאר אותו. המילה אסון היא לא מילה מתארת. לא רוצה להכנס לזה בכלל. או שאנחנו נרתום את הטכנולוגיה לטובת אחדות ולא אחדות מזויפת בין בני האדם. אז אני מסכימה איתך.
וגם השאלה עם הטבע, אם אנחנו נהיה ביחסי כבוד, אם נשתמש בטבע שימוש שהוא הדדי. זאת אומרת לא שמנצל, חומס את הטבע, אלא שמחבר את הטבע ליוזמה האנושית. לאפשרויות של התודעה האנושית לעבוד בכבוד עם הטבע ולא בצורה שמחריבה את הטבע, הורסת את הטבע. לא בגלל הטבע עצמו, אלא, הטבע כמעשה של הבורא. זה לא משהו אקולוגי ארצי, אפשר לקרוא לזה אקולוגיה רוחנית. מתוך הטבע ליצור משהו שהוא בעצם חיבור בין בורא לנברא.
אז רואים שבתקופה שלנו הרבה מהשימוש בידע הוא שימוש לרעה. בדיוק כמו שהם אמרו שהם רוצים "שפה אחת ודברים אחדים". זה בדיוק כמו שאומרים היום, כל המערכות המשותפות באינטרנט, מערכת ידע משותפת, שפה אחת ודברים אחדים ולמה זה נעשה מסוכן? כי מי ששולט בזה זה לא הרצון להשפיע. זה הרצון לקבל לעצמי. שפה אחת ודברים אחדים – בשליטת הרצון לקבל לעצמי.
אז כבר אמרתי, שהדורות האלה הם מקבילים לדור אחרון כי הדורות האלה היו אמורים לקבל תורה. תורה במובן של מאור. במובן של אור חוזר. במובן של יחס, במובן של כלי, לאור אינסוף. הם היו אמורים, הם נכשלו אחד אחרי השני. ואנחנו דור אחרון. גם אנחנו אמורים לקבל. אז אנחנו אמורים לתקן את הכישלון 'שלהם'. מה זה הם? הם זה אנחנו. הם זה כל אלה שנמצאים כאן, כי כולנו היינו שם וכל אלה שלומדים את החומר הזה יש להם רשימו, יש להם זכרון של ההיות שם והיות במתן תורה והיות בהר סיני ואנחנו צריכים בעצם לתקן את כל מה שאנחנו נכשלנו בגלגולים קודמים.
הרי למה יש מוות? המוות זה כדי שהנשמה תוכל להמשיך את המסע שלה. אבל לא רק באופן אישי. אנחנו מבינים יותר ויותר. הרי כולנו באנו, רובנו, לא כולנו, באנו לזרם הרוחני זה אור אחר, בשביל לפתור את הבעיות האישיות שלנו. לא רק ברמה הנפשית אלא גם ברמה הרוחנית. אנחנו רצינו להיות מחוברים לאלוהות, לרוחניות והתחלנו את זה מתוך אינטרס אישי.
בכלל לא הבנו, כמו שאברהם לא הבין, שהעניין הוא לא אינטרס אישי. זה לא משהו שלובש את הצורה שלך והרצונות שלך, אפילו אם הוא חסד גדול, אלא יש כאן מערכת שהיא תובעת ממך משהו, שאתה בעצם משרת אותה. אז עד שהתעוררנו, ויש כאלה שעדיין לא התעוררו, יש כאלה שמתחילים להתעורר. כשאנחנו כאן כל מה שעברנו בביוגרפיה האישית שלנו, It's not about us. זה מהפכה. אברהם לא הבין את זה. כלומר הוא הבין שזה לא נוגע רק בו אבל הוא חשב שזה הרצונות שלו. לעשות חסד עם כל דיכפין. אבל הבורא אומר לא, אנחנו לא בכל דיכפין. אנחנו במערכת אחת שהיא המערכת החלוצית, נתקן אותה קודם, ואח"כ נתקן את כל העולם ואח"כ נתקן כל איש אינדיבידואלי או שנתקן את בני האדם האינדיבידואלים כחלק מהמערכת הזו.
אז הדבר הזה הוא חדש. הוא חדש באנושות. אולי 100 שנה. שטיינר דיבר עליו בצורה הנעלה שלו, הקומוניזם עשה אותו בצורה הנפולה שלו. הטרנד של ההגשמה העצמית, הטרנד של המאה ה-20 הוא האמירה שלו זה שאני יכולה להגשים את עצמי איך שאני רוצה, בדרך שאני רוצה. אני יכולה לעשות מיינדפולנס, אני יכולה לעשות מדיטציות, יכולה לעשות הכל, אבל כאן אומרים לי אמירה מאוד ברורה, את חלק ממערכת. כל התיקון האישי שלך זה לטובת מערכת. המערכת הזאת היא בעצם חלק מעולם גדול.
חוזרת לנק' שעזבתי אותה, "שפה אחת ודברים אחדים" זה גם כן חלק ממערכת, זה חלק ממערכת שנשלטת ע"י רצון לקבל לעצמי וזה הסכנה.
כשאנחנו מגיעים לאברהם, אנחנו מגיעים לצורה של התהלכות אחרת ממה שהיתה קודם. המילה התהלך, זה מעבר. ללכת זה לעבור מתודעה לתודעה. אנחנו רואים שחבורת הזוהר, הרשב"י והחבורה שלו, 10 אנשים ואח"כ מתו 3 ונשארו 7. 10 ספירות אחרי זה ה- 7 ספירות האחרונות, כשרוצים להגיד שהם הגיעו לאיזושהי תובנה והארה אז הם אומרים רבי זה ורבי זה – הם התהלכו בדרך.
גם בתנ"ך יש התהלכו והתהלך, למשל לפני אברהם אז אומרים, על חנוך למשל, וגם על נח, והתהלך חנוך את האלוהים, ועל נח – את האלוהים התהלך נח. זאת אומרת שהצורה של לך והתהלך מוכרת. הצורה החדשה שאנחנו מגיעים לאברהם זה צורת ההתהלכות של לך לך.
וגם כשאנחנו מגיעים אל אברהם מופיע ההוויה. לא אלוהים, לא אלוהי הטבע. אותה השגחה אישית שהיא מעל לטבע. הוא זה שנותן לו את הציווי לך לך. ועל לך לך נכתבו תלי תילים של פרשנויות.
אתייחס ל"לך לך" – לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך. מה הציווי? הציווי הוא שתלך לך מכל מה שחשבת שאתה ושזה התפקיד שלך. אם אתה צריך ללכת מעצמך, אתה צריך ללכת מעצם ההזדהות שלך עם מבנה הנפש שלך כמבנה של חסד. כי זה לא הולך יותר רק חסד. כי רק חסד מביא דין. זאת אומרת, אם נגיד את זה בשפה האנתרופוסופית, רק לוציפר קורא לאהרימן. ואי אפשר ללכת רק בחסד מפני שזה מזמין ישר את כוח הנגד שאם אתה לא הולך איתו בהליכה משותפת, אז יש פה מלחמה.
אז נאמר לאברהם, לך לך מההזדהות שלך עם מי שאתה. וזה גם בא לידי ביטוי בלידה של יצחק. יצחק זה מידת הגבורה. כמו שאמרנו מקודם, לאברהם היתה נטיה טבעית יותר דוקא לישמעאל. אז נאמר לו, לא רק חסד. ההליכה היא הליכה ב- 3 קוים.
כי מה זה חסד בעצם? חסד זה דבקות. אם אני מסתכלת על חסד דרך ההתבוננות שלי בבריאה, כלומר ממש בבריאה מאור אינסוף של הפעם הראשונה שאור אינסוף התפשט, אז הוא התפשט בחכמה, אור חכמה, אור חיים. הוא חזר כאור חוזר בחסד של בינה. של מלכות אבל בתהליך שהתחיל עם בינה. זאת אומרת שחסד זה משהו שרוצה לחזור לבורא. ולחזור לבורא זה אומר שאתה לא יכול להתממש כאן או להתגשם כאן. זה תנועה נפשית של דבקות, כמיהה כזאת גדולה לאלוקות שבעצם אתה מבטל את החשיבות, או את ההזדמנות או את המשימה של התגשמות של רוח בתוך גוף. של אלוקות, של בורא בתוך נברא.
יש את המדרש של 4 נכנסו לפרד"ס: אחד הציץ ונפגע, אחד קיצץ בנטיעות, אחד נפל ומת או הציץ ומת ואחד רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. אז מי שמת, למה הוא מת?
משתתף: נשרף אולי בחסד.
אורנה: הוא מת כי הוא גילה בעצם באיזה עולמות יש באמת, ובאיזה עולם עלוב אנחנו נמצאים. שלא רצה להישאר כאן יותר. זה נקרא שהוא מת. זאת אומרת שהדבקות של הרוח שלו, הרוח שלו רצתה לדבוק במקור שלה. וזה תנועה של חסד. זה תנועה של קו ימין, והתנועה היא תנועה כלפי מעלה. בתנועה כזו אי אפשר להקים אומה.
משתתפת: אז אולי אפשר גם להגיד "לך לך מארצך" – לך לך מהרצון שלך. כי יודעים שארץ זה גם רצון. אז אולי לך לך מהרצון שלך.
אורנה: לחלוטין, לך לך מהרצון שלך שהוא בעצם רצון של חסד. רצון להצמד לרצון הנפשי שלך.
בעצם הוא אומר, אתה צריך לשנות את הטבע שלך, כי הטבע שלך זה להסתלק כלפי מעלה. זה הטבע של החסד, הוא עולה כלפי מעלה. בעצם יכולים לדבר על חסד כפי שהוא בא לידי ביטוי באמונות ודתות. זה בכל הגישות המיסטיות. המיסטיקה, גם שטיינר כותב בספר "מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס", הוא מדבר על המיסטיקאים, כל תורת הנפש שלהם זה לבטל את העולם הזה, לבטל את עצמם גם, לבטל את הגוף ובאופן מיסטי לעלות לעולמות הרוח. זה לא קבלה. הקבלה היא לא מיסטיקה. ההיפך, הקבלה היא הליכה ב- 3 קוים. היא לא מיסטיקה, היא לא רק חסד, היא לא רק קו אחד.
משתתפת: חשבתי גם בהקשר הזה יש את התמונה הזו של רוחות הרצון שמקריבות את עצם מהותן ומשם מתחילה הבריאה ופה בעצם הקריאה לאברהם זה אותה קריאה, להקריב.
אורנה: נכון, זו אותה קריאה. תותר על הרצון הטבעי שלך להיות רק ברוח. אל תשכחו שאברהם הוא זה שגילה את הבורא. לא את הבורא ככוח טבע מופשט אלא כבורא שמשוחח איתו. אף אחד בתקופה שלו, גם שטיינר כותב על זה, לאף אחד לא היה מבנה של מוח או נשמה שהיה יכול לגלות בורא, בורא אישי.
ממולדתך – אומרים שאם מארצך זה הרצון שלו, זה החסד, אז ממולדתך זה בדיוק ההיפך מהחסד, זה החכמה. מה זה החכמה? זה הידיעה. זה הידיעה שלנו. אנחנו יכולים לקרוא לזה במקרה של אברהם, להתבונן בגרמי השמים ולראות את הגורל שלך. זה האסטרולוגיה.
מה זה אסטרולוגיה? נולדת ביום הזה, השמש היתה בזוית כזו וכזו, וכו', והנה נותנים לך מפה אסטרולוגית. זה הכוח של אלוהים. זה הכוח של הטבע. זה הכוח שאומר לך שבגלל הנסיבות, ובהיותך חלק מהטבע, הגורל שלך הוא כזה וכזה שזה נכון. אבל זה נכון רק בתנאי שהאני הנני לא נמצא שם. כשהאני הנני נמצא שם, כשאהיה אשר אהיה, כשההוויה נמצאת שם אז הוא מוציא את אברהם מהאוהל ואומר לו תסתכל על השמים. הוא מוציא אותו מצורת החשיבה הזאת שאברהם יכל להסתכל בכוכבים ולדעת מה יהיה הגורל שלו. והוא ראה בכוכבים שהוא לא יולד.
אז אמר לו הבורא, לפי המדרשים, אברם לא יולד, אברהם כן יולד. כי אברם זה לפי חוקות הטבע. אברהם זה מעל חוקי הטבע. וזה באמת קריאה לכולנו, שאנחנו, למה אני אומרת כולנו? אני אף פעם לא אומרת אתם. אני תמיד אומרת אנחנו כי כשאני אומרת כולנו זה כולל אותי, שיש משהו שנראה שאין סיכוי שהוא ישתנה, זה אומר שאנחנו עובדי כוכבים ומזלות. זאת אומרת שאנחנו לא נותנים צ'אנס לנס ולמעל לטבע להיכנס לתוך החיים שלנו.
אני אתן דוגמא קטנה, נתתי אותה כדוגמא כבר 1000 פעם. מכיון שהיא רחוקה ממני אני יכולה לתת אותה בלי להיות בסערת נפש. סיפרתי לכם פעם שכשאני הייתי בהריון עם בני, בסוף ההריון לא יכולתי ללכת, היתה לי איזה בעיה, לא אבחנו אותה אז כי בהריון אי אפשר לעשות רנטגן וכל הסיפור, אז אמרו לי אין בעיה. זה משהו של הריון, הכל יעבור אחרי הלידה. זה היה ייסורי תופת, לא מאחלת לאף אחת. ואחרי ההריון, שומו שמים, חיל ורעדה, כל המילים האלו שבצמדים, אימה וזעם, כל מיני, אני לא יכולתי ללכת. מסתבר, שאני בהריון הזה מאיזושהי סיבה נשארתי נכה. וכשעשו לי צילום רנטגן אחרי זה ראו שיש לי חורים שחורים בתוך העצמות. של כל האגן והרגלים. ואין רופא שאמר, להוציא רופא אחד שלא הקשבתי לו כי הייתי עובדת כוכבים ומזלות, שאמר שאני אקום מכסא הגלגלים אי פעם.
לא אספר לכם את כל הייסורים והכאבים 24 שעות ביממה. ואני האמנתי. למה, כי ככה אמרו כל הרופאים. כי זה סטטיסטיקה. ולסטטיסטיקה יש מקום מכובד בתודעה האנושית.
אז זה מה שאני אומרת, אנחנו מאמינים. (אנחנו, מי שמאמין מאמין.) אנחנו מאמינים באלוהי הטבע, זאת אומרת בדברים שמתנהלים לפי הסדר הצפוי. אנחנו לא מאמינים בהוויה. ב- ה' אלוהים. זו הוויה שמעל לטבע שעושה ניסים וזו היתה הישות שדיברה אל אברהם. וזה היה מי שאמר לו, עוד שנה, שנה מהיום, שרה יולדת לך בן. ויש את הצחוק של אברהם ויש גם את הצחוק של שרה. כי גם הם, או לפחות שרה, אני לא יודעת איך מפרשים את זה בתורת הסוד, אבל על פניו, גם להם היה קשה להאמין, שיכול לקרות משהו שהוא מעבר לטבע.
אז אולי נשאר עם המחשבה הזאת ואולי אחד או שניים ישתפו על מקום שאני נמצאת או נמצא בו שיש לי מצוקה שעל פניו נראה שהיא לא הולכת להפטר כי אין שום דרך שאני יכולה לחשוב עליה שמשם יבוא עזרי. ובכל זאת אני צריכה לחזק את האמונה שעזרי יבוא מהאין. והאין זה אינסוף, זה לא הביטוי של האין בטבע כאלוהים, אלא זה מהמקום ששם אין שום דבר שהוא בלתי אפשרי.
גם אם הצלחתם, גם אם לא הצלחתם. כמו שאתם רואים, כל מי שראה אותי פיזית, ראה שאני לא נכה כמובן, תודה לאל. זה היה מעל לטבע וזה לא הדבר היחיד שקרה לי מעל לטבע ואני חייבת להגיד שב- 99,9999% אני לא האמנתי.
משתתף: אני רוצה להבין, לחדד, בשביל עצמי, את אומרת שלמעשה היה מקום לבקשה, לאמונה שלך עשוי לקרות משהו שהוא כביכול לא יכול לקרות? זה משהו שהיית מבקשת לעצמך?
אורנה: אני אגיד שאני היום כבר לא במצב של פעם, תודה לאל, בכל זאת עברו 20 שנה, אבל זה רק מראה לי לאן צריך להגיע. אני כאחת מכולנו, זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע לאמונה מעל לדעת. הדעת אומרת לי לא והאמונה אומרת לי כן.
משתתף: זאת אומרת, יש לך איזושהי תחושה, איזשהו חיבור של משהו שהוא מתנגד, בקונפליקט לאיזשהו משהו. פשוט לא לדכא את זה, פשוט ללכת עם זה גם אם הוא כביכול נוגד את מה שאת יודעת ביומיום, מה שמוסכם ומה שמקובל. ואת אומרת כן, זה יכול לקרות. לא לסגור את הפתח הזה.
ממש ככה. מה שמקובל ומה שנהוג זה לא ישראל. ישראל הוא מעל לטבע. זה לא מה שמקובל, ולא מה שגדול, ולא מה שרואים, ולא מה שכולם עושים ולא מה שנהוג. זה האומץ להיות אותנטי. להיות מחובר לאמת הפנימית. לאמונה שלך. לכוח העצום הזה, לחיבור לכוח העצום הזה שאף על פי אתה עומד שם מולו פנים מול פנים כמו שאברהם עמד פנים מול פנים מול ההוויה, ורק שם מפתחך בו. ולא באדם ולא בדעות של בני אדם ולא ברופאים ולא בעורכי דין ולא במי שאתה לא רוצה ועברת בחיים. ולא בדעה של החברה. זה אומץ.
משתתף: חזק מאוד. אמן.
אמן, אפשר לראות שכל הדברים הטובים הם לא נולדו מהכלל, הם נולדו מאלה שיצאו מהכלל. ישראל זה לא דרך הטבע. ישראל נולד לעקרה ולעקר. זה לא דרך הטבע. לישות הזאת שהיא מעל לטבע אנחנו מתבקשים להתחבר אליה.
משתתף: הייתי רוצה לשתף, התלבטתי. אני גם עברתי איזשהו ניתוח לפני כמעט שנה, יצאתי ממנו חצי גוף משותק. היה לי איזה לחץ על חוט שדרה. היום ברוך השם אני משתקם, הולך, מתפקד. אני פשוט באמצע התהליך, אבל משהו בתוכי די ברגעים הראשונים, הרגיש איזושהי בכל זאת שמחה, הטבה. אמרתי לעצמי בשיקום שהריפוי קודם למכה. ידעתי שיש פה איזשהו אור שמחכה. זה בענין הזה. אז אני מזדהה עם מה שאת אומרת, אני לא הסוג שמאחה, אבל אני מאמין שזה יקח אותי למקום טוב.
השבוע שמעתי משהו שמתקשר למה שדיברת כרגע. הפסוק "יושב בסתר עליון" זאת אומרת שהסתירות האלה, הסתר, איפה הן מתישבות, בעליון. אמרת אמונה מעל לדעת. מעל האמונה נמצא הכתר, הכתר הוא הרצון העליון והוא האמונה.
אורנה: כל הסתירות מתישבות בעליון. אין סתירה למעלה. מאוד יפה ותודה ששיתפת.
רק אוסיף שאם אתם יודעים שתפילת עמידה, תפילת 18 בסידור, נקראת על שם אברהם. על שם זה שהוא קם והלך ועמד מול הבורא פנים מול פנים. אז תפילת עמידה זה התפילה של אברהם. אנשים שמתפללים תפילת עמידה, אנחנו, מי שמתפלל, מתפלל בזכות אברהם. בזכות שאברהם כבר פילס לנו דרך. אחרי זה יש גם יצחק ויעקב, זה הערבית, שזה עצם העתיד. יעקב זה הערבית, העתיד. שפעם התפילה הזו אצל היהודים היתה תפילת רשות, כי העתיד, והיום יותר ויותר דוקא תפילה שכן נכנסת לחובה, במובן הזה שכבר העתיד כאן.
תודה שהייתם.
שבת שלום!