פרשת ניצבים

כ”ה באלול, תשפ”א, 2.9.2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

נקרא קצת מהפרשה. לא מתחילתה, אלא דוקא מאמצע הפרשה.

{א}  וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: {ב} וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: {ג} וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: {ד} אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: {ה} וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: {ו} וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: {ז}  וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: {ח} וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: {ט} וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: {י} כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ס) {יא}  כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: {יב} לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יג} וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יד} כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (ס) {טו}  רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: {טז} אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: {יז} וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: {יח} הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: {יט} הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: {כ} לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:

 

כמו תמיד אנחנו יודעים שאנחנו לא מקשיבים לפרשה באזנים שאנחנו מקשיבים לשיח רגיל בעברית ואנחנו גם לא קוראים אותה בשפה השגורה, אלא כל המילים הן משמעות נסתרת.

אחד הפסוקים הכי יפים שהיום ניגע בהם:

“כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: : {יב} לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:”

תכף נגע בזה, אבל קודם כל אנחנו נזכיר שאנחנו לקראת ראש השנה וראש השנה נחשב תמיד לחזרה לבראשית. הכל מתחיל מהתחלה, כמו שהבריאה… חוזרים להתחלה, לבריאה, והכל יכול להברא בתוך האדם מחדש. זה מאוד מאוד אופטימי. היכולת לחזור בתשובה, היא באמת מאפיינת את ישראל.

יש את חגי החורף ובישראל זה חג חנוכה, בחוץ לארץ זה חג המולד. אבל אין את חגי הסתיו בתרבויות אחרות. יש תרבויות שהן יותר קשורות לטבע, אז יש את חגי הקיץ, אבל חגי הסתיו הם מייחדים את מה שנקרא קו האמצע, הקו של ישראל, כי הם האפשרות לחזור בתשובה. להחזיר את הכל כמו להתחלה.

מה זה לחזור בתשובה?

אנחנו שואלים – מי חוזר למי?

וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: {ג} וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶך …”

אנחנו רואים שהחזרה היא חזרה הדדית. היא חזרה של הנברא אל הבורא והחזרה של הבורא אל הנברא. אם אנחנו נזכיר לעצמנו את הבריאה, את תחילת הבריאה, שהנברא שנקראת מלכות, סילקה את כל האורות מעליה כדי להכיר את עצמה, כדי לכונן יחס לבורא שלה, אז מהזמן שמלכות סילקה את האורות של הבורא, יש תהליך של השבה של האורות האלה. תהליך של השבה של הקשר של הנברא עם הבורא.

זו התשובה שהנברא שב, מהמילה לשוב, אל הבורא. כלומר מחדש את הקשר. אם נדבר באדם אחד, אנחנו מחדשים את הקשר בין הנפש לנשמה, או בין הנפש לאני. הזכרון שבאנו מהנשמה, שבאנו מהרוח, שבאנו מהבורא. וברגע שאנחנו עושים את המחווה הזאת של התשובה, של לשוב, זה לא רק מחווה, זה חיים שלמים, אז הבורא גם יכול לשוב אלינו כי הוא גם מחפש אותנו.

אם נגיד, שהמלכות זה כלל הנשמות, מערכת הנשמות, וכשאומרים מערכת, צריך לדעת שזה לא גוף וירטואלי או גוף פונקציונאלי, זו מערכת חישה, מערכת חשה. אנחנו יכולים לחשוב על מה ששטיינר אמר, כמקביל לזה. הוא אמר את זה בהרצאות של “האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות” – 5 הרצאות, מוכרות בבית הספר שלנו – שם שטיינר אומר, שכל הרגשות שלנו והלכי הנפש שלנו הם תהליכים שקרו בעולמות הרוח להיררכיות יותר גבוהות. לא יודעת אם זו בדיוק אותה תמונה, אך אפשר להבין שכל הלכי הנפש שלנו באופן פרטי, שאנחנו חשים את עצמנו כישויות חשות, וכשמדברים על השכינה אז מדברים על מערכת הנשמות, יכולים לטעות ולחשוב שזו מערכת מכנית. לא, זו מערכת נשמות חיה, ומרגישה, וכשאומרים “להקים שכינה מעפרה”, המטרה היא להחיות את המערכת הזאת, את האורגניזם הזה שהוא כואב את הפרוד. כל אחד ואחד מאיתנו כואב את הפרוד באופן אישי אז תארו לעצמכם שאנחנו יוצרים כלל כלשהו שנקרא “מלכות” או “השכינה”, שמאז הפרוד הראשוני יש כאב נוראי ויש צורך לחזור בחזרה למי שברא אותנו. לחזור בחזרה לקשר עם עולמות הרוח.

כשאומרים, שהתשובה היא בעיקר התשובה של האור. כי האור, שזה אור אינסוף, שהוא בעצם מהותו להתפשט לתוך הנברא, גם האור רוצה להתפשט. האור רוצה להנכיח את עצמו בנברא, בשביל זה יש נברא, בגלל זה הבורא ברא אותנו כדי להנכיח את עצמו בתוכנו, כדי לממש את עצמו בתוכנו, אז יש תשוקה מאוד גדולה לאור לשוב אל הכלי כי הכלי דחה אותו. כמובן שהכלי לא יכול לדחות אותו על דעת עצמו. הבורא נתן לנברא את הכוח להתנגד אליו.

אפשר להשוות את זה לזה שאנחנו יכולים לתת לילדים, לעודד ילדים בגיל מסוים – היום זה מתארך לשנות 20, 30, אבל, פעם זה היה מגיל 18 – אנחנו נותנים לילדים את ברכת הדרך לעזוב אותנו. שלא יהיו קשורים אלינו ועם זאת הם הולכים ומעבדים את מה שנתנו להם, אבל הולכים לישויות עצמאיות. זה היה האקט של הבורא שהוא נתן לנברא מה שקראנו לו בשם “מסך “יכולת להתנגד להתפשטות האור האינסופי כדי שהנברא יוכל להחזיר אור חוזר. כדי שהנברא יוכל לבנות יחס, ולא שהנברא ייבלע בתוכו. אם האור מתפשט לתוך הכלי כמו שזה היה באינסוף, אז הכלי לא חש את עצמו.

כמו שהארי אמר , “דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור פשוט”. הוא מילא את כל המציאות כולה. אז נברא כזה, שהוא בלוע בתוך הבורא זה לא השאיפה של הקו האמצעי שקוראים לו ישראל. הקו שעומד פנים מול פנים מול הבורא, כמו אברהם אבינו, שעמד מול הבורא ושוחח איתו כאני מול אני. השאיפה להיבלע בחזרה בתוך האור היא לא השאיפה של מערכת הנשמות שאפשר לקרוא להן ישראל. יש זרמים אחרים שזו השאיפה שלהם.

אז האור הזה, שוב אני חוזרת לאור אינסוף, שהבורא המגמה שלו היא להתפשט ובכל זאת הוא צמצם את עצמו לכאורה, ונתן לנברא מקום פנוי ממנו, אך הוא שואף לחזור בחזרה, זה המטרה שלו. מה זה לחזור בחזרה? זה אומר לתת לנברא לחוש את כל העונג האפשרי שהבורא יכול למלא אותו. גם האור שואף להתפשט בחזרה הוא אכן עושה זאת, ככל שאנחנו הנבראים מניחים לו. ככל שאנחנו עושים עבודה על עצמנו, כל אחד ואחד מאיתנו, אנחנו מאפשרים לאור להתפשט אלינו ודרכנו. כל כך חשוב.

וגם כמובן אנחנו, הכמיהה הגדולה שלנו, היא לחזור לשורש הנשמה שלנו. להרגיש את החיבור הזה, כולם כאן יודעים ויודעות מה זה החיבור הזה, כי לפרקים אנחנו מרגישים אותו, את החיבור לאינסוף, את תחושת השלמות הזו, האחדות הזו. התשובה היא הדדית. גם הבורא רוצה לחזור להתפשט בתוכנו בשכינה הקדושה, זאת אומרת במערכת הנשמות שהיא נפלה, מאז אדם הראשון, וגם אנחנו רוצים לשוב לבורא.

המקובלים או בקבלה אומרים, תשוב ה’ אל ו’. ה זה מלכות, השם הוויה, י’ K ו’ K. K זה כמו ה’ אבל לא מבטאים את זה, אז הה’ האחרונה זה מלכות. היא נפרדה מה- ו’, שזה הקדוש ברוך הוא או שאם אתם רוצים זה ספירת תפארת וזה נקרא “איחוד קודשא בריכה שכינתא” (ארמית) – האיחוד של הנברא, שזה אנחנו עם האני הגבוה שלנו, עם הנשמה שלנו, או בוא נגיד איחוד הנשמה שלנו עם הבורא.

המילים האלה אולי חדשות לנו אבל כולנו יודעים את המשמעות, בשביל זה באנו. אנחנו יותר ויותר, שאנחנו מתבגרים, אנחנו מתחילים להיות מאוד מאוד קפדניים, עם הזמן שלנו, ואיפה אנחנו משקיעים אותו.

המגמה הזאת קורית כל ראש שנה – וזה מה שיפה בחגי תשרי שמאפשרים לנו כאילו למחוק “תכלה שנה וקללותיה”  ע”י תשובה את כל המקומות שסטינו מהדרך הזאת, ולחזור עוד פעם, כי הבורא רוצה אותנו בחזרה, הוא אוהב אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותו. בבריאה כאילו הוטמנו זרעים ובמהלך ההיסטוריה, הזרעים האלה צריכים לפרוח.

 אנחנו נקראים דור אחרון, אז הזרעים שהוטמנו של דור אחרון, הוטמנו מאוד מאוד עמוק. הניצוצות שנפלו לקליפות הכי גסות, רואים גם , עידן גס. אבל מצד שני הוא קשור לרצונות הכי גדולים של מלכות, של בחינה ד’, והם הכלי האולטימטיבי. זאת אומרת לגאול את התשוקות הכי גדולות. מה זה לגאול? להפנות את כל התשוקות שיש לנו, את כל כוח הרצון שלנו, את כל הכוחות והאנרגיות והאמביציות שלנו, אם כי המילה אמביציות לא כל כך מתאימה לרצון רוחני אבל לרתום את כל זה לתוך החזרה הזאת, זה אומר שדור אחרון שהוא בעצם מלכות דמלכות  זה נקרא, הרצון הכי עבה, לשחרר אותו בחזרה כי הוא יכול לקבל את האור הכי גדול.

זה נקרא העלאת הניצוצות של דור אחרון, כי לדור אחרון אם נדבר בשפה של הרב אשלג, בעל הסולם, יש את הרצון הכי גדול לקבל, וכשאנחנו אומרים הרצון הכי גדול לקבל לעצמו, בשפה שאנחנו משתמשים באנתרופוסופיה, זה האגואיזם המוחלט, האגואיזם הכי גדול שיכול להיות, ואת האגואיזם הזה צריך לשעבד לרצון להשפיע.

זה ענין אחד שרציתי לגעת היום, על הענין של התשובה, תשוב ה’ אל ו’ תשוב ו’ אל ה’. לא מדברים על י’ וה’ שזה בבחינות הרבה יותר גבוהות שלא קשורות כרגע לתיקון של שבירת הכלים. הם לא נשברו.

{יא}  כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: {יב} לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יג} וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יד} כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:

אנחנו עכשיו צריכים לשאול את עצמנו, מה קרוב אליך? איזו מצוה?

המצוה הזאת היא למעשה זו המצוה שאנחנו כיועצים ביוגרפים ותלמידים, אנחנו עושים אותה בלי לדעת שזו המצוה, והיא לחקור את חייך. היכולת שלך להבין את חייך כסיפור של העליון בתוכך. שזה שונה לגמרי מהנטייה של היכולת שלך, של 100 השנים האחרונות, הניסיון להבין את חייך כסיפור הנפש שלך. אנחנו מדברים על החקירה כסיפור הנשמה . נפש ונשמה זה לא אותו דבר. נשמה זה יותר קשור ל”אני”. בשפת האנתרופוסופיה, כסיפור ה”אני” ישלך ולא כסיפור הנפש שלך. אם אני קוראת את סיפור חיי כסיפור הנפש, אין לי תקוה. אין לי תקוה במיוחד בדור אחרון, כשסיפורי הנפש שלנו כל כך קשים, שלנו של האלוהים שלנו וכל מה שסובב אותנו, ולא לחינם זרמים של ייאוש כמו האקזיסטנציאליזם , יכלו לפרוח, כשהקשר לעולם הרוח אבד. וזה זרמים שמביעים ייאוש מאוד מאוד גדול מהחיים האנושיים.

לכן אני קוראת את הסיפור של חיי כסיפור הנפש שלי, אז באמת, במיוחד היום, אולי בכל דור ודור, זה סיפור מאוד מייאש. לכן אנחנו צריכים לעשות הכרעה לגבי המשימה שלנו ולקרוא את החיים שלנו – אנחנו עושים את זה, אני רק אומרת שזו המשימה שלנו – באופן שזה סיפורה של הרוח שחכה אותנו ככלי ורוצה להתבטא ע”י כל אחד ואחד מאיתנו באופן המסוים.

*קראנו שוב את הפסוקים מפרשת השבוע:

פרק ל

}א}  וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: {ב} וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: {ג} וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: {ד} אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: {ה} וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: {ו} וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: {ז}  וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: {ח} וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: {ט} וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: {י} כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ס) {יא}  כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: {יב} לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יג} וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: {יד} כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (ס) {טו}  רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: {טז} אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: {יז} וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: {יח} הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: {יט} הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:

משתתפת: אני יכולה לומר, שבפרוש שאני רואה שכתוב לי של “בעל הטורים”, “כי המצוה הזאת”, הוא אומר, שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן. אולי התשובה או החזרה, מה שאת קוראת – החזרה בתשובה ואנחנו קוראים לחקור את הביוגרפיה – הוא אומר שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן. כלומר, אני יכולה לראות גם בעבודה שלנו, דרך חקירת הביוגרפיה, אנחנו יכולים להיות אנשים טובים במובן הגבוה הזה, לא ע”י כך שניקח מבחוץ ונחליט שאנחנו פועלים. כלומר התיקון בא דרך חקירת הביוגרפיה, כך אנחנו מתקנים את עצמנו. המצווה הזו שקולה כנגד כל המצוות, זה השורש, חקירת הביוגרפיה היא מביאה לתיקון המידות ולא בא מבחוץ.

משתתפת: רוצה לדבר על זה שיש לך את הזדמנות להתחיל מבראשית – החזרה בתשובה. אני מרגישה שאלה דברים שיכולים להתחבר לביוגרפיה והם מאוד מרגשים.

אורנה: אוסיף ואומר עוד כמה דברים: אמרת, יפה, שהמצוה הזאת היא המצוה הכי גדולה, או יותר נכון “בעל הטורים” אמר כך. הוא אמר שזה בעצם הייחוד בין הנשמה לקדוש ברוך הוא. ומי זה הקדוש ברוך הוא? בעצם מי ברא אותנו? אנחנו אומרים באנתרופוסופיה מדברים על רוחות הצורה, שהם בראו אותנו ונפחו לתוכו נשמת חיים והם גם מכונים בשם אלוהים.

האלוהים מבחינת הספירות מכונה בינה. דוקא הצד הנקבי של האלוהות בא אל הצד הזכרי ואמר נעשה אדם. מתי אמר נעשה אדם? אחרי שכבר היה אדם מצד הטבע, אדם מהעפר – אתם זוכרים שיש שני סיפורי בריאה – היה אדם מן העפר, והוא לא ענה על הצורך של הבורא כי הוא היה כמו מכונה, או כמו חיה משוכללת. כלומר היה צריך לחרוג מהטבע ואז בינה, שנקראת גם אמא, באה אל אבא, שזה ספירת חכמה. אפשר להגיד שרוחות הצורה באו לרוחות יותר גבוהות מהן, רוחות החכמה ואולי רוחות יותר גבוהות, ואמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

“המצוה אשר אנוכי מצוך היום”. אם מדברים על אנוכי – יש באנוכי את האנך והאנך זה הזקיפות של האדם וזה גם השם של ספירת בינה, אשר אנוכי מצוך היום, והכוח הזה שיכול להתפשט לתוכנו ובעצם לחקוק אותנו ככלי. הדבר אשר אנוכי מצוך היום, זה הדיבור, שבעצם דרכו נעשתה הבריאה. נאמר לנו שגם אנחנו דרך הדיבור שלנו או שאולי גם התפילה שלנו, גם אנחנו יכולים לברוא או ליצור קשר עם הבורא. מציאות של שמים וארץ, כי המצוה הזאת אשר אני מדבר היום, היא לא נפלאת ממך, גם אתה יכול, בפיך ובלבבך.

בפיך – פה, זה שם נוסף למסך הזה שהמלכות שמה ואומרת אני לא רוצה לקבל את האור , אני לא יכולה לקבל את האור, כי אני לא יכולה להישאר אחת עם הבורא בלי איזושהי הגדרה עצמית, וכשהאור בא אליה שוב, מתפשט שוב, אז היא שמה מסך, המסך הזה נקרא פה.

זה גם חכמה , לא? פה – לא. עיניים זה חכמה.

ספירת בינה זה חוטם. אפרופו חוטם, ריח, (סוטה קצת מהנושא) אנחנו יודעים שמחלת הקורונה משפיעה על הריח, ועל הטעם, והריח הוא קשור לבינה וקשר גם להעלאת תפילה, העלאת קורבנות, חוש הטעם קשור לפה, זה למלכות, וחולי קורונה מאבדים גם את חוש הטעם וגם את חוש הריח וזה מעניין כי חושים אלה זה כאילו השכינה והקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא הוא זעיר אנפין, אבל בינה היא זאת שיולדת אותו.

הדיבור, זה הדבר, ובדיבור נברא העולם ובדיבור, בפה שלנו אנחנו יכולים לשים מסך, כלומר – מסך – אור חוזר שאנחנו מקרינים בחזרה לבורא את האור שלו, דרך זה שאנחנו אומרים אנחנו לא רוצים לקבל לעצמנו, כי באופן הזה אנחנו נתרחק מהבורא, אבל אנחנו יכולים לקבל אחרי שאנחנו החזרנו, לתוך כלי חדש, כלי של השפעה, אז אנחנו יכולים לקבל את האור שוב. ואז מלכות הופכת להיות כתר. כתר זה הבורא אבל כשהאור חוזר אז הכל מתהפך ומלכות הופכת להיות המשפיעה. האדם, כפי שהוא נברא בבריאה השניה שלו, לא מהעפר אלא בצלם הוא ישות בוראת, אבל הוא בורא רק אם הוא מתאים את עצמו לחוקים שהבורא ברא, ומה זה החוקים שהבורא ברא? זה הנתינה והשפע, ההשפעה, ולא שאני אקח לעצמי את הדברים.

אז – בפיך – זה המסך שהוא החיבור של מה שקוראים הרצון לקבל לעצמנו עם התכונה של הבורא שזה ההשפעה, וזה יוצר מציאות חדשה. כי זאת מציאות שלא היתה. מציאות כזו לא נבראה בששת ימי הבריאה, המציאות של הנברא היא רק רצון לקבל, עצם עצמותו של הנברא זה רצון לקבל עצם עצמותו של הבורא זה הרצון להשפיע. אבל מציאות של רצון לקבל שבעצם לוקח את כל התשוקה שלו ומשתמש בה, עושה מטמורפוזה, המרה, הטמרה בעל מנת להשפיע, זו מציאות חדשה – שבורא ונברא ביחד יוצרים משהו. זה עמידה פנים מול פנים, “האני” מול “האני”, כמו שאברהם עמד מול הקדוש ברוך הוא וגם משה עמד ונוצר דיאלוג בין בורא לנברא, זה משהו חדש. הבורא לא יוצר דיאלוג עם החיות, החתולים, האריות, וגם לא יוצר דיאלוג עם הטבע. הוא יוצר את הטבע, ויוצר את כל החיות, הוא גם יוצר את האדם אבל עם האדם הוא מתחיל דיאלוג.

מאוד מעניין עניין הדיאלוג עם האדם , נושא מאוד יפה ללמוד אותו על התפתחות השיח בתנ”ך.

בכל מקרה הדיאלוג הזה הוא רק, אם אני מוכנה לשים מסך על התשוקות שלי לקבל לעצמי ואז אני יוצרת כלי חדש. המסך הזה הוא גם היכולת שלי לדבר או להתפלל. הבקשה שלי להיות דומה לבורא, ואז הוא יוכל בתוך הכלי החדש הזה להשפיע את האור. ואנחנו רואים שאנחנו מתחילים להשפיע, אנחנו מתחילים לקבל עונג חדש, צריך להיזהר ולבדוק המניעים שלנו אבל אם אנחנו עושים דרך רוחנית ונכנסים לעמדה של השפעה לא מתוך רצון עצמי, ולא מתוך פחד, ולא מתוך רצון שיאהבו אותנו, זה גם חסד, גם המסך זה חסד, בעצם גם את המסך הבורא נותן, גם את היכולת להשפיע הבורא נותנו לנברא, מתי הוא נותן לנו, לכל אחד ואחד מאיתנו באופן אישי? זה מאוד תלוי ביוגרפיה. אני לא מדברת על אלה מאיתנו שבאו כישויות גבוהות של נתינה טבעית, או שבאו מתוך מסורת וחינוך של נתינה, שלא לשמה. נתינה בתוך הרצון לקבל לעצמי, אני נותנת אבל בעצם אני מקבלת לעצמי. אני מדברת על זה, כי רוב הנתינה שלנו זה משם. לוקח לנו הרבה זמן לחקור ולראות ולהסתכל מאיפה אני נותנת. האם אני נותנת על מנת לתת או אם אני נותנת על מנת לקבל.

אלה מאיתנו שבאמת שייכים למלכות דמלכות כלומר לרצון הכי אגואיסטי שיכול להיות, אלה שגדלו בבתים באופן כזה שעיצבו להם ישות אגואיסטית, כשהם עושים את ההיפוך הזה והנתינה היא ממקום אחר, אז מתחילים להרגיש מה זה עונג אמיתי. כי כשאנחנו מקבלים מתוך הכלי של הרצון לקבל, אין אף פעם שובע. זה משהו ממכר. זה כמו שאנחנו מתמכרים למתוקים.

אבל כשהרצון לקבל שלנו לוקח את כל האנרגיות שלו, ומתהפך לרצון להשפיע, מתחילים להרגיש שכינה, למה? וזה גם קשור לפסוק “ובחרת בחיים הנני נותן בפניך את הקללה והברכה”. מה זה “בחרת את החיים”? איך אפשר לצוות על הבחירה? זה מאוד מאוד מרתק.

החיים זה הקשר עם חי החיים. אם אנחנו לא בקשר עם חי החיים, אז נאמר: “רשעים בחייהם נקראים מתים”. מה זה רשעים? רשע, זה הרצון לקבל. אנחנו צריכים לחשוב הכל בתוך אדם אחד, לא בתוך שהרשעים הם שם בחוץ ולא שמענישים את הרשעים שבחוץ, אלא הכל בתוכי. אז רשעים בחייהם נקראים מתים כי הם לא חיים כי הרצון לקבל לעצמי מנותק מהבורא. מנותק בגלל שהוא הופכי לבורא, ואמרנו שברוחניות הופכיות צורה זה מרחק. אז הוא מת. אני יכולה כאילו לחיות ואפילו לחיות את החיים הטובים אבל אני מתה ואני לא יודעת את זה, מתי אדע את זה, כולנו, מתי נדע את זה?

 במוות. ימים, או רגעים ספורים לפני המוות, כל אחד מאיתנו ירגיש האם הוא החמיץ את ההזדמנות שלו לתקן את הבריאה, כלומר, להרים את השכינה מהעפר, את מערכת הנשמות הזאת, וליצור אליה יחס אינטימי.

אני בהתחלה, כשקראתי על מערכת הנשמות, כל הזמן דמיינתי לעצמי משהו מכני, כמו באינטרנט, אחרי זה הבנתי שזה משהו חי, והוא צריך אותנו, הוא צריך כל אחד ואחד מאיתנו “להקים שכינה מעפרה”. והמטרה שלנו זה להקים שכינה מעפרה, זה לעזור לכל הנשמות להתרומם. זו משימה מאוד מאוד מרגשת, וגם היא הרת גורל, ואת זה אני עושה אם אני מהפכת את הרצון לקבל לעצמי.

מה שאני אומרת עכשיו הוא גם כן פרדוקס, כי גם את זה אני לא עושה בעצמי. כל אחד מאיתנו יכול להעיד על עצמו האם ומתי, ואולי עדיין לא, הגעתי לרצון הזה, לחיבור הזה, שאני בעצם… ההשפעה היא מחברת אותי לבורא. לא במובן שאני מקבלת הכרה או איזשהו עונג נפשי, צריך מאוד מאוד להבחין בין עונג נפשי להתפתחות נשמתי, או של האני, אלא פתאום נכנסתי לתדר, או לגל, ששם אני נישאת על “כנפי השכינה”, אפשר לומר כביטוי ואולי לא רק כביטוי. ואז אני יכולה להבין שאני הצטרפתי לבריאה. הצטרפתי בחזרה, הצטרפתי לאלה שמתקנים את הבריאה.

הדבר הזה ב”פיך ובלבבך לעשות”. הוא אנחנו, אנחנו, עם האור חוזר שלנו. הוא מלכות. מלכות זה כולנו.

משתתפת: בהקשר של “פיך”, גם בתוך הפרשה יש את הברכה והקללה, יש את שתי אפשרויות של הדיבור. אתה יכול גם לברך וגם לקלל.

אורנה: אנחנו יכולים גם להסתכל על הפסוק – “לא בשמים היא לאמור, מי יעלה השמימה” ולהסתכל באותיות הראשונות של מי יעלה לנו השמימה, מי יכול לדמיין, לדמות, או לכתוב, עושים את זה הרבה פעמים, כמו שאמר משתתף – אני לדודי ודודי לי – זה אלול.

אותיות ראשונות של מי יעלה לנו השמימה – ראשי תיבות של מיל”ה. ומילה יש לה שני מובנים. אחד זה הצרוף של האותיות , אותיות זה כלים. כלים אפילו במובן הפשוט, כשאני מדברת במילים ואותיות, זה כלי למחשבה שלי, שאני רוצה להעביר אליכם. אותיות זה כלים. אני לא יכולה להעביר לכם מחשבה בלי כלי. אני יכולה עכשיו לשבת כאן דוממת וכאילו להעביר לכם בטלפתיה את המחשבה שלי. אני לא באמת יכולה לעשות את זה. אני צריכה כלי. כלי זה המילים והאותיות. זה גם בפיך, זה נקרא בקבלה – חסרונות. כלים זה תמיד חסרונות, שמבקשים מילוי.

יש לנו עוד פרוש למילה – מילה – ברית מילה.

המשמעות היא להסיר את העורלה. אני חושבת עכשיו על משה, שאמר – ערל שפתיים אני, לא יכול להביע את עצמי, לא יכול לדבר. אבל הערלה יכולה להיות כאן במובן שאני אומרת, “כן זה בשמים, כן זה מעבר לים”. כלומר אני משתמשת בפה שלי להגיד – אני לא יכולה לעשות את זה.

אנחנו מכירים את זה גם בינינו, שאני אומרת – “זה גדול עלי, לא יכולה לעשות את זה, מי אני, לא יכול להיות שאצליח לעשות את זה, הכוח הוא לא אצלי”. אומר לנו הפסוק – הכוח כן אצלך, אני אומרת – מי יעלה לנו השמימה. אומרים לי, לא, בפיך ובלבבך לעשות. מאוד, מאוד קרובה אלי. הבורא נתן לך את היכולת לעשות את החקירה של החיים שלך. כי זו הבריאה השנייה, שבראו את האדם בצלם, נעשה אדם, אומרת אמא לאבא, בינה לחכמה, רוחות הצורה לרוחות יותר גבוהות, נעשה ביחד, ביחד. עד אז לא נאמר בבריאה שום דבר נעשה, הכל ויעש, זה לא שיתוף פעולה, עכשיו בוא נעשה משהו שלא היה עד עתה.

אדם, מהמילה אדמה לעליון, שתהיה ישות שנוכל ליצור איתה שיתוף פעולה בדיאלוג, זאת ישות שצריכה להשלים את הבריאה. אז אם אנחנו אומרים “לא, אני לא יכולה לעשות את זה, גדול עלי”, אז זה עורלה. את זה צריך גם כן להסיר.

משתתף: זה אפילו מופיע בפרשה – ” {ו} וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ

הוא יעזור לך לעבור את המילה הזאת על הסתרת הערלה מהלב.

אנחנו כל הזמן מקבלים עזרה, העניין הוא שאנחנו לא מבקשים. או שאנחנו מבקשים על דבר לא נכון. אנחנו הרבה פעמים מבקשים על דברים שנמצאים בתוך הטבע. שלא צריך לבקש עליהם, כי זה חלק ממערכת הטבע. אנחנו צריכים לבקש על דברים מעל לטבע, הדבר המרכזי שהוא מעל לטבע זה מה שאמרנו מקודם, להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. זה מעל לטבע, זה לא קיים בטבע. בטבע אנחנו רצון לקבל כמו כל חיה אחרת, הגוף האסטרלי שלנו זה רצון לקבל. אז אם אני באה בתפילה, נגיד בראש השנה, או מתי שאני מתפללת, זה “תעזור לי להפוך להיות כמוך”, תעזור לי לעשות משהו מעל לטבע, כי אלוהים לא מתערב בבריאה. הוא שבת ביום שבת. הוא נתן לנו להמשיך… “אשר ברא אלוהים לעשות”  – האדם יעשה את ההמשך.

אלוהים מתערב בבריאה רק בזמנים של פיקוח נפש. פיקוח נפש דוחה שבת.  עכשיו, לפי דעתי, הקורונה, זה פיקוח נפש. הנפש יכולה להיכרת. לדעתי אלוהים יתערב. אנחנו אומרים שאלוהים יוצא מהשבת שלו רק בזמן שהוא רואה שהנברא יכול להביא את עצמו לאבדון.

אבל אלוהים מחכה לתפילה שלנו, משום שהתפילה שלנו, היא כמו הקרבן שהיה פעם, כבר אין קרבנות, היא דומה לקרבן שהריח הניחוח עולה ויש בתפילה בקשה. הבקשה הזו מעוררת בעליונים זיווגים שיוצרים אורות שלא היו אף פעם. כדי שיווצר אור צריך שיהיה כלי.

אור יש כל הזמן, אור אניסוף, אחד שלא משתנה, אבל כדי שיושפע האור צריך בקשה. צריך מישהו שיבקש אותי, וזה אנחנו. אבל הבקשה צריכה להיות בקשה נכונה, אם נבקש על מה שיש ממילא בטבע, זו לא בקשה. אם אני אגיד למשל: “הלוואי שיהיה לי וילה בסביון”. אם אין לי וילה בסביון, זאת אומרת שהבורא אומר, גם בלי וילה בסביון את יכולה להגשים את המשימה שלך, את יכולה לחיות באופן שיאפשר לך לחיות את החיים הרוחניים שלך. ואם את רוצה וילה בסביון לכי תעבדי. זאת לא בקשה. ואפילו בקשה לבריאות זאת לא בקשה, כי גם זה במסגרת הטבע. התפילות שלנו אמורות להיות מעבר לטבע. מעבר לרצון לקבל שלנו.

תרגיל:

אני רוצה לשאול אתכם האם אתם מבינים מה זה להשפיע אבל לא מתוך המרחב של הרצון לקבל? מתי מישהו מאיתכם חווה את החיבור, דרך זה שהוא או היא השפיע אבל זה לא לתוך הגוף האסטרלי, או מה שנקרא ביהדות, הנפש הבהמית. זה לא ריפד את הלב האסטרלי, אלא זה החייה את הנשמה.

אז אם מישהו יכול לתת דוגמא כזאת, של השפעה שההשפעה היא לא חיבור לעצמה ולצרכים האוסטרליים שלה, זה מאוד חשוב להבחין, או לאגו, אלא הרגישה שהיא מחוברת לבורא ויש איזו זרימה מלמעלה אליה בעקבות זה שהצליחה להטמיר את הרצון לקבל ברצון להשפיע. זה יכול להיות נקודתי.

משתתפת: אני יכולה להגיד שביום שבו הרעיון הזה של לימודי קהילה והמפגש הזה, החוויה של הלומדי קהילה, זה היה מקום שחוויתי בו חוויה של חיבור.

בהחלט רואים את התוצאות של זה.

אורנה: רוצה להגיד בנוסף, שעל הרצון להשפיע אין הגבלה של אור. זאת אומרת, אנחנו נקבל כמה אור שרוצים, זה לא יגיע לאיזושהי כמיהה לא מסופקת, או משהו חולני. כמה אור שאנחנו נרצה, כמובן במסגרת הגוף נפש שלנו, ובמסגרת זה שאנחנו משפיעים מתוך הרצון להשפיע ולא מתוך זה שהרצון לקבל מקבל איזושהי תמורה. אז אנחנו רואים זרימה שהיא אינסופית. אינסוף אור אפשר לקבל.

לא פשוט לבודד את הנפש מהאני. ולא מדברת על מה שאתם משפיעים על הילדים שלכם, זה נקרא כאילו אתם משפיעים מעצמכם.

משתתף: אני מורה, וכשמורים אחרים מבקשים ממני תכנים או אם צריכים משהו, אני פשוט נותן את זה, אין לי שום בעיה .

אורנה: וכשהם מבקשים ממך להלוות להם 1000 ₪, או לתת להם 1000 ₪?

משתתף: אין לי. יש לי בעיה.

אורנה: למה אני אומרת את זה? אני אומרת שתכנים רוחניים בד”כ כשאנחנו מעבירים הלאה הרבה פעמים תכנים אינטלקטואליים אין לנו בעיה. אני לא שוללת את מה שאתה אומר, כי יש כאלה שקשה להם גם לתת.

משתתף: אני רוצה להגיד שזה לא תמיד היה ככה. כלומר, פעם הייתי נותן מתוך איזשהו אינטרס. חל איזשהו שינוי מסוים.

אורנה: אז או שאני נותן מתוך אינטרס וחל שינוי מסוים שזה כבר התפתחות, אני אומרת, תמיד צריך לבדוק את דק, כמה הנדיבות הזאת היא באמת שינוי אישיותי. אני לא אומרת שלא, חס וחלילה, אני רק אומרת, אם אתה חש שינוי אישיותי, אז אתה יודע.

משתתף: מה רצית להגיד על ה- 1000 ₪.?

לפעמים קל לנו לתת תכנים אינטלקטואליים, או רוחניים והרבה פחות דברים חומריים, כי ברגע שאני נותן משהו חומרי, הוא כבר לא אצלי. ברגע שנותן משהו רוחני, הוא עדיין אצלי. יש כאלה, שהפוך – הם שומרים על הידע שלהם בצורה כזאת, שמקנה להם כוח על האחר. המקום הזה שאני נותן , זה מקום מאוד, מאוד מיוחד. אני חושבת שצריך הרבה לאכול קש ועפר כדי להגיע למקום הזה. זה לא מקום כל כך טבעי.

משתתפת: רוצה להגיד שהשאלה קצת טריקית. ברגע שאת מתענגת על הנתינה שלך אז את כבר מתחילה לחשוב מאיפה זה בא.. זה בעייתי.

את צודקת, זה טריקי, בגלל זה עשו את הבריאה השנייה. בבריאה הראשונה לא היתה שום בעיה של האדם, הוא בדיוק היה מותאם לטבע, הבריאה השנייה היא יותר מורכבת.

זה שאתם לא שופעים דוגמאות זה רק לטובתכם. זה אומר שאתם מחונכים בבית ספר שלנו. כי היה אפשר שתושפעו דוגמאות מתוך חוסר מודעות. אבל אנחנו כבר מחונכים. לא רק אתם, כולנו, מחונכים לעשות חקירה נוקבת, כי המצווה הזאת “אשר אני מצווך היום” זו מצווה. האם אני כלי נכון, כלי ראוי. למעשה אנחנו לא מבינים משהו עמוק, או רק אני לא הבנתי, זה שלהשפיע זה להדמות לבורא. ולהדמות לבורא זה הדבר הכי נשגב ומענג שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו.

אנחנו לא קולטים את זה – או לפחות אני לא קלטתי את זה או עדיין לא קולטת – זה דבר פשוט להבין אבל לקלוט את זה… כי אנחנו כל הזמן עסוקים בלקבל. לקבל אהבה, לקבל הכרה, לקבל כל מיני. כי אנחנו כל הזמן רוצים למלא את עצמנו. וגם נראה לנו שאין לנו זמן להשפיע – אין לנו אנרגיה או אין לנו רצון. ואז אנחנו בעצם – זה מה שנאמר – אנחנו מתים. אז זה מאוד, מאוד עדין. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא מדברים על הנפש. זה לא הסיפור של הנפש. זה הסיפור של הנשמה.

משתתפת: יש לי משהו לא קשור לשאלה שלך. כשדיברת על ישראל על הקו האמצעי, אמרת זה לעמוד ישר מול הבורא, ופה בפרשה הבורא קורא לעם לא “עומדים” וכו’ אלא “ניצבים”.

אורנה: “ניצב” וגם “ממונה”, זה לא רק עומד זה גם ממונה, מישהו שיש לו גם אחריות. זה בחלק הראשון של הפרשה. אתם ניצבים, עומדים זקופים ומתוכחים, לא אנחנו אבל אברהם אבינו, מתוכח והבורא אוהב את זה. הוא רוצה שאברהם יסנגר, שיבוא עם מידת החסד שלו ויסנגר על הנבראים. שהבורא לא יצטרך לבוא עם כל התותחים.

משתתפת: קצת קשה להבין את כל הפרשות אבל יש לי שאלה, מתי שאני הרגשתי חיבור לאלוהים אני ישר מחפשת את הרגש. ישר הוא זורק אותי לאסטרלי. האם את מדברת על המצווה?

אורנה: מצווה מאיזו מילה היא באה? צוותא. חיבור. מצווה זה חיבור. וניצבים, מצווה. צריך לשים לב לשפה. האותיות זה הכלים לתוכם האור, אור התודעה נכנס. בגלל זה לקרוא את התנ”ך בשפה אחרת – אין לזה את הרבה המשמעות, הרבה רבדים הולכים לאיבוד.

המצווה הזאת, אתם ניצבים היום כולכם, אתם בצוותא היום כולכם. לפני ה’ אלוהיכם, זה שני ההיבטים של ההוויה. זה ה’ וזה אלוהים. זה השגחה אישית והשגחה כללית. זה הטבע וזה מעל לטבע.

                             שבת שלום!

print