כ"ה בשבט תשפ"ב, 27 בינואר 2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

(תהילים צ יז)

 אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהילים נא יז)

פרשת משפטים

}א} וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: {ב} כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: {ג} אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: {ד} אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: {ה} וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: {ו} וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: (ס) {ז} וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: {ח} אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: {ט} וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: {י} אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע

אני רוצה לשאול קודם את השאלה – הפרשה הקודמת היתה פרשת יתרו שהארוע הכי משמעותי שם, זה היה מתן תורה ועכשו אנחנו עוברים לפרשת משפטים, האם זה מעורר בנו איזה תהייה, הסמיכות של שתי הפרשות?

משתתף: לי זה לא מעורר תהייה. יש את הבסיס ויש את ההרחבות למרות שדיברנו על זה שמשפטים הם לאו דוקא איך שזה בפשט, יש לזה רמות הרבה יותר גבוהות, אבל לי זה עושה היגיון.

אורנה: זה אכן עושה היגיון אם מבינים את זה. זה לא פשוט לקרוא פרשות כאלה, שלכאורה אין בהם עלילה.

משתתפת: זה לא רק לא פשוט, מבחינת העלילה זה נראה לא מוסרי. יש דברים שמאוד קשה לקרוא אותם. אחרי שקראת והבנתי את המשמעות האמיתית, שאלתי, איך זה יכול להיות שאחרי מעמד כזה גבוה, עם מה אלוהים מתעסק עכשו?

אורנה: ממש יפה מה שאת אומרת.

משתתפת: יש לי שאלה, אם האנשים הם כל כך גבוהים, אז מדוע צריך לתת להם חוקים כל כך קשים? נדרש חוק כזה , אם הכל בסדר, אז לא צריך לתת חוקים.

אורנה: יש לזה תשובות מכמה היבטים: אחד מבחינה קוסמית – היתה התגלות מאוד מאוד גדולה, ונאמר במדרש שפרחה נשמתם. ויש אומרים שממש הם מתו וחזרו לתחייה באופן כלשהו זאת אומרת שהכלי שלהם לא היה מוכן, הם קיבלו אורות גדולים מאוד, הכלים שלהם היו עדיין בהתהוות. זו תשובה יותר לגבי הפשט שאין אור בלי כלי, זה לא פשט, אבל בכל זאת: אין אור בלי כלי, ואם הכלי לא מוכן, בעצם מעמד הר סיני הוא לא היה לעם שכבר יכל היה לקבל את הגאולה, הוא היה לעם שהיה בשלבי הכנה ולכן הם גם לא יכלו לשמוע יותר מאשר את שתי הדיברות הראשונות ישירות מההוויה. הם התרחקו אחר כך ואמרו למשה שיעביר להם את שאר הדיברות. זה דבר אחד, מכינים כלים.

דבר שני אנחנו מבינים את זה לפי הזוהר לגמרי בצורה שונה. אנחנו לא מבינים את זה כדיני ממונות או מה אני עושה עם העבד שלי, מתי אני משלח אותו לחופשי, אלא אנחנו מבינים את זה כדיני נשמות. זאת אומרת כל הפרשה הזו היא פרשה על גלגולי נשמות, העבד זו הנשמה שבאה ונעשית עבד כאן בעולם, יש כל מיני הבטחות או כל מיני צורות עבודה שהיא צריכה לעבוד על מנת שהיא תוכל אחר כך לחזור ולצאת לחופשי וגם כתוב כאן – ימכור איש את ביתו לאמה. מה שאמר הזוהר, זה לא מתקבל על הדעת, מי ימכור את ביתו לאמה, גם בתקופה ההיא.

אבל כשאנחנו מדברים על הבת כעל השכינה שיורדת לתחתונים, אז יש כמה דרגות של ירידה של הנשמה, כמה דרגות של ירידה שיכולה לרדת, עד להיותה אפילו שפחה, אז הסיפור כבר אחר לגמרי.

הפרשה הזאת היא הפרשה שבזוהר היא נקראת פרשת משפטים ויש שם את המאמר הגדול ביותר שנקרא סבא דמשפטים – מין נוכחות של נשמה מאוד מאוד גבוהה, שיורדת ומתגלה לרשב"י ולחבורתו והיא מגלה להם את כל הסודות של הגלגולי הנשמות, ומי שיקרא את זה יוכל לראות שכל פעם הנשמה הזו מדברת לעצמה או לא לעצמה ואומרת , אוי סבא , סבא, למה התחלת לגלות? עכשו מכיון שהתחלת לגלות אתה חייב לגלות אבל זה מאוד מסוכן לגלות אבל זה בסדר לגלות כי חבורת הזוהר היא אנשים בעלי רמה רוחנית שיכולים לקלוט. כלומר יש כאן ידע מאוד מאוד סודי, נסתר, עמוק, ועל הידע הזה של פרשת משפטים בזוהר האר"י הקדוש שבעצם רוצים מכל הזוהר את השלד הגאומטרי שלו, אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל את המחשבה הצלולה. הזוהר כשקוראים אותו, הוא יותר לב, אבל חוץ מאשר ההידרות, ההידרא רמא והידרא זותא, היתרא זה גורן זה הכינוס שהרשב"י מכנס את חבורתו ומספר להם את השתלשלות העולמות מהעולם הגבוה ביותר ועד לעולם הזה, אז יש לארי הקדוש, לא הוא כתב, זה התלמיד שלו כתב, ספר שנקרא שער הגלגולים ושם אפשר לראות את כל חוקי הנשמה והתגלגלויותיה.

למה זה פה? זה מאוד הגיוני שאחרי שהעם מקבל התגלות כל כך גדולה, הנשמה צריכה לקבל את ההוראות של הגלגולים שלה ואת האופן שהיא תוכל להיתקן במהלך התגשמויות נוספות, על מנת שהיא תהפוך בסופו של דבר לכלי ראוי לקבל את האור הזה.

בוא נראה מה בעל הסולם כותב באחת האיגרות שלו. בעל הסולם איגד לספר את האיגרות שלו שהוא כתב לתלמידים שלו. היו לבעל הסולם בסה"כ כעשרה תלמידים. תחשבו, עשרה תלמידים. תחשבו כמה תלמידים היו לשטיינר.

והוא כשהוא נסע ללונדון לכתוב את תלמוד עשר ספירות, הוא כתב להם מכתבים, היה להם קשר נשמתי מאוד מאוד גבוה, מאוד מאוד עמוק,  והוא כתב להם אגרות. אחת האיגרות, הוא כותב על הנשמה. הוא מדבר על הנשמה ועל תכליתה.

"תכלית הנשמה בבואה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשורשה ולהדבק בו יתר, כמו שכתוב "לאהבה אותו ולדבקה וללכת בכל דרכו ולדבקה בו". הנך רואה בגמר הענין שהוא 'ולדבקה בו', דהיינו כמו שהייתה טרם התלבשותה בגוף. אמנם צריכים הכנה דרבה שהוא ללכת בכל דרכיו ומי יודע דרכי השי"ת. שיסוד הנשמה נודע שהוא חלק אלקי ממעל, שמטרם ביאתה בגוף היא דבוקה כענף בשורש. ומובא בעץ חיים בתחילתו, שעל כן ברא השי"ת את העולמות משום שהיה רצונו לגלות שמותיו הקדושים רחום וחנון וכו'. שאם לא יהיו בריות, אין על מי שירחם עליהם וכו'. ע"ז והם דברים עמוקים מאוד".

אגרת כ' בעל הסולם

מה הוא אומר כאן על הנשמה? "תכלית הנשמה בבואה לגוף שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשורשה ולהדבק בו יתר." מה הוא בעצם אומר כאן? מה תכלית הנשמה? למה היא באה לכאן?

משתתף: כדי לחזק את הדבקות שלה.

משתתפת: לחזור לשורש

אורנה: כן. אבל מתי? נכון.

משתתפת: בגמר התיקון

משתתפת: עם הגוף

אורנה: בעודה מלובשת בגוף. אפילו כאן בחיי העולם הזה. לשוב לשורשה ולהדבק בו יותר. עכשו בעולם הזה, שהנשמה יורדת לגוף, היא יכולה בו זמנית, לשוב לשורש שלה אפילו ביתר דבקות, כי בסופו של דבר כשהנשמה באור אינסוף, כשהנשמות שם כלולות באינסוף הם נקודות, הם משהו שעוד לא יצא מהכוח אל הפועל, הם כמו תכנית. ההתממשות שלהם זה רק בעולם הזה. ובעולם הזה הם יכולים לעשות את העובדה שלהם, כדי שאחרי זה, כשהן תחזורנה, הן תחזורנה אחרת. הן לא תחזורנה אותו דבר.

כשאנחנו בעולם הרוח, אצלו, בעולם אצילות, אנחנו כענף בתוך שורש אבל לא כענף שיצא משורש. אתם יודעים שהשורש של הקבלה הוא למעלה. העץ ההפוך. אנחנו לא כענף שכבר יצא משורש כמו שאנחנו רואים שורש עם ענפים, אלא הענף עוד בלוע בתוך השורש, הוא למעשה הוא פוטנציאל, הוא הרהור, הוא מחשבה.

ברגע שהנשמה יורדת לכאן, היא יכולה להשוות צורה, בתוך העולם הזה להשוות צורה. זה נקרא לדבקה בו. לדבקה בו, דבקות זה השוואת צורה. כמו שהיתה טרם התלבשותה בגוף.

במובנים מסוימים הנשמה צריכה לגאול את החומר.

משתתפת: שאלה. אותי תפסה המילה, לדבקה בו יתר. הרי זה כאילו להגיע למצב שהוא יותר מהמצב הראשוני. אבל זה לא לחזור למצב שהיא היתה בו. יש פה מדרגה יותר גבוהה מהמצב שהיא היתה בו.

אורנה: את צודקת. זה נקרא מצב ה-ג'. כשהנשמה במצב א', זה "הוא ושמו אחד". אז היא כמו

משתתף: 4 המדרגות של הרצון?

אורנה: לא, זה לא זה.

זה נקרא מצב ה-א', מצב ה-ב', מצב הג'. מצב ה-א' זה כשהנשמה בתוכו, ואינסוף ברוך הוא שממלא את כל המציאות. עכשו הנשמה יוצאת ממנו. זה מצב ה-ב', זה נקרא שיטא אלפי שני. בזמן התיקון מתחילה להתקין כלים כדי לקבל את האור אבל הפעם לקבל את האור בזכות. ולא רק לקבל את האור אלא להוסיף משהו לבריאה. "אשר ברא אלוהים לעשות". מצב ה-ג' זה שהיא חוזרת. אבל היא חוזרת עם כל התיקונים ועם כל הפירות שהיא עשתה במקום הכי נמוך בעולמות, זה העולם הזה, למה? כי הבורא רוצה לשכון בתחתונים. תחת זה נאמר, הוא רוצה להיות במקומות הכי נמוכים אז הוא שולח את הנשמה.

הוא שולח את הנשמה, וכל נשמה שלנו, גם הנשמה הפרטית שלנו, לפני שהיא יורדת לכאן היא יודעת מה המשימה שלה. היא יודעת שהמשימה שלה לעשות במהלך הגלגולים תיקונים, תיקונים זה מהמילה להתקין, להתקין כלי, על מנת שבסופו של דבר כל האור אינסוף יתפשט בה שוב, אבל כמו שאמרה יפה, לא באופן העוברי או אפילו התת גזעי שהיא היתה שם באינסוף עם מלוא הפוטנציאל אבל עדיין לא במימוש.

משתתפת: זה ממש ההתגברות על המוות והזדהות עם הגוף.

אורנה: נכון מאוד, זה להגיע לחיי נצח כאן. לא לחכות למוות. זה נקרא עיבור ב'. יש שני עיבורים. העיבור הראשון זה העיבור הפיזי, אנחנו קוראים לזה אמצע החיים. והעיבור הב' זה בעצם העיבור הרוחני.

'אמנם צריכים הכנה דרבה שהוא ללכת בכל דרכיו" – אם אני רוצה לדבוק בו אני צריכה למלא אחרי דרכי הנהגתו. הוא נתן לי דרך, הוא אמר לי מה אני צריכה לעשות. אז אני צריכה ללכת בדרכים שהוא נתן לי כי הוא יוביל אותי בחזרה אליו. בלי זה הנשמה לא תמלא את שליחותה אז זה ההכנה דרבה – הכנה רבה. 'ומי יודע דרכי השי"ת'? אנחנו צריכים סט הוראות.

משתתף: גם אולי פה זה בא להגיד לי מי יודע, ובגלל שלא בהכרח יודעים, פה נכנסת האמונה.

אורנה: נכון מאוד. יש חלק שלא העתקתי, כי הוא מדבר על מצוות ואנחנו עוד לא מבינים את המצוות במובן שהוא לא רק ההילכתי, אז הורדתי חלק שלם. נכון, הוא נותן לנו דרך, זה תרי"ג מצוות. אבל מצוות זה תיקונים.

' שיסוד הנשמה נודע שהוא חלק אלקי ממעל, שמטרם ביאתה בגוף היא דבוקה כענף בשורש' אז אמרנו, ענף בשורש זה היא בלועה שם, היא רק בכוח לא בפועל. 'ומובא בעץ חיים בתחילתו', עץ חיים זה הספר של הארי הקדוש, שיש בו את כל מבנה העולמות. עץ חיים זה התפארת, זה בעצם ההשתלשלות. כלומר כל עץ החיים שאנחנו רואים, העץ זה התפארת, והענפים זה שאר הספירות. ' שעל כן ברא השי"ת את העולמות משום שהיה רצונו לגלות שמותיו הקדושים'.

זאת אומרת, הוא רצה להיטיב לנבראיו. הוא רצה שאנחנו נדבק בתכונותיו. אנחנו לא יכולים לדבוק בו. למה לא?

משתתף: רק את האור. את עצמותו לא נכיר.

אורנה: אתה צודק. אנחנו לא יכולים לדבוק בבורא אנחנו יכולים רק לדבוק בתכונות שלו כי את עצמותו – אין לנו שיג ושיח בה, אין לנו מושג. והוא יודע שאם נדבק בתכונותיו אז אנחנו גם נקבל את האושר, את התענוג, את האור הגדול ביותר שהוא רוצה לתת לנו, אז הוא נתן לנו ספר הוראות.

אז הנשמה באה לכאן, והיא צריכה לחפש את הספר הזה, והיא צריכה לעבודה ביגיעה כדי להשיג את זה עוד בהיותה כאן כדי שהיא תוכל לעלות לעולם הרוח עם פירות.

משתתף: יש לי מחשבה מעניינת. מתקשר לשיעור של יפה אתמול, היא הציגה את הרעיון של שטיינר, העיקרון של המתח והצורה. שבעצם אם הבנתי, יש את כוחות החיים שהם האינסוף של הקיום, וכשהם באים ומתגשמים כגוף, כצורה פה, אנחנו בעצם מפעילים כוחות נגד, זה התחבר לי לשאלה שהיתה בהתחלה, לגבי למה אנחנו צריכים כל כך הרבה חוקים אם אנחנו בעצם כאלה מוכנים לקבל את התורה, זאת אומרת, הכוחות נגד זה כדי לתת קצת צורה, וזה מתחבר לעיצוב הכלי. וגם כשקוראים את הפרשה, היא באמת קשה כמו שאמרנו, לי אישית מאוד מאוד קשה עם הספר הזה באופן כללי, כי הוא באמת מעלה המון חוקים, וזה גם קצת מזכיר לי את הבגרות, שאני עדיין זוכר אותה. בכלל, קשה לי עם חוקים, אז זה מקשה עלי, אבל פתאום שאנחנו מדברים, אז אני אומר, אוקי, בעצם החוקים פה הם חוקים מאוד מוסריים. זאת אומרת הם עוסקים בשאלות מוסר, לא משנה אם החוק עצמו הוא מוסרי או לא, השאלה היא מוסרית. וזה קצת נותן את התחושה שאנחנו רוצים לקבל צורה, אנחנו נאבקים בעצמנו ובחיים, כי אנחנו נורא רוצים לשאוף לנקודה מסוימת בלי לקחת את המוסר על עצמנו בדרך לשם. ובעצם הספר בא ואומר, עזבו את כל מה שאתם רגע רוצים, אם תגיעו לשם תגיעו לשם, אבל קודם כל תדאגו שהדרך לשם תהיה תואמת את הדרך שלי.

אורנה: יפה מאוד.

משתתף: את דרך האמונה ודרך הניקיון המוסרית.

אורנה: אתה צודק. ויתרה מכך, אם אנחנו עומדים את זה בפנימיות של זה, זה בעצם חוקי הנשמה, זה לא דינים של עבדים ואמות ושפחות אלא זה חוקי הנשמה. תכף ננסה להכנס לזה בזוהר.

אז, המעבר ממתן תורה ששם אין גבולות, יש שם התגלות ללא גבולות, התגלות של האינסוף, לפרשת משפטים, שצריך להכיל את האינסוף, להכיל אותו בתוך כלים, את הנשמה שהיא חלק מהאינסוף, להכיל אותה בתוך כלים, זה בדיוק המשימה של האדם שאנחנו מדברים עליה תמיד כעל אחדות הניגודים. איך האינסוף יכול לשכון בכלי. הפרשה הבאה תהיה פרשת תרומה, הפרשה על המשכן, שזה היה בכלל התהייה איך אנחנו יכולים לבנות משכן סופי למהות אינסופית?

אז כאן יש את התהליך, שבו שמים גבולות. שמים גבולות כדי שהנשמה תוכל לשכון כאן בתחתונים. שהבורא יוכל לשכון בתחתונים כי זה הכמיהה הכי גדולה שלו. כאילו בעליונים, זה לא  האתגר, האתגר הכי גדול זה לשכון בתוך ההפכיות המוחלטת.

משתתפת: עלה לי גם לגבי הפרשה, שמהמקום הגבוה הזה, יורדים לכללים שעל פיהם מתנהל העולם הארצי של הקרמה, זה תמיד הדברים שעליהם באמת מתעוררות השאלות של האמונה – איך זה יכול להיות שכך וכך, זאת אומרת, איך יכול להיות כזאת אכזריות, כשרואים את הקרמה בלי להבין אותה. על פני השטח זה מעורר תמיד שאלות של אמונה, ומה זה בכלל הסיפור הזה, ואז מאחורי זה יש את הסודות שמסבירים לנו את זה.

אורנה: נכון מאוד. אז את אומרת דברים נכונים, ואני בכל זאת רוצה רגע, לפני שעוברת לזוהר.

משתתף: עיבור ב' אמרת זה מה שבאנתרופוסופיה קוראים אמצע החיים?

אורנה: הלידה הרוחנית, אבל היא צריכה להיות מתוך הכוונה של התחתון. הלידה הפיזית נעשתה מתוך העליון, נולדת. עכשו, האם אתה יכול להוולד רוחנית? זה נקרא עיבור ב', נדבר על זה הרבה יותר מאוחר.

כמובן שספר החוקים, זה ספר התורה, לא במובן שלמדת אותה בתיכון, ממש ממש לא, וממש חבל שלומדים אותה ככה בתיכון, אלא, במובן שיש משפט שנקרא – "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". מה זאת אומרת? למה שאני אברא יצר הרע ואחרי זה אברא לו את תורת תבלין? אפשר היה להגיד, שמראש הוא לא צריך לברוא יצר רע, אבל מה זה יצר הרע?

משתתף: המקום של הבחירה.

אורנה: נכון, זה הרצון העצמי שיוצר מציאות נפרדת. אז מצד אחד, הרצון העצמי זה המקום של הבחירה והחרות, מצד שני הוא יוצר מציאות נפרדת. לכן צריך לברוא משהו שיתבל אותו, שיתן לו טעם. דרך אגב, אורות חכמה, נקראים טעמים. זאת אומרת, אני לוקח את הדבר הזה שהוא גולם, מן בישול כזה כמו שאני מבשלת, שאף אחד בבית לא אוכל, ואז בא הבן שלי. הוא לא נוגע בזה, אבל נגיד שהוא היה נוגע בזה, הוא היה מתבל את זה ועושה את כל הדברים, ופתאום זה אכיל.

במילים אחרות איך אני מכפיפה את צד השמאל, היצר הרע, הרצון לקבל לטעמים של התורה, של המאור, של האופן שאני יכולה להתחבר לרצון הבורא, זה בעצם המתווך ביני ובין הבורא, וזה מה שיכול להביא תיקון.

אז אנחנו לא נדרשים ולא נקראים ואפילו זה נאסר עלינו להכחיד את הרצון, אנחנו צריכים להכפיף אותו לרצון הגבוה. זה נקרא חסדים.

אז יש לנו חומר גלם, שזה הרצון שלנו, וטוב שיש לנו, עכשו איך אני מתקינה ממנו משהו שהוא בעל טעם? זה נקרא תיקון. תיקון זה לא לאחות משהו שנשבר או נקרע, זה נקרא תיקון.

אז הנשמה בתיקונה, מה היא עושה? היא מתקינה מהחומרי גלם האלה כלי שלכאורה אין להם טעם ואין להם ריח, משהו שהוא בעל טעם. אז עכשו בוא נסתכל, נפתח את הזוהר:

עכשו הוא מסביר לנו מהם דינים. אז גם המילים שכתובים אצל בעל הסולם, צריכות הסבר. אלה המשפטים – זה אלה הסדרים, מה זה הסדרים? גם העולמות מסודרות בסדרים של השתלשלות והסדר הוא שהנשמה אחרי שהיא יורדת לכאן, תכף נראה עבד עברי, לשיטא אלפי שני, לזמן תיקון, היא בעצם יוצאת לחופשי חינם. מה זה יוצאת לחפשי חינם? היא יוצאת לקבל את החרות שלה שזה התכונה של הנשמה שנקראת נצחיות. למעשה זה חרות, כשאומרים חרות, זה חרות ממלאך המוות.

גם כאן, בחיים האלה, בעולם הזה, אני יכולה להגיע לעולם הבא, זאת אומרת, שאני ארגיש את הנצחיות שלי ואני לא ארגיש את המוות. אני אהיה, אם אני אגיע לרמת תודעה מסוימת, אני כבר ארגיש בת אלמות בעודי בגוף.

כל אחת לפי עונשה – עונש זה לא עונש כמו שאנחנו מכירים, אין עונשים. המילה עונש, זה אומר, אם אני מרוחקת מהבורא, זה עונש. המרחק שלי מהבורא הוא גודל העונש שלי. אם אני לגמרי מרוחקת מהבורא, אני בתוך הרצון לקבל, בתוך התאוות, בתוך האגואיזם, אז העונש שלי הוא מאוד גדול.

זאת אומרת, לפי המרחק שלי, ככה יהיה הגלגול שלי. והמרחק נקרא עונש.

אגיד בקצרה, שמטטרון זה חנוך שהתהלך עם האלוהים, שאלוהים לקח אותו, והוא הפך להיות עבד השם. הוא אחראי על הנשמות שהם יורדות מעולם האצילות, זאת אומרת שיש ירידה ברמת התודעה. השש שנים, זה שש ספירות, זה כמו שיטא אלפי שני, זה זמן התיקונים.

זאת אומרת הנשמה צריכה לרדת לכאן לתקן. ואם לא תיקנה, צריכה לרדת עוד ועוד פעמים. אבל, בשביעית, זאת אומרת, השביעית זה נקרא חד חרוב, שיטא אלפי שני בחד חרוב, חד חרוב זה אומר שכל מבנה העולמות הזה, שזה בעצם העלמה של אורות הבורא יחרב. וברגע שיחרב הנשמה יוצאת לחופשי. זאת אומרת שאין כבר שכר ועונש. זאת אומרת שהנשמה חוזרת בחזרה לכור מחצבתה עם כל הניסיון שהיא צברה.

חד חרוב, דרך אגב, על הרשב"י נאמר שהוא היה 12 שנה במערה, והתכלכל, אכל חרובים ומים. זה סמלים כמובן. מים זה תורה. חרוב, זה מהמילה של חורבן, של יחרב, המבנה של העולמות כפי שאנחנו מכירים אותו כאן בגוף הפיזי הזה, הוא ייגמר, הוא זמני, הוא זמני לזמן תיקון.

אז אנחנו כבר רואים שלא מדובר על עבד שיעבוד אצל האדון שלו, אלא עלינו כעבדי השם, או על הנשמה, שהיא עובדת את אלוהים והיא יוצאת למסעה, מסע תיקונים, והמסע הזה הוא לזמן מוגבל, למה? כי בסופו של דבר נאמר, "כי לא יידח ממנו נידח", שכולם בלי יוצא מן הכלל, וזה מרגש מאוד, כולם בסופו של דבר יגמרו את המשחק הזה שנקרא כאן עולם התיקונים וגם אם לא הצליחו לתקן, לא יישארו נידחים ולא עזובים, וגם לא עזובות. והמבין יבין.

עכשו יש את כל, בעצם, מה זה אם בגפו יבוא, אם בעל ואישה, אני רוצה להעביר אותנו לפסוק ז':

{ז} וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: {ח} אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: {ט} וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: {י} אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע

וכי ימכור איש את בתו לאמה – אז לא מדובר באיש ולא מדובר בבתו, מדובר בקדוש ברוך הוא ובשכינה, זאת אומרת במערכת הנשמות. מה זאת אומרת וכי ימכור את בתו לאמה? יש 3 רמות שונות שהנשמה יכולה לרדת אליהם. כלומר, 3 סוגי כלים. וזה המשמעות של השם.

זאת אומרת, כמו שאמרנו מקודם, העונש, המרחק, השמות האלה מגדירים בעצם את המרחק שלה מהתיקון, מהבורא. כלומר, המרחק שלה, מרחק ההשתלמות שלה, היא צריכה להשתלם עפ"י השמות האלה. מי זה האיש? הקדוש ברוך הוא נקרא לפעמים, "הוויה איש מלחמה". אם אנחנו מדברים על – כי ימכור איש, אז איש זה זעיר אנפין של עולם האצילות. עולם האצילות זה השלמות. זה המקום שכל הנשמות יצאו ממנו, ממלכות דעולם האצילות, היא הכלי של זעיר אנפין. מלכות היא תמיד כלי.

אם הוא מוכר אותה לעולם הבריאה, זאת אומרת שהיא בהשגחה של  או מטטרון, מטט העבד שלו, או גבריאל, זאת אומרת יש מרחק בינה לבין המקור שלה. אבל מאוד מאוד קרוב. עולם הבריאה זה עולם מאוד קרוב, אבל כבר עולם הבריאה נקרא עולם הפרוד. יש אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

אצילות זה אצלו ואחרי זה יש עולמות פרוד. זאת אומרת שהוא מוכר אותה לרצון לקבל. כי בעולם האצילות אין דבר כזה. יש רק רצון להשפיע והיא צריכה להתגלגל והיא מתגלגלת ויורדת בעולמות אבל יש אפשרות של עלייה.

אבל אם היא נקראת בת יחידה, הוא מדבר על בת יחידה, והוא מוכר אותה לאמה, אז הוא מוכר אותה לצורה הזאת של הרצון שנקראת אמה. שתמיד שמדברים על גוף, תדעו שזה רצון.

"ואם לבנו יעדה כמשפט הבנות ייעשה לה" – זאת אומרת, בת ובן זה תמיד זעיר אנפין ומלכות. זאת אומרת שיש עבד ויש בן. בן זה כבר רמה יותר גבוהה. בן הוא יותר קרוב מאשר עבד. שפחה, יש את המשפט, "כי שפחה תירש גבירתה". כמו שהגר רצתה לרשת את גבירתה. מי היתה גבירתה? שרה. זאת אומרת, זה בעצם הסמל לכוחות הרצון שהולכים לא לצד של הקדושה, לא למערכת הקדושה. זאת אומרת שהנשמה יכולה להתדרדר אפילו עד רמת שפחה.

אבל, היא יכולה לעלות. למה היא יכולה לעלות?

משתתף: כאן כתוב, אם היא מיועדת לבן ואז – עשה לה כמשפט הבנות ואז היא כבר לא שפחה אלא כבת.

אורנה: נכון מאוד.

"והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ", הפסוק הזה, מה זה ארץ? רצון. הארץ זה רצון, רצון זה תמיד הכלי והיא לא תמכר לצמיתות, הארץ זה גם מלכות אז אפשר להגיד גם שזה שכינה, היא לא תמכר לצמיתות, כלומר היא לא תמכר להיות עבד לצמיתות, כי לי כל הארץ. הכל הוא שלי. ואז באמת, כמו שאמרתם, הוא קושר את זה גם עם שנת שמיטה ושנת יובל ועם השבת.

מה משותף בין השבת שכן מופיעה כאן בפרשה, "ובשביעי יצא לחופשי", ובין שנת שמיטה ושנת יובל? המספר 7. ומה הוא מסמל? מהלך שלם. השבע מסמל את גמר תיקון. שישה ימים אנחנו עובדים. כל זמן התיקונים ואז אנחנו עוברים עם הבורא לשבת, ואחרי זה גם ליום השמיני. שבת זה הגאולה.

אז רואים שהגאולה בכי תקנה עבד עברי, בשביעי תצא לחופשי, זאת אומרת שמדברים כאן על מחזורים של תיקונים. שהנשמה עוברת מחזורים של תיקונים שבאים לידי ביטוי בספרה 7, שזה תמיד אחרי העבודה, אחרי היגיעה, תמיד יש את הגאולה, והגאולה מובטחת. היא מובטחת כאן בפרשה וגם בזוהר, הגאולה מובטחת. בסוף השביעי הנשמה יוצאת לחופשי.

משתתפת: היא יוצאת לגאולה גם ללא עבודה?

אורנה: גם ללא עבודה, זה יותר בייסורים.

משתתפת: אז איך זה גאולה? גאולה בייסורים?

אורנה: גאולה זה הסוף. לא הגאולה בייסורים, הדרך היא בייסורים. השאלה לאן הנשמה הזו מתדרדרת. אם היא מתדרדרת עד לרמה של שפחה, אז העלייה היא יותר ארוכה. ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. אבל כולם יעלו, השאלה היא האם בייסורים או האם בפחות ייסורים. אי אפשר להגיד היום שכבר אין ייסורים. כבר לכולם יש ייסורים. רוב הייסורים שלנו זה מהמרחק שלנו מהבורא.

מה זה הייסורים שלנו? הרוב זה הריקנות, והדכאון והחרדה. החרדה הכי גדולה שהבורא ואנחנו נתרחק מרחק כזה שאנחנו לא נרגיש בתוכנו את החיבור הזה. אז השאלה עד איפה הנשמה הזאת נאלצה לרדת. כי בעצם היא נשלחת לכאן לעבודה.

משתתפת: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. זה מהפרשה הקודמת.

אורנה: אז שוב, בתו זה השכינה וזה גם ישראל. ישראל גם נקרא בתו, למה זה בתו? כי הם קיבלו תורה מסיני והם גם נמכרו לעבדות. הם אלה שנמכרו לעבדות ויש הבטחה להוציא אותם. והם לא יצאו במנוסה, גם כן מהפרשה הזאת.

משתתפת: ישראל זה גם הבן וגם הבת? בני בכורי ישראל.

אורנה: ישראל זה גם הבן וגם הבת. זה נקרא בעולמות הרוח – ישראל סבא ותבונה. זה השורש של עם ישראל. כאשר ישראל סבא זה הזכר והתבונה זה הנקבה. אין זכר בלי נקבה. אין דבר כזה. זכר בלי נקבה זה לידת נפל, זה לידה של שדים ורוחות. כי הנקבה היא כלי.

אומרים על האדם הקדמון שהוא פרש מאשתו, כמובן ששום דבר לא גשמי, פרש מאשתו ל- 120 שנה ובאותו זמן הוא ילד ללילית.כלומר לא היה כלי מתאים, אז כל השדים והרוחות נולדים מזה שאנחנו לא באיזון. לא באיזון של זכר ונקבה.

הנשמה לא תצא במנוסה. הנה {ז} וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: צאת העבדים, זה במהירות ובחפזון כמו שעם ישראל יצא, הם יצאו כי הם לא עמדו באמת במשפט של הדין, זאת אומרת, לא הגיע להם לצאת. מצד המעשים שלהם הם התדרדרו מאוד. הם היו כבר ב- 49 שערי טומאה. אי אפשר היה להבחין בין מצרים לישראל.

זה הכל רוחני, אל תתפסו את זה בפשט. הם היו בתוך הרצון לקבל הכי גדול והם יצאו במנוסה במצרים כי עוד מעט ולא היו מצליחים לצאת כי היה עליהם קטרוג. הנשמה של כולנו כשהיא באה לעולם הרוח, היא עומדת בפני משפט. שופטים אותה אם היא עשתה את מה שהיא התחייבה לעשות.

אנחנו קוראים לזה קמלוקה.

עם ישראל הוא לא עמד בדין הזה. הוא יצא בזכות מידת הרחמים. הוא היה חייב לצאת בחפזון והוא אומר כאן, בפרשת משפטים, שאם הבורא מוכר את הנשמה, זאת אומרת, שולח אותה למקומות נמוכים יותר, היא לא תצא כצאת העבדים, היא תצא כצאת בת מלך.

ולמה זה? כי מערכת הנשמות הזו עמדה מול הר סיני ואמרה, נעשה ונשמע. זאת אומרת, יש מחויבות הדדית בין הבורא לנברא והנברא לבורא.

משתתפת: עלה לי הסיפור של סינדרלה. שהיא נמכרת לעבדות, אפשר להגיד, ויוצאת כבת מלך.

אורנה: אבל כל עוד הנשמה לא השתלמה בנצח שלה, זאת אומרת, בדבקות שלה, בזכרון שלה שהיא בעצם נצח והיא לא  כפופה לגוף, לרצון לקבל, עדיין שולט עליה משהו שהוא לא מהטבע שלה. כי הטבע של הנשמה הוא טבע נצחי. אבל ההבטחה היא, שיש הגנה וההגנה הזאת היא הגנה של האמא הגדולה שנקראת בינה, שנקראת מידת הרחמים. כי בדין אנחנו לא יוצאים זכאים. בתפילה שאנחנו מתפללים – מי שלומד זוהר איתנו – אז אנחנו מתפללים את תפילת הארי הקדוש שאומר, מה אנחנו ומה חיינו אשר עשית עימנו חסד גדול כזה.

כולנו כאן שלומדים כאן חומרים כל כך קדושים, זה לא כל כך רווח. כלומר, זה לא כל כך  מובן מאליו. כלומר, למה אנחנו? או גם למה אנחנו הגענו לאנתרופוסופיה? מה אנחנו ומה חיינו?

זאת אומרת שיש מידת רחמים שלפי דין אנחנו לא זכאים. הרי העולם נברא בדין, במלכות, אבל לא עמד.

הנשמה הזאת היא תצא מהעבדות שלה עם מידת הרחמים, בעזרת מידת הרחמים, ואז העולם יגיע למצב שלא ידח ממנו נידח בגלל הרחמים.

כמובן פרשה מאוד מאוד מורכבת, ואני מתארת לעצמי שצריך ללמוד שנים את הזוהר בפרשה הזו, וגם את האר"י. רציתי שנבין שמה שכתוב בפשט, שיכול לעורר בנו תרעומת גדולה, זה קודים. התנ"ך נכתב בקודים. ואי אפשר להבין אותו אלא בכלי שמתאים לו בכל דור ודור.

אם אנחנו קוראים את התנ"ך היום כמו שהוא, אז אין לנו את הכלי המתאים. אז אנחנו חושבים באמת איזה סיפורים נוראיים של תקופה פרימיטיבית ושל אלוהים רשע. אבל זה לא הכלי שמתאים לנו.

בכל דור ודור, בכל תקופה, יש את הכלי שמתאים.

משתתף: בהקשר הזה של הקודים ושל הפשט, אני מאוד מבין את זה שיש מעבר למה שאנחנו קוראים, שואל את עצמי, האם הפשט הוא חסר משמעות, לא צריך להתייחס אליו? לא צריך לשמש כלי למי שלא יכול להחשף לדרש?

אורנה: התנ"ך זה לא ספר היסטוריה. זה נכון, אומרים שמה שקרה בעולמות התגשם גם באנשים מסוימים לתקופה מסוימת. אבל אם אתה קורא היום את התנך עפ"י הפשט, לא הבנת כלום.

משתתף: אבל פה בכל זאת יש חוקים שמתבססים עליהם עד היום.

אורנה: לא צריך את התנ"ך בשביל החוקים. היו את חוקי חמורבי לפני זה. התנ"ך לא בא לתת עוד חוקים בנוסף לחוקי חמורבי. הכל זה חוקים אלוהיים. התנ"ך זה ספר רוחני.

משתתף: הבת שלי בכיתה ד', היא בבית ספר אנתרופוסופי. השנה – לא יודע אם זה תלוי גיל, טבעי מהמהלך שלה – אבל היא יוצאת בהצהרה, אני לא מאמינה באלוהים. היא ילדה שמחוברת מאוד ליצירה וגם לפיות, ואני חושב שהטלטלה זה מבחינתה, חוסר הצדק שקוראים את סיפורי התנ"ך השונים איך שקוראים, ומשאירים את זה ככה. זה פצע מאוד גדול לילדה.

אורנה: צריך ללמוד את סיפורי התנך עפ"י הקבלה בהתאם לרמה של ילדים.

משתתף: אמרתי לעצמי, חלק לא מבוטל מהרצון שלי בלימוד, זה לבוא ולנסות להנגיש את זה בצורה שגם תתאים לילדה בת 10. זה התקבל כפצע מאוד כואב, היא אומרת, לא יכול להיות שאלוהים ככה, אני לא מאמינה. ואני הייתי במקום הזה, אנטגוניזם מאוד מאוד גדול שאלוהים עושה לי דווקא בתור ילד. אז אני באיזשהו דיסוננס כמשהו שהיא צריכה לעבור כתהליכים טבעיים, אני יודע כמה הנשמה של הילדה שלי לבין איזשהו עוול מסוים שקורה לילדים בבית ספר. איך מגשרים על הפער הזה?

אורנה: אתה יכול לגשר בדיוק כמו שאמרת. אני בטוחה שאם תגיד לה שזה הסיפור של הנשמה, זה יהדהד בה. זה נכתב בשפת סתרים, למה? כי זה ספר נצחי לכן בכל דור יש מפתחות. אבל השאלות האלה מעידות על רצון לאמונה ועל נפש רגישה.

אורנה: היתה פרשה קצת קשה.

משתתף: אני בהרבה יותר אופטימי אחרי ההסבר.

משתתף: יש התייחסות להתגלגלות של נפש מישראל באומות העולם?

אורנה: כן. את זה תמצא אצל האר"י הקדוש בספר הגלגולים שהתחלנו ללמוד אותו. נקווה שנבין משהו. ובכלל אנחנו צריכים להבין מה זה ישראל. ישראל זה זרם, זה מבנה נשמות, שנכון שהיה שייך לעם הישראלי, העברי, אבל, לפי דעתי, ולא רק דעתי, מאוד קל להגיע מאנתרופוסופיה לישראל, כי גם באנתרופוסופיה של את ישראל, והעבודה על אחדות הניגודים, ישראל זה מי שלא רוצה למשוך את האורות הגדולים לטובת עצמו, שזה לוציפר, ובשיתוף של אהרימן, אלא רוצה למשוך אורות כדי לעבד אותם ולהחזיר משהו לעולם. זה ישראל.

הייתי רוצה שננתק את זה כרגע מהמשמעויות הפוליטיות של האומות, שאומרים בקבלה, אומות העולם, מתכוונים לרצון לקבל. שאומרים ישראל, זה קו אמצעי. אז אני לא הייתי רוצה שנכנס לזה. אנחנו נראה גם באר"י הקדוש שהוא בכלל לא מתייחס לגלגולים של נשים כאילו שנשים לא מתגלגלות. אז צריך להבין את זה בצורה אחרת. אנחנו בארץ ישראל אנחנו לא בגולה. זה סיפור אחר.

משתתפת: גם שטיינר אומר שצריך להפריד בין אימפולס לגזעים.

אורנה: בדיוק. ישראל זה אימפולס אם ננקוט בשפה האנתרופוסופית.

משתתף: פשוט בזמנו צבי דיבר על הענין הזה שנפש יכולה לחיות בגזע שהוא יותר גבוה. או להיפך.

אורנה: או להיפך. כן. זה שטיינר מדבר על זה. בסדר, אז בקבלה יגידו שהוא התגלגל בנפש של חזיר, חס וחלילה. אבל לא חזיר כי זה חזיר אמיתי אלא שיש לך תכונות נמוכות.

משתתפת: אני צריכה את ספר ההוראות…

אורנה: את כבר קיבלת אותו, כולנו קיבלנו את ספר ההוראות וממשיכים לקבל אותו. זה ספר ההוראות.

משתתפת: אני רוצה אותו יותר ברור.

אורנה: אז תמשיכי בדרך. זה לא שאת רוצה אותו יותר ברור, את צריכה לדבר עם הרצון לקבל שלך שהוא רוצה גם דברים אחרים.

משתתפת: יש לנו שיחות.

אורנה: בטח. יש לו אינטרסים אחרים.

תודה לכם!

שבת שלום!

print