א' בחשון, תשפ"ב, 7 אוקטובר 2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור

ט} אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: {י} וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת

ברור לנו שזה לא מוזר. אם מסתכלים דרך העיניים של קרמה – האבות, זאת אומרת, האדם עצמו, בגלגול קודם אכל בוסר, ובגלגול לאחר מכן, שיניו קהו. זה מה שאנחנו קוראים, הצו הקרמתי והגשמתו. ואילו כאן, בפסוק הזה, "אלה תולדות נוח, נוח היה איש צדיק בדורותיו." אם היינו קוראים את זה בצורה גשמית, היינו מצפים שישר יבוא תאור הבנים שלהם, הצאצאים שלו – לא שלהם, שלו. מעניין, אין כאן אישה בהתחלה – ולא. זה לא תאור הצאצאים שלו, זה תאור המעשים שלו, או האישיות שלו. מה נאמר עליו?

"איש צדיק, תמים, היה בדורותיו".

זה תּוֹלָדוֹת שלו. אני אקריא מה פרש רש"י. קוראת מתוך מאמר שנקרא, אלה תולדות נוח של הרב ברוך אשלג. הרב ברוך אשלג הוא הבן של בעלת הסולם ויש לו זכות אבות. במובן מסוים, הוא לגמרי לא סטה מהדרך של אביו, ואני ממליצה לכם לקרוא את המאמרים שלו. כל מאמר הוא מאוד קצר, אפשר לקנות את המאמרים האלה וגם יש אותם באינטרנט. שלחתי קישור לאחת הקבוצות. צריך לכתוב, "מאמרי בעל הסולם". יש לו מאמרים על כל הנושאים. אני מצטטת כאן מה שהרב אשלג דיבר על מה שפרש רש"י:

"ופירש רש"י ללמדך כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. מתרץ, מדוע הוא אומר, "אלה תולדות נוח", היה צריך לומר שמות של הבנים שלו, דהיינו שם. חם ויפת. ולמה הוא אומר "אלה תולדות נוח, נוח איש צדיק". על זה הוא מתרץ משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים (…) וזה שמפרש רש"י "שעיקר תולדותיהם של צדיקים, הוא מעשים טובים". המכונה שכל מעשים שלהם יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה (שהרוח תנחת לתוך המעשה, החומר)".

הרב ברוך אשלג מתוך מאמר: "אלה תולדות נח"

אני הוספתי בסוגריים "נחת רוח", זה שהרוח תנחת לתוך המעשה. זאת אומרת שאם אנחנו רוצים ללמוד מתוך הפרשה, כי הפרשות תמיד באות ללמד אותנו על עצמנו, אז אנחנו צריכים לחשוב בעצם, האם גם אנחנו – יש לנו תולדות שמאפשרות לרוח לנחות? זאת אומרת, האם המעשים שלנו מזמנים חיבור, או שהם חלילה גורמים לפרוד בינינו לבין הרוח. למשל כעס, מגרש את הרוח. כעס, אחת מהתכונות שלא מאפשרת לרוח לנחות.

אז כשאנחנו חושבים על מעשים טובים, אז אומר כאן הרב אשלג, שכל המעשים שלהם יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא. לכאורה, כאילו אנחנו יכולים לגרום לבורא נחת רוח, כאילו הוא צריך אותנו. ברור שזה לא כך. הבורא לא צריך מאיתנו שום דבר, כי אין לו שום חסרון, אבל הבורא כפי שאנחנו תופסים אותו, הוא בעצם לכאורה מצפה למעשים הטובים שלנו והפרוש של זה, הוא שאור אינסוף הוא הרצון היחיד שלו. יש לו רצון. אם יש לו רצון אז זאת ישות. כלומר לא ישות כמו שאנחנו מכירים עם גוף או עם נפש או כל משהו שאנחנו יכולים לתאר אותו, אבל זו ישות עם רצון. העובדה היא ש- "כאשר עלה ברצונו הפשוט". אז הרצון שלו זה להתפשט, והוא יכול להתפשט רק למקומות שנותנים לו להתפשט. הוא אומר כאן שמעשים טובים, הכוונה, זה מעשים שמאפשרים לאור אינסוף להתפשט. זה נקרא להשפיע נחת רוח.

אני חושבת שאולי אעשה כאן הפסקה קטנה, חשבתי לעשות היום השיעור בצורת רב-יולוג. שכל אחד מאיתנו יחשוב, מה התּוֹלָדוֹתשלי? לא הכוונה לילדים שלי, על התולדות הפיזיים, אלא מה אני אשאיר אחרי בעולם. אם אני היום הולכת, חלילה וחס, או מתי שאני אלך, עד 120 שנה בבריאות, מה הייתי רוצה להשאיר כאן? איזו תולדה הייתי רוצה להשאיר כאן בעולם הזה.

משתתפת: שאלה מלחיצה.

אורנה: כי פעם ראשונה חושבים בצורה כזאת.

משתתפת: זה לחשוב לעבר ולעתיד, יש בזה הצהרה, יש בזה המון. אני לא יודעת לגבי עכשו, אבל אני מסתכלת על השנים הארוכות מאוד שעבדתי כמורה לספרות וכמחנכת וכו', כשאני פוגשת תלמידים – גם אחרי הרבה שנים – קרה להם משהו בעקבות העבודה שלהם איתי. אז אני יודעת שנעשה מעשה, זה מעשה שנעשה ואני שמחה על קיומו. תלמיד שלא האמנתי בו, והיום הוא לומד להיות מחנך או מורה. כל מיני מפגשים מאוד מאוד מרגשים, אז זה מעשה. במחצית השנייה של חיי אני מתאמצת לעשות מעשה, אני עוד לא יודעת מה, עוד לא יודעת לתת שם לתולדות האלה.

כבר יש לך סוג מסוים של תולדות שילדת עם המעשים שלך כלפי התלמידים כשהיית מורה בתיכון והשארת אותם והם כאן, התולדות האלה.

משתתפת: אני עונה על המילה כוחות.

אורנה: רוצה להשאיר כוחות?

משתתפת: הייתי רוצה להשאיר כאן כוחות של כמו שנאמר, סוג של התעוררות, כוחות של אמונה, זה הכל מתחבר למילה כוחות כי זה כאילו להשאיר כאן סוג של איכויות או יכולות של הזדקפות של אני במפגש עם אנשים או עם מי שנשאר אחריי. של זיהוי של אמת ואומץ. זה מה שעולה לי שהייתי רוצה להשאיר – אומץ.

אורנה: מקסים.

נמשיך. תחשבו על השאלה. כל שאלה היא פתיחה למחשבה גם אם לא מדברים עליה במסגרת השעה הזאת.

אז אנחנו יודעים שאלוהים החליט להביא מבול, כלומר החליט להכחיד את האוכלוסיה, של בני האדם, כי הם השחיטו דרכם ואנחנו תכף נדבר על ההשחטה הזאת. אבל קודם כל נדבר על מה זה מבול.

תמיד כשמדברים על מים, מדברים על אור. זה סוג של אור. אנחנו כבר מכירים  קצת, קצת מהשפה הקבלית. מים זה סוג של אור ומבול זה אור גדול מאוד. זאת אומרת שכל פעם שהאנושות חווה אורות מאוד מאוד גדולים, בדרך כלל היא לא עומדת בהם. אנחנו חושבים שלחוות אור זה חוויה של עונג, אבל החוויה של כשהאור הגדול פוגע בנו, היא יכולה להיות חוויה פוגע במובן של פוגש אותנו, כמו "ויפגע במקום". יכולה להיות בשבילנו חוויה הרסנית והמבול היה בעצם חוויה הרסנית, אמנם אורות שהם נקראים מים, ומים זה נקרא אור חסדים, אבל השפיעה של המבול הזה, היתה הרסנית, וזה גם מעלה בנו מחשבה על התכונה או על התשוקה של אנשים לקבל אורות, להגיע לחוויות מאוד מאוד חזקות, לא בבית הספר שלנו. בבית ספר שלנו אנחנו עובדים בקו האמצע, אנחנו עובדים ביגיעה. אבל בזרמים אחרים. זה לא פשוט לקבל אורות מאוד גדולים, כי אתה יכול גם לא לעמוד בהם, והרבה פעמים אורות כאלה באים בצורה של הרס.

חוץ מזה, גם בחיים של כל אחד מאיתנו, כשאנחנו פוגשים את עולם הרוח, הרבה פעמים אנחנו פוגשים אותו כהורס את הקיים. הורס את מבנה הנפש שלנו כמו שהיה עד לאותו זמן, והחוויה היא חוויה של הרס טוטאלי, לא כולנו חווים הרס טוטאלי. אנחנו חווים גם הרס קטן אבל חלקנו חווינו הרס מוחלט של מבנה הנפש שלנו, וזה כמו מבול. כי משהו אחר היה צריך להיוולד, אבל מה שהיה קודם מת. זה בדיוק מה שקרה לבני האדם בתקופת המבול, מה שהיה, שהוא היה מושחת, או שהוא היה לא מותאם, היה צריך למות.

מה שנשאר בחיים זה רק מה שנשאר, מי שנשאר בתוך התיבה. התיבה זה מיקרוקוסמוס מוגן, בעצם מה שקורה שם לא שייך למה שקורה בחוץ. כמו שבסוכה, אם אתם זוכרים, שדיברנו על הסוכה, אמרנו שהסוכה היא מבנה של "שיתה אלפי שני", הוא גם מבנה מוגבל לזמן, לעומת זאת התיבה, היא דווקא מבנה של עתיד. לא כמו שבשיתה אלפי שני, זה מבנה של תיקון, אלא בטבע, בתוך התיבה יש כבר עולם עתידי.

אשתף מאמר של ברכת שלום. זה הרב ברוך אשלג והוא מדבר כאן על הליכה באמונה והליכה בתוך הדעת. אמונה מעל הדעת או הליכה בתוך הדעת. ואנחנו מדברים הרבה בקבוצות השונות על אמונה, וקשה לנו להבין מה זה אמונה, כי אנחנו רגילים לחשוב שאמונה זה מתחת לדעת וכל ההדגש בקבלה – וודאי אצל הרב אשלג – שאמונה זה לא רגש, אמונה היא שכל, היא רציונאלית והיא גם שכל עליון. היא לא נחותה מהשכל שלנו. אם תקראו את המאמרים של הרב ברוך אשלג, תראו שברוב המאמרים הוא מדבר על האמונה. אשתף כאן ונראה מה תיבת נח מסמלת.

”ועניין הצלת התיבה מהמבול בעבודה, הוא, היות שיש עניין למעלה מהדעת" –  אורנה: כשהוא אומר "בעבודה", הוא אומר איך אנחנו יכולים לעבוד עם הידע הזה. יש ידע ואיך זה בחיים שלנו. "היות שיש עניין למעלה מהדעת שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעיניים עצומות. כלומר, אף על פי שההיגיון והחוש אינם מבינים את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים ואומרים שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות".

אנחנו זוכרים שבפסוק הראשון, נאמר על נח, "נח איש צדיק ותמים". וצדיק אנחנו זוכרים כבר מהדיבורים שלנו על אברהם שגם הוא היה צדיק, ונאמר עליו, "ויאמן בה' ויחשבהו לצדקה". אז מה זה צדיק בשפה של הקבלה? שאנחנו מצדיקים את רצון האל ואת הבריאה שלו. בעבודה. כשאומרים בעבודה בקבלה, מתכוונים לעבודה שלנו. בעבודה, זה אומר שאני מצדיקה את מה שאני רואה מתוך אמונה מעל הדעת, כי אם אני שופטת את זה בתוך הדעת אני לא יכולה להצדיק. אני לא יכולה להצדיק דברים כל כך קשים שקורים בעולם, כי זה בתוך הדעת. אבל אם אני בהלך נפש, או הלך רוח של אמונה, ואני מצדיקה את העולם או את הבריאה, לא את מעשיהם של בני האדם, אלא את התופעות שנראות לי סותרות, ואני אומרת "כן, יכול להיות שהתופעה שנראית לי עכשו כל כך קשה, היא בעצם תסתבר אח"כ כחלק מהמארג השלם של רצונו להיטיב לנבראיו". אנחנו יודעים את זה גם בחיים שלנו, שהרבה פעמים דברים שנראים לנו סותרים את הטוב, אחרי הרבה שנים הסתברו, כחלק מההטבה.

הוא אומר כאן ממש באופן ברור, הוא אומר, שבלי אמונה אין שום דבר להשיג ברוחניות. ורוחניות לא משיגים דרך הדעת. לא שלא צריך ללמוד ולהשתלם וכל מה שקשור לתקופה שלנו ולדור שלנו, למה שמתפתח, למדעים ולסביבה ולפסיכולוגיה כן צריך, אבל את הידע של האמת לא ניתן להשיג בתוך הדעת.

היום היה לי ייעוץ עם אחת מהיועצות שלי, ואמרתי לה "הרוחניות שלך חושנית". הרוחניות שלך היא לא באמת רוחניות, היא שהייה בעולם אסטרלי. עולם אסטרלי זה גם רוח, זה עולם רוח נמוך, אבל זה לא עולם רוח אמיתי. זה לא עולם הרוח הגבוה. ולכן מכיוון שזה מן רוחניות כזו, אז יש לה איזה ויז'ן. ויז'נים כאלה זה לא רוחניות. אמרתי לה את זה ולא יכולתי להסביר את זה בתוך הדעת. מה פתאום אני באה אליה עם אמירה כזאת. והיא התמרמרה, מה את אומרת לי ולמה את אומרת לי, ומה אעשה עם זה. אמרתי לה, אל תקשיבי עם השכל, תקשיבי למה שאני אומרת לך, נסי לחוש את זה. זאת לא רוחניות. יש המון  כאלה פסאודו רוחניות. אנשים חושבים שהם הרוחניות. הם מסתובבים להם בעולם האסטרלי, מכיון שהעולם האסטרלי הוא עולם עדין יותר מהעולם הפיזי, אז מדמים שיצאנו החוצה לעולם הרוח. אבל אנחנו בתוך עולם החומר. עולם אסטרלי זה עולם החומר. נותנת את זה כדוגמה לאופן שאנחנו היועצות הביוגרפיות, אומרת יועצות, כי רובנו נשים, זה לא תמוה, כי לקראת גמר תיקון בעצם זה תיקון הנוקבה. הנוקבה זה הנקבה, הנקבה זה המלכות, המלכות הוא הכלי האולטימטיבי. ואנחנו הולכים ומתקרבים יותר לתיקון הכי גדול שיכול להיות. זה תיקון המלכות דמלכות.

זאת אומרת שהכוח הנקבי צריך להיות בעלייה, ואכן הוא בעלייה. אנחנו היוצעות הביוגרפיות / יועצים ביוגרפים ספורים, אנחנו יודעים שכשאנחנו יושבים בחדר שלנו, ננסה לדבר מתוך השכל שום דבר טוב לא יקרה. אנחנו בעצם משיגים -מהמילה השגה – יש לנו השגה של מה שקורה. בסופו של דבר הכל מסתדר עם השכל,  וגם בדר"כ המיועץ הבין, וגם אותה מיועצת הבינה. בסופו של דבר הגענו לשורה התחתונה. אבל העבודה בתוך הדעת היא מוגבלת.

אז אנחנו הולכים באמונה מעל הדעת. כל פעם אנסה להביא את ענין האמונה מזוית אחרת כדי שאנחנו נתחיל לחוש את הענין של אמונה ולרצות להתאמץ לרכוש אותה. כי צריך לרכוש אותה. לנסות להתאמץ, לא לזלזל בה. לא להגיד, אה, נו, אמונה. מי שמאמין אז קל לו. זה לגמרי לא הסיפור. אני אנסה להביא כל פעם קצת מכיוון אחר, להנגיש מה זה ענין האמונה.

בתוך האמונה, אומר בעל הסולם, ולא רק הוא, שכוחות הנגד לא יכולים לתקוף אותנו. למה כוחות הנגד לא יכולים לתקוף אותנו בתוך התיבה. התיבה זה האמונה. גם הסוכה זה אמונה. בתוך זה למה כוחות הנגד לא יכולים לתקוף אותנו?

משתתף: כי אנחנו נמצאים בחיבור.

זה נכון, אבל בואו נגיד משהו אפילו יותר קונקרטי מבחינת חומר הלימודים. מבחינת מה שאנחנו יודעים: על כוחות הנגד, על אורות.

איפה כוחות הנגד חיים? הם חיים רק ברצון לקבל.

משתתפת: בספק

ברצון הכי גדול לקבל לעצמי. הם לא חיים במקום שאני רוצה בעל מנת להשפיע. אין להם שם מקום מחייה. הם גם לא חיים במקום שאי אפשר להתווכח איתי. כל עוד אנחנו בשכל, ואמרת נכון, הם יכולים להגיד, נו איזה טיפש אתה, אתה לא רואה שזה לא נכון. כאילו יתחילו להתווכח איתנו. הם מאוד חכמים. אם נלך לכיוון של האנתרופוסופיה, אז אנחנו מדברים על אהרימן, שזה אינטליגנציה קרה, טהורה. יש לו אלפי נימוקים להוכיח לנו למה אנחנו טועים ולמה אנחנו טיפשים. אבל זה כשאנחנו נמצאים בתוך הטריטוריה של הדעת. אבל אם אנחנו בטריטוריה של האמונה, יבוא כוח הנגד, ויגיד לנו ".תקשיבו, זה לא הגיוני" אז אנחנו נגיד לו, זה לא מעניין אותנו אם זה הגיוני או לא, אני מאמינה.

מול טיעון כזה אין לכוחות הנגד מה להגיד, כי זה לא הטריטוריה שלהם. הטריטוריה של כוחות הנפש זה הנפש השכלית בנפש השכלית הם יכולים להתווכח איתנו. ואנחנו יודעים גם מתוך ההתנסות שלנו, כמה פעמים יש ויכוחים, בינינו, ויכוחים טובים, אבל לפעמים גם קצת עקשניים. הרבה פעמים זה קורה עם מיועץ, שפתאום הוא מתחיל להתווכח איתך.

המיועצת הזו התחילה להתווכח איתי. אמרתי לה מה את מתווכחת איתי. הרי ברגע שאת מתווכחת איתי אני ישר נסוגה. אני לא כאן בשביל להתווכח. תקשיבי. אז היא הקשיבה.

אז אם מתווכחים, אז אנחנו בשיח אהרימני. בתוך השיח האהרימני, אני אגיד, משהו, והיא תגיד משהו נגדי, ואנחנו בטיעונים שיכולים להביא אותנו להטיל ספק גם בצד הזה וגם בצד הזה. אבל באמונה אין לאהרימן מה להגיד. אין לכוח הנגד מה להגיד.

אני תיארתי כאן שני פנים: פן אחד זה שאמונה קשור להשפעה. בהשפעה לכוחות הנגד, הם לא מתעניינים בהשפעה. הם לא מתעניינים, כי אין להם רצון להשפיע. יש להם רק רצון לקחת. אם אנחנו באמונה ובפן של ההשפעה, אז אנחנו מוגנים מכוחות הנגד וגם אם אנחנו באמונה, ולא בשכל האינטלקטואלי, הנפש השכלית. גם אנחנו מוגנים מכוחות הנגד. וזה מה שהוא אומר כאן, שבתוך התיבה הם היו מוגנים מכל המים הזדוניים. מכל מה שקרה בחוץ והרס את העולם, הם היו מוגנים. כי הסיטרא אחרא יכולה לשלוט רק בתוך הדעת ולא בתוך האמונה.

נחזור לנח ועוד פעם נגיד שנח "אלה תולדות נח. נח איש צדיק ותמים היה בדורותיו" . למילה בדורותיו – יש שתי פרשנויות. האחת אומרת שהוא צדיק רק בדורותיו ולא היה בדור של אברהם לא היה נקרא צדיק. ולמה? מה ההבדל בין הצדיקות של אברהם לצדיקות של נח?

כשאנחנו קוראים את הפרקים האלה בספר בראשית, אנחנו רואים שנח לא ביקש רחמים על בני אדם אחרים. אמנם היה צדיק, אבל כשהבורא אמר לו להיכנס לתיבה, הוא – יחד עם אשתו ובניו ונשותיהם והחיות זוגות זוגות – מילא את הפקודה, בקשה, הנחייה של הבורא ולא ביקש על בני זמנו. לכן אומרים היה צדיק בדורותיו. ולא היה בדורו של אברהם, לא היה נקרא צדיק. זה פן אחד.

הפן השני אומר: הוא היה צדיק בדורותיו, זאת אומרת בדור כל כך מושחת להיות צדיק, זה גבורה.

אלה ואלה דברי אלוהים חיים ובכל מקרה הוא נכנס לתיבה כי הוא היה צדיק בדורותיו, ונכנס לתיבה. ואם אנחנו נדבר על התיבה כמקום עבודה שלנו, זה כמו הסוכה או כמו התיבה שאנחנו עובדים. מה זה התיבה אצלנו בבית ספר?

משתתפת: מילים, אותיות.

אורנה: נכון אבל אם מסתכלת על בית הספר כעל כניסה לתיבה, ועבודה כדי לצאת מהתיבה ופרו ורבו ומלאו את הארץ.

משתתפת: הקבוצות.

אורנה: נכון. העבודה בקבוצות זה התיבה. זה התיבות שאנחנו עובדים בהם. כמובן שאנחנו לא אמורים להישאר בתיבת נח זמן בלתי מוגבל, אלא שאנחנו עושים את העבודה בתיבות האלה, באמת בעזרת מילים, כמו שאת אומרת, ואנחנו יוצאים החוצה כדי לתת את הפרי הזה לעולם. וזה התיבה שעושים שם את העבודה הרוחנית. ועבודה רוחנית לא נעשית רק בשבילנו, אבל התיבות האלה  הקבוצות, הם מיקרוקוסמוס שמאפשר לנו עבודה.

אנשים אחרים, שהתקבצו איתי לתוך התיבה – מעניין מה קרה בין נח וכל משפחתו שם, הדינמיקה – אבל לפחות יודעים מה היתה הדינמיקה של החיות. אפשר להגיד שזה "וגר זאב עם כבש". זה גם כן מאפיין של העולם הבא. "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" זאת אומרת בעולם שלנו זאב עם כבש לא גר, אבל בתוך התיבה לא נאמר לנו שהאריה טרף מישהו, הם חיו שם במובלעת, שהיא בניגוד לעולם הזה. בתיבות שלנו, בקבוצות שלנו, אנחנו עושים עבודה, כאשר יש כבש, ויש אריה, וגדי ומה שאתם רוצים. אנחנו משתדלים שהמיקרוקוסמוס הזה יהדהד לנו את עצמנו, ולעשות עבודה בתוך המיקרוקוסמוס הזה, ואז אנחנו יכולים לצאת לעולם. בדרך כלל זה יותר קשה. אם אנחנו יוצאים לעולם זה קודם כל למשפחה שלנו, זה הרבה, הרבה יותר קשה, אבל בעיקרון העבודה שאנחנו עושים בתוך התיבות נח האלה, המטרה שלה היא להביא את הפרי לעולם. לא להשאיר אותה בתיבה, כי התיבה היא בסופו של דבר מבנה זמני.

תרגיל:

השאלה שאני שואלת עכשיו – במסגרת זה שאמרתי שרוצה היום לעשות רב דיאלוג – זה איך משפיעה העבודה שאתם עושים בתיבות של בית הספר, על ההתנהגות שלכם בחוץ? האם אתם רואים השפעה?

זה יכול לקחת אותנו לגבהות לבב. אנחנו הנבחרים שיושבים בתיבת נח וכל היתר הם לא עושים עבודה, גם זה קורה, וזה קורה בעיקר בתחילת הדרך. האם גבהה לבבי בעקבות זה שאני עושה עבודה רוחנית עם קהילה רוחנית או / וגם יש בי יותר חמלה, או / וגם כל התנהגות אחרת שהיא תוצאה של העבודה שלי בתוך התיבה.

על ההשפעה שלכם בעבודה בבית ספר, על ההשפעה שלה על מערכות היחסים שלכם בחוץ. אם אתם יכולים לראות איזשהו שינוי. ואם כן, באיזה אופן?

משתתפת: אני יכולה לשתף שבתחילת הדרך, אז כן הייתי יכולה לתאר שהיתה בי גבהות, שאני עכשו בדרך רוחנית.

אורנה: כאילו את ביחידת עילית…

כן…כאילו אני מצאתי את הדרך ואתם תמשיכו להתבחבש איפה שאתם ואני זוכרת שאפילו התרחקתי מהמשפחה. לא יכולתי יותר להפגש במפגשים משפחתיים, ובאמת לאט לאט, דוקא דרך זה יכולתי לגלות את חוסר המוסר ואת הדרך שעם השנים הלכה והעמיקה יותר, עד שאני יכולה להגיד היום, שבאמת מערכות היחסים שלי עם העולם , אפשר לאפיין אותם בהרבה חמלה והרבה יותר סובלנות וסבלנות, ולעיתים גם אהבה.

אורנה: אני מאוד שמחה שאת אומרת לעיתים אהבה. כי המילה אהבה – משתמשים בה יותר מדי בקלות ואצלנו לא משתמשים בה בכלל, ואם את אומרת לעיתים גם אהבה, זה מראה שיש לך כבוד ויראה כלפי המילה הזאת.

משתתפת: בהחלט. אבל אין ספק שזה שינה אותי ברמה הכי הכי הכי פנימית וגם העולם נותן לי פידבק על זה. העולם מדבר איתי, את השינוי שהם חווים.

אז השינוי שלי הוא בסופו של דבר, יביא אותי להשפעה. השינוי שיחול בי יהפוך את הרצון שלי לקבל ברצון לקבל בעל מנת להשפיע. צריכים להבין שאסור להתייחס למילים הרצון לקבל והרצון לקבל בעל מנת להשפיע, בפשטות ובפשטנות. יש בזה עומק מאוד מאוד גדול.

למשל סיפר לי מישהו שהבן של אחותו חולה במחלה מאוד מאוד קשה, והוא רק בן 16, והוא כולו היה נסער ונפעם ו"איך זה יכול להיות?!", ו"מה, הוא רק בן 16", ו"אלוהים!" וכו'. אז אמרתי לאותו אחד, שהוא מכיר את השפה, זה הרצון לקבל שלך שמדבר. אז הוא אומר, מה זאת אומרת הרצון שלי לקבל מדבר? כי אנחנו אומרים מה הוא יכול לקבל מזה.

הרצון לקבל בא לידי ביטוי באיזה אופן אתם חושבים/ות?

משתתפת: הוא היה צריך ליישב איזה סתירה פנימית שלו. אז זה גם רצון לקבל.

אורנה: נכון גם זה, נכון מאוד. זה העסיק אותו בגלל עצמו.

משתתף: רחמים עצמיים.

אורנה: כן, זה כל הדברים שעוברים לנו בראש, חס וחלילה אם היה קורה לילד שלנו, כל הדברים שקשורים לי ולנפש שלי. ואין התבוננות רוחנית, ואין התבוננות של קרמה והכל נשכח. זה נקרא רצון לקבל. אני ארצה להרחיב את המושג רצון לקבל לאט לאט יותר ויותר שנבין שזה לא הדבר הפשוט הזה שאני רוצה לקבל רק כבוד ומעמד, אלא זה כל פעם שאני מדברת מתוך מבנה הנפש שלי, ונשארת בתוך המעגל הזה, אני בעצם בתוך המרחב של הרצון לקבל.

הגעתי לנושא הרצון לקבל דרך השאלה: איך אנחנו משתנים בחוץ אחרי שאנחנו יוצאים מהתיבה, מהעבודה הפנימית? משום שאנחנו בעצם, מה קורה לנו, זה לא שאנחנו אומרים לעצמנו עכשו, בואו נעשה אלף מעשים טובים. כמו יום המעשים הטובים. בלהשפיע זה לא הכוונה. ההפיכה של הרצון לקבל לרצון להשפיע לא קורית על ידינו. זה נעשה בתוכנו. הרוח נוחתת בתוכנו ומשנה אותנו. זה לא שמעכשיו שאנחנו מדברים על הרצון לקבל ועל הרצון להשפיע כולנו נלך החוצה ונחשוב איפה אני יכולה עכשו לעזור לנזקקים ולתת עוף לילדים רעבים. זה עדיין בתוך הרצון לקבל.

הרצון להשפיע, זאת אומרת, להפוך אותי למישהי שרוצה להשפיע, זה זכות. זה אומר שהבורא הפך אותי לדומה לו. זה מה שזה אומר. זה אומר שאני מרגישה בוראת.

שהבורא מצא אותנו ראויים לזה.

זה אומר שאני בחווית נפש של אחדות. אתם יכולים לחשוב כלפי הילדים שלנו. כי שם יש לנו את זה באופן טבעי. כשאני משפיעה על הילדים שלי, במיוחד כשהם קטנים לפני שהם עושים צרות, אז התחושה היא של עונג. אף אחד לא צריך להגיד לי, תשפיעי על הילדים שלך. אני משפיעה עליהם חוגים, אני משפיעה עליהם חינוך, ואוכל טוב. וכל השפעה כזאת מחממת ומרחיבה לי את הלב. הרצון להשפיע זה לא איזה תהליך מכני או תהליך לוציפרי של מוסר אוטומטי שאגיד אוקי אני עכשו עוברת מהרצון לקבל לרצון להשפיע ואז אני אהיה דומה לאלוהים והכל נחמד. זה לא הסיפור זה. הרצון להשפיע זה מתנה שניתנת לנו. זה שכר מצווה במצווה. אתה עושה מצווה אז השכר שיבוא לך לעשות עוד מצווה. שאתה תהיה בן אדם שמאושר מזה. וזה בעצם הדבקות בבורא שהוא כולו רצון להשפיע.

שנדע שהרצון להשפיע זאת מתנה מאוד מאוד גדולה. והרצון לקבל זה בסופו של דבר האומללות הכי גדולה. כי הרצון לקבל זה בהפכיות צורה לבורא וזה מרחיק אותנו מהבורא וכשאנחנו מתרחקים מהבורא אנחנו מתרחקים מהמקור שלנו והתחושה היא של ריקנות וחושך כמו שמלכות ואינסוף, שהיא סילקה את האור ממנה כי היא רצתה להכיר את עצמה, ואז היא היתה בחשכה מוחלטת.

אז אני אומרת נרחיב את המושגים האלה של הרצון לקבל ושל הרצון להשפיע, בעומק שלהם. בהתחלה כששומעים אותם, זה נראה לנו, כאילו מה זה בעל הסולם? מה זה הפשטנות הזאת הכמעט ילדותית. אחרי זה אנחנו מבינים באיזה עומק זה, לשים את כל הקבלה על שני העקרונות האלה.

משתתפת: עכשו, בנקודה שאת מבהירה עכשו, הקשר הוא ברובו בין ארבעת המושגים, הרצון לקבל והרצון להשפיע ובין אמונה והצדקה. ובמובן מסוים הרצון להשפיע, הטבעי שבנו זה הרצון לקבל, ההזדככות בלהגיע לרמה של להשפיע, כאילו קשורה בשלב התחלתי של אמונה ויש שם איזה מעגל ספירלי כזה, שאמונה מביאה להצדקה, והצדקה מגבירה את האמונה וזה עולה כלפי מעלה.

אורנה: ואז את נעשית כלי, ובתוך הכלי הזה נוחתת הרוח. צריך להבין שהפעולה של הרוח היא מלמעלה. זה לא אנחנו עושים את זה. זה לא אני מחליטה, מהיום אני אהיה טובה. לא. זה לא יעזור זה גם לא נכון. זה, אני מכינה את הכלי, ביגיעה, בזיעת אפיך. "ואל אישך תשוקתך". אל אישך תשוקתך זה לא האישה והגבר, זה המלכות ובורא עולם.

הרצון להשפיע זה מתנה מהעליון. זה נראה – "אהה, פראיירית…" במחשבה המודרנית זה פראיירית. למה? "כי מלאה הארץ חמס". בוא נדבר על החמס הזה. זה מאוד מאוד דומה לדור שלנו, ובואו נראה מה אומר הזוהר, על "ותשחת הארץ על פני אלוהים".

זוהר, פרשת נח. כמובן בפרוש הסולם. זה מה שאתם קוראים עכשו, זה כבר פרוש עצמו, כי הזוהר עצמו כתוב בארמית.

{יא} וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: {יב} וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: (ס) {יג} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ {כב} וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:

אנחנו רואים שנח עושה כאן את מה שציוה אותו אלוהים והוא לא מבקש על אף אחד מבני דורו. עכשיו יש לנו את הפרוש מהזוהר על אותו פסוק.

"זוהר: כח) אמר ר"י כיון דכתוב "ותשחת הארץ למה כתוב על פני האלוקים. שהוא מובן מאליו, ומשיב, אלא כיון שעשו את חטאיהם בגלוי לעיני כל, כתוב אז לפני האלוקים. כט)

רבי יוסי אמר, אני אומר ההיפך, ותשחת הארץ לפני האלוהים, מתחילה היה לפני האלוהים שפירושו, שלא חטאו בגלוי, כי מלפני האלוקים עשו מעשיהם ולא לפני בני אדם. ולבסוף עשו מעשיהם בגלוי ובב' אופנים אומר הכתוב שחטאו דהיינו בסתר ובגלוי".

אני רוצה לבקש מכם להגיד לי… רבי יוסי אומר משהו אחד, והרב השני אומר אחרת. אפשר להסיק מסקנה אחת משניהם, מה באמת קרה? מה החטא הגדול? מה החמס פה? כבר לא היתה בושה. וזה הדבר הכי גרוע. כי כל עוד יש בושה, יש תשובה. כל עוד יש בושה, יש אפשרות לתשובה. בושה ותשובה זה כמעט אותן אותיות.

כשמעשי חמס, נעשים בגלוי, בפרהסיה, וגם מקבלים עליהם לייקים, או כל דבר כזה, פה יש השחתה. זה חמס. פה יש סכנה מאוד מאוד גדולה. ולכן הדור הזה היה צריך להיכחד. משום שכשאין בושה, אי אפשר לחזור לאלוהים. וזה בדיוק מה שגם דיברנו, כשתיארנו את מלכות דאינסוף, שנתביישה, כשהיא ראתה את שינוי הצורה של עולם האלוהות.

ואיפה עוד אנחנו מוצאים את הבושה? סיפור גן העדן. אז הבושה היא כלי לתשובה. אם אין בושה, אם אתה משקר במצח נחושה. אם אתה יודע שאתה משקר, אתה יודע שיודעים שאתה משקר, אתה יודע שמעריכים אותך על איזה גבר אתה שאתה משקר וככה אתה גם מתקדם – זה נקרא מלאה הארץ חמס. והדור שלנו מאוד דומה לדור ההוא, רק שאלוהים הבטיח לא להביא יותר מבול.

אז הם איבדו בושה. הם גזלו בפרהסיה.

כשחוסר הבושה נעשה מקור לגאווה, כשהחמס נעשה גסות רוח ובהמיות. גזילה – איך היא נעשית בימינו? מה גונבים? דעת. בימינו הגניבה הכי גדולה היא הדעת. שום דבר ממה שקוראים בעיתונים הוא לא חדשות, הוא בידור. הוא ניסיון למשוך את תשומת ליבנו. החמס, הגזילה, באה גם לידי ביטוי בחדירה לתוך הפרטיות שלנו.

משתתפת: יש לי איזה פצע ברגל, אז דיברתי עם חברה, גם בטלפון וגם לא בטלפון על איזה משחה, ואחרי כמה זמן פתחתי את המייל ובצד יש פרסומות, והיה לי פרסומת של פלסטרים ואח"כ הפרסומת של המשחה שרציתי, וזה הימם אותי.

אורנה: אז זהו. היום הגזילה היא כבר ממש גוזלים אותנו, גונבים את דעתנו. רואים שיש הקבלה בין הדור שלנו לדור ההוא. ואובדן הבושה זה אומר שכוח התיקון אבד. כי יש ביהדות את האפשרות לחזור בתשובה שזה כל כך יפה. כל שנה מחדש. אם אני באמת מצטער מודה ועוזב, יש אפשרות לחזור בתשובה. אבל אם אין בושה אז אני לא יכולה לתקן, אני לא רוצה לתקן וזה אם אני לא יכולה לתקן אז לא יכולה להתקין את עצמי ככלי ראוי לרוח לנחות בתוכי ואז זה הענין של הפרוד. זה הנצחת הפרוד.

משתתפת: בתפילות של יום כיפור חוזר הרבה מאוד שכל התחלה של סליחות, מתחיל – ב"אני כלי מלא בושה וכלימה". אני יכול לפנות אליך שתשלח אלי, כלומר חלק מהתפילה, הפתיחה היא – אני אפילו כל כך מתבייש לפנות מרוב שאני כל כך מלא בושה.

אורנה: נכון מאוד וזה האפשרות שלנו לתשובה כל שנה מחדש. וכל שנה מחדש נסלח לנו. קוראים לזה ריסט. זה התחלת דף חדש. אם באמת התשובה נעשית מעומק הלב ומתוך כוונה.

רק לסיים בזה שבתוך התיבה אנחנו מדברים על ערבות הדדית שבאה לידי ביטוי, שאף אחד לא אוכל את אף אחד למרות שהוא יותר חזק, ורק הערבות ההדדית הזאתי יכולה להציף אותנו מעל למים ולא לטבוע במים הזדוניים. וזה בניגוד למה שקרה בדור המבול, שלא רק שלא היתה ערבות הדדית, אלא שמלאה הארץ חמס.

כשהכנתי את הפרשה אז נזכרתי במשהו מחז"ל, במין סיפור יפה קטן, שהוא בדיוק הפוך מערבות הדדית. נקרא אותו ובזה נסיים להיום.

"שנה ר' שמעון בן יוחאי משל לבני אדם שהיו נתונים בספינה

נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו.

אמרו לו חבריו, למה אתה עושה כך?

אמר להם, מה אכפת לכם? הלא תחתי אני קודח.

אמרו לו מפני שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה.

אז אנחנו לא יכולים לקדוח רק בצד שלנו, מפני שהמים עולים ומציפים את הספינה, ולכן יותר מתמיד הערבות ההדדית בדור שלנו היא קריטית. ואמרתי, עידן האינדיבידואליזם תם. אנחנו בעידן הסוציאלי, בואו נקרא לזה ככה. אנחנו בעידן שאחרי האינדיבידואליזם. לא תם במובן שהאינדיבידואליזם נכחד אלא שעל גב האינדיבידיאוליזם, עכשו אנחנו בונים קבוצה וזה היה החזון של שטיינר. קבוצה של בני אדם חופשיים. אבל בני אדם חופשיים שיש ביניהם ערבות הדדית.

אנחנו רואים גם שאין יותר גאונים כאלה כמו שהיו במאות שעברו. אפילו אם אני יכולה להסתכל בתחום שמוכר לי, בתחום המוזיקה: אין באך, אין מוצארט, אין בטהובן, אין ברהמס, אין שופן, אין יותר כאלה. לא יעזור, אפילו אין שיינברג שהוא היה מודרני, וכבר אפשר להתווכח על זה. העידן של גאון אחד, או מקובל אחד, כמו הארי, או אפילו כמו בעל הסולם. בעל הסולם אמר בעצמו: היום מי שגאון, הגאונות שלו זה בלעשות קבוצה. כלומר אם הוא לבד, זה כבר לא גאולה של יחידים. ולא אחד יכול להביא את הגאולה לכולם, במובן הזה שצריך קבוצה.

אז זה אומר ערבות הדדית. אז על ערבות הדדית אנחנו עוד נדבר. כי בבית הספר שלנו לא מדברים על הדברים בצורה שטחית.

כמו שהיום דיברנו לעומק מה זה הרצון לקבל ומה זה הרצון להשפיע, אז אנחנו ננסה להבין את העניין של ערבות הדדית, בצורה עמוקה.

משתתפת: אני חושבת על זה שגם שטיינר כל תחום שהוא פיתח, זה בא מתוך בקשה של איזשהו אדם, עם אדם נוסף. אף פעם, הוא לא פיתח שום תחום לבד.

נכון מאוד. הוא עשה את זה תמיד עם אדם נוסף. אותו אדם היה איש מקצוע, רופא, או רופאה (איטה וגמן למשל), והוא פיתח את זה ביחד.

לסיום, המילה, מבול, היא גם קשורה למילה בלבול. והבלבול שלנו היום גם נובע מהשפה האינסופית של אינפורמציה, של אור. אבל אור מוגזם . ידע זה גם כן אור. אור מוגזם. אנחנו טובעים כמו דור המבול, בתוך ההצפה האינסופית של הידע, שבתוכו אנחנו צריכים לעשות איזשהו בירור, אם לא אנחנו טובעים לגמרי בתוכו. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו יוצאים מהבלבול הזה. אנחנו צריכים לחפש לנו את התיבה ואז אולי נגיע, לא אולי, אנחנו נסלול את דרכנו לקראת נח. ונח זה חן, ונח מצא חן, ונח זה מנוחה, ומנוחה זה רחם וזה כבר גמר תיקון. ונח זה נ.ח. וזה גם חתן שגם יש בזה נ.ח. וחתן זה נוחת וזה הרוח שנוחתת וזו התמונה השלמה שהמים הזדוניים יהפכו למי חכמה. זאת אומרת, מים של ראיה רוחנית.

שבת שלום   

print