כ"ח בכסלו תשפ"ג, 22 בדצמבר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
הלומת געגועים / זלדה
הלומת געגועים
לקרבת נפש בלי פניות
ספרתי לרוח
שזרק קר אל פני וברח
כמה עדינות כמה חסות
כמה עצה יש במלה אח.
וכמה קנאה! לחש
יוסף הצדיק
שאחיו זרקוהו לבור.
נדהמתי מיפיו.
אך לא בכח היופי
הקיצה בנפשי הנקדה
הפנימית.
זכרתי חכמתי –
אך לא בכח הבינה
האירה תקוה
שהיא למעלה מכחו
של אדם.
ואמרתי:
איזו גדלות לשיר פלאך יה
כמו ששרו חיי החולם
והדלקתי נר של תודה (חנוכה)
שיוסף יצא יפה כשחר
מבזיון הבור –
ששכלו הנבעת מעלבון
הסכים להיות שוב חכם
שב להבין האותות –
ששנאתם
לא השכיחה ממנו
את שפת המזלות –
כי אצלי מדי צער
ננעלים היכלות
ולפעמים נסגרים אפלו חצרות
של תקופות השנה.
כאשר יצאתי
בעולם היה בקר
וזמיר עמד בתוך עציץ
ואכל עשבים.
רציתי לספר לו
כל הדברים אך הוא שכח
שאל אחד בראנו
ולא הבין.
פרשת מקץ. פרשה מיוחדת וחשובה.
{א} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: {ב} וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: {ג} וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר: {ד} וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: {ה} וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: {ו} וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: {ז} וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם:
אשתף ציטוט מדגל מחנה אפרים, הנכד של הבעל שם טוב, שכתב על הפרשה. הבעל שם טוב כתב על הפרשה, הוא בעצם לא כתב כלום, כתבו אנשים שהיו מקורבים אליו, בין היתר, נכדו.
זה מאמר על הזכרון ועל השכחה.
דגל מחנה אפרים – מחשבות טובות ומחשבות רעות
והנה מן היאר עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר וכו'. והנה מן היאור עולות שבע פרות רקות בשר, ותאכלנה הפרות הרקות והרעות וכו' ולא נודע כי באו אל קרבנה וכו'. והנה שבע שבלים עולות מלאות וטובות ושבע שבלים צנומות דקות שדופות קדים. ותבלענה השבלים הדקות והרעות את הטובות וכו'.
יש בכאן רמז נכון עפ"י הידוע שיש שבע מדות חסד וגבורה וכו' הנקראים שבע ימי הבנין והנה יש במדות אלו בחינת רע ובחינת טוב והם השבע שבילים שאדם צריך לעלות בהן בבחינת הטוב עפ"י התורה. שבע השבילים זה שבע השבולים שאדם צריך לעלות להם בבחינת הטוב על פי המאור. התורה זה המאור שמאיר לנו את הדרך.
והנה יש בזה מוסר השכל שלפעמים אדם ממשיך עצמו ומחשבתו לעלות באותן המדות בבחינת הטוב ונגמר כך בדעתו ומחשבתו, ואח"כ פתאום בא לו מחשבה אחרת היפוך מזה וממשיך עצמו לצד הרע. ועל זה צריך להשגיח מאוד שהוא בכל הענינים ובכל המדות שמחשבתו האחרת דוחה המחשבה הראשונה לגמרי ממנו ונשכח ממנו לגמרי מחשבתו הראשונה כאלו לא היה כלל.
המחשבות הרעות והמחשבות הטובות. הוא מדבר על המחשבות הטובות שהן באות מתוך השפע, הוא קרא להן ימי הבנין. ימי בינה. יש גם בחנוכה, בשיר של מעוז צור, מדברים שם על שמונה ימי בינה. אז ימי הבנין יש בהם שבעה שבילים שאנחנו יכולים לבחור בטוב וללכת עפ"י הטוב.
אבל פתאום, משום מקום, אנחנו שוכחים. מגיעה מחשבה רעה ודוחה את המחשבה הטובה ולא נודע כי בא אל קרבו. אנחנו שוכחים לגמרי שהיתה מחשבה טובה באותו ענין. ולמעשה האופן שזה קשור לפרשה, זה עכשו כשעם ישראל ירד לגלות. למעשה יוסף מוריד את עם ישראל לגלות.
כי רק בעקבותיו יעקב יורד. ואנחנו זוכרים את ההבטחה של הקב"ה לאברהם שהבטיח לו כי זרעך יירש את הארץ הזאת ושאל אברהם במה אידע כי אירשנה. ואמר הקב"ה, כי 400 שנה אתם תרדו לגלות ותעבדו מאוד מאוד קשה. ובזכות זה אתם תוכלו לרשת את הארץ. זאת אומרת, רק אחרי שתרדו לחושך. רק כשתרדו לבור, כמו יוסף, ולחושך, כמו יעקב, ולא תשכחו.
אנחנו מצווים על הזכירה. לזכור מאיפה באנו. שהגלות זה לא המקום שאנחנו אמורים להשאר בו. זה שלב. גם יוסף צריך לזכור הרבה דברים. לא תמיד הוא זוכר.
הוא צריך למשל לזכור שרק בארץ ישראל אפשר לעשות תיקונים. הוא לא זוכר את זה. הוא מנסה לעשות את התיקון במצרים. אבל מה שמאוד חשוב כאן בדברים של הבעל שם טוב, שבזמן החושך אנחנו שוכחים את המחשבות הטובות. כל הספקות עולים.
אם חשבתי משהו טוב, על ארוע שקרה לי. הצלחתי לחלץ ממנו את הטוב. אז בחושך, חושך יכול להיות כמה בפעמים ביום. זה יכול להתחלף מיום ליום. זה יכול אפילו להתחלף מבוקר לערב. יכול להתחלף, גם במהלך כמה ימים שאנחנו בתוך האמונה ובתוך הזכרון של מי אנחנו ולשם מה אנחנו כאן. לשם מה כל מה שעברנו נועד.
ואז פתאום החושך יורד עלינו ואנחנו שוכחים, וכל ארוע נראה לנו חסר משמעות או לפחות קשה מדי כדי להצדיק את המשמעות שלו. וזה שבע הפרות הרעות שהן אוכלות את שבע הפרות הטובות ולא נודעו כי בא אל קרבן. אנחנו שוכחים לחלוטין שהיינו במצב תודעה אחר. אתם מסכימים איתי?
המשימה שלנו, זה לשמור על הזכרון. לשמור גם בתוך החושך על הזכרון. עם ישראל היה מצווה לשמור כל הזמנים על הזכרון ולא לשכוח מי הוא ומה התפקיד שלו. בחג החנוכה ניסו להשכיח את זה הימנו היוונים.
המשך המאמר של הבעל שם טוב:
מה יש לומר שהזהירה כאן התורה מן היאור על דרך דאיתא התיקונים דא אורייתא עולות שבע פרות היינו שבע ימי הבנין שאדם צריך לעלות בהן למעלה למעלה. היאור הוא גם התורה. מימי היאור זה גם התורה, זה אור. ימי חסדים. אז לנו שבע ימי בנין, שבע ספירות שבעזרתם אנחנו עולים ברמות התודעה. למרות שזה לא שפה של קבלה. אבל אנחנו מבינים את זה גם ככה.
וע"ש זה נקראים פרות לשון פרים ורבים שצריך שימשוך לצד הטוב שבהן ויתרבה תמיד הבחינה הטוב שבהם שיורגל בעובדא ובמילולא במעשה ובמילים וזהו גם כן שבע שבלים היינו שבע שבילים מלאים וטובים הבחינה הטוב שבהם. והנה מן היאר עולות שבע פרות רקות בשר היינו שיש גם כן בחינת הרע באותן הז' מדות שהם גם כן פרות היינו פרים ורבים שמרגיליו תמיד יותר ויותר לבחינת הרע.
אנחנו רואים שזה מול זה עשה ה'. ז"א, מול שבע ספירות שבונות אותנו, יש גם שבע מידות רעות שעושות אותנו ובמערכת הטומאה. נאמר כאן על יוסף ואחיו שהם לא זכרו אותו. הם לא זיהו אותו. הוא כן זכר אותם. ועם זאת, הוא , לפחות לפי הזוהר, הוא לא התנקם בהם.
כל הסיפור עם בנימין זה לא סיפור של נקמה. אז השאלה גם מה אנחנו זוכרים ואיך אנחנו זוכרים. והאם אנחנו זוכרים לטובה. האם אנחנו זוכרים כדי לזכור או שאם אנחנו זוכרים מי אנחנו ומי האחר כחלקים של אותה מערכת נשמה.
בזוהר יש סיפור יפה בפרשה, על יהודי אחד שישב על סלע וקרו לו שני ניסים. הוא קם והסלע הדרדר ועוד נס קרה לו. ואז אחד מחברי הזוהר שואל אותו, במה זכית. זה היה ברור שהיתה כאן השגחה. ואז הוא אומר לו, אני זכיתי בגלל שכל לילה כשאני הולך לישון. אני מוחל לכל אלו שפגעו בי, ולא רק שאני מוחל להם, אני מבקש בשבילם.
אז יוסף בסופו של דבר, מחל לאחים שלו. הוא לא ניצל את העוצמה שהוא רכש כדי לנקום בהם.
ולפעמים ותאכלנה הפרות הרעות וכו' את הפרות הטובות ולא נודע כי באו אל קרבנה. היינו, שבא לו אח"כ מחשבה אחרת וממשיך אותו לצד הרע ומרגילו בו עד שנדבק כל כך ונטבע בו, עד שנאכל ונשכח ממנו לגמרי אם היה לו מחשבה טובה לפעמים ואם יש בחינת טוב בעולם וזהו גם כן ותבלענה השבלים הדקות והרעות את הטובות וכו'.
אז גם לנו לפחות לחלקנו, או לפחות לנו בחלק מהזמן, יש את התהייה הזאת, את הספק הזה, אם יש טוב בעולם. כשקורים דברים קשים אז עולה הספק, אם באמת העולם הזה מונהג ע"י בורא טוב. אז כל פעם כשהמחשבות הרעות מכל סוג ממלאות אותנו, הם בולעות את המחשבות הטובות.
כי חלום אחד הוא ומרמז על ענין אחד ועל זה צריך מאוד להשגיח בעינא פקיחא וצריך להיות בזה איש נבון וחכם שיראה לאסור ולחבוש עצמו שיקויים מחשבתו הראשונה שמעורר אותו לטוב ולא יפול במחשבה אחרת שיכלה לגמרי מחשבתו הראשונה. והוא שאמר ירא איש נבון וחכם ויפקד פקידים בשבע שני השבע. בפרשה אחרי שיוסף פתר את החלום, אז הוא גם הציע לפרעה שהוא ימצא איש חכם, ירא איש נבון וחכם ויפקד פקידים בשבע שני השבע. עכשו הבעל שם טוב יתן פרשנות למה זה ויפקד פקידים. היינו כמאמרם ז"ל על שאמר דוד המלך עליו השלום חי ה' אם אפגע במשיח ה' שנשבע ליצרו על כך.
דוד המלך הוא הנרדף אחרי שאול המלך. כל הזמן היתה לו אפשרות להרוג אותו, אבל כל הזמן הוא הזכיר לעצמו ששאול המלך הוא משיח ה'. זאת אומרת, הוא עשה החלטה נחושה לחשוב מחשבה טובה כדי שכשיתקפו אותו מחשבות רעות, כי שאול רדף אותו וניסה להרוג אותו. אז דוד המלך אחז במחשבה טובה ממש כמו שבועה, הבטחה לעצמו כדי שהוא לא יתפתה אח"כ, לשכוח את זה ששאול הוא משיח ה'. ולא הורגים את משיח ה'.
למרות שלא תמיד היה ברור אם הוא כן או לא, כי הוא התנהג באופן כזה שיכל היה דוד להגיד לעצמו אני יכול להציל את נפשי. זה אפשרי וזה מותר להציל את נפשי. אז הוא יסביר את זה עכשו.
והענין הוא כי דוד היה מסופק עם שאול נקרא רודף וניתן להצילו בנפשו על דרך הבא להורגך השכם להורגו וכו' ואם שלא לפגוע בו כי עם כל זה משיח ה' הוא ואסור לפגוע בו. על כן תיכף כשבא לו המחשבה טובה הלזו שלא לפגוע בו נשבע חי ה' אם אפגע בו כדי שלא יוכל לשנות ממחשבה זו למחשבה אחרת אף שהוא גם כן נראה בדין התורה כנ"ל.
והוא הרמז מן היאור דא אורייתא מן היאור דא אורייתא. היאור זו התורה, עולות שבע פרות רעות בשר היינו הבחינה הרע גם כן ע"פ התורה וצריך להבחין בזה איזה צד הטוב ולאסור ולחבוש עצמו בזה והוא שמרמז ויפקד פקידים על דרך שיסתכל ויזכור במחשבתו הטובה בשבע היינו בשבועה כנ"ל כדי שלא יפול ממחשבתו הטובה והבן זה:
גם הפרות הרעות עלו מן היאור. זאת אומרת, גם מה שנראה לי רע, הוא עולה מן התורה. הוא בעצם חלק מהטוב אני רק צריכה לזכור ולאסור ולחבוש את עצמי ולהפקיד פקידים כדי שאני לא אשכח את מה שדוד המלך לא רצה לשכוח. את השבועה שהוא נשבע בעצמו לגבי שאול המלך וכדי שהוא לא יפול ממחשבתו הטובה.
שני עניינים עיקריים. אני אדבר על הענין השני. השבוע דיברנו הרבה כל זה שפתאום מחשבות רעות נכנסות ומשכיחות מאיתנו את המרכז שלנו ומי אנחנו. והם כל כך מוחשיות והן זוללות לגמרי את המחשבות הטובות.
דבר נוסף, האם אני יכולה, גם את הפרות הרעות , לזכור שגם הן באו ממימי היאור. הם היו על שפת היאור, לא מתוך היאור, והאם אני יכולה לזכור, כמו יוסף, לחשוב מחשבה בסיסית טובה על האדם, כמו שהוא חשב על אחיו. 'אל תשמח בנפול אויבך'. גם לזכור בזמן שאני מרגישה מאוד שמחה לאיד, לזכור לא לשמוח בנפול אויביי. כמו שיוסף לא שמח בזה שהיתה לו הזדמנות לכאורה להחזיר לאחים שלו מה שהם עשו לו. ומה שהם עשו לו שינה את הגורל שלו מקצה לקצה. כמובן שינה את הגורל של כל העולם הקדום באופן שהיה בלתי נמנע.
משתתף: הענין הזה, שמאיפה באות המחשבות הטובות והמחשבות הרעות, זו שאלה,
אורנה: מאיפה הן באות? הן גם באות מהיאור. התפקיד שלהם זה לאתגר אותנו. האם אנחנו נרשיע. האם אנחנו נתייאש. אני אומרת בכוונה לאתגר ולא להכשיל כי אין כאן ענין של להכשיל. יש כאן ענין של להראות לי את מקומי ולאפשר לי לעבור מדרגה. אם אני אצליח לזכור בזמן הרעב, את שבע הפרות הטובות, אז זה אומר שאני יכולה ללכת באמונה מעל לדעת.
בזמן הרעב זה אפילו אם היום היית בחצי שעה של ספק, של דכאון, של חוסר אמונה והתבוננות במה שאתה עושה, ואומר לעצמך. רגע, מה אני עושה, בשביל מה אני עושה את זה, מי אני, מה אני וכל השאלות שמלוות אותנו.
זה נקרא שבע הפרות הרעות. זה בא לא כדי להכשיל אותנו. כי הסיטרא אחרא גם הוא בא מתוך היאור. זאת אומרת, עושים לנו מבחן. כי האתגר שלנו הוא להגיע לאמונה מעל לדעת. כי ברגע שנגיע לאמונה מעל לדעת באופן שלם השגנו את אור יחידה. נהיה באחדות מלאה.
זה כמו באוניברסיטה, שכל סימסטר עושים מבחן לראות אם אתה יכול לעבור מסימסטר לסימסטר, או משנה לשנה. זה מה שעושים לנו כדי לראות אם אנחנו יכולים לעבור למדרגה הבאה של האמונה מעל לדעת. ויש לציין שאנחנו נכשלים די הרבה. אבל הקב"ה לא מתייאש מאיתנו.
משתתף: השבוע נכשלתי בגדול.
אורנה: אז השבוע נתת לפרות הרעות לבלבל אותך. הם אכלו לך את כל הפרות הטובות. שבע פעמים יפול צדיק ויקום. צדיק זה יוסף. יוסף הצדיק. ואנחנו גם רוצים להיות יוסף. ושבע פעמים זה לא מספר של נפילות זה מספר גנרי. זה יכול להיות גם 70 או 700 פעם. 7 זה כמו 7 ספירות.
משתתף: רציתי לשאול אם מחשבות רעות זה מחשבות של חוסר אמונה או מחשבות של תשוקה? נגיד קנאה.
אורנה: אותו דבר. גם וגם. יוסף היה צריך להתמודד עם הקנאה. האחים שלו היו צריכים להתמודד עם הקנאה. אנחנו רואים כל מיני שלבים בהתמודדויות שלהם. אנחנו רואים שם חזרה בתשובה של יהודה למשל. צער גדול על מה שהוא עשה.
יש לנו כאן ארכיטיפים של נשמות שמלמדות אותנו איך לחיות ומלמדות אותנו איזה שלבים אנחנו עוברים. והן נופלות וקמות. גם יוסף היה צריך לעבור תהליך. להבין שכל החלומות זה לא עליו. ושהוא כספירת יסוד, הספירה האחרונה לפני מלכות, התפקיד שלו להשפיע ולא לקחת לעצמו. ליסוד אין לו שום אישיות משל עצמו. מי יתן וכולנו נהיה יסוד.
הוא לוקח 5 ספירות, חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד, והוא מנקז אותם למלכות. הוא בעצמו צריך להיות צינור. אז גם זה לקח לו זמן להבין, שהוא צינור. וגם הוא לא הבין איפה הוא צריך להיות צינור. גם זה לקח לו זמן להבין, רק כשלפני עמד למות אז ביקש להעלות את העצמות שלו. את העצמות שלו לארץ ישראל.
לפני כן הוא חשב שהכל אפשרי במצרים. אז כולם עוברים כאן תהליכים של קנאה, שנאה, חוסר אמונה. זה הפרות הרעות. לא לתת להם להשכיח מאיתנו את הייחוד שלנו.
משתתפת: קודם כל, זה מאוד מרגש, מהשיר של זלדה. כל קטע וקטע שהיה עד עכשו, בשיעור, ממש מפעים.
רציתי להתייחס לשאלה שלך, על המקום הזה של השמחה לאיד, והיכולת לסלוח. אני מכירה אצלי גם את זה וגם את זה. שמחה לאיד לא כל כך. יש את הקנאה, המקומות האלה, אני מכירה את המקום של לראות את האויב שלך, או את מי שפגע בך כמישהו אהוב, ולא לרצות לכאוב אם הוא נופל. ממש לכאוב.
אורנה: זה מעלה גדולה.
משתתפת: וגם, לגבי הזכרון. נזכרתי שוב במה ששטיינר מדבר בתהליך של התקדשות, על שיקוי הזכרון. שהוא אומר שאנחנו חייבים לזכור את האמיתות הרוחניות כל רגע וגם ברגעים הכי חשוכים.
אורנה: אנחנו צריכים לעלות מהבור. גם כשהוא היה בבור. הוא היה פעמיים בבור. לעלות מהחושך והשכחה. חושך זה חשכה. זה קשור גם לחנוכה.
משתתפת: רוצה לשאול, בקשר לפרשה הקודמת ועם המחשבה הטובה ויוסף. כשהוא יצא לאחיו, הוא אמר, את אחיי אני מבקש.
אורנה: אבל מבחינתם הוא לא היה אח שלהם
משתתפת: אני תוהה איזה יוסף זה היה בהתחלה שאמר את אחיי אני מבקש, ויוסף בסוף שלא התנכר לאחיו. זה לא אותו דבר.
אורנה: זה לא אותו דבר. יוסף תמים ולא מודע ליהירות שלו ולא מודע שהוא מעצבן בערכים שלו. משהו מאוד אגוצנטרי. כמו מישהו שפוגע באחר אבל בכלל זה לא בראש שלו. ככה הוא יכול להתפלא איך הוא כועס עלי. מה עשיתי.
הוא הולך לחפש אותם בשכם. הוא לא מוצא אותם בשכם. בשכם אל שכם. הוא מוצא אותם בדותן, בדין. ויהי בבוקר ותפער רוחו. רוחו של מי?
משתתפת: פרעה
אורנה: ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה. אומר הזוהר, כל חרטומי מצרים, זה מכשפים. ואל כל חכמיה, זה אלה שחכמים במזלות. וכולם היו מסתכלים לדעת ולא היו יכולים להשיג. ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה.
אז הזוהר מדגיש לנו שיש כאן חכמים ומכשפים ומזלות. מזלות זה כנראה עפ"י אסטרולוגיה. למה החכמים האלה של מצרים, לא יכלו לפתור חלום שאם אנחנו היינו מקבלים אותו, בלי לקרוא את הפרשנות של יוסף, מן הסתם, גם אנחנו היינו מפרשים אותו. למה היה להם כל כך קשה לפתור חלום שלנו נראה כל כך קל לפתרון?
משתתף: אמרת את זה. שפרעה נתפס ביניהם כרמת תודעה שלמה.
אורנה: הוא נתפס כאל. נכון. אז הבעיה היא בתפיסה.
משתתף: יש לי רעיון. הפרשנות היא לא על דרך הטבע. החכמים הסתכלו על דרך הטבע ועל אלוהים
אורנה: נכון מאוד. לא היה להם בתפיסה שיש אפשרות שיש משהו מעל לטבע. היאור נחשב לאל. פרעה נחשב לאל. לא יכלו לפרש חלום באופן כזה שיהיה רעב. שהיאור הוא פגום או שפרעה, יש משהו שהוא לא יכול לשלוט עליו. זה גישה מודרניסטית מערבית. שאומרת, שאנחנו בעזרת המדע יכולים לשלוט על כל דבר ואם אנחנו לא יכולים לשלוט עכשו, נוכל לשלוט כשהמדע יתפתח.
מה שיוסף מראה להם, שהתפיסה שלהם היא עקרה. מצרים הולכת ונעשית עקרה. לא פוריה. והוא מראה להם באופן לא מודע, שרק ישראל יכולה להפרות את מצרים. רק זרם התודעה שהוא אמונה מעל לדעת. שהוא לא מאמין לתופעות ושיודע שמעל לתופעות יש בורא ושיש לו רצון, והוא מעל לאלוהים. שזה הטבע בגימטריה. רק אדם כזה יכול להפרות את מצרים. ואומרים הפרשנים, למה אשת פוטיפר חשקה ביוסף?
כי כל מצרים היתה עקרה, כולל בעלה, והיא חשקה בו כמפרה. היא היתה ערוות הארץ. הארץ היתה שוממה לגמרי. נחשפה המנעולא. מצרים לקחה כל כך הרבה חכמה מהרצונות לקבל. והתחילה להיות עקרה. הגיעה לגבול של חוקי הטבע. זה כל כך רלוונטי.
בעצם מצרים כפי שהיא ומה שהיא מסמנת באבולוציה של האנושות, היתה צריכה לעבור מהעולם ולמות. נכון שיוסף בא והיפרה את המצרים אבל זה היה זמני מאוד משום שאי אפשר להפרות את הרצון לקבל הכי גדול במקומו. צריך לעלות אותו לבינה, לצמצום ב', ולהתחיל להפרות אותו משם. ויוסף ניסה להפרות את הרצון לקבל במצרים. זה הלך, כמובן, לזמן מאוד מסוים, אבל אחר כך קם מלך שלא ידע את יוסף והתחיל לענות את עם ישראל.
אבל בכל זאת, בסופו של דבר, השרביט של האבולוציה של האנושות, לא רק, אלא האבולוציה הרוחנית עברה, לישראל, או לשורש שנקרא ישראל סבא בעולמות הרוח.
אז אם באמת פרעה היה מבין את החלום, כמו שהוא באמת, אז הוא היה מבין שזו סופה של מצרים כאימפריה, שזה שישראל נכנסים לשם זה כמו וירוס, שבסופו של דבר יביא את הקץ של מצרים. למרות שהם רצו להביא את הקץ של ישראל.
משתתפת: בענין הזה יש קשר. החלומות שלו מתחילים מקץ שנתיים ואח"כ ויקץ מהחלום.
אורנה: נכון. קץ אומר הזוהר , ויהיה מקץ, קץ שם לו חושך. זהו תקופת החושך מתחילה להגיע לקיצה. אז אם אנחנו נשאל באופן תמים של סיבה ותוצאה, למה יוסף יורד מצרימה? מה הסיבה שהוא ירד למצרים?
משתתף: בגלל השנאה של האחים שלו.
אורנה: האחים דחו אותו. אבל אנחנו לא שואלים מה הסיבה. אנחנו שואלים תמיד מה התכלית? אומר הזוהר, הקב"ה מגלגל גילגולים ומסובב סיבובים כך שדברים יקרו בעתיד. אז הוא גלגל את בואו של יוסף במצרים דרך יעקב. דרך זה שיעקב שלח את יוסף לאחיו. יעקב חשב שיתכן שהגלות נגמרה איתו. כי הוא קו אמצעי. אז כבר יש חסד, אברהם, יש גבורה ויש אותו.
במה אדע כי אירשנה. זה ייגמר בו והגאולה תגיע. אבל זה לא ככה. כי לאברהם לא נאמר, אתה ובנך ונכדך, תהיו כלי מספיק גדול כדי שהגאולה תגיע. נאמר לו, האומה שלך, שזה לפחות 70 אנשים שיעברו למצרים, מתחילים ליצור כלי מספיק גדול כדי שתבוא גאולה.
אז יעקב שולח את יוסף פחות או יותר למבחן לראות אם תתקן האחווה. כי אם נתקנת האחווה, אז יכולה לבוא גאולה. אבל, כמובן הסיפור , לא רק שהאחווה לא נתקנה אלא שקרו דברים קשים מאוד, ועוד לא הגיע הזמן לגאולה לבוא. כי הכלי עוד לא נבנה. כלי נבנה במצרים.
מצרים זה הרחם של ישראל. הלידה של ישראל מתחילה כעם, מתחילה כיציאת מצרים. יוצאים מהרחם. מתוך הייסורים האלה של העיבור שלהם במצרים. ההשלמה של הכלי לא הגיע אחרי יעקב, אז הבורא רוצה לגלגל את הגלגולים ולסובב את הסיבובים.
הזוהר, מאמר – ויריצהו מן הבור
לח) כי למדנו, לולא החביבות והאהבה, שאהב הקב"ה את האבות, ראוי היה יעקב לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל, יורדים לגולה אז יורדים לגולה. אז כל הסיפור של יוסף שהוא חשב שכל הסיפור הזה זה בשבילו, שאביו ואימו ואחיו יבואו להשתחוות לו, זה בכלל בשביל יעקב. כי היה צריך להוריד את יעקב למצרים כדי שעם ישראל יגדל במצרים. יווצר במצרים. והבורא רצה להוריד אותו בפאר. לא לתוך גלות עלובה ומייסרת אלא להוריד אותו בפאר. ואז יוסף נשלח לשם כדי להכין את הקרקע . כי הרי כשהם ירדו למצרים, הם ירדו לארץ גושן וזה היה להם שם כל טוב. אז בימיו של יעקב ישראל לא סבל. ובאהבתו אותם, המשיל את יוסף בנו, ועשהו מלך המושל על כל הארץ. וירדו אז כל השבטים בכבוד, ויעקב היה כמלך.
לט) בוא וראה מה כתוב. ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם. שואל למה ישראל פעמיים? למה הוא אומר ישראל ויעקב?
ושואל, כיון שכתוב, ויבא ישראל מצרים, איני יודע שיעקב גר בארץ חם. ארץ חם זה מצרים. למה נצרך לומר זה, ומשיב, אלא ויבא ישראל מצרים. זהו הקב"ה, זה ישראל סבא שעל שמו נקרא עם ישראל. דהיינו זעיר אנפין המכונה ישראל, זעיר אנפין שהוא הבן של ישראל סבא. ויעקב גר בארץ חם. זהו יעקב. כי בשביל יעקב ובניו והשכינה למצרים. כל הסיפור הזה כדי שהשכינה תלווה אותם במצרים.
והקב"ה גלגל גלגולים והוריד את יוסף מתחילה, שבזכותו נתקיים עימו הברית, והמשילו על כל הארץ. כל הארץ, זה כל הרצון לקבל במצרים.
אז אנחנו רואים גם בהמשך למה שאמרנו על שבע הפרות הרזות, שיש כל מיני גלגולים שאנחנו לא מודעים להם בזמן אמת. אנחנו לא מודעים למה התגלגלנו למקום הזה. למה התגלגלנו למצרים.
משתתף: לפעמים להכין את הקרקע עבור משהו אחר
אורנה: בדיוק. להכין הקרקע למשהו אחר גדול מאיתנו. במיוחד אם אנחנו בתוך העבודה שאנחנו עושים, אז זה מגלגל לנו גלגולים כדי להכין את הקרקע למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו. ואנחנו אמורים… כדאי לנו לזכור את זה בימי הגלות שלנו.
משתתף: בפרק הקודם כתוב: "ויעקב שמר את הדבר". מפרשת וישב. ז"א שאחרי שיוסף מספר לו על השמש והירח והכוכבים, הוא גער בו למעשה, אבל שמר את הדבר בקרבו, משהו כזה. השאלה היא… בהתחלה חשבתי שמר את הדבר, זה כנראה, הבין את המשמעות. יחד עם זה, לא יודע אם מתכתב או בניגוד ששלח אותו לאחים שלו. הרי, מה הוא לא יודע מה קורה בין האחים שלו. ז"א הוא שלח אותו לגוב האריות. את מציינת למעשה שהוא ניסה לתקן, וכאילו לחתוך את הגלות. אני זוכר שהיה כתוב שהצער של יעקב על יוסף היה 17 שנה.
אורנה: שהשכינה הסתלקה ממנו.
משתתף: ואני עכשו אולי יכול להבין, איך זה מתקשר לדברים שסיפרת על הנסיונות לתקן שאולי אי אפשר לתקן, שלא בזמן לתקן. שהצער היה גם למעשה, על בנו אהובו אבל גם האכזבה, או השבר שלו שהוא הבין שזה לא היה המקום לתקן וטעה בניסיון.
אורנה: אז יכול שקלעת גם לדעתם של גדולים. כי אתה מדבר על השבר ואז הוא אומר לבנים שלו, רדו, שברו לנו שבר. אז המילה שבר יש לה שתי משמעויות. דבר והיפוכו.
יעקב יורד, ואיתו יורדת השכינה לגלות. אז מי מוריד ומי מעלה? מי הוא זה שמוריד אותנו לגלות, לבור, ומי זה שמעלה אותנו מהבור?
הזוהר:
מ) מה כתיב שלח מלך ויתירהו מושל ויפתחהו. (תהילים) ר' שמעון אמר, כתוב ה' מתיר אסורים, וכאן כתוב, שלח מלך ויתירהו. ולמה הכפיל לומר, מושל עמים ויפתחהו. ומשיב, אלא שלח מלך, זהו הקב"ה. מושל עמים, זהו הקב"ה. ופירוש הכתוב הוא, שלח מלך, זהו מלך העליון, שהוא זעיר אנפין. שלח ויתירהו. את מי הוא שולח? את השכינה, את המלאך הגואל. שכינה נקראת המלאך הגואל. ז"א שתמיד שהוא שולח אותנו לגלות הוא שולח איתנו את המלאך הגואל יחד איתנו. ואת מי שלח, היינו את מלאך הגואל שהוא הנוקבא. שהוא מושל עמים, שהוא המושל למטה בעולם התחתון, והכל מעם הקב"ה.
מא) ויריצהו כתוב ויריצהו מן הבור. היה צריך בעצם לכתוב ויריצוהו מן הבור. ויריצהו חסר ו' שיורה לשון יחיד שהיה צריך לומר ויריצוהו לשון רבים ומי הוא שהריץ אותו מן הבור, זהו הקב"ה משום שאין מי שיאסור, ויתיר מבית האסורים חוץ מהקב"ה, שכתוב יסגור על אישר ולא יפתח, וכתוב, והוא ישקיט ומי ירשיע ויסתר פנים הוא מי ישורנו ועל גוי ועל אדם יחד כי הכל תלוי בו וכתוב וכמציבה עביד וגו' ועל כן כתוב ויריצהו מן הבור. שהגיע הזמן הוא הריץ אותו מן הבור, זה לא בגלל שאמר לשר המשקים תדבר עלי עם פרעה. זה לא עזר לו. דהיינו שהקב"ה הריצו מן הבור כנ"ל.
אז הפרשה הזו בין היתר מאוד עמוסה ומאוד משמעותית. כי כאן נחרצת הדרך של ההובלה של עם ישראל. האם דרך יוסף או דרך יהודה. קבלה עם הרבה שכחה והרבה זכרון. נאמר שאחרי מות יוסף, קם פרעה אשר לא ידע את יוסף, ואומר הזוהר. מה הוא לא ידע?
הוא לא ידע את הידע הזה של התוספת של ה' כי יוסף זה תוספת. את הידע של ההשגחה מעל לטבע, שיוסף הוסיף למצרים. אז את הידע הזה, הרצון לקבל, הכי גדול, לא יודע. הוא יודע רק מה שבתוך הדעת. כל מה שאמרנו מקודם, התאווה, הקנאה, זה בתוך הדעת.
ושוב אני אומרת, שווה להסתכל שוב על הפרשה. על המילים של לשכוח ולזכור. ומה אנחנו אמורים לשכוח. גם לשכוח זה חשוב, כי אחרת היינו נטרפים בדעתנו. אם היינו זוכרים הכל. וכששבע הפרות הרזות בולעות את הפרות השמנות, אז רק הזכרונות הרעים הם שנמצאים בחזית ומייאשים אותנו. אז אותם לשכוח ולזכור מי שלח אותנו לגלות, ומי יוציא אותנו מהגלות.
משתתף: לא הבנתי למה הזרם של יהודה נבחר להנהיג ולא של יוסף.
אורנה: יוסף רצה להקים את ישראל באוגנדה. הוא רצה לתקן, אם נדבר בשפה של התלמוד עשר ספירות, הוא רצה לתקן את הרצונות הכי גדולים במקומם. זה בלתי אפשרי. צריך לבודד את האימפולס הזה של ישראל ולהתחיל לעבוד שם ואז להיות אור לגויים.
המעבר שלהם הוכרע ע"י בנימין. בנימין הוא אח של יוסף מאותה אמא. אבל בנימין בסופו של דבר, מי שערב עליו, ולמי שהוא היה צמוד כל ההיסטוריה של עם ישראל, זה היה ליהודה. בית המקדש הוקדם תמיד בנחלה של שבט בנימין. בית המקדש זה מלכות. זה המשכן וגם יהודה הוא מלכות. יוסף לא, הוא יסוד, הוא זעיר אנפין והוא ניסה להטמע. השמות של הילדים שלו, מנשה ואפרים, הוא אמר, כי נישני ה' מימי עוניי. השכיח ממני את כל הצרות של פעם. היפרה והירבה אותי כאן במקום החדש. המדרש אומר שהוא מל את המצרים, מי שבא אליו לשבור שבר, אז הוא אמר להם, אתם רוצים לקבל תבואה, אז תמולו.
הוא ניסה לעשות את מה שבלתי אפשרי. מה שיהודים ניסו לעשות כל הדורות. לבוא ולהיות היועץ של הקיסר.
משתתפת: מלך מרוקו אמר שצריך לשמור על היהודים כי כשיהיה טוב להם, יהיה טוב לנו.
אורנה: אבל אז קם מלך אשר לא ידע את פרעה. תמיד יקום מלך אשר לא ידע את פרעה מפני שהמשימה של ישראל זה לא בחוץ, המשימה זה בפנים ומהבפנים החוצה. לא מהחוץ פנימה. יוסף שייך לחיצוניות. גם משיח בן יוסף שייך לחיצוניות. לחיצוניות הקדושה. הרב קוק שאמר שמשיח בן יוסף זה החלוצים. כי הם דאגו לגוף הפיזי. הוא היה כלכלן. הוא היה איש מעשי יוסף.
הם דאגו בפיזי של נשמת ישראל. זה משיח בן יוסף. אבל הוא צריך לעשות את זה בתוך ישראל ומשיח בן דוד הוא דואג לרוח ולנשמה. זה יהודה. אנחנו כולנו, דרך אגב, צאצאי יהודה, לא צאצאי ישראל. וליוסף אין שם בשבטים.
זה נכון שיש לבנים שלו, אבל הוא עצמו אין לו שם משלו. אבל יש שם לבנים שלו רק אחרי שיעקב סיקל את הידים והחליף את סדר החשיבות.
משתתף: רציתי להגיד שהעסיקה אותי המחשבה במהלך השיעור, לגבי כל מה שקשור למחשבות הרעות והטובות. זה היה נשמע מכני קצת התהליך הזה. שאלתי את עצמי איך זה לא נהיה מכני כשאתה עובר ממחשבות רעות לטובות.
אורנה: זה ענין של הרגשה. כשאני קראתי את זה, זה נשמע פשטני אבל תנסה לקרוא את זה שוב, וכשקוראים מתוך העומק של הבעל שם טוב, פתאום מבינים כמה זה עמוק, ואז אתה מסתכל על החיים שלך ועל מה שהתקיף אותך בזמן האחרון, ואומר אני חייב לשים שם חומה. יוונים נקבצו עליי. זה אחד הבתים של מעוז צור. ופרצו חומות מגדליי. אתה שם חומת האמונה. זה לא מכני. אתה צריך לשים את האמונה בעוצמה ובמאמץ. מפני שיוונים נקבצו עליך, קנאה, שנאה, תאווה , ספק. אז אתה אומר אני לא מאמין לכם. אני באמונה מעל לדעת. מה שתגידו לא תופס. תגידו שאני פתי מאמין. אין לך שיח איתי, אני לא מדבר איתכם בצורה הגיונית.
זה לא מכני. זה תהליך מאוד עוצמתי. להעמיד שם מול כל היוונים נקבצו עליי ופרצו חומות מגדליי. "תחום האמונה", אומר האר"י הקדוש, את תחום האמונה הם מנסים לפרוץ. אני צריך לעמוד איתן ולשנן לעצמי לדבר איתם ולהגיד להם אני זוכר שאתמול כשלא היית כאן, הרגשתי טוב. אני לא אשכח את זה. או כל מיני דברים כאלה. זה בהחלט לא מכני.
משתתפת: אצלי זה חיבר אותי ל"אל תהרוג את השליח". אבל ברמה מאוד עוצמתית כי הוא כל הזמן שם. גם אמרת יש הבטחה לא להרוג את שאול. זה גם השליחות שלו עבורי. כל הזמן להחזיר פנימה אלי. לא לתת לזה להשתלט.
אורנה: זה עבודה.
משתתפת: להוריד אותי לשאול. שאול הזכיר לי את השאול. זה כל הזמן נמצא שם מולי.
אורנה: נכון. זה יכול להוריד אותי לשאול כי הוא שליח, הוא מאתגר אותי. או שאני עובר את המבחן או שאני הורג.
משתתפת: הבטחתי לו גם לא להרוג אותו. זה חלק מהמשימה
אורנה: הבטחתי לעצמי לא להרוג אותו. למה אני צריך להבטיח? כי אני מבטיח כי אני יודע שאני אשכח. למה כורתים ברית? למה הבורא כורת ברית איתנו? הוא יודע שהוא לא ישכח אבל הוא מבטיח לנו שלא נשכח. אז אני מבטיחה לעצמי כי אני יודעת שכשיהיה לי רע, אני אשכח את זה.
משתתפת: בהבטחה יש בטחון.
אורנה: ובטחון זה כלי לאור.
משתתפת: אני אשתף שאני מתרגלת בשבועות האחרונים שכל שבת אני לוקחת הבטחה בשבוע הקרוב. זה קשה מאוד. זה קשה לזכור, זה מאמץ גדול.
אורנה: מתקיפים אותך. יוונים נקבצו עלי. וככל שאתה מתקדם בדרך, יש התקפות יותר חזיתיות. יותר קשות. יותר מערערות. צריך לשים שם שומרים. כמו שהוא אמר, פקידים. במעוז צור, מדברים על שומרים.
שבת שלום!