כ"ו באלול תשפ"ב, 22 בספטמבר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
אנחנו בפרשה חשובה. כל הפרשות חשובות. פרשת ניצבים – איך אנחנו ניצבים מול האתגרים בחיים? איך אנחנו ניצבים מול התביעה מאיתנו לקחת אחריות על החיים שלנו?
{ט} אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: {י} טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: {יא} לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: {יב} לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: {יג} וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: {יד} כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:
יש לנו כבר מההתחלה ריכוז גדול מאוד של סודות שצריך לפתוח אותם. כמו שאמרנו, הפרשה הזו מזמינה את כולנו להיות ניצבים. ניצב זה אנך, זה קו ישר זה גם קו אמצעי. כי אנחנו אמורים להגיע אחרי שיצאנו למלחמה, בפרשת כי תצא, למלחמה על הנשמה שלנו ואחרי שבאנו אל הארץ, אל הרצון. אנחנו עכשו מוזמנים לעמוד ניצבים באופן אמיתי כדי שנוכל להגיע אל הרצון הזה שנהיה מוכנים להיות ניצבים, להלחם על הנשמה שלנו. על הכלים הנשמתיים שלנו.
נאמר בפסוק, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוא מפרט. אפשר להבין את הפרוט בכמה דרכים. קודם כל אפשר להבין את זה בכל המצבים שבאדם פרטי. לא רק איך שאני ניצבת היום. נגיד היום, אנחנו ניצבים מול הפרשה הזו, מול השיעור הזה, זה לא רק הניצבות הזאת, אלא כל הביוגרפיה שלנו ניצבת כאן איתנו.
גם המקומות שהיינו קטנים. גם המקומות שהיינו ראשים. גם המקומות שהיינו אישה – שזה כלי קבלה – וגם המקומות שהיינו גר. כל המקומות האלה בתוכנו ניצבים היום לפני ה'. וכל החלקים שבי ניצבים לשרות המטרה הזאת. לשרות המטרה שלשמה באתי לעולם.
כל צורות העבודה שבי. כל המצבים שאני נמצאת. מקטן ועד גדול, גם שאני מרגישה חשק לעבוד, גם כשאני לא מרגישה חשק לעבוד. את כל זה אני צריכה להביא לברית עם ה' אלוהים.
ביום כיפור, בתפילת הנעילה, אנחנו קוראים שבע פעמים בתפילה, ה' הוא האלוהים. וזה חותם את יום כיפור שבו אנחנו מעידים על כך שאנחנו יודעים שמאחורי תופעות הטבע, שזה בגימטריה, אלוהים. מאחורי כל מה שנראה לנו מקרה, וכל מה שנראה לנו שרירותי, או כל מה שנראה לנו אכזרי, מאחורי כל זה, עומד ה'.
ויש איחוד בין ה' לאלוהים. זה העדות שאנחנו אומרים שהכל תחת השגחה. אם אנחנו מגיעים עד ה' אלוהיך, זאת אומרת, עד המקום. כל אחד ואחד מאיתנו שיכול להעיד על עצמו שעד המקום הזה אני מאמין שה' הוא האלוהים. שכל מה שקורה לי, טבעי. הוא מה', אז כל אחד זה העד שלו.
אז אם לפני כמה שנים, העד ה' אלוהים היה, לא כל כך קרוב, אז היום יש לי יותר אמונה, אז העד הזה מתקרב. אז כל אחד מאיתנו מגיע עד והוא גם נותן עדות. הוא עד לזה שה' הוא האלוהים.
פרשת ניצבים נקראת גם פרשת התשובה והשנה היא מסתדרת יפה עם ראש השנה, כשראש השנה הוא גם כן החזרה של כל הבריאה. כל שנה הבריאה חוזרת לשורשה, וזה קשור גם לאור החוזר. פרשת תשובה, או המילה תשובה, קשורה גם למילה בושה.
אנחנו שבים מהבושה. שקיבלנו את החיים האלה, ואת כל מה שניתן לנו, כלחם ביזיון. הבושה המקורית של הנבראת הראשונה, מלכות דאינסוף, היא זאת שחוזרת בתשובה. אנחנו כבניה של מלכות חוזרים בתשובה, זאת אומרת, זה לא שאנחנו רק מודים על החטאים שלנו, אלא אנחנו שבים בחזרה למקור שלנו.
זה נקרא תשובה ה' אל ו' תשובה. תשוב ה' אל ו' או ו' אל ה'. או אנחנו אל הקב"ה או הקב"ה אלינו. זאת אומרת, "השיבני ואשובה".
המילה הניצבים אפשר לפרש אותה כעל ממונים. גם כמתייצבים. אני מתייצבת בצבא. מתגייסת ומתייצבת, אז גם אני ניצבת, אני ממונה. כמו ממונה על עיר. או על פרויקט. אז אני ממונה על משהו. על מה אני ממונה? על לחזור בתשובה. על להחזיר את נשמתי למקור שלה.
כתוב בפס' הראשון שקראנו "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם".
אתם, אומר הבעל שם טוב, מילת אמת. אתם, מחליפים אותיות – אמת. אמת זה קו אמצעי. "תן אמת ליעקב". וקו אמצעי הוא האיחוד בין ה' לאלוהים. הוא האיחוד בין השמאל, שזה אלוהים, לה' שזה ימין. וזה האיחוד בין הגבורה לרחמים.
אנחנו יודעים גם בראש השנה שאנחנו עוברים מדין לרחמים. ביום הכיפורים אנחנו עוברים מדין לרחמים. ואומר הבעל שם טוב, האמת קיימת. השקר לא קיים. אתם, זאת אומרת, אנחנו באים כאמת. בזוהר כתוב שקרא לא קאי קושטא קאי, קושטא זה אמת. הקישוט שקישטה את עצמה מלכות דאנסוף. שקרא לא קאי – השקר לא קיים. האמת קיימת, והאמת היא המידה של יעקב. והיא קיימת לעולם, היא נצחית ולכן כתוב בתנ"ך שיעקב לא מת. לא נאמר עליו שהוא מת.
זאת אומרת, אנחנו ניצבים לעולם, לנצח. אנחנו, אתם, אמת, ניצבים לנצח. לא מתים. ועוד הוא אומר, לפני ה' אלוהיכם. ה' אלוהיכם שהוא, אם תתנהגו כך, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם זאת אומרת, שאם אני מתנהגת ככה כשהעליון הוא ראשי, ולא שום מלך אחר, אני לא ממליכה שום מלך אחר, אז תמיד העליון יהיה שורה על ראשי, השכינה, ולא אזדקק למלך אחר.
איזה מלכים יכולה להמליך עלי?
משתתפת: של הרצון לקבל, היוהרה.
משתתפת: מלך הכסף, הכבוד.
אורנה: כל מיני דברים שאני עובדת אותם, כאילו הם המלך שלי. מלך הכסף, המעמד, הכבוד. אם אני מבחינת "ואתם ניצבים היום כולכם לפי ה' אלוהיכם ראשיכם". אין פיסוק בתורה וגם אין מילים, למעשה אפשר לחתוך את התורה בכל מיני צורות. אז אם אני מפסיקה לפני ה' אלוכיהם ראשיכם. אם אשים את ה' אלוהיכם לראשיכם, לא תזדקקו לשום ראש אחר, והוא באמת יהיה מעליכם. מעל ראשי שכינת אל. ולא תצטרכו לעבוד אלוהים אחרים.
ועוד כותב הבעש"ט: הוא מזכיר שבני ישראל ביקשו להם מלך. הם רצו להיות כמו כל העמים, הם רצו מלך. ראינו את הטקסים שליוו את המוות של מלכת אנגליה, אליזבט. ומסתכלים וחושבים שאולי זה מגוחך להוציא כל כך הרבה כסף, ולהתלבש מגוחך, וללכת כל כך הרבה זמן כדי לראות את הארון. אבל, אם מסתכלים לעומק, רואים שיש שם כמיהה. איזשהי כמיהה לטקסיות, למשהו שהוא מעבר.
אבל לישראל, שמואל לא רצה שיהיה להם מלך. הוא אמר להם: וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כִּֽי־רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ כי ה' אלוהיכם מלככם. וגם שמואל אמר, שכל מלך ירדה בהם. אם אנחנו לא מסתכלים על מלך כעל מלך בשר ודם, אלא על כל מי שאנחנו ממליכים עלינו. יש מלך הסקס, מלך התאווה לאוכל, זה המלך שלנו, אז אנחנו ממליכים אותו במקום ה'.
הוא אומר, אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: איש ישראל זה כל מי שהוא ישר כאל. שהוא קו היושר. שהוא קו המידה. שיש לו הכרה כזאת. וזה כולל גם את המצבי הקטנות, כמו שאמרנו הת'. זה מצבי הקטנות. ואפשר גם לפרש את חוטב עצים ושואב מים, כמצבי קטנות אבל גם אפשר להתבונן על המילים ולראות שחוטב עצים, זה מי שחוטב, שמעצב את החיבור.
העץ הקבלי. זה קו האמצע. זה האילן, זה זעיר אנפין. ומי שחוטב, מעצב את זה ושואב מים. ואין מים אלא תורה. תורה זה הוראה. שוב אני מזכירה לנו, אנחנו החילונים, כל כך התרחקנו מהתורה, שאנחנו השארנו אותה רק לידים של הדתיים ואנחנו לא יודעים איזה הפסד עצום אנחנו מפסידים – אנחנו לא, תודה לאל – מבחינת הסודות הקוסמיים, הטמונים בתורה, וגם סודות הנפש.
אז אין מים אלא תורה. אין מים אלא מאור. אין מים אלא ספר ההוראה. אין מים אלא התכנית של הבריאה. התכנית האדריכלית של הבריאה ונפש האדם. אנחנו שואבים ממימי התורה דרך האמת. האמת היא בונה, חוטבת, מעבדת את הקשר שלה עם העליון דרך התורה.
אומר הבעש"ט על הפסוק הזה, מי חוטב עציך עד שואב מימיך? זה תיקון חטא עץ הדעת. כלומר, כשאנחנו ניצבים היום מול ה' אלוהינו, אנחנו מתקנים את חטא עץ הדעת. איך? הוא אומר שאדם הראשון עשה פירוד. בין עץ החיים לעץ הדעת. במילים של בעל הסולם, זה בין הרצון לקבל, עץ הדעת, ובין הרצון להשפיע.
תיקון עץ הדעת מתחיל ב-? מי היה במידת החסד וההשפעה האין סופית?
משתתפת: אברהם
אורנה: נכון. אברהם. אומר הבעש"ט, שתיקון עץ הדעת, כבר תוקן. זה לא שאנחנו חוטאים מלידתנו כמו אצל הנוצרים והמשיח צריך לגאול אותנו מחטאינו. הדברים כבר תוקנו. למשל, תיקון עץ הדעת כבר תוקן ע"י האבות. זה התחיל באברהם, ומידת החסד שלו, והאהבה. זה נגלה אליו, לה', באלוני ממרא. אומר הבעש"ט, ממרא, זה התיקון של אדם הראשון, שהיה ממרא את פיו של ה'.
זאת אומרת, יש כבר תיקון בעץ הדעת. זה הכל עלינו. איך אנחנו מתקנים את עץ הדעת טוב ורע. עץ הדעת טוב, הוא הרצון לקבל בעל מנת להשפיע. עץ הדעת רע, רע, ראשי תיבות, רצון עצמי. אז איך אני ניצבת היום מול ה' מתוך הכרזה, כמו בכל ראש שנה, ואני מבקשת שהוא יעזור לי לחזור בתשובה. לשוב אליו. ולתקן את החטא שהביא פירוד.
משתתפת: אם אומרים שחטא עץ הדעת תוקן ע"י אברהם, אז מה נותר לנו לתקן?
אורנה: כל אחד מאיתנו צריך לתקן בתוכו את עץ הדעת. זה תוקן ע"י אברהם, והמשיך ע"י משה. כי משה הוא ספירת דעת. אבל כל אחד ואחד מאיתנו, אין לנו חטא קולקטיבי. לא נולדנו בחטא שרק משיח אחד יכפר עלינו. אלא כל אחד ואחד מאיתנו, הוא בבחינת משיח. זה שונה מהנצרות.
כל אחד ואחד מאיתנו, יכול להגיע בזכות עצמו לאורות יחידה. משיח זה אורות יחידה. זה האורות הגדולים ביותר. משיח זה לא אדם. משיח זה גובה של תודעה. זה ראיה. זה גובה של ראיה. תקראו לזה ראיה רוחנית. ששום דבר כבר לא נסתר שם. רואים את הכל.
משתתפת: לא יודעת אם את מתייחסת לפסוקים הבאים, אבל פסוק שקראתי הלחיץ אותי מאוד מאוד, שהברית הזאת שנכרתת שם, הוא אומר, לא רק את מי שיש היום הוא כולל בברית, אלא את אשר איננו פה עימנו היום. זאת אומרת, גם אם לא נכחנו שם, כל מה שנאמר שם, חל עלינו. זאת אומרת, אנחנו נכללים בתוך הדבר הזה שם.
אורנה: כולנו היינו, כל מי שנמצא כאן, היה במעמד הר סיני. אנחנו דור אחרון.
משתתפת: זה גם מוזכר שם, הדור האחרון בפרשה.
אורנה: אנחנו דור אחרון. אנחנו הדור שהצליח להכנס לארץ ישראל. אומנם, אומר בעל הסולם, קיבלנו אותה ולא לקחנו אותה. כלומר, קיבלנו את ארץ ישראל הפיזית אבל עוד לא קיבלנו את ארץ ישראל הרוחנית בתוכנו. אבל, אנחנו דור המדבר שלא הצליח להיכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים.
דור אחרון זה גלגול של דור המדבר. דור המדבר היה במעמד הר סיני. שזה הברית הראשונה.
משתתפת: רציתי להוסיף משהו, הזכרת פסוק שאומרים ה' הוא האלוהים שממליכים בתפילה. אז יש פסוק שאומר, 12 פעמים אומרים בתפילה של ראש השנה וביום כיפור, לעולם ה' דברך ניצב בשמים.
אורנה: מה זה דברך?
דיבור זה מלכות. הדיבור שלנו, חיתוך דיבור זה מלכות. השמים זה זעיר אנפין. חיבור בין מלכות לזעיר אנפין. זה ייחוד.
משתתפת: זה ניצב בשמים? הדיבור?
אורנה: הדיבור זאת אומרת יש זיווג בין מלכות לזעיר אנפין. בין הנברא לבורא. בינינו לבין הקב"ה יש אחדות של גמר תיקון שהוא אחד ושמו אחד. גם שמו הופך לאחד. גם אנחנו הופכים להיות לשלמות. לא השלמות שהיינו ברחם. הוא ושמו אחד אלא, הוא אחד ושמו אחד. ומעניין שאת אומרת, דברך ניצב בשמים, שזה מתקשר ל- כולכם ניצבים היום.
משתתפת: בדיוק, בגלל זה נזכרתי. ניצב וניצבים.
אורנה: אז באמת, בפס יג' כתוב וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת – אלה זה קללה. {יד} כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:
אפשר להבין את זה בכל מיני רבדים. אפשר להבין את זה גם ברובד שאמרתי מקודם. מה שאת הבאת היום, ואת ניצבת איתו, זה לא רק היום. את מביאה איתך את כל ההיסטוריה שלך. את כל הביוגרפיה שלך ואת כל העתיד שלך. את זה את מביאה. את ניצבת פנים מול פנים ואת מביאה איתך, את מעידה על עצמך שאת זה את מביאה לתיקון.
מה זה ברית? מתי כורתים ברית? בעל הסולם אומר, בזמן ששני אנשים אוהבים זה את זה, הם כורתים ברית. למשל, ברית נישואים. והם אומרים, שהם מתחייבים או שהם יודעים שהאהבה תשרה ביניהם. בעל הסולם שואל, למה אני כורת ברית, לאיזה תועלת? זאת אומרת, מה, זה סתם טקס? הרי ממילא אני אוהב/ת, למה אני צריכה להכריז על זה? למה אני צריכה לכרות ברית?
משתתף: זה התחייבות.
אורנה: כן. הם כורתים ברית ואומרים שכמו שעכשו אני אוהבת אותך, גם כשאני אוהב אותך פחות, גם כשאני ארגיש שאני אוהבת אותך פחות, אני מחויבת לאותו דבר שאני עכשו מרגישה, או לאותו דבר שנובע מהרגש שלי עכשו, אני מחויבת לתת לך גם בזמנים שהאהבה פחות תורגש בינינו.
בשביל זה כורתים ברית. לא לרגע שברור שיש לנו אהבה גדולה.
משתתפת: זאת אומרת שהברית היא לעתיד.
אורנה: לחלוטין. הברית היא התחייבות. כשהבורא כורת ברית איתנו, זה ההתחייבות שלו. הוא כובל את ידיו, לא את שלנו. הוא אומר לנו, גם כשאתם תרגיזו אותי נורא, גם כשתעשו דברים איומים, גם כשתשכחו מה המקור שלכם, תחשבו שהמקור שלכם זה כאן על פני האדמה. תשכחו שהנשמה שלכם היא חלק אלוהה ממעל, גם אז אני מחויב לכם. הברית שנכרתת היא ברית שהבורא כובל את ידיו שלו. לא את שלנו. וזה מאוד מרגש. בגלל זה אומר, בעל הסולם, החוזה הזה, הברית הזאת, מחייבת אותנו לא לעכשו. עכשו ברור שאנחנו ביחד. אז יש משמעות לטקס.
אנשים מתלבטים להתחתן, לא להתחתן. אפשר לעשות מה שרוצים. אבל יש משמעות. אם אין משהו פנימי אז אין משמעות לכלום. אבל הטקס הזה הוא הצהרת כוונות. גם כשאני לא כל כך אוהב אותך, כבר לא ארגיש ככה. הקשר ישחק, אני תמיד אזכיר לעצמי, את הזמן שכרתתי איתך ברית. זכרתי לך חסד נעורי. אהבת כלולותי. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה 40 שנה.
זה מה שאומר הבורא לנו. כל פעם כשאתם תתכחשו אלי, תתכחשו לאני הפנימי שלכם, אז אני אזכור לכם שהלכתם אחרי במדבר באמונה. אולי זה הילדות שלנו. כל הילדים מאמינים. אין ילד שלא מאמין באלוהים. אין דבר כזה. אלא אם מפמפמים בבית שאין אלוהים. באופן טבעי, כל ילד מאמין באלוהים. אז אולי את זה זוכרים לנו.
משתתפת: אפשר להוסיף שהברית היא משהו שאתה צריך ללכת בו גם מעל לטבע. כי בזמנים שאתה נגיד בקטנות, זה נזכור את הברית בללכת מעל לטבע.
אורנה: ואם כבר אמרת מעל לטבע, אנחנו נסתכל על ברית מילה שעושים לזכר. עם ישראל, אמרנו, הוא לא הטבע. הטבע זה האלוהים. לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני. על פני מלכות. מלכות היא הכלי היחיד שה' מתקשר אליו. מערכת הנשמות הזאת.
הברית שעושים לבן, לבן 8 ימים. 8 זה גם מחוץ לטבע. 7 ימים זה כל הבריאה והיום ה-8 זה כבר מחוץ לזה. אז הברית הזו אומרת שעם ישראל לא מקבל את הטבע. הוא מסיר את הערלה. כי בטבע יש ערלה. הוא לא מקבל את הטבע, הוא מעל לטבע. כי יש הרבה דעות של, אתה פוגם בגוף של הילד. אבל עם ישראל לא חי עפ"י הטבע. הוא חי עפ"י ה'. על פי מה שהוא מעל לטבע. וזו אחת הסיבות לברית מילה ואח"כ יגיד – ומלתי את לבבכם. אז צריך להבין את הדברים האלה לעומק מאוד. כי אם לא, אז זה באמת נראה מעשה אכזרי או שמצדיקים את זה שזה יותר בריא, או פחות בריא. תלוי מי מצדיק את זה.
יש פה אמירה מאוד מאוד גדולה שה' הוא האלוהים. אני לא נתון לטבע. לכן, עם ישראל, אסור לו לעבוד כוכבים ומזלות. זאת אומרת, כוחות נפרדים. מה זה עובדי כוכבים ומזלות? זה אלה שמכתירים את אל השמש ואל המטר וכו'. בעם ישראל, כל הכוחות האלה הם תחת אחדות אחת שנקראת ה'.
זה אחד ההסברים לברית הכי משמעותי.
נעבור לפרק ל': }א} וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ זה עוד ספיחים של פרשת כי תבוא. שהברכות והקללות, שלא נגענו בהם השנה. וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: {ב} וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
דיברנו מה זה ושבת עד ה' אלוהיך. כשאנחנו שבים עד ה' אלוהיך, אז אנחנו מסוגלים לשמוע. ושמעת בקולו. כולנו מכירים את נעשה ונשמע. נעשה ונשמע, בני ישראל במעמד הר סיני. נעשה זה מלכות ואם אנחנו נעשה נכון, אז אנחנו נשמע. נשמע, האוזן זה בינה. בינה זה האלוהים, זה הקב"ה. נכון שבדר"כ אומרים שזה זעיר אנפין. אבל בינה נותנת לזעיר אנפין את הספירות הגבוהות שלו, את המוחין שלו, את האורות שלו.
אז אם אנחנו נעשה נכון, אנחנו נשמע. אבל רק אם נעשה נכון אנחנו נזכה לשמוע את הקול האלוהי. אז כאן, התנאי הוא שאני אשוב עד ה' אלוהיי. אני אעשה צעדים אקטיביים ואז אני אשמע.
זה מקום המפגש של הטבע עם מה שהוא מעל לטבע. ה' הוא אלוהים, זה מקום המפגש של הטבע עם מה שהוא מעל לטבע. וזה ישראל. ישראל זה מקום מפגש. אם תחשבו על ההיסטוריה של עם ישראל. עם ישראל לא ברור בכלל איך הוא שרד. אימפריות, מצרים העתיקה, בבל העתיקה. עם של עבדים לעומתם, שרד כל כך הרבה, אלפי שנים. שרד גם את השואה.
זאת אומרת, גם נשמות האנשים בשואה הם היום איתנו. אולי חלק מאיתנו היו בשואה. מה הנאצים רצו? הם לא רצו להשמיד את הגופות של האנשים, הם רצו להשמיד את עצם הנשמה שלהם, ובזה לא הצליחו. עם ישראל חי וקיים. עם הנצח. כי הוא מעל לטבע. באופן טבעי עם ישראל כבר לא היה צריך להיות אתם.
אני אומרת עם ישראל באופן כללי, וכשאנחנו מדברים באדם אחד, אז הרצון לקבל כל כך גדול, הוא מאיים להשמיד את הדבקות. את השוואת הצורה. את החיבור שלנו. במאות האחרונות, במיוחד המאות 20, 21, יש איום מאוד גדול להשמיד את כל הקשר שלנו עם מקור הנשמה שלנו.
אז מי שהוא ישראל, ישר אל, עושה חיבור של הטבע והמעל לטבע. אנחנו לא מכחישים את הטבע. אנחנו לא מכחישים את הטכנולוגיה. אנחנו רק צריכים לדעת איך להשתמש בו. הטכנולוגיה הזו, זה לא שיהיה לנו 1000 אפליקציות בטלפון כמו שיש לילדים. אלא, כדי שנוכל לעשות רשת נשמות. נוכל לתקשר.
אז אין הכחשה של הטבע או של הטכנולוגיה אבל יש חיבור. אז אם מחברים את הטבע והכוונה שעומדת מאחורי כל הבריאה, לזה אנחנו שבים. זה לחזור בתשובה. זה נקרא לחזור בתשובה. אל מקום החיבור הזה שהכוונה תתגלה. הכוונה שעומדת מאחורי כל הדברים.
ומה זו הכוונה שעומדת מאחורי כל הבריאה?
משתתפת: להיטיב לנבראיו
אורנה: גם אם אני רואה מול העיניים דברים קשים, אז אני לא אומרת, זה לא קשה. אני לא אומרת, איזה יופי, איזה כיף. זה יהיה שקר. אני אומרת, זה קשה. זה קשה מנשוא אבל אני מאמינה שהכוונה שעומדת מאחורי זה, היא לא משתנה. אני ה' לא שניתי. אותה כוונה תמיד. תמיד זה להיטיב לנבראיו. זה החיבור של הטבע לאל טבע.
פס' ג', פרק ל' שָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אנחנו מחזירים את כל הרצונות שלנו המפוזרים, מכנסים אותם, לארץ אחת. לרצון אחד. ארץ ישראל. לרצון ישר כאל.
אנחנו נשוב מכל התפוצות, מכל 70 הרצונות של 70 אומות העולם, שבתוכנו, ונכנס את הכל לרצון אחד. וזה מה שאומר כאן הפסוק. למשל, אני רוצה ללמוד לשיעור, או ללמוד את השיעורים שנותנים לי ואני לא מצליח. אז אם אני לא מצליח/ה, אני צריכה לדעת שאל מול הרצון שלי ללמוד עומד רצון אחר ומושך לכיוון אחר.
זאת אומרת, יש לי גם רצון לישון, או יש לי גם רצון לרצות את בעלי. רוב הבעלים כאן, הם מציבים אתגר, לא אגיד מכשול, אל מול הלימודים שלנו. הבעל, מציב אתגר, הוא לא עומד שם סתם. הוא עומד כחלק שלי שעוד לא הפנמתי. הוא יעמוד שם ויעשה לי קשיים עד שאני לא אהיה נחושה להיות ניצבת מול אלוהי בגאון.
זאת אומרת, עד אז, יהיה לי בעל שיעשה לי צרות. ברגע שיהיה ברור לי באופן מוחלט, מה סדר החשיבויות שלי, זה יגמר, באיזושהי צורה זה ייגמר. דעו לכם, שכל בעל, אישה, ילד, הוא לא עומד בחיים שלי בפני עצמו, הוא עומד שם כדי לעזור לי להתפתח. וגם אני.
ה' מחזיר אותנו מהתפוצות. הוא מחזיר אותנו משלל הרצונות הסותרים והמנוגדים שלא נותנים לנו לעלות לארץ ישראל. לעלות לרצון הזה. ולכן נתתי את הדוגמא, שאם אני לא מצליחה לעשות משהו, אני צריכה לבדוק אם יש לי רצון נוסף. אז רצון אחד מושך לכאן ורצון שני מושך לכאן ואז זה מנטרל אחד את השני. ואז אני חושבת שאני לא מצליחה.
אז אני צריכה לבדוק, מה הרצון הנוסף שלי. אם הרצון הנוסף שלי הוא מתוך הרצון לקבל, או מתוך פחד, או מתוך חוסר אמונה, אז אני צריכה לדעת. לדעת את החסרון שלי זה צעד ראשון כדי לקבל אור לתוכי.
כשהוא מכנס את כל הרצונות שלי לרצון אחד, אני נעשית כלי ראוי. אני מתקינה את עצמי ככלי ראוי, לקבל את האור האלוהי, שזה לא אור השמש. זה לעלות במודעות שלי. זה להתקרב לאמת. לאמת בדבר מי אנחנו, מה אנחנו. מה זה הבריאה הזאת. לפקוח עיניים. זה נקרא פקיחת עיניים. עיניים זה אור חכמה. העיניים נפקחו. זה כמו שהיינו עוורים ופתאום עשו לנו ניתוח ופתחנו את העיניים ופתאום אנחנו רואים.
אנחנו עוורים. מבחינת עולם הרוח אנחנו עוורים מוחלטים וכל אחד מאיתנו שזכה לאיזה הארה קטנה בחיים שלו, ראה איך נפתחו העיניים שלו, וראה שהוא רואה את כל הסיטואציה, או את החיים שלו, או ארוע בעיניים אחרות, בתודעה אחרת. זה נקרא להתקין כלי. זה לא כלי של כוס עם מים. זה רק מטאפורה.
להתקין כלי, זאת אומרת, שאני אהיה ברמת תודעה, אני אתקין את עצמי באופן כזה שאני אוכל לעלות בעולמות. לעלות בעולמות זה לזכות לראיה שקרובה יותר למקור. הכל נראה אחרת. רק לדעת שאנחנו עוורים. בעולם הזה אנחנו עוורים. ויש אנשים שחיים עם זה טוב. לא התעוררה אצלם הנקודה שבלב, החסרון, והם חיים טוב עם העיוורון הזה.
בספר "על העיוורון", היה שם מישהו אחד שראה.
פס' ו' וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: שימו לב, לא כתוב למען יאריכון ימיך, אלא, למען חייך. יש לנו כאן את המילה ויש לנו את מה שנקרא עורלת הלב. זה הסתרות. עורלה זה הסתרה. זה הסתרה טבעית. אנחנו רוצים להסיר את ההסתרה שהטבע מסתיר לנו את ה'. אנחנו רוצים לשנות את הטבע. אנחנו לא נכנעים לטבע. הטבע מסתיר. כל הר מסתיר הרהור.
כל הר מסתיר פעולה אלוהית. אבל אנחנו מתפעלים מההר. אין לנו מה להתפעל מההר, כמה שהוא לא יהיה יפה. זה הכל הסתרות. אז אם אני מלה, למול זה גם מילה, את עורלת הלב, אז אני מסירה את הערלה. העורלה זה הסתרה מובנית בתוך הבריאה. זה כאילו אני מורידה מסך.
המסך הזה הוא כמובן מבחינה של הבורא, זה הגנה. הוא מגן עלי. אני הולכת לטבע ואני רואה הר. אני לא רואה את הישות האלוהית מאחורי ההר. הייתי מתה על המקום. אני מסתכלת על שרי, בדיוק היא מולי, וגם דליה, אני רואה שרי, אני רואה דליה. אם הייתי פקוחת עיניים, הייתי רואה זרמי אנרגיה בדמות הגוף שלה.
תארו לעצמכם כאן, כולנו רואים את כולם באותם זרמי אנרגיה. אם נפגש כולנו, נראה זרמי אנרגיה, כולם על המקום מתים. זו הממשות. זרמים של תדרים. זה אנחנו, תדרים. אז הטבע מסתיר. הטבע זה ההסתרה. להסיר את הערלה זה להסתיר את ההסתרות.
משתתפת: בתפילה שאנחנו קוראים לפני לימוד הזוהר, אנחנו מבקשים "ותפתח לבבנו הערל בסודות תורתך".
אורנה: נכון מאוד. זה לבבנו הערל. לבבנו הערל זה לבבנו שיש עליו ערלה. לבבנו זה חכמת הלב. שיש עליו ערלה. זאת אומרת, ששמו לנו מסכים.
משתתפת: ערלה זה גם כמו רעלה.
אורנה: נכון. מעניין. שמו לנו ערלה. למה? קודם כל להגן עלינו כדי שאנחנו לא נחזה באור בלי הגנה. אז אנחנו מבקשים להיות ראויים שלאט לאט יורידו את הערלה הזאת מעל הלב שלנו. יורידו את הערלה ואנחנו נבין, שמאחורי כל תופעה עומדת כוונתו של הבורא להיטיב עמנו.
אז אנחנו מגיעים להכרה כזו, אפילו קטנה. פתחו לי פתח בחודה של מחט. הכרה כזו אפילו קטנה, אז הבורא שב אלינו. יש תגובה. יש תגובה של הענות של עולם הרוח. של הבורא אלינו, והוא שב אלינו ומשיב אותנו אליו.
עכשו מגיעים לאחד הפסוקים הכי יפים אולי בכל התורה כולה.
{יא} כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: {יב} לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יג} וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יד} כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:
זה אחד הפסוקים המאוד מאוד מרגשים. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. מה זה הדבר? מה אני יכולה לעשות? מה אני לא צריכה לחפש בשמים או מעבר לים?
משתתפת: חזרה לבורא.
אורנה: אחת האפשרויות נכון, חזרה בתשובה.
משתתפת: הדבר זה הדיבור.
משתתפת: האמת.
אורנה: ואנחנו גם נגיד, החקירה של הביוגרפיה שלי. החקירה של החיים שלי, קרוב אלי הדבר מאוד. בפיך, אם אני שמה מסך על הרצון לקבל. אם אני חוקרת את המניעים של הרצון לקבל שלי, אני חוקרת את המניע של מה שעשיתי, אז עפ"י יכולת ההרגשה שלי, מסך זה יכולת ההרגשה. אז אני ארגיש נכון. אני יכולה לעשות את זה. אני לא צריכה לחפש את זה בשום מקום אחר.
רק הנכונות שלי להיות ניצבת. ולבדוק את המניעים שלי. לבדוק את הרמיות שהרצון לקבל מרמז לי. וככל שאני מזדככת, הרצון לקבל מתגבר בעוצמתו לפתות אותי או לרמות אותי. זאת אומרת, השקרים נעשים עדינים. דווקא בגלל שהשקרים הגסים והברורים, ואני יכולה לבקש על החסרון הזה אור. קודם כל מאירים לי שיש לי חסרון בכלל, שזה טוב. ואח"כ אני מבקשת בתפילה שיקחו ממני את החסרון הזה. אז מתחילים כל מיני חסרונות יותר קטנים ויותר עדינים ויותר ערמומיים. אז זה אני יכולה לעשות אם אני הולכת עפ"י האמת, וחוקרת את המניעים שלי.
פס' טו' רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: {טז} אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ מצווה וְרָבִיתָ רבית בהבנות. זה לאו דווקא בילדים. אנחנו לא מדברים על הגשמיות וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
אז איזה ארץ אנחנו באים לרשת?
אנחנו באים לרשת את עולם אצילות. הארץ הרוחנית. שארץ ישראל זה הענף הגשמי שלו. זאת אומרת, של מה שמצווים עלינו. זה נקרא וחיית. אור החיים כי רוב האנשים לא חיים הם מתקיימים על אור מאוד קטן. וחיית, אור חכמה. וחיית וברכך ה', לברך זה להבריח זה לחבר. בארץ אשר אתה בא שם לרשתה. אנחנו אמורים לרשת את הארץ הגבוהה. את ירושלים של מעלה.
ואנחנו אמורים לרשת את זה, אנחנו ישראל בשביל כל האנושות כולה, לא בשביל עצמנו. וכל עוד אנחנו לא נעשה את העבודה, כל האנושות כולה תסבול. שזה יהיה ברור. זה נעשה יותר ויותר ברור גם אם מסתכלים על הקונסטלציה הגיאופוליטית. למה אנחנו במוקד של כולם. למה מדינה כזאת קטנה, שבקושי רואים נקודה על המפה, כולם מתנפלים עליה.
כי יש ידיעה קולקטיבית, שאנחנו לא עושים את התפקיד שלנו. יש ידיעה תת מודעת שכשאנחנו לא עושים את התפקיד שלנו אז אומות העולם לא יכולים להיגאל כי האם תלויים בתפקיד שלנו. זה גם הסבר טוב לאנטישמיות.
משתתפת: לרשת את הארץ זה לרשת את הרצון שלנו.
אורנה: נכון, אבל את הרצון להשפיע.
משתתפת: את הרצון הגבוה.
אורנה: בדיוק. לכן אנחנו לא מדברים על הארץ התחתונה אנחנו מדברים על עולם אצילות, אצלו. וזה לא שום דבר פיזי. זה להגיע לתודעה של אחדות. זה נקרא עולם האצילות. להגיע לרמת תודעה שכל מה שאני רואה, הכל תחת הכוונה להיטיב לנבראיו. זה נקרא לרשת את הארץ.
פס' יט' , מתקשר גם לראש השנה, הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶך: {
קודם כל אני רוצה להגיד שהעידתי, זה שוב מהשורש עד. ושבת עד ה' אלוהיך. וגם בהיפוך זה…
משתתפת: דע
אורנה: נכון. זה מזכיר לנו את דע, בטרם נאצלו הנאצלים. בכל מקרה, יש כאן משהו מאוד מוזר בציווי הזה. מה מוזר פה?
משתתפת: ובחרת בחיים למען תחיה. כפילות.
אורנה: נכון, אבל יש משהו נוסף, יותר טריוויאלי. נותנים לך את החיים והמוות ואומרים לך תבחרי בחיים. מה מוזר כאן?
משתתפת: מי יבחר במוות?
אורנה: יפה מאוד. למה צריך להגיד לנו לבחור בחיים. האם מישהו יבחר במוות?!
אז הפסוק הזה מתקשר לעקידת יצחק. עקידת יצחק לא כמו שהיא בתודעה של אומות העולם ואפילו בתודעה שלנו. אנחנו שוכחים דבר אחד, שיצחק לא מת. לא נעקד. כדת יצחק, זה לא על המוות של יצחק. זה על הנכונות של יצחק לרדת מהמזבח לחיים הארציים.
זאת אומרת, יצחק ויתר על החיבור. כי מה שאנחנו קוראים מוות, זה חיבור לה'. זה חיבור לרוח. הוא בעצם ויתר על הדבקות. על האחדות עם הבורא לשוב לאדמה, למצב של פירוד. זה העקידה. העקידה זה שהוא עקד את נפשו ונשמתו וקשר אותה לחיים הארציים כאן. ועכשו זה ברור, ובחרת בחיים. יצחק בחר בחיים פה על פני האדמה. הוא לא בחר במוות.
שימו לב, צריך להבין את זה גם בקשר אלינו. יש הרבה פעמים נטיה להיות באיפשהו בעולמות הזוהרים. אנחנו קוראים לזה לוציפר. אנחנו נתבעים לבחור בחיים. פה על פני האדמה. כמו שיצחק. ההקרבה של יצחק זה לא שאברהם הקריב אותו, כי בסופו של דבר הוא לא מת. אז לא היתה שם שום עקידה מהבחינה הזו. אלא שהוא עקד את הרצון שלו להיות עם הבורא. הוא עקד את בחינת הגבורה שלו, לבחינת החסד, שזה אברהם, והוא הסכים לרדת מהמזבח.
הסיפור של יצחק זה ההסכמה לרדת מעולמות הרוח לעולם שלנו. הרי יצחק, אומרים הפרשנים, מה, היתה לו בעיה לתת איזה מכה לאבא שלו ולהעיף אותו? הוא היה בן 37 ואברהם היה בן 107. יצחק היה חזק ואברהם היה חלש. יצחק ידע לאן הוא הולך. ובכל זאת הוא בחר בחיים. בחר לחזור פה ולהוריד את הנשמה לפה.
זאת אומרת, שהבחירה היא קשה לבחור בחיים. לבחור בחיים זה לא בחירה קלה. זה לבחור להתמודד כל יום עם מה שהחיים מביאים. ויש לכולנו צורות של בריחה. שזה נקרא, לא לבחור בחיים. לא חייבים למות לגמרי. אפשר פשוט לברוח מהאתגרים. בכל מיני צורות. זה המשמעות של ובחרת בחיים.
משתתפת: אני רוצה להגיד שמאוד חידש לי מה שאמרת ואהבתי את זה – "נעשה ונשמע". כי תמיד מפרשים את זה בקטע של אמונה שקודם נעשה ואח"כ נשמע מה יש להגיד. ופה הפכת את זה, שקודם נעשה ואז נשמע את הרוח, את הקול האלוהי.
משתתפת: רציתי לומר שיש לאורך הפרשה הזאת הזמנה לאקטיביות של הנברא. לא בשמים היא וגם ובחרת בחיים. זה מאוד חזק לי.
משתתפת: גם להוסיף לגבי המשפט, ובחרת בחיים, אז נכון שהיו שם מספר בחירות, ובחרת בחיים ואז אומרים: "עץ חיים תהי לך מחזיקים בה ומדברים על התורה. וכל תומכיה מאושר" מאושר זה אותם האותיות כמו של ישראל, זה אותה גימטריה של ישראל. המאושר זה ישראל. אז כל תומכיה הוא ישר כאל. הוא גם יהיה מאושר כנראה אבל בעיקר ישר כאל.
הבחירה בחיים היא קשה. במיוחד כשאנחנו מתבגרים והחיים מכריעים אותנו. רוב האנשים שמתבגרים כבר לא בוחרים בחיים. זה שהם נוסעים לחו"ל כמה פעמים בשנה וכד' זה לא נקרא לבחור בחיים. זה נקרא לברוח מהחיים. בחרת בחיים, זה להוריד לכאן לתוך החיים האלה, את החיבור הזה. זה לא להגיד, אני כבר את שלי עשיתי, יצאתי לפנסיה. זה לא להגיד: "מספיק לי עד כאן, את ההתפתחות הבאה אעשה אחרי המוות". זה נקרא ובחרת בחיים. בחירה קשה.
משתתפת: אנקדוטה. היום היה היום הכי עמוס בבן גוריון. כולם בורחים ממה שהחגים מזמנים.
אורנה: זה הרצון לקבל בשיא הדרו. והתקופה של דור אחרון.
משתתפת: גם בניצבים, אז יש שם משהו של זקיפות קומה. אני ניצב, אז זה גם אקטיביות, גם האני שהוא עומד זקוף וגם זה הדרישה לאקטיביות כי בשביל לעמוד זקוף אתה צריך להיות מאוד אקטיבי.
משתתפת: אימו של דוד המלך נקראת ניצבת. ניצבת בת עדאל. יש סגולות שלמות לפי השם שלה.
משתתף: הצלב של הכריסטוס, הציבו אותו עומד. הוא לא שכב. אפשר היה באותה מידה להציב אותו שוכב על האדמה. הוא ניצב אנכית לאדמה.
אורנה: בכל זאת הוא אמר, אלי אלי למה עזבתני? זאת אומרת שהוא לא הצדיק. המילים האלה אומרים שהן מעידות על זה שלא הצליח לעשות את האחדות, ה' אלוהים.
משתתפת: מרגש הקטע של הברית. שה' כובל את ידיו כלפינו. לא משנה מה שנעשה, כמה נברח מהמקור שלנו, הוא עדיין מחויב לנו.
אורנה: הוא חייב את עצמו.
משתתפת: אני חושבת שגם מה שנאמר פה, לגבי שה' כובל את ידיו, מתכתב עם צער השכינה.
אורנה: מאוד, מאוד קשה לנו לחשוב שהבורא הוא רצון הוא לא ישות אדישה. הוא רצון. כאשר עלה ברצונו. והוא רצון להיטיב לנבראיו. אז כשהוא לא מיטיב לנבראיו אז הוא לכאורה סובל. הוא לא מטיב לנבראיו כי אין כלי שיקבל את האור. זה כמו אמא שרוצה לתת לילד שלה והילד שלה לא מקבל. הודף אותה.
משתתפת: בדר"כ הפרשה הזו היא לפני ראש השנה.
משתתף: מעודד מאוד.
גם לבחור בחיים זה לא להיזרק בערב 4 שעות מול הטלפון.
אורנה: זה לא קל בדור אחרון שהחיים כל כך קשים. לא מבחינת שפע חומרי. דווקא שפע חומרי יש הרבה יותר מאשר אי פעם והסטנדרטים השתנו לחלוטין. אני גדלתי בבית פצפון ולא הרגשתי בזה בכלל. יש אנשים גם שגדלו בבית שנראה לי גדול והיום כשאני הולכת לבית הוא נראה קטן מול הבית שיש לי. הסטנדרטים של השפע השתנו לגמרי.
אפשר להגיד שההורים של רובנו חיו בתנאים שהיום היינו אומרים שאי אפשר לחיות. עם חדר שירותים אחד. צריך לעמוד בתור. היום זה בלתי מתקבל על הדעת.
זה מבחינת השפע החומרי, אבל מבחינת הנפש, אנחנו במצוקה הכי גדולה שיכולה להיות.
שבת שלום!