ו' בניסן תשפ"ב, 7 באפריל 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה- נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח')
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
אנחנו בפרשת מצורע בספר ויקרא.
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: {ג} וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: {ד} וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: {ה} וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: {ו} אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: {ז} וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: {ח} וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים: {ט} וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר: {י} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:
אז אנחנו רואים עוד פעם את השמיני, מופיע לנו עוד פעם היום השמיני. אחרי שבעה ימים שמטהרים את שבע הספירות, אז אפשר לצאת לאור החדש. אנחנו רואים כאן, הפרשה הזו עוסקת בעיקר בצרעת. יש כאן איזשהו טקס שנראה לנו מאוד משונה עם שתי ציפורים, ואח"כ כל מיני טקסי טהרה.
אז אנחנו רוצים לדעת מה זה הצרעת הזאת? מה היא מסמלת? למה מוציאים את המצורע אל מחוץ למחנה? יותר מאוחר בפרשה. צריך להוציא את המצורע מחוץ למחנה, מה המשמעות של זה, איפה אנחנו פוגשים עוד פעם את הצרעת בתנ"ך, ואולי נתחיל בזה.
המקרה הכמעט ראשון שאנחנו פוגשים את הצרעת, יש עוד מקרה שאחרי זה נדבר עליו, שלא מפורש בתנ"ך, לא נאמרה המילה צרעת אבל במדרשים כן, אבל המקרה הראשון שאנחנו פוגשים בתנ"ך של מישהו שלקה בצרעת, מי זה?
משתתפת: משה
אורנה: נכון. משה.
משתתף: בסימנים.
אורנה: נכון, בסימנים . נכון זה 3 סימנים הוא מקבל. אבל למה דווקא צרעת? איך בכלל מקישים על החטא המוסרי של הצרעת, אומרים חז"ל, עפ"י כל ההקשרים שצרעת היא באה כנגע על לשון הרע. מוציא רע. מצורע – מוציא רע. מוציא את שמו של האחר לרע. זה נחשב לאחד החטאים הכי חמורים, אנחנו תכף נראה את זה בזוהר, שזה גם מוציא רע.
איך אנחנו יכולים להגיד על משה שהוא הוציא רע? על מי הוא הוציא רע, אתם יודעים?
משתתפת: על בני ישראל
אורנה: מה הוא אמר עליהם?
משתתף: להאמין
אורנה: הוא אומר – הם לא יאמינו לי. כשה' רוצה לשלוח אותו למצרים אז אחד מהאמירות של משה, זה "ויאמר הם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'". אז נאמר שמשה הוציא דיבתם של בני ישראל לרעה. ועל זה הכניס את ידו והוציא אותה מצורעת. ה' אמר לו תוציא את היד שלך, מה אתה רואה? יד מצורעת לגמרי. אחרי זה הכניס אותה שוב, כלומר התכנס לתוך עצמו ועשה תיקון, והיד חזרה להיות בריאה.
משתתפת: שם נאמר במפורש שהוא מצורע?
אורנה: במפורש צרעת.
השניה שהיתה לה צרעת היא מרים הנביאה שהיא נענשה. מה היה הוצאת הדיבה, או הוצאת לשון הרע שלה?
משתתפת: היא קטרגה על אח שלה.
אורנה: היא קטרגה על משה, נכון. מה היא אמרה עליו?
משתתפת: שהוא פרש מאשתו.
אורנה: נכון. שהוא פרש מאשתו ושהוא לא אמור לפרוש מאשתו, כי גם היא נביאה וגם אהרון נביאים, והם לא פורשים מהבני זוג שלהם, וזו לא הדרך הנכונה והיא קטרגה עליו, היא לא לקחה בחשבון שמשה למעשה בתקופה הזו, או בכלל, נשוי לשכינה.
זאת אומרת משה ושישים ריבוא נשמות ישראל היו בתוך נשמה אחת ולזמן מסוים היה צריך להיות מסור לתפקיד שלו באופן כזה שלא היה יכול להיות באיחוד עם אשתו, היא קטרגה עליו ועל זה, "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח, ויאמרו הרק אח במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר וישמע ה'".
זאת אומרת, הפרשנות של זה היא שהיא קטרגה עליו למה הוא עוזב את אשתו. דרך אגב, המילה כושית בתנ"ך זה יפה. אז כל אלה שנפגעים מהמילה כושי, או כושית אז תדעו לכם שפה בתנ"ך זה לא נחשב למגרעה.
על כן היא נענשה בצרעת והורחקה ל-7 ימים מהמחנה וכל עם ישראל חיכה לה. העם חיכה לה ולא התקדם, כי היא היתה מאוד חשובה. מרים היא הבאר שלהם, היא מלכות שלהם, לא היו יכולים לזוז בלעדיה.
יש עוד כמה סיפורי צרעת, הצרעת של גחזי שהוא היה המשרת של אלישע, אני לא יודעת אם אתם מכירים את הסיפור, לא נתעכב על זה עכשו. אפשר להגיד אפילו לשייך לזה את הסיפור של המשיח, הצרעת כבשורה לעתיד לבוא היא מתבטאת בסוגיה של המשיח עצמו שהוא יבוא מצורע. הוא יהיה מצורע והוא ישב בשערי רומי. במסכת סנהדרין כתוב "מה שמו של המשיח רבנן אמרי חיברא דבי רבי שמו" חיברא זה לבן. התרגום של זה, זה מצורע כי הנגעים של הצרעת הם לבנים, שנאמר "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים ומעונה".
זה נאמר על המשיח, זה בישעיהו. אז הוא בעצם לוקח את כל הנגעים של כולם על עצמו ומרפא נגע נגע. ומזה גם אנחנו חוזרים בעצם לפעם הראשונה שנאמרה לשון הרע. מי בעצם אמר לשון הרע הראשון, הראשון ועל מי?
משתתפת: האדם אמר על חוה?
אורנה: זה נכון אבל לפני זה.
משתתפת: המלאכים קטרגו לפני אלוהים על בריאת האדם, אולי לזה הכוונה?
אורנה: המלאכים לא חלו בצרעת.. זה הנחש, לא כתוב שהוא חלה בצרעת אבל במדרש זה נאמר, הוא אמר לשון הרע על מי?
משתתף: על אלוהים.
אורנה: נכון. על הקדוש ברוך הוא. "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע." (בראשית ג ה). אז הוא קטרג, בעצם אמר לשון הרע על ה' עצמו ובכלל יש התייחסות לכל אמירת לשון הרע כפגיעה בה'. דרך זה שאתה פוגע באדם אחר אתה פוגע בבנו של ה', בבנים ובבנות של ה', והמדרש טוען שהנחש הצתרע.
בכל מקרה אני הייתי רוצה שאנחנו נלך לזוהר ונראה שמי שמוציא לשון הרע מרחיקים אותו מהמחנה. כל מי שמצורע, מוציא רע, מרחיקים אותו מהמחנה. איך העונש הזה הולם את המעשה. כמו שאנחנו אומרים רקפיטולציה וקומפנסציה, זאת אומרת יש הלימה בין המעשה שלך לבין העונש או התיקון שאתה מקבל. באיזה אופן העונש הזה הולם את המעשה, להרחיק אותך מהמחנה? מהמעשה של לשון הרע?
משתתפת: אולי אם אתה מדבר רעה על מישהו, על חברך אז אתה לא זכאי להיות בחברה.
משתתף: נראה לי אתה מדבר רע על מישהו אתה מנסה להוקיע אותו מאותה קבוצה אז בעצם אתה מוקע מאותה קבוצה.
אורנה: נכון. אם אתה מדבר על מישהו אתה מרחיק אותו מאחרים או אותם ממנו. אז העונש או התיקון, אנחנו יודעים כבר שאנחנו מדברים פה על תיקון ולא על עונש כי זה תמיד אפשרות להיתקן, זה שירחיקו אותך. אתה גרמת לפירוד אז אתה תחווה פירוד.
ובניגוד למלכות שהיא השכינה, מלכות דאצילות שהיא השכינה, שהיא הבית של הבורא והיא הכלי של הקדוש ברוך הוא, שהיא עוד הרבה הרבה שמות, היא מלכות דקדושה. אז יש לנו את הסיטרא אחרא, את המלכות דטומאה שאם המלכות דקדושה אנחנו מדברים תמיד על איחוד הקדוש ברוך הוא והשכינה שלו, היא גורמת לאיחוד. זאת אומרת איחוד האור והכלי, אז המלכות דטומאה היא בדיוק הפוך, היא גורמת לפרוד.
זאת אומרת שכל פעם שאנחנו הולכים רכיל, משמיצים מישהו, אנחנו גורמים לפירוד. זאת אומרת אנחנו גורמים לפירוד בין האור והכלי וזה מה שהסיטרא אחרא עושה.
נקרא קצת מהזוהר. אני מאוד מקווה שה שאני מכניסה מדי פעם את הזוהר זה לא מוגזם בעיניכם.
משתתפת: גם המוציא רע – המצורע – מוציא רע, זה ממש מילולית להוציא את הרע.
אורנה: מהמחנה. יפה מאוד. זה אפשרות שניה ואנחנו נספיק להגיע למי השילוח, יש לו פרשנות מאוד מאוד יפה על ההפרשה הזאת. בדיוק, אפשרות זה להתרכז בנגע והאפשרות השניה זה להתרכז בתיקון. עכשו את המתרכזת בתיקון, וגם מי השילוח מתרכז בתיקון.
משתתפת: אז גם זה הזכיר לי, נכון שיש תפוזים בשק לסחיטה אז כשתפוז אחד לבן, מהר אם לא מוציאים אותו כולם נהיים לבנים?
אורנה: נכון מאוד, הוא מהדביק את כולם.
משתתפת: זה להוציא סרח עודף אולי? לא זוכרת איך קוראים לזה ואני חושבת על לשון הרע, מי שקצת לוקה בזה, יודע שאם זה נשאר במחנה זה מאוד מהר כמו אש בשדה קוצים.
אורנה: מתפשט. נכון. ואם כבר הזכרת לשון ואנחנו מזכירים פה, אז אנחנו יודעים שהשם של מלכות זה גם פה כי זה המסך. זוכרים? אז פה, אם כבר מדברים על פסח, אז פה יכול להיות פרעה שזה פה רע, ופה יכול להיות פה שח, שזה פה שיש לו שיח עם הבורא. אם כבר מדברים על המקום של המסך. פה שח, זה פה שיש לו מסך, מה זה מסך, זה כוונה של חיבור. כוונה של חיבור. ופה רע זה כוונה של פירוד. אני לא צריך את הבורא, אני יכול להסתדר בעצמי, אני עם החכמה שלי, אני עם הדעת שלי, אני פרעה, אני מלך הטבע, אני יכול להסתדר עם זה, ומי צריך בכלל את ההשתתפות של ה' בכל הסיפור הזה.
בסדר, הוא ברא, שלום שילך. נתן לנו את החכמה, נתן לנו את האפשרות לקבל חכמה, לא צריך את ההתערבות שלו יותר. אני בכוח ידי, בכוח תבונתי, בכוח אינטליגנציה שלי, בכוח הטכנולוגיה, בכוח הכישוף, בכוח אחיזת הדעת, בכוח השתלטות על המחשבה של האחר, כל זה קרה במצרים וקורה היום, בזה אני יכול לשלוט בעולם. למה לא? אתה נתת לי את הרצון לקבל, אז אני עכשו עם הרצון הזה עושה מה שאני רוצה. בניגוד לפה שח, זה שיש לו שיח וגם מסך, שהוא אומר, לא, אני לא רוצה לקבל את כל הזה בשביל האגו שלי ובשביל התענוגות האישיים שלי ובשביל ניצול מקסימום המשאבים האנושיים והטבעיים, אלא אני רוצה להשתמש באור הזה כדי להכיר אותך, כדי להתקרב אליך, כדי לקבל את תכונותיך. זה ההבדל. בשני הפיות האלה.
כל העוונות שבעולם, הקדוש ברוך הוא מכפר עליהם אם אני עושה תשובה חוץ מאשר לישנא בישא. מה זה לישנא בישא? לשון הרע. שמוציא שם רע על חברו, זאת תהיה תורת המצורע וככה פרשוה. אמר רבי חייא, כל מי שמוציא לשון הרע נטמעים כל איבריו. וראוי לסגור אותו, משום שאותו דבר המילה הרעה עולה ומתעוררת רוח טמאה עליו ומתטמא אבל להטמא מטמאים אותו, והדבר שלמטה, מה שאנחנו עושים, זה מעורר דבר אחר.
משתתפת: מה זה ת"ח?
אורנה: תחא זיי, בוא וראה. נכניס אותך עכשו לסודות התורה. בואו זה בורא, מה זה בורא? זה בוא וראה. הבורא ברא את העולם הזה והוא מזמין אותנו לבוא ולראות. אשר ברא אלוהים לעשותו. הוא מזמין אותנו לא רק לראות אלא גם לפעול, אז תמיד בזוהר כשכתוב בוא וראה, הוא אומר לנו, עכשו הולכים לגלות לכם סודות. תכנסו, בואו.
יש גם צא ולמד. אבל בוא וראה זה יותר פנימי. אות יד' בסולם (פרשנות):
"יד) ת"ח כל חובי וכו: בוא וראה, כל עונות העולם, הקב"ה מכפר אותם ע"י תשובה, חוץ מלשון הרע, שהוציא שם רע על חבירו. והרי העמידוהו, שכתוב, זאת תהיה תורת המצורע, היינו זאת היא תורתו של מוציא שם רע. כי מצורע הוא אותיות מוציא רע. ר' חייא אמר, כל מי שמוציא שם רע, נטמאים כל אבריו, וראוי להסגר, משום שאותו דבור רע עולה ומעורר עליו את רוח הטומאה והוא נטמא. הבא לטמא מטמאים אותו, בדבר שלמטה נתעורר דבר אחר."
אנחנו צריכים להבין מה זה טמא. טמא זה מהמילה אטום. אטום לאור. זאת אומרת לא יכול לקבל אור. זה המילה טמא.
"פתח ואמר איכה וכו': פו"א, איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו'. היינו, אין מי שהיתה נאמנת לבעלה, חזרה ונעשית זונה."
מדובר כאן על מלכות. במקום מלכות דקדושה, הפכה להיות מלכות דטומאה. זה הנשמה שלנו. במקום שהנשמה שלנו תהיה מכוונת, אפשר להגיד, להשפיע על העולם, אז היא מכוונת לרצות את כל האנרגיה הזאת לעצמה.
"מלאתי משפט, משפט הוא ודאי הקב"ה"
תזכרו משפט זה תמיד קו אמצעי. זה בשפה של הקבלה.
"צדק, זו היא כנסת ישראל, דהיינו, המלכות, ומשום שנתעורר דבר אחר, שהס"א נתעורר בחטאם של ישראל", כלומר שאנחנו חוטאים, זאת אומרת, מחטיאים את המטרה, אנחנו מעוררים כוחות, זאת אומרת, אנחנו יכולים במעשה שלנו להגביר את כוחות הנגד בעולם.
"נסתלק הקב"ה שנק' משפט, ממנה, מהמלכות שנקראת צדק, ושורה בה רוח של מרצחים."
תמהתי על המילה מרצחים, בהקשר לפרשה הזאת, בהקשר ללשון הרע, יש לכם מושג, היתה לי איזושהי מחשבה, אולי גם לכם יש.
משתתפת: הענין הזה שגם שטיינר מדבר עליו שהמילה היא כמו פעולה בעולם.
אורנה: באמת שטיינר מדבר שאם אני באמת אומרת לשון הרע, אז הגוף האתרי של האחר נפצע.
משתתף: הוא משתמש גם כן, זה כמו כדור תועה, זה גם כמו רצח.
אורנה: כמו כדור תועה שאם היינו יכולים לירות בגופים האתרים, היינו רואים רצח. נכון מאוד.
משתתפת: חז"ל אומרים שמלבין חברו ברבים כאילו שפך דמי.
אורנה: נכון מאוד, זה גם מה שאני נזכרתי, לא יודעת אם הזוהר התכוון לזה אבל זו האסוציאציה הראשונה שעלתה לי. כי הזוהר כתוב בצורה שנראית לנו כאילו לא קשורה. פתאום מאמר כזה, פתאום מאמר כזה, אבל לאט לאט אנחנו תופסים את הקשרים הסמויים שפשוט בלתי נתפס.
"ומה ירושלים עיר הקודש כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ז"ש, זאת תהיה תורת המצורע".
טז) ר' יהודה אמר וכו':
רבי יהודה זה תמיד מלכות כי דוד המלך בא משבט יהודה.
שאת שהיא המלכות
זאת זה השם של מלכות
תהיה ודאי כנגדו להפרע ממנו, מאותו מוציא שם רע, כי מצורע הוא אותיות מוציא רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן
בכל זאת יש אפשרות להטהר.
מה מלמדנו. הוא, שמי שיש בו לשון הרע אין תפילתו נכנסת לפני הקב"ה, כי מתעורר עליו רוח הטומאה.
רוח הפירוד, האטימות יוצר פירוד
כיון שחזר בתשובה וקבל עליו תשובה, מה כתוב, ביום טהרתו והוא בא אל הכהן
כהן, זה כהן שבתוכנו גם, זה החסד, זה הצד ימין, זה הצד של ההשפעה.
יז) וצוה הכהן ולקח למטהר וגו': ר' יצחק ור' יוסי היו מצוים לפי ר' שמעון
כתוב בזוהר היו מצויים בפני ר' שמעון אל תחשבו שהם הלכו ופגשו אותו פיזית. זאת אומרת שהם עלו למדרגת התודעה שלו. זה מה שנאמר ואז כל מי שנמצא באותה מדרגת תודעה, יכול לראות אותם דברים. לכן כל הרואים הרוחיים, גם שטיינר, לא ראה דברים שאחרים לא ראו. כבר ויתרו על הדברים, רק כל אחד ראה לפי התפקיד שלו, לפי התקופה שלו, מבנה הנפש שלו. אז אם הם אומרים שהם באו ודיברו עם ר' שמעון או עמדו לפניו, זאת אומרת שהם עכשו ברמת התודעה שלו, זה מה שזה אומר.
יום אחד אמר להם, עץ ארז הרי ידוע, שהוא תפארת, שכתוב, מן הארז אשר בלבנון, כי עץ ארז ההוא, שהוא תפארת, אין נטיעותיו משתרשות אלא בלבנון שהוא בינה. וכבר למדנו זה. אבל אזוב, למה ומה הוא.
עכשו יש את ענין הציפורים, אני לא אכנס לזה. אני רוצה להכנס לארז ואזוב כי זה מופיע גם בצירוף בפרשה, בפס' ד'
{ד} וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
הכוונה כאן היא, שעץ ארז מסמל את הדבר הגבוה, וזה מסמל את גבהות ליבו של האדם. שזה קשור למוציא לשון רע, כי אם אני מדברת על מישהו, זה קשור לגבהות לבבי. אז התקנה שלי, מה התקנה שלי, מה התיקון שלי?
משתתפת: הנמכה
אורנה: בדיוק. הנמכה. ומה היתה ההנמכה?
משתתפת: אזוב
אורנה: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?" כלומר, אם אני, גבה ליבי, ולא ב- ה' אלא גבה ליבי בעצמי אז התיקון שבי זה ההנמכה. להיות נמוכה כמו אזוב.
עכשו יש סיפור שלם על הציפורים שהוא מאוד, מאוד יפה אבל אני לא אכנס אליו כי אני מאוד רוצה להכנס לפרשנות של מי השילוח אבל גם אני רוצה עוד להגיד שמה שאמרה אביבית, מחבר אותנו גם להשקפה של הזוהר, שמוציא רע זה מוציא את הניצוצות מהרע, מהקליפה וזה כמובן שייך לפסח, שבעצם משה הוציא את הניצוצות ממצרים שהיא בעצם הקליפה הכי גדולה, והקליפה היא ניזונה מהניצוצות. הקליפה זה הרצון העצמי לקבל לעצמי, זה הקליפה. היא ניזונה מהניצוצות של האור שנפלו לתוכם בשבירת הכלים.
ואם מוציאים ממנה את הניצוצות האלה, כי אין לה אור משלה, אז היא נעלמת. זאת אומרת, זה נקרא מובילה מוות לנצח. זאת אומרת, שבאחרית הימים, לא יהיה מוות, כי מוות הוא שייך לנפילה. המילה מוות לנצח. אנחנו נחזור להיות נצחיים.
אז משה רצה להוציא את כל הניצוצות, לא רק את הניצוצות של ישראל, הוא הוציא את הניצוצות של מצרים שמי הלך אחריו חוץ מישראל?
משתתף: ערב רב
אורנה: ואומרים שערב רב זה השמנא והסלתא של מצרים, כלומר זה היה כל המכשפים והחכמים שראו שמשה אוחז בכוח הרבה יותר גדול מפרעה והם לא הלכו לחזון של ארץ ישראל אין להם את המורשת האבות אברהם יצחק ויעקב הם הלכו אחרי משה והם משורש נשמתו של משה. כל אחד מאיתנו, בעצם, מצווה לעזור לאנשים שהם משורש נשמתו, ורק שהם נמצאים בצד השני. בצד של כוחות הנגד.
משתתפת: מה אמרת על הערב רב?
אורנה: ערב רב הם משורש הנשמה של משה. זה אורות מאוד מאוד גדולים. במצרים היו אורות מאוד מאוד גדולים רק אחוזים בקליפה וברצונות לקבל, זה גם היום, תסתכלי היום, כמה אורות גדולים משרתים את הרצונות לקבל של אנשים, גם של האנושות בכללה וגם של כל מיני אנשים בולטים. כמה כוח הם אוחזים בידיים שלהם.
משתתפת: אנחנו השיקוף של מצרים
אורנה: אנחנו השיקוף של מצרים, נכון מאוד, אנחנו השיקוף של מצרים ואנחנו הדור האחרון שהקליפה הכי עבה אבל שם יש גם את הניצוצות הכי גדולים, זאת אומרת, העבודה הכי קשה זה בדור שלנו. אז מה שאמרתי מקודם זה שמשה בעצם רצה להציל את אותם ניצוצות משורש הנשמה שלו, כשהיה נשירת איברים, הנשמה הגדולה הזאת, שהתפרקה לניצוצים, נפלו לניצוצים מכל מיני מקומות ולמשה היו ניצוצים שהיו שייכים אליו ואלה היו הערב רב. הוא רצה להוציא אותם אח"כ הם החטיאו את ישראל כמובן.
אז הניצוץ הוא מקיים את הקליפה. הקליפה מתקיימת ע"י הניצוצות האלה. כמו היום. הניצוצות הגדולים שיורדים, שנמצאים היום, הם מקיימים את הקליפה. כל העולם הזה היום הוא בעצם המקום הכי נמוך, שכבר אנחנו לא יכולים להאמין בשום דבר, אנחנו כבר לא יודעים במה מזינים אותנו כי הכל אינטרסים. אז זה נקרא שניצוצות גדולים מזינים את הקליפה.
לכן כשטבעו המצרים בים אז כל הניצוצות האלה השתחררו, ונאמר שמה שראתה שפחה על הים מבחינת המראה הרוחני, מבחינת הנבואה או ההתקדשות, אם תקראו לזה, או הראיה הרוחית, לא ראה יחזקאל בן בוזי. יחזקאל בן בוזי זה הנביא שהיה לו את חזון המרכבה שהוא כל כך מפורט, הוא אימגינציה יוצאת מן הכלל. אז מה שראתה שפחה על הים, כל הניצוצות האלה, השתחררו כשהכלים שאחזו בהם, טבעו בים.
נעבור לפרשנות של מי השילוח. הוא מביא משהו מאוד אופטימי, מאוד יפה.
משתתף: רציתי לשתף, אמרת על לשון הרע, פשוט זה הזכיר משהו , היה לי מקרה של לשון הרע השבוע שאני אמרתי וזה ממש עשה לי, סידר לי מה שאמרת הענין ההרגשה של המודעות. ברגע שהבנתי אחרי זה שעשיתי את זה, ואז הרגשתי באמת פירוד, וגם הרגשתי כזה , כמה ימים כזה קצת מנותק. אז אמרתי לעצמי עכשו,
אורנה: זה הנגע. זה הצרעת. נכון. מה זה צרעת? זה מחלה נוראית, נכון? מה היא? אני חושבת, לא יודעת כל כך, זו מחלה שממיתה אותך.
משתתף: זה ריקבון בעור לדעתי.
אורנה: ריקבון. היא מפרידה אותך מהחיים.
משתתף: חשבתי על הענין הזה שמוציאים את המצורע מהמחנה, שיש שם פרוד וזאת גם חוויה פנימית.
אורנה: וזו גם החוויה הפנימית. אם זו כבר החוויה הפנימית זה אומר שאתה כבר בתיקון. אמרנו שמה שאני לא מרגיש בפנים בא אלי מבחוץ. אם כבר אתה מרגיש את זה בפנים, סימן שאתה הפנמת את זה. הפנמת את מה שבא מבחוץ והוא שלך, הכרת הרע שלך, אתה מכיר ברע שלך ואתה מוכן להתמודד איתו בפנים בין אם במודע ובין אם לא במודע, עצם ההרגשה של הפירוד, זה אומר שאתה מוכן. לא צריך עכשו להוציא אותך מהמחנה וגם לא צריך צרעת אמתית, פיזית, זה אומר שאתה כבר בהתחלה של התיקון.
משתתפת: רק רציתי לומר שאם אני לא טועה זה היה גורם גם לנשירת איברים.
אורנה: בהקשר לנשירת איברים של השכינה. יש את המושג "נשירת האיברים". בהקשר לעולמות אומרים שבירת כלים, ובהקשר לנשמות אומרים נשירת איברים כי במבנה העולמות, השכינה היא בדמות אדם. בדמות אדם קדמון. אדם קדמון לא זה שבג'ונגלים. אדם קדמון זה המבנה של העולמות. אז גם המבנה של הנשמות. אז נשירת איברים זאת אומרת, שמהמבנה הזה האיברים ירדו ממקומות גבוהים למקומות נמוכים. עכשו את אומרת את זה, אז זה אסוציאציה מזעזעת אבל בהחלט נראית מתאימה.
משתתפת: הנשירת איברים גם מתקשר לפירוד.
אורנה: נכון מאוד.
מי השילוח/פרשת מצורע
חלק ראשון
זאת תהיה תורת המצרע. כתיב [ירמיה ט"ו, י"ט] ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וכו', ענין לשון כפי תהיה רומז על דברי תורה כמו שנאמר [דברי הימים א' ט"ז, י"ב] משפטי פיהו, מפיו דעת וכו', וזהו אם תוציא יקר מזולל, שאם יברר האדם החסרון הנמצא בו להוציא מזה דבר יקר, אז כפי תהיה, שיהיו הדברים היוצאים מפיו מלאים דברי תורה.
הוא אומר ככה, יש פסוק בירמיהו "אם תוציא יקר מזולל וכו'.. כפי תהיה" הכוונה ב"להוציא יקר מזולל" זה בעצם, להוציא מעז מתוק. זאת אומרת, או אפילו יותר מזה, להוציא תכונה לא טובה, הזולל, משהו יקר. מה כאן התכונה הלא טובה?
משתתפת: לשון הרע
אורנה: אז הוא אומר, הוא מביא פסוק מירמיהו והוא אומר, בוא נסתכל על זה ככה, איך מתוך לשון הרע אנחנו יכולים להוציא יקר מזולל. זאת אומרת איך אנחנו הופכים את לשון הרע מזולל ליקר? והוא מסביר
שאם יברר האדם החסרון הנמצא בו להוציא מזה דבר יקר, אז כפי תהיה, שיהיו הדברים היוצאים מפיו מלאים דברי תורה.
זאת אומרת יוציא מפיו דברי תורה. דברי תורה, זאת אומרת דברים שהם אור שהם מאור, שהם חיבור.
זאת תהיה תורת המצורע, זאת מורה כמו שאדם אומר, זאת עצמה
זאת אומרת, מה עצמו? מה זה זאת עצמה?
משתתפת: מלכות
אורנה: זה מלכות, אבל פה זה מלכות דסיטרא אחרא, זאת עצמה, זאת אומרת, הנגע עצמו.
זאת עצמה שנדמה תחילה שאין לו שייכות לד"ת זאת עצמה יתברר אח"כ שהוא מד"ת.
זאת אומרת, מה הוא אומר לנו כאן מי השילוח?
הוא אומר דבר יקר.
משתתפת: שאם אדם מבין את החסרון שלו, את הנגע שלו, הוא יכול לעשות את התיקון ולהיטהר ולהגיע לידי דברי תורה, לדברים הפנימיים האמיתיים.
אורנה: כן, אבל יותר מדויק.
משתתף: אני חושב שהוא בא ואומר שגם אם אני אומר רגע דברים רעים על האחר וזה באמת לא במקום ויש לי לקבל את העונש על כך, עדיין לדברים שלי יש יכולת לגרום לאחר לראות את הרע שבתוכו. ומשם זה מפתח.
אורנה: זה יפה מה שאתה אומר. זה לא מה שמי השילוח אומר אבל זה רעיון טוב. זה רעיון יפה של "להוציא יקר מזולל". אבל זה לא מטהר אותך.
משתתף: אותי זה לא מטהר, זה נכון.
אורנה: אז לכן אנחנו לא נקבל את הפרשנות הזאת בגלל שאנחנו רוצים להיטהר. הפרשה הזו מדברת על תיקון הנגע. היית בדרך.
משתתפת: מה היתה השאלה?
אורנה: מה הוא אומר? הוא אומר משהו רדיקלי: זאת עצמה שנדמה תחילה שאין לו שייכות לד"ת זאת עצמה יתברר אח"כ שהוא מד"ת.
משתתפת: בתורה כתוב על הצרעת זאת אומרת שגם הצרעת עצמה, מה שנקרא, תורת המצורע, יש לנו פה תורה לגבי המצורע הזה, שצריך לעשות את התיקון ולכן לעשות את התיקון זה גם דברי תורה.
אורנה: יפה מאוד מה שאת אומרת, אבל עדיין את לא מסבירה איך מזה עצמו, זה יהפוך "מזולל ליקר".
כי זה צרעת הוא בעון לשון הרע, והחסרון הוא אשר אין מעצור לרוח האדם וע"י זה מרבה דברים.
מה החסרון של לשון הרע? שהוא משתמש בפה שלו בצורה של להג, ללהג. דרך אגב זה קשור לשתי הציפורים שנלמד אותם פעם אחרת, שציפורים מקשקשות, מפטפטות. אז הוא אומר, בעצם על מה מדובר? מדובר מילים שיוצאות מהפה ועושות רוח, וע"י זה מרבה דברים.
והתיקון לזה ביום טהרתו
ביום שהוא הולך לעשות תיקון
לא כפי דרך הטבע, כי ע"פ דרך הטבע היה מהצורך לעצור רוחו ולמעט כח דבורו, ועל זה נאמר זאת תהיה, היינו שלא יעשה כפי דרך הטבע, רק שיראה שאותו כח הדבור שהיה מביאו עד כאן לדברים שלא כתורה,
זאת אומרת לרכיל
ועכשיו יראה להרבות בכחו זה לדבר בד"ת ופטפטיא דאורייתא טבין.
ודברי תורה טובים.
הוא אומר כאן משהו שאנחנו תמיד אומרים.
משתתפת: זה מדהים. זו אותה איכות. זה לא לפעול נגד, לא לפעול נגד.
אורנה: בדיוק, לא פועלים נגד. בגלל זה הוא אומר שלא כדרך הטבע. כי בדרך הטבע את מפטפטת ומלהגת, ואת אומרת רכיל, ואומרים לך תשתקי, תשמרי את הפה שלך סגור וככה לא יצאו ממנו דברי דיבה. אבל מה החסרון בזה, במה שהוא מכנה כדרך הטבע?
משתתפת: שכל האיכות מתבטלת.
אורנה: נכון, כשאת שותקת את גם לא אומרת את הדברים הנכונים. בדיוק ככה. זאת אומרת, לא מדכאים ולא מבטלים את הרוע, כבר אמרנו, אלא באותה איכות עצמה, בדברים שנאמרים, עכשו אני אגיד דברי תורה. עוד פעם אני אומרת, דברי תורה זה חיבור. חיבור ביני לחברים שלי, חיבור ביני להוויה, חיבור בין כל דבר לכל דבר, במילים אחרות זה אהבה. אז אותו פה, שהיה פה רע, היה פרעה הוא הפה שהופך להיות פה שח.
זה מה שאומר מי השילוח. לא אומרים לו תשתוק, אל תדבר, כי ברגע שאני לא מדבר אני לא יכול להגיד דברי תורה.
משתתפת: אני חושבת שברגע שאני לא מדברת, אין הטמרה, אני בפנים יכולה להמשיך לחשוב את הדברים הרעים, ובעצם לא נעשה שום תיקון אמיתי, זה רק לא יצא החוצה, אבל זה מה שאנחנו גם אומרים תמיד על הרוע, שעדיף שהוא יצא לאור ואז יהיה אפשר לראות אותו.
אורנה: נכון, והנגע מוציא אותו לעור. הצרעת, כולם רואים את הצרעת ואז את צריכה לעשות תיקון.
משתתפת: דברים בעור הם הרבה פעמים ביטוי לדברים פנימיים.
אורנה: בעור בע'.
זה גם נעשה לאדם וחווה בגדי עור. היו להם בגדי אור.
משתתפת: חז"ל אומרים על אדם גדול, הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ככל שאדם גדול, גם ככל שכוחו גדול, אז גם יצרו גדול, זאת אומרת הכל בגדול.
אורנה: נכון מאוד.
אז מי השילוח ממשיך באותו כיוון, סליחה שאני לא יכולה להמשיך עד הסוף, אבל זה בעצם הרעיון המרכזי שלו. איך אני הופך את אותו דיבור עצמו. יש שם את הציפור החיה והציפור המתה. זה הציפור המתה על לשון הרע והציפור החיה זה על הדברים הגבוהים והטובים שיוצאים ממנו.
אני באמת רוצה להדגיש את זה שלשון הרע זה דבר מאוד מאוד , לשון הרע זה גם מתחלק להלך רכיל סתם, להלך רכיל אפילו על דברים טובים אבל שהאחר לא רוצה שתספר עליו או ללכת רכיל , סתם לקשקש ולפטפט ולהשתמש בלשון, בשפה, בפה, בצורה שלא נועד לו, זה נחשב כחטא מאוד חמור, זה החטאה מאוד חמורה של הדיבור.
משתתפת: לי יש גם מחשבה על הבל פה. והבל פה זה הבל מחובר לרוח, זה גם הבל מקין והבל. רוח הבריאה וזה באמת אי אפשר לבטל את זה. אנחנו לא יכולים לבטל את עצמנו.
אורנה: נכון. בקבלה הבל זה שם נוסף לאור חוזר. זה האור שאני מחזירה בחזרה לבורא את האור שהוא נותן לי וככה אני יוצרת כלי לקבל אור שלא יפריד אותי מהבורא. אם אני לוקחת את האור שהבורא נותן לי לעצמי אז אני מתרחקת מהבורא כי אני הופכת להיות מקבלת והוא רק משפיע אז התכונות המנוגדות שלי ושל הבורא מרחיקות אותי ממנו.
משתתפת: יש לי שאלה. נניח שטיינר אומר שהרוע הכי גדול זה להתייחס לאדם האחר בדרגה נמוכה יותר, כמו דומם, כמו חיה. אז, למה לשון הרע זה הדבר הכי חמור? לשקר למישהו זה גם חמור ..
אורנה: אני לא יודעת אם זה הכי חמור. זה חמור כי זה יוצר פירוד, וכל המטרה של קו אמצעי זה איחוד כדי שאנחנו נוכל לחזור ולהיות נצחיים. כדי שנוכל לחזור ולהרגיש, בוא נגיד בשפה המודרנית, נוכל להיות בתודעה גבוהה מאוד של נצח, ולשון הרע זה דבר שמפריד. אנחנו רואים היום שהמגמה היא להפריד. להפוך יחידות הרמוניות לכל מיני קבוצות קטנות שנלחמות אחת בשנייה. למשל, מה קורה באוקראינה עכשיו? מה שקורה זה שאוקראינה היא כבר לא מדינה, היא הופכת להיות בדיוק כמו שקרה בכל מקום, שלא נעים להגיד, שארה"ב התערבה.
הסיפור יגמר מתישהו, ועכשו לא יהיה שלטון מרכזי. יהיה הקבוצה של הניאו נאצים ויהיו כל מיני קבוצות אחרות, וזה מה שינהל את המדינה. זה מה שקורה בסוריה, נכון? זה מה שינהל, ינהל, זה כבר לא ינהל, אבל זה מה שישרור, הפירוד והשנאה.
אז ענין לשון הרע הוא מצביע על פירוד ושנאה. זה, אם את רוצה לקחת את זה לאנתרופוסופיה, אז זה בדיוק הכוח השלישי ששטיינר מדבר עליו שהוא הכוח הנורא ביותר, שהוא ישאף לפרק את הדברים לאטומים שלהם ולפוצץ אותם. זה הפצצה האטומית. זאת אומרת, במקום שיהיו מדינות, שיהיו עדות, קבוצות שלמות עם משמעות, אז אנחנו מפרקים את הכל, כבר את לא יודעת מי נגד מי, וכל פעם זה גם משתנה, והכל, הכל בפירוד וכולם נלחמים בכולם. זה בעצם הדבר החמור ביותר שיכול לקרות לדעת האנתרופוסופיה.
משתתפת: אני גם חושבת שקדם כל שטיינר מדבר על לשון הרע כביטוי של שנאה כשהוא מדבר על הגלגולים של תכונות, אז בתוך שנאה הוא כולל רכילות, סוג של שנאה, אז הוא גם מתייחס אל זה כמשהו מאוד חמור וגם, אני חושבת שלהגיד לשון הרע למישהו, הז גם להתייחס אליו לא בדרגת אדם, במובן, שאתה רואה מישהו מתוך האני שלו אז אתה לא תגיד עליו לשון הרע.
אורנה: נכון. לשון הרע זה להתייחס לעטיפה שלו, להתייחס לאסטרלי שלו.
משתתפת: זה יכול להיות גם קשור שהדבר הכי חשוב הוא, ואהבת לרעך כמוך. זה מלמד אותנו את האהבה לאחר כי ככה אנחנו לומדים את האהבה לבורא. אם אנחנו פוגמים בזה כמו לשון הרע, אז זה חמור מאוד.
אורנה: אז את רואה שלשון הרע זה כזה חמור. כי הוא מביא לפירוד.
משתתפת: יש הרבה דברים שמביאים בסופו של דבר לפירוד.
אורנה: אולי גם לשקר זה נכנס תחת לשון הרע.
משתתפת: עשרת הדיברות אומרים לא תענה ברעך עד שקר, זאת אומרת בעשרת הדיברות אסור לנו לשקר.
אורנה: אנחנו צריכים להבין את הדבר המרכזי, האם זה פירוד או איחוד. זה הדבר המרכזי ואם אנחנו נמצא בינינו את המשותף או שנמצא בינינו את המפריד. אז אני חושבת שאנחנו בקהילה שלנו מוצאים את המשותף, מנסים. אני לא רואה בקהילה שלנו, לפחות כמו שאני באה במגע, הרבה רכילות ולשון הרע, ההיפך, כל אחד שהשני מעצבן אותו אז הוא יודע שהוא צריך לעבוד על עצמו, אז זה קהילה טובה, קהילה נהדרת. אין הרבה קהילות כאלה. יש הרבה לשון הרע בקהילות אחרות.
אז זה אחדות מתוך עצמאות לא מתוך כפיה. ואחדות תמיד צריכה להיות, יכולה להחזיק מעמד רק אם כולנו מכוונים למטרה אחת. מטרה גבוהה יותר מאיתנו מטרה רוחנית. המטרה רוחנית של ההתפתחות והטבה לעולם מחברת את כולנו ולא משנה מי אנחנו. זה נכון שלא כולנו באותה רמה של ההטבה לעולם, יש כאלה שהם בכלל עוד לא בעניין של הטבה לעולם אבל זה יקרה. יקרה. כי כשאתה עובד על עצמך, אתה לא יכול שלא להגיע לשם.
משתתפת: לשון הרע זה רק בהכרח לדבר על אחרים רע מול אחרים, או גם לחשוב רע זה לשון הרע? עצם החשיבה? או גם אם אתה שומר את זה לעצמך?
אורנה: אני חושבת קודם כל שכאן מדברים על לשון הרע, על דיבור. מלכות זה דיבור. אני חושבת שההתחנכות הפנימית צריכה להיות גם מהמחשבה. כי גם למחשבה יש כוח, ובעיקר יש לה כוח להרוס אותך אבל יש לה כוח גם להרוס את האחר. אז אם עולה לי מחשבה רעה על האחר אני צריכה לעשות עבודה בתוכי. לעשות עבודה עם עצמי. לראות תמיד באחר את הפנים של אלוהים. איך הפנים של אלוהים משתקפים אלי דרך האחר?
זה עבודה. זה לא משהו שקל לנו. אנחנו חיים כאן חיים שלמים כדי להגיע לדבר הזה.
משתתפת: כשלי יש מחשבה רעה על מישהו אחר זה בא מתוך הרגשות שלי, הקשר של האחר לרגשות שלי זאת אומרת שזה משהו שנמצא בתוך עצמי, לעצמי, הרגשות שלי שאני מספרת לי סיפור על האחר כדי בעצם להנעים לי את ההוויה הזאת.
זאת אומרת הוא כזה וכזה וכזה ובגלל זה קורה ככה וככה. גם בפיתוי של הנחש, הוא אומר, "לא מות תומותון וכו'". בעצם הוא רצה להרגיע אותם מבחינת (אולי זה בעצם משהו אחר).
אורנה: הוא רצה שהם ימשכו אורות, כי אם הם לא מושכים אורות אין לו תזונה. זה מה שהוא רצה.
משתתפת: הם יכולים למשוך אורות הוא לא יכול.
אורנה: הם יכולים למשוך אורות והוא יכול להיזון מהם. הוא צריך את האורות שלהם.
משתתפת: הלשון שלו מפוצלת, היא מופרדת אבל זה סתם של החיה. זה סמל.
אורנה: זה לא סתם. יצר הרע הוא חייב אותך כדי לקבל אורות. לכן הוא מפתה אותך. והוא אמר, "לא תמותון" והוא שיקר עובדה שאנחנו מתים. לפני שהוא שיקר אז לא מתנו.
משתתפת: בעקבות השיעור הזה אני פתאום חושבת על זה שלשון הרע זה שם גג לכל מיני חטאים של דיבור, הוצאת דיבה, ושקר, ועלבון, הלבנת פנים, הטעיה, הכל זה לשון הרע כלומר לא רק רכילות.
אורנה: נכון, את צודקת.
משתתף: גם קללה, ונביאי זעם, זה גם לשון הרע במובן מסוים.
משתתפת: "החיים והמוות ביד הלשון" אז כל הצורות הן לשון הרע.
אורנה: לשון הרע זה גם הרמת גבה. נגיד שמישהו אומר לך, וואו איזה ספרית טובה זאתי ואז את אומרת, אא (מרימה גבות) הלך על הספרית הזאת. אז זה גם לשון הרע. גמרנו. את שינית אצל האחר את המחשבה.
משתתף: אפשר לקחת את זה לעומקים בלי סוף.
אורנה: נכון. כל מה שמביא לפירוד אני חושבת שזה איזשהו בסיס.
משתתפת: ולכן דווקא בארז ובאזוב הוא מראה את החיבור.
אורנה: נכון מאוד. אז יש גם פרשנות שזה לא הנמכה, זה ריפוי.
כולם החזיקו מעמד עד הסוף?
שבת שלום!