י"ט באלול תשפ"ב, 15 בספטמבר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
אנחנו בפרשת כי תבוא שמגיעה אלינו אחרי פרשת כי תצא.
{א} וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: {ב} וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: {ג} וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: {ד} וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: {ה} וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: {ו} וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: {ז} וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: {ח} וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: {ט} וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: {י} וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: {יא} וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
הפרשה הזאת, כמו שאמרנו, עוקבת אחר פרשת כי תצא. דיברנו בפרשת כי תצא על הנשמה שנמצאת בשבי. בשבי הרצון לקבל. והיציאה שלנו למלחמה, להלחם על הנשמה שלנו שהיא לא תיפול בשבי של כוחות הנגד, שנקראים הסיטרא אחרא. והנשמה נקראת בתורה, אישה. אישה יפת תואר זה מלכות השכינה הקדושה. יופי זה תמיד חכמה.
הובטח לנו בפרשה הקודמת, שברגע שנמצא למלחמה, כבר תנתן בידינו, כבר אויבנו תנתן בידינו. זאת אומרת, שעצם הנכונות שלנו והכוונה שלנו ואפילו תחילת היציאה למלחמה, כבר מבטיחים לנו שהאויב, הרצון לקבל, כוחות הנגד, ינתנו בידינו.
אנחנו עדיין בחודש אלול. בחודש אלול הנשמה יושבת ובוכה. אחד מראשי התיבות של אלול זה "אני לדודי ודודי לי". אני, זה אחד מהשמות של השכינה. ואמרנו שכשאני מוכנה לכפוף את האני שלי לרצון של הבורא, שאני לא שמה את האני שלי במרכז. את האני, אני מתכוונת לאני הארצי, או התשוקות האוסטרליות, או האני הכוזב. אלא אני מגדירה את עצמי ביחס לבורא, שאני מוכנה להלחם על זה, כי תצא למלחמה, אז אני מקבלת עזרה.
זו היתה הפרשה הקודמת. הפרשה הזו מכונה "כי תבוא". והיא מדברת על ביכורים ועל בכורים. כלומר, כבר על תולדות. על הפרי שבא כבר מהתוצאה של הפעולה של התחתון. אפשר להגיד שזה אור חוזר. אז אני מביאה אותו, אני מביאה את הפרי הזה, את הבכור הזה, והבכור זה תמיד הרצון לקבל. כי הרצון לקבל נולד ראשון. הוא המהות שלנו, אני מביאה את החלק שבי שנקרא הבכור, אל הכהן.
הכהן זה חסד. זה ימין. והכהן הוא המתווך ביני לבין אלוהי. ואפשר לדבר על כהן בחוץ או על הכהן שבתוכי. החלק הרוחני שבי, צד ימין שבי. אני מכפיפה את צד שמאל לצד ימין, והחלק הזה הוא מקום המפגש בין הנשמה לבורא שלה. ביני לבין הבורא.
כמו ששטיינר אומר, רק הרוחני שבאדם יכול לפגוש את הרוחני שבתבל. ובחיצוניות של זה, זה אני ניגשת לכהן, שהוא המתווך, וכשאין כהן אני ניגשת לתלמיד חכם. זאת אומרת, למורה, למקובל, אבל בפנימיות של אדם אחד, אני ניגשת לחלק שבי. אני מקריבה, אני נותנת לו את הבכור שבי.
יש כל מיני אפשרויות להתייחס למילה בכור. אחד מהם, אני נותנת את מה שנולד ראשון. אז אני צריכה לתת את המנחה הזאת והכהן מקבל אותה בצד ימין. בצד החסד.
הפרשה מתחילה ב"והיה". והיה זה לשון שמחה. זה אותיות הויה. וגם, והיה זה זמן מאוד מיוחד שיש בעברית. איזה זמן זה?
משתתפת: זה כמו הווה מתמשך…
אורנה: זה עבר, הווה, עתיד
משתתפת: זה כל הזמן, זה היה וזה יהיה.
אורנה: נכון. כי היה זה לשון עבר, אבל כשאומרים בעברית והיה, אז אנחנו מתכוונים לעתיד. מתכוונים כשיהיה. זאת מילה מאוד מיוחדת והיה. והיא מדברת על נצחיות.
עוד נאמר, והיה כי תבוא את הארץ. המילה כי, אפשר לפרש אותה בשתי צורות. מה זה והיה כי תבוא אל הארץ? מה זה כי?
משתתפת: כאשר.
אורנה: נכון. אחת מהאפשרויות זה כאשר. אפשרות שניה, זה אם תבוא אל הארץ.
כאשר תבוא, זה הבטחה מלמעלה למטה. בטוח שתבוא אל הארץ. אל הארץ, אל מלכות שמים, אל הרצון לקדושה. אבל זה גם תלוי בנוי. זאת אומרת, כאן אפשר לפרש את המילה כי , כ-אם.
זאת אומרת, מצד אחד יש לנו הבטחה, כי לא ידח ממנו נידח. כולנו נגיע. מצד שני, יש תביעה מאיתנו לעבוד, לבחור. זה לא מספיק שמלכות שמים, שה' החליט, שהבורא החליט שאנחנו נגיע לרצון הזה, לרצון לקבל בעל מנת להשפיע. זה הארץ, ארץ ישראל, ארץ ישראל הגשמית כענף של אצילות, של אצלו, אנחנו גם צריכים לבוא מצידנו.
זאת אומרת, שיש לנו גם בחירה. והבחירה שלנו היא לבחור בטוב. "ובחרת בחיים". נבחר לבוא. ונכון שאתה תגיע. זה נכון שאני אביא אותך, זה נכון שיש גאולה. אבל, אתה נדרש, או את נדרשת, לעשות צעדים אקטיביים.
בכל מקרה נגיע. או בדרך תורה או בדרך ייסורים. אז אנחנו מצטווים להגיע בדרך תורה, ובחרת בחיים. כי אנחנו מצטווים להגיע לא שיגררו אותנו בעל כורחנו בדרך ייסורים, אלא שאנחנו נבחר בזה, שנהיה בשותפות עם הבורא בהגעה למטרה.
משתתפת: מדובר פה, אני חושבת, על הקשר עם הבורא. הלוי, הגר, האלמנה והיתום, זה מה שבתוכי. והפגמים שאני אמורה לתקן וכל דבר כזה יתום. אני לא בקשר עם הבורא. זה היתמות.
אורנה: נכון מאוד. ואת זה אני מביאה לכהן. אני מביאה את זה ליועצת הביוגרפית את כל היתום שבי ואת כל האלמנה שבי, ואת כל הצדדים הלא שלמים שלי, אני מביאה אל הכהן. הכהן, היועץ הביוגרפי, הוא הייצוג של הכהן שבתוכי. את זה אני מביאה.
משתתפת: רציתי גם להתייחס לפסוק הראשון, שהאדם נדרש לשלוש פעולות שיש שם. לבוא, לרשת ולשבת. אתה אמור להיות אקטיבי, זה לא מספיק לבוא. יש גם את המאבק לרשת ולשבת.
אורנה: נכון.
והיה כי תבוא, תבוא זה מפרשת בוא. בוא אל פרעה. הבורא, הקב"ה, אומר ל…, למי הוא אומר בוא אל פרעה?
משתתפת: למשה.
אורנה: הוא לא אומר לו לך אל פרעה. הפרשנים אומרים בוא אל פרעה, זאת אומרת, בוא איתי, אני אהיה עימך. זה בוא אל פרעה, לא לך אל פרעה. אתה לא הולך לבד. אתה הולך עם בורא עולם.
אנחנו צריכים לזכור, כשאנחנו באים אל הארץ, אל הרצון, אנחנו לא הולכים לבד. כשאנחנו הולכים בדרך, אנחנו עושים את המאמץ שלנו. וצריך לזכור שאנחנו לא הולכים לבד. אנחנו הולכים עם ליווי. גם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו לבד. יש את הסיפור היפה, של צעדים בחול:
שהאדם רואה את מסלול חייו, את הקו של חייו ואת הדרך של חייו, הוא רואה שכל הזמן על החול, יש עכבות של שני זוגות רגלים. ודווקא בזמנים הקשים, הוא רואה רק זוג אחד. אז הוא בא אל הבורא, הוא כבר בעולם הרוח ואומר, "אני לא מבין. איך זה שדווקא בזמנים הקשים אתה נטשת אותי? אני רואה רק זוג רגלים אחד על החול".
אז מה אלוהים אמר לו?
משתתפת: "החזקתי אותך"
אורנה: "בני היקר, בזמנים שאתה רואה רק זוג אחד, זה הזוג הרגלים שלי, נשאתי אותך בזרועותיי." אז אנחנו צריכים לזכור, שכשאנחנו באים אל הארץ, ויוצאים למלחמה על הנשמה שלנו, על האני שלנו, אנחנו לא באים לבד. אנחנו הולכים עם בורא עולם והוא מלווה אותנו.
משתתפת: זה ממש, "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך".
אורנה: ממש ממש זה. וגם הוא לא ישלח אותנו לפרעה. פרעה זה הרצונות לקבל הכי גדולים, לבדנו. הוא תמיד ילווה אותנו.
אבל גם פה יש את שני ההיבטים. מצד אחד אני הולך עם הבורא. מצד שני, אני צריך לבוא. זאת אומרת, יש כאן קריאה לאקטיביות. לאחריות אישית. אני סומכת על הבורא, אבל אני גם מגלה אחריות. זאת אומרת, אומר בעל הסולם, לפני המעשה אני אומרת, "אם אין אני לי מי לי". כאילו שזה תלוי רק בי.
אחרי המעשה, אני אומרת שאני לעצמי, מה אני? זאת אומרת, זה כבר רצונו של הבורא. כל החופש שיש לי זה לפני המעשה. אם עשיתי משהו והסתבר ככואב, כמכאיב, כגורם סבל. אם שקלתי, או אפילו אם לא שקלתי, אחרי המעשה, זה כבר לא אני. אני צריכה לדעת שזה הבורא שהוביל אותי לעשות מעשה שנראה בעיני כמעשה שגוי, מעשה שגורם לי סבל ואני אומרת לעצמי, למה עשיתי את זה. אני צריכה לדעת שלא אני עשיתי את זה. הוא עשה ועושה את כל המעשים. עם זאת, לפני המעשה, זה כן תלוי בי.
משתתפת: אמרת קודם שאנחנו לא לבד, יש פה בפס' ט', וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: פה ההבטחה. שאנחנו אף פעם לא לבד, ההבטחה הזאת תמיד קיימת והיא הולכת איתנו.
אורנה: נכון. ההבטחה כי לא ידח ממנו נידח. ומצד שני, אם אני מגיעה לאיזה מקום, ואני מצליחה. מגיעה לארץ, זבת חלב ודבש, אני גם צריכה לדעת שלא כוחי ועוצם ידי עשה לי זאת. כשאני מקריבה את בכורי, את הביכורים, אני מקריבה את האגו שלי. את זה אני מקריבה. את היהירות שלי, את התחושה ש"לי יהיה אורי ואני עשיתיו". את התחושה שזה בזכותי.
לא רק דברים קשים שקורים לי. למשל, בודאי יש לכם מיועצים שאומרים כמה שאתם נפלאים ושיניתם להם את החיים וכו'. אבל, יש סכנה, שאני באמת אחשוב שאני עשיתי את זה. אז לדעת, אני לא עשיתי את זה! זה לא כוחי. ולהגיד תודה על החסד הזה, שניתן לי שזה עובר דרכי. זה גם הענין של לדעת, שאני הולך עם הבורא. וגם את המעשים הטובים שלי, זה הבורא עשה.
הבורא איפשר לי לעשות. הבורא הביא אותי למקום כזה שהמעשה שלי ישרת את העולם. ועם זאת, אני יכולה לסמוך על הכוח של הכהן שזה כוח החסד. הכוח של החסד, מי הביא אותו? מי הוריש לנו את כוח החסד?
משתתפת: אברהם
אורנה: נכון. אברהם הוריש לנו את כוח החסד.
{ב} וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
המקום אשר יבחר ה' אלהיך, ה' אלהיך זה החיבור בין חסד לגבורה. שם ה', זה חסד, אלוהיך זה דין. והמקום הזה הוא המקום, לשכן שמו. שמו זה השכינה. הוא משכן את שמו, את השכינה, בבית המקדש. בית המקדש של כל אחד מאיתנו. ואנחנו זה הגוף שלנו, זה הרצון שלנו. זה בית המקדש, לשם אתה הולך. זה המצווה הראשונה זה לקחת מראשית כל פרי האדמה, וזה למעשה תיקון האכילה של פרי עץ הדעת.
אני עכשו מקריבה את הפרי הזה לבורא, אותו פרי, הפרי האסור, אני עושה תיקון על האכילה הראשונה. מה התיקון? התיקון הוא שאדם הראשון מצד הבריאה שלו, היה לו גוף לגמרי בקדושה. זאת אומרת, כל מה שהוא אכל, נכנס בשלמות בקדושה ולא היה פסולת ולא היה יותרת או ספחת.
היה לו מבנה מדויק, ולכן גם נצחי. אנחנו מתבלים, בין היתר, כתוצאה מהאוכל שהוא לא מדויק לנו. אנחנו צריכים להפריש את הפסולת. אדם הראשון, לא היה לו גוף כזה. היה לו גוף שכל מה שנכנס אליו היה מדויק. ולא התבלה. לכן הוא היה נצחי.
הנחש, שכנע אותו לקבל מעבר למה שהוא יכול לקבל ומעבר למה שהוא צריך לקבל. זאת אומרת, לקבל אורות שהוא לא יכל היה להכיל. זאת אומרת, למשוך שפע מעבר למה שנדרש. או מעבר למה שהיה אפשר לטפל בו. ומאז אנחנו תמיד מושכים יותר ממה שאנחנו יכולים.
זאת אומרת, יש דברים שהם הכרח. ההכרח לא יגונה ולא ישובח. אנחנו חייבים לאכול, אבל תמיד אנחנו אוכלים יותר. אפשר להגיד שלכל אחד מאיתנו יש בדיוק את מה שהוא צריך להתפתחות הרוחנית שלו. בדיוק, גם אם יש לנו הרבה כסף או קצת כסף. בין אם אנחנו גרים פה או שם. להתפתחות הרוחנית שלנו לא חסר לנו כלום. אבל, מכיון שמשך מעבר למה שהיה נכון, משך אור באיסור, יצר פרוד גמור.
הפרוד שאדם הראשון יצר, ומכיוון שמשך את האור לכלי שלא מתוקן, האור הסתלק. אבל הרצון, התשוקה הזאת, נשארה. ואז נשארה בו ובנו תשוקה למותרות. ואז אנחנו רוצים, יש לנו תביעות מעבר לתביעה הלגיטימית, יש לנו תביעות מעבר לכך, ומשם מגיעות כל הצרות שלנו.
על האכילה הזאת, אנחנו עכשו מכפרים. את הרצון הזה, את אותו רצון לקבל, שהיה אסור לגעת בו, אותו עץ הדעת, שהיה אסור לאכול, עכשו אנחנו נותנים את זה לרצון של הארץ. לרצון של ארץ ישראל. ארץ ישראל זה עולם הקו. זה לא העיגולים. זה עולם שיש בו מידה ועולם שיש בו סדר. את הפרי הראשון אנחנו מקדישים לבורא.
זאת אומרת, את התענוג הזה שלא יכל היה האדם הראשון לעמוד בו, את זה אנחנו מקדישים לבורא כי זה שייך לו. לדעת שהפרי הזה בא לי מהבורא. זאת אומרת, הפרי הזה זה האגו שלי. זה הרצון לקבל שלי. את זה אני מוסרת לבורא ואני אומרת לו תקח את זה ותתקן לי את זה.
כל העבודה שלנו זה לתקן את הרצון שלנו, את האגואיזם שלנו.
משתתפת: פיריון והפריה, זה שמוסרים את הפרי לבורא זה יכול להפוך למשהו מפרה.
אורנה: נכון מאוד. זה יפרה את הרצון להשפיע.
משתתפת: מה שאנחנו מקריבים את האגואיזם הכי גדול, זה עודף. זה החלק העודף שלנו, החלק שאנחנו לא צריכים אותו.
אורנה: זה החלק שצריכים אותו בשינוי צורה. אנחנו מקריבים אותו. את החלק הזה הגדול של הרצון לקבל, קח ותחזיר לי אותו אחרת. מתוקן. זה האור חוזר.
משתתפת: מחפשת את היחס של זה לזה שאמרת עבור ההתפתחות ועבור מה שאנחנו צריכים יש לנו בדיוק.
אורנה: את כל מה שעודף. את כל מה שאני רוצה בשביל הנהנתנות שלי. שיכולה לבוא לידי ביטוי, כמובן, בהרבה צורות. כל אחד יש לו את הצורה שבה הוא מושך אור מעבר למה שצריך. את זה אני מקריבה.
משתתפת: מה שאנחנו לוקחים במעבר, העודף הזה, הוא למעשה הפוטנציאל לכלי הגדול שלי לקבל את האור בבוא היום.
אורנה: רק אם אני מקריבה אותו לצד ימין. רק אם אני מסכימה לותר עליו ומוסרת אותו לתיקון.
אנחנו לא זורקים את הביכורים. נותנים אותם. מי שאוכל אותם זה הכהנים והלויים. וגם הביכורים הם הפירות הטובים ביותר. בניגוד לקין שנתן מפרי האדמה, אומר רש"י, הוא נתן מהשאריות, מהפסולת של הפירות בעוד שהבל נתן מנחה מהבכורות של הצאן.
ואם כבר מדברים על קין והבל, אז ענין הבכור זה ענין תיקון האחווה. כל התורה באה לתקן את האחווה, את הפירוד, שבא לידי ביטוי, אפשר להגיד שאפילו אצל האדם הראשון שהוא אמר, ששאל אותו הבורא מי גילה לך?
אז הוא אמר: היא פיתתה אותי. הוא אפילו לא דיבר איתה. הוא אומר היא. בין אדם וחוה אין שום שיח. ואח"כ זה בא לידי ביטוי בקין והבל. אומר הרב מניטו, יהודה אשכנזי, שלשאלתו של הבורא, אי הבל אחיך? אז קין אומר, אני לא רוצח. לא כתוב בתורה כך. אומר מניטו, שבמקום לשמוע אני לא רוצח אני יכול לשמוע.
משתתפת: אני לא רוצה.
אורנה: אני לא מה?
משתתפת: אני לא רוצה-אח.
אח"כ אנחנו פוגשים את ישמעאל ויצחק שאין גם שיח גם ביניהם.
משתתף: הוא אומר "השומר אחי אנוכי?"
אורנה: נכון. במדרש. זה אותו דבר בעצם. השומר אחי אנוכי, זאת אומרת, מאיפה אני יודע איפה הוא. אני לא רצחתי אותו. זה מה שהוא אומר. ולא רק זה מה שהוא אומר, הוא אומר אין לי תפקיד לשמור על האח שלי. במקום להגיד, אני הבכור, יש לי תפקיד לשמור על האח שלי. אבל גם הבל חוטא. בבראשית בפרקים הראשונים, נאמר על חוה – ותלד את קין. ואח"כ נאמר, ותלד את אחיו, את הבל.
זאת אומרת, היא ילדה את זה שיכול להביא את האחווה. את האח. את זה שמוגדר דרך היותו אח. אז גם הבל, לא מילא את תפקידו כאח. יש לנו את חטא האחווה כבר מבראשית, מי עוד אחרי יצחק וישמעאל, את מי רואים עוד, שני אחים שהיתה ביניהם?
משתתפת: עשו ויעקב.
אורנה: נכון, עשו ויעקב, אח"כ מגיעים ל- 12 השבטים שמנסים להרוג את יוסף. אבל כאן כבר יש תיקון. התיקון הוא שיוסף מבקש את בנימין. ולא מוכן לשחרר אותו כי לכאורה הוא גנב גביע. אותו גביע שיוסף טמן בתוך השקים שלו. אז יהודה, שהוא לא האח הביולוגי שלו, הוא רק חצי ביולוגי ויוסף מאותה אמא ואותו אבא, אז יהודה, מוכיח אחווה.
ספר בראשית מסתיים בפרשת ויחי. פוגשים את יהודה במילים: "ויגש אליו יהודה". ויהודה מוכן לשים את עצמו ערב במקום בנימין. ואז כמובן מתחילה כל הסאגה של יוסף, שהתחיל לבכות ולא יכל כבר להתאפק. יהודה מקריב את עצמו לטובת בנימין ואז יש את תיקון האחווה.
ברגע שהאח הבכור מסוגל לקבל אחריות על אחיו מתוך אהבה, אז ההיסטוריה יכולה להתחיל. ענין נוסף של בכורה, זה תיקון הפירוד שהתחיל מאדם וחווה. ועד שאין את התיקון הזה, לא מתחילה ההיסטוריה. הכל פרה היסטוריה. ההיסטוריה של האדם יכולה להתחיל רק כשיש את תיקון האחווה. ואז זה למעשה, זה התיקון שלנו. כל התורה על רגל. אחת.
ואהבת לרעך כמוך. האחריות ההדדית שלנו אחד על השני. האחים והאחיות הרוחניים שלנו. זה לאו דוקא האחים והאחיות הביולוגים שלנו.
משתתפת: יש עוד משהו מרגש, שבשיעור קהילה האחרון, הקדשתי את השיעור למקום שלנו במשפחה בסדר של האחים והמשמעות בביוגרפיה ובקרמה שלנו. מעניין. הסינכרוניזציה.
אורנה: סינכרוניזציה, מה זה אומר? זה אומר שמשהו מהעולם הסמוי יתגלה בתוך העולם הגלוי. קשרים שהם בד"כ סמויים מהעין.
משתתפת: זה למעשה תחילת הערבות ההדדית.
אורנה: נכון. זו תחילת הערבות ההדדית. למעשה זה התיקון שלנו. התיקון שלנו זה תיקון הפירוד. תיקון הפירוד של המלכים, שזה המלכים שנשברו, 7 מלכים. שבירת העולמות, שכל אחד אמר אני אמלוך. לא עניין אותו האחר. 7 המלכויות. מלכות של כל ספירה וספירה בעולם הניגודים, קיבלה את האור הגדול לעצמה. ומלכות של כל ספירה וספירה נשברה.
כשאנחנו מקבלים את האור רק לעצמנו, אנחנו נשברים. זה תיקון של שבירת הכלים. תיקון האחווה זה תיקון של שבירת הכלים ואח"כ נשירת האברים של האדם הראשון עד שכל השושלת שאמרנו, אדם וחוה, קין והבל, וכו' עד שמגיעים לתיקון של יהודה.
לכן, המשיח יבוא משבט יהודה. משיח זה לא אדם. משיח זה רמת תודעה. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ מרצונך אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא
טנא בפרוש הרגיל זה
משתתפת: סל
אורנה: כולכם כשהייתם קטנים הבאתם ביכורים. סלינו על כתפנו. טנא בחכמה זה ראשי תיבות של טעמים נקודות ואותיות. שזה חלק מטעמים נקודות תגים ואותיות. מה זה טעמים? כל הדבר הזה מדבר על הכלי. על כלי שהוא רצון. אותיות זה הכלי. האותיות, השחור על גבי לבן, זה החסרון.
למשל אם השם שלי מתחיל ב- א' זה אומר שמה שחסר לי זה התכונות של הא'. זה האתגר שלי. או השם של כל אחד. למה זה חסר לי? כי זה השחור. השחור ע"ג הלבן. הלבן זה האינסוף, האור. כדי לקבל את האור, כדי לראות שיהיה לי חסרון באור, אני צריכה אותיות. אני צריכה את השחור הזה. זה האותיות. זה הכלי.
יש את הנקודות, שזה התנועות (הניקוד), שהן מניעות את האותיות. ויש את הטעמים, זה החוויה של האור, ויש את התגים, אותיות שמסומנות בסימן קטן. הטעמים זה הסוד של הטנא. של הטנתא. טעמים נקודות תגים אותיות. שליח הציבור כשקורא התורה, הוא קורא אותו בניגון מסוים, לומדים את הניגונים האלה. לכל ניגון יש משמעות. למשל, כשמתארים את יוסף שהוא עומד בפיתוי של אשת פוטיפר, יש שם השתהות, מעין סלסול שמראה שזה לקח לו זמן.
בפרשה כשמדובר על יוסף שמשאיר את בגדו אצל אשת פוטיפר, אז יש סלסול – תו שמגלה לנו את הסוד של מה שכתוב. היתה שם השתהות. זה לא היה כל כך פשוט. זה הטעמים.
טנא זה כלי מתוקן. כלי שהחכמה התפשטה אליו, הסתלקה ממנו ויצרה חיסרון. יצרה אותיות. מה זה כלי ראוי? זה כלי ראוי לתפקידו, שהאור התפשט אליו והסתלק ממנו ואז הוא מרגיש את הכמיהה. והכמיהה, החסרון זה האותיות.
בהתחלה קראנו את החלק בפרשה שקוראים ביום א', אח"כ שני ושלישי וכו'. לא נוגעים בחלק של מעשר.
משתתף: מה זה באמת, השני, שלישי, רביעי?
אורנה: זה ימים. כשאתה קורא את הפרשה ביום א', אתה יכול לקרוא עד א'. וכו'.
משתתף: זה מומלץ ככה לעשות?
אורנה: לא יודעת על זה מספיק.
משתתפת: זה גם ההפסקות במהלך קריאת התורה בשבת. יש שם הזמנת, לוויים, ישראל וכו'.
אורנה: נכון ואז יש בין חלק לחלק, מזמינים חתן תורה לעלות.
משתתפת: אתייחס לענין מהתחלה, עד שהכהן לוקח מידך את הטנא אתה צריך לעבוד הרבה מאוד. ועד שאתה מניח אותו, צריך להגיד תפילה מסוימת ואת כל הכוונה ואת החיבור, ורק אח"כ אתה מניח אותו. זאת אומרת, יש כאן בעקבות הקריאה שלך, אפשר להסתכל בין השיטין, המון פעולות מהתחלה ועד לקח הכהן. מהרגע שלקח הכהן אתה עוד לא יכול להניח אותו להגיד משהו.
אורנה: זה תהליך. זה מסע.
א} וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ
שימו לב, שאתה בא לארץ שה' אלהיך נותן לך. שלא תחשוב שבאת בשנת 48, ושקיבלת את זה בזכותך. זה הזמן, זה היה הזמן של החזרה לרצון, לארץ ישראל. אומר רש"י, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך…. הוא אומר, לא התחייבו בבכורים עד שכבשו הארץ וחילקוה.
זאת אומרת, כל הביכורים, עד שלא היה כיבוש הארץ, עד שלא היה כיבוש הרצון העצמי, אני לא יכולה לתת מנחה. ואז אומר הפסוק, ארמי עובד אבי וירד מצרימה. עכשו מתחילים להתוודות על כל הארמי שבי. ארמי, אותיות – רמאי. על הרמאי שבי שירד מצרימה, שירד לרצון הכי גדול. אני מתחיל להתוודות על הרמאי שבי אבל אני גם שמחה שאני מגלה את זה. אני שמחה שהגעתי לאמת. והאמת היחידה שאני יכולה לגלות זה האמת על עצמי.
אז אני שמחה שאני מגלה את הרמאי שבתוכי. את מצב האמיתי ואני יכולה להגיד אני מביאה את הביוגרפיה שלי. הביוגרפיה של האני שלי, של הנשמה שלי, אני מתוודה בפני הכהן. הכהן שבתוכי. ואני מתוודה על זה שחשבתי שכל הפירות שהשגתי בחיים שלי זה היה בזכותי. אני מתוודה על כל הפירות שגנבתי.
משתתפת: עצם הידיעה, הגילוי, גילוי האמת על עצמי, זה חסד וחיבור עם אלוהים. כי רק בזכות זה, אתה מגלה את זה. הוא עושה איתנו חסד שנוכל לגלות את האמת אחרת היינו בהסתרה.
אורנה: לחלוטין. רק כשאני מביאה את השמאל לימין, אז נולד קו האמצע שנקרא, תתן אמת ליעקב. הוא נקרא אמת. רק כשאני מסכימה להיות מודעת למקומות שאני לא רציתי להיות מודעת, מכפיפה את זה לחסד, אז נולד קו האמצע שהוא האמת.
דרך נוספת להסתכל על זה, ההורדה למצרים, הוא הוריד אותי למצרים, זאת אומרת הוא הוריד אותי למקום הכי נמוך כדי להוציא אותי משם באותות ובמופתים. זאת אומרת, שלפעמים עד שאנחנו לא מגיעים למקומות נמוכים, אנחנו לא מבקשים את עזרתו. אנחנו עדיין חושבים שאנחנו יכולים לצאת מהמצרים בכוחות שלנו. אנחנו מנתחים את הארוע, אנחנו מתגברים. בפעם הבאה לא נעשה את זה.
עכשו אנחנו יודעים שזה לא בסדר. אז יש לנו כוחות. אז, מורידים אותנו עד מצרים כדי שאנחנו נזעק ותעלה שוועתנו ואנקתנו השמימה כי זה האופן היחיד שגורם לנו להתחבר אליו. עד שאנחנו לא מגיעים אל התחתית, אנחנו עדיין בפירוד. אנחנו עדיין חושבים שאנחנו יכולים להסתדר. רק מתוך המצוקה, הרדיפה. בזוהר מדובר על פרשת הברכות והקללות על הרדיפה שרבי שמעון בר יוחאי נרדף על הרדיפה של חבורת הזוהר ע"י הרומאים. שזה גם כן הרמאים.
ומתוך המצוקה, שזה שייך לנו, הזוהר שייך לנו לדור אחרון, מתוך המצוקה מתגלים לנו אורות מאוד גדולים. רק מתוך המצוקה המאוד מאוד גדולה שלנו. אז ארמי עובד אבי זה הירידה שלנו למצרים. אנחנו אמורים לחזור לשורש שלנו. זה אצלו, שזה עולם האצילות. שארץ ישראל מסמלת את עולם האצילות, זה ענף מאוד מאוד חשוב של עולם האצילות, אנחנו נקראים לתשובה. לשוב אליו. וזה מתחבר ליום כיפור.
אנחנו נקראים לשוב אליו, זה נקרא לשוב אל השורש שלנו. ואם חס וחלילה, אומר בעל הסולם, אנחנו חושבים שלא קיבלנו עזרה ממנו, אלא במקרה שפר עלינו מזלנו, או במקרה הדבר הזה קרה לנו, הנחלה הזו שאנחנו נחלנו. אז אנחנו מזמינים את הקליפה לשלוט עלינו. זה בחזקת ושפחה כי תירש גבירתה. אפשר לשייך את זה להגר שקלטה שרה בעיניה, אחרי שלהגר היה ישמעאל, אז קלטה גבירתה בעיניה.
זה השפחה. השפחה זה הרצון לקבל, מצרים, הוא יורש את הגברת. זה כשאנחנו מייחסים לעצמנו אנחנו הורשנו לעצמנו את הנחלה.
משתתפת: המילה אבותינו זה מהמילה מאוויים שלנו. זאת אומרת, אבותינו זה גם הרצונות שלנו. וכשאמרת רק מתוך המצוקה והרדיפה מתגלים לנו אורות מאוד גדולים, אז ארץ זבת חלב ודבש, חלב זה אור של חסדים, ודבש זה החכמה האלוהית. זה בתוך ההבטחה.
אורנה: זה בתוך ההבטחה. וזה רק מתוך ארמי עובד אבי שירדנו למצרים. למיצרים. לצר, למקום הצר. זה אותו מקום שזה נקרא, תעלת הלידה. המקום הצר שאנחנו עוברים בדרכו כל אחד בלידתו, חוץ מאלה שנולדו בניתוח קיסרי. זה עובר את המקום הצר.
משתתפת: הבהרה לגבי מה שאמרת בסוף, על זה שאם אנחנו מייחסים לעצמנו את מה שהגיע אלינו, אז אמרת, זה לא שזה יורד לקליפות, אלא שהקליפה הופכת לשלוט עלינו. את יכולה להסביר לגבי זה?
אורנה: זה נקרא שפחה כי תירש גבירתה. מה זה קליפה? מאיפה הקליפה יונקת את האור שלה? אנחנו מזינים את הקליפה. צריך שיהיה קליפה. כי קליפה שומרת על הפרי עד שהוא בשל. והיא גם יונקת את החיות שלה מהפרי. אבל, היא יכולה לחנוק את הפרי. לקחת הרבה יותר חיות, אורות, ממה שמגיע לה. את שאלת לפני כמה ימים, מי מאיתנו מכיר סרט על מישהו שמתוודע על הרוע שלו.
ואז עניתי לך, מישהו שלא מתוודע לרוע שלו, דוריאן גריי, זה דוגמא טובה לקליפה שיורשת את כל האורות. הרוע שלו מקבל את כל האנרגיה. כל העצמה הולך ומשרת את הרוע. זה נקרא קליפה ושפחה.
משתתף: זה ברגע שאתה מייחס לעצמך את מה שאתה עושה.
אורנה: בין היתר. אתה חוטא בחטא הגאווה ומתחיל להרגיש גם שאתה על אדם ואז לאט לאט בלי לשים לב אתה מתחיל להתייחס לאחרים כאל תת אדם, או כאלה שהם כאן כדי לשרת אותך, כי ברור, כי אתה נעלה. ולאט לאט אתה גורם לפירוד בעולמות. וזה נקרא שהאורות נופלים לסיטרא אחרא.
משתתפת: יש בפסוקים כל הזמן תנועה בין האקטיביות שנדרשת מהנברא לזה שכל הזמן יש תזכורת שזה בעצם הבטחה של הבורא, שזה ניתן ממנו. וגם המון פעלים שאפשר להבין אותם גם כציווי וגם כאפשרות. זה מה שאתה צריך לעשות אם אתה רוצה להגיע.
אורנה: יפה מה שאמרת. אותו דבר גם הקללות. הקללות אפשר להבין אותם כקללות אבל אפשר להבין אותם שזה מה שיקרה לך אם אתה לא תלך בקו אמצעי. הקללות כאן הם קללות מאוד חמורות, אבל הן למעשה תאור מצב. זה מה שיקרה לך אם אתה תתרחק. ואם תסתכלו בקללות, זה קורה וקרה באנושות. כל מה ששם מתואר.
אם אתה תסטה, אז זה יקרה כתאור מצב לא כעונש.
משתתפת: במיוחד לעם ישראל
אורנה: לכן אתה מוזמן אל הכהן. להביא את הפירות של הבכורה שלך, הביכורים שלך, לכהן. אם לא, אז צד השמאל הוא ינצח. זה תאור מצב. אבל יש לך אפשרות שזה לא יקרה. כלומר, קללה זה לא עונש, אלא תאור מצב שמתארים לך איך אתה יכול למנוע אותו.
בהתחלה אתה לא יודע שהכל ניתן לך מהבורא. כי אתה בא אל הכהן, ומה אתה אומר לו? הגדתי היום לה' אלוהיך. לאלוהי הכהן. אתה עוד לא לגמרי מודע מי מנהל פה את חייך. עד שאתה מבין שאלוהיך, של הכהן, זה גם אלוהיך שלך. וזה הקריאה של שמע ישראל. אנחנו אומרים שמע ישראל סבא, ישראל סבא זה לא אנחנו. אנחנו קוראים ע"ש ישראל, זה ספירה. זה 7 התחתונות של בינה שזה גם זעיר אנפין. שמי שאלוהיך, הוא גם אלוהיי.
שמע ישראל ה' אלוהיך ה' אחד. הוא גם אלוהיי.
משתתפת: ומה שם אלוהיך ולא שם אלוהינו?
אורנה: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. זה אותו דבר, שמע ישראל, השם אלוהיך הוא גם אלוהינו.
משתתפת: באמת לא הבנתי איך כיפור אומר, ניגש לכהן ואומר ה' אלוהיך, לא הבנתי למה הוא מייחס
אורנה: בשמע ישראל זה אותו אלוהיך. שמע ישראל, זה שהוא אלוהיך, הבורא, הוא גם אלוהינו. אני באחדות.
משתתפת: אפשר גם לראות את זה כאינקרנציה ואקסקרנציה. התהליך הזה שבהתחלה הילד הקטן שמרגיש את עצמו אומניפוטנטי, אין את ההפרדה, אין את הידיעה שיש שם אני, והתהליך של ההכרה בזה.
אורנה: וגם אומרים לנו, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם.
אומרים לנו שתמיד יש לנו תחושה שבימים אחרים היה כהן יותר גדול. אבל אתה הולך לכהן שיש בימים ההם. זאת אומרת, אתה לא הולך לשטיינר או לא הולך לבעל הסולם. אתה בא לכהן שבימים שלך, שבדור שלך. גם אם יש לך תחושה, או אפילו ידיעה, שהכהן שהיה לפני זה, היה יותר גדול, הוא לא בדורך. לך לכהן שנמצא בימים שלך.
משתתפת: זה גם מראה את העל זמניות של הכתוב הזה. אין לזה זמן, אז תמיד, בימים שלך, אתה הולך לכהן שלך.
אורנה: זה מראה את העל זמניות של התורה. שזה הכהן שבימים שלך, אליו אתה הולך. לא משנה אם לפני זה היה כהן יותר גדול, הוא לא בימים שלך. אתה הולך לכהן שבימים שלך. יש לנו תמיד נטיה לחשוב, שאנחנו יותר גדולים מהכהן שבימים שלנו. טוב נו, אם היה בא אלינו, בעל הסולם ומדבר איתנו, בסדר. אבל, אנחנו יותר גדולים. לא כולנו כאלה, אבל חלקנו. יש לנו נטיה לחשוב שאנחנו יותר גדולים מהמורים שלנו.
אז לא. המורים שלנו זה הכהן אשר בימים ההם.
והכהן הזה הוא מקבל כוח מהבורא לעזור לנו. לא לחשוב – או.קי אני, הכהן שלי אני ראיתי אותו כבר, הוא סתם אדם רגיל. לא לחשוב ככה. כי אז אנחנו פוגעים בעצמנו. כי הכהן הזה, שהוא הכהן שלי, הוא מקבל כוח כדי לעזור לי.
סיפרתי לכם, שאני הלכתי לצבי בעקבות בעלי ובעקבות חבר שלו. הם הכירו אותו לפני. ואז היה לנו, לשלושתנו יועץ אחד. אני הייתי אז בתקופה מאוד קשה בחיי, וכשהם דיברו עליו, על צבי האנושי, הרגיל, אמרתי להם אני לא רוצה לשמוע. הם צחקו עליי.
אמרתי, לא רוצה לשמוע, זה צבי שלכם, לי יש את צבי שלי. הרי החשיבות שאנחנו נותנים לבן אדם, היא זו שעושה אותו חשוב בשבילנו. ומבחינתי, הוא היה הכהן שלי, ולא ענין אותי מה הם חושבים עליו. לימים זה כבר לא היה אכפת לי, כי התחזקתי בנפשי. אבל בימים שהייתי מאוד מאוד במצוקה, אז גם הגעתי אליו, אז הרגשתי שמצאתי את הכהן שלי. אז כמובן לא הגדרתי את זה ככה, ולא רציתי לשמוע מה הם אומרים עליו.
אני חושבת שלזה מתכוונים כאן. כי דרכו קיבלתי את הכוח. ולא אכפת לי מה אשתו תגיד עליו או מישהו אחר יגיד. זה לא מעניין אותי. כי דרכו קיבלתי את הכוח. הוא היה הערוץ שלי. אז זה הכהן, "והלכת אל הכהן אשר בימים ההם". זה ככה זה. וה' יתברך נותן לו את הכוח להשפיע לנו את הדעת.
שבת שלום!