ח' בניסן תשפ"ג , 30 במרץ 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהילים נ"א)
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי (תהלים נ"א יג)
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: {ג} וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: {ד} וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: {ה} וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: {ו} אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה.
אז אנחנו רואים שהפרשה הזו ממשיכה את ענייני הקורבנות. לפני שנכנס לפרשה נגיד שהשבוע, השבת הזאת, נקראת יום שבת הגדול. זה תמיד השבת שלפני ליל הסדר, נקראת שבת הגדול. ובפועל היציאה מעבדות לחרות מתחילה בשבת הזאת. אני אומרת מתחילה ולא התחילה כי זה קורה כל הזמן. כי אין העדר ברוחני.
מה גדול בזה? שאנחנו מתחילים להתחבר לכוח שהוא מעל למזל, מעל לקרמה. מעל מה שכתוב לנו בגורל. אין מזל לישראל. הישראל לא שולטים. הכוחות החלקיים או הכוחות האסטרליים, שזה בעצם האסטרולוגיה. אלא, רק הקב"ה שולט על ישראל, על כל מי שהוא ישראל וזה אומר שאנחנו יכולים ללכת מעל לטבע, מעל מה שנכתב בכוכבים. עם הכוח הזה. עם הכוח של קו האמצע. עם הכוח של הקב"ה.
נאמר, שבנ"י לקחו את עבודות האלילים של מצרים, שזה השה, הטלה, וקשרו אותם לרגלי המיטה וזה דרך ביזיון לעבודה הזרה. אז המזל של מצרים זה מזל טלה והוא שולט בתחילת האביב. ולמרות שזה היה הזמן של שליטת הכוח הזה שנקרא המזל של הטלה, הכוח העליון שבנ"י השתמשו בו, האור הגדול שירד לבנ"י, בשבת שלפני הסדר. בעצם השם של שבת הגדול זה השליטה הגדולה.
כתוב בפרשת בוא שזה פרשה שגם קוראים את הזוהר בפסח, למרות שזה לא עפ"י הסדר של הפרשות זוהר, היא רלוונטית לפסח. כתוב שם מישכו וקחו לכם צאן, והכוונה היא למשוך את האור והקדושה שנפלו לקליפה, לקליפת מצרים. ואז מתבטל הכוח של קליפת מצרים.
וזה מה שקרה וזה מה שיכול לקרות בכל דור ודור בתקופה הזאת. יורד אור שיכול לבטל את קליפת מצרים. זו קליפה מאוד מאוד קשה. זה קליפת הרצון לקבל בשיא הדרו ושליטת השכל על האמונה.
מהר"ל
ושבת שלפני הפסח נקרא שבת הגדול, והרבה דברים באו על זה, ואין לך לומר רק לפי שמפטירין בו וערבה לה', ובו כתיב לפני בא יום ה' הגדול והנורא, ומפני זה נקרא שבת הגדול, ופירוש זה כי יציאת מצרים נקרא גדול על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל כאשר יצאו ממצרים, ולעתיד לעולם הבא העולם הבא זה מדרגת התודעה הבאה יקנו ישראל עוד מדריגה יותר עליונה ויעשה הקב"ה עוד גדולות על כל גדולות נוראות על כל נוראות.. נקווה שזה יקרה בימינו ולפיכך שבת שלפני פסח נקרא שבת הגדול, כי כל שבת הוא מעין זכר לעולם הבא שנקרא שבת גם כן, ולפיכך השבת שהוא קודם הפסח הוא זכר לשבת הגדול שהוא יום הגדול והנורא, לפי שאותו שבת הגדול שהוא עולם הבא לכולם היה אז תודעת עולם הבא בשבת הזאת שיהיה לעתיד קודם וראשון במעלה ליציאה..
של"ה
אחר כך בעשירי בו נצטוו בלקיחת הפסח, ואותו היום שבת היה ונקרא שבת הגדול אנחנו מצפים שזו תהיה שבת הגדולה כי שבת זה נוקבא. זה ש' בת. זאת אומרת זה הרחבת חסד גבורה תפארת או בכלל כל הספירות שנפגשות בבת, במלכות. אז השבת הגדול, היא אור גדול מאוד ירד שם ואם זה זכר, זה תמיד השפעה. השבת שלפני פסח, וכולי עלמא כל העולם מודים בשבת נתנה התורה, והכל רמז אחד. זאת אומרת התורה היא המפה שלנו לחזור בחזרה למקור שלנו. היא התכנית של האדריכל. כבר אמרתי הימים רומזים לאלפים 7 ימים של הפסח והם ז' פעמים ז', שזה עד שבועות. 49. ואף שבכל ז' אלפים חד חריב המורה על השבת, זאת אומרת אחרי 7 ההארות נחרבת תבנית תודעה מסוימת מכל מקום נקודת השבת בבחינתו הפנימית מורה על עצם השבת דמות ההיולי למטה כן למעלה, והוא שבת הגדול המורה על החירות שיתבטלו השרים שלמעלה, כלומר כל הכתרים של הקליפה וזהו קשירת הטלה בכרעי המטה מיטה זה מלכות המורה על כחו שלמעלה, ונשגב ה' לבדו.
הכוח של ה' מתגלה שהוא הכוח הגדול ביותר שנמצא ביקום וכל הכוחות האחרים כפופים אליו.
אמר הרבי מקוצק
טעמים רבים נתנו למה נקראת שבת זו בשם "שבת הגדול". בוודאי אמת שהוא שבת גדול מטעם הפשוט – משום שהיו נמשכים בשבת ובעשור מן העבודה זרה – בנ"י יצאו מ- 49 מדרגות הטומאה רגע אחד לפני שהם היו נופלים לקליפות באופן שהוא בלתי הפיך וזה נקרא "גדול", על דרך שנאמר אצל יתרו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלוקים". אחרי יתרו שהוא היה הכהן של כל העבודה הזרה בתקופה הזאת, הכהן הגדול, הוא הודה: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלוקים" ששבת זו יש בה כוח למשוך עצמו מעבודה זרה הענין של עבודה זרה נדבר איך זה רלוונטי לימינו ומכל אבייזריהו דעבודה זרה, ומכל אביזרים של עבודה זרה מה שנקרא עבודה זרה, כמו גאווה וכעס וכו'.
ואצל הגדול נקרא עבודה זרה כל מה שהוא משועבד לדבר אחר חוץ ממלכות שמים, כמו שהיה אומר הבעש"ט "וסרתם ועבדתם".
שבכל שבת הוא עומד להפריש עצמו מששת ימי החול, רק שבשבת הגדול, שמשכו ידיהם מעבודה זרה, יש בו כוח יותר לזה, ובזה שמשכו ידיהם מעבודה זרה בעשור ובשבת הגדול פעלו שנשאר הכוח לדורי דורות. שכל מעשי הצדיקים פועל לדורי דורות, כי אין העדר ברוחני קל וחומר מחטא אדם הראשון – שזה שחטא וקלקל נשאר לדורות שלא נתקן עוד, האבות באו ותקנו ומדה טובה מכל שכן על אחת כמה וכמה שפועל לדורי דורות לעולם.
אז כן העבודה זרה. עבודה זרה זה לא מה שהיה פעם אצל הפרימיטיבים האלה שעבדו לכוכבים ומזלות, שזה בהחלט היתה עבודה רוחנית. זה שהיא זרה, כי היא זרה לאופי ולשליחות של ישראל. אבל זו לעבודה לכוח, לייצוג של האלוהות, אלא ייצוג חלקי, לא השלם.
אז רבי מקוצק נותן כאן סוגי עבודה זרה שמתאימים לימינו.
משתתפת: זה ממש מרתק. הוא מצטט את הבעש"ט על הפרוש של וסרתם ועבדתם. הוא לקח את זה לכיוון אחר לגמרי .
אורנה: בואו נראה מה היא עבודה זרה. מה יגיד לנו הרשע בליל הסדר?
משתתפת: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו?
אורנה: מה העבודה הזו לכם? בגלל שאמר לכם ולא לו. אז דווקא הוא לא התכוון לעבודה זרה, הוא הרשע הוא עובד עבודה זרה. בגלל שהוא אמר לכם ולא לו, אז אם הוא שם במצרים הוא לא היה נגאל. מפני שהוא עובד עבודה זרה. זאת אומרת הוא עובד את הרצון לקבל שלו. עובד את הגאווה שלו. את הכעס שלו.
אז הוא מתנגד לגאולה. לא רואה את עצמו כחלק מהעבודה של האחדות. אחדות הניגודים. מי רוצה לשתף אותנו בעבודה הזרה שכרגע מטרידה אותה. שהיתה רוצה לבקש כאן קבל עם ובנות, שהבורא יעזור לה להפטר מהעבודה הזאת?
עבודה זרה תמיד קשורה לחלקיות, זה לא השלמות, תמיד אני חלק. זה קצת, אפשר להגיד, כמו סרטן – חלק משתלט על השלם ונעשה חזות הכל.
אורנה: אני רוצה להיגאל, אני מבקשת להיגאל מלהתבונן על המקרה ולהאמין שזה הדבר השלם. מלהתבונן על נגיד מישהו מבני משפחתי סובל, ולהיות כל כך שקועה וטובעת בתוך המקרה. בתוך התופעה, שהיא חלק משלם אחד גדול שבאותו רגע אני שוכחת אותו לחלוטין. אני ממש מבקשת לזכות גבירותיי כאן, שיעשה עימי החסד הזה.
לא לעבוד את העבודה הזרה הזאת של לעבוד את המקרה. את המקרה כאילו שהוא עומד בפני עצמו.
משתתפת: אני רוצה להתייחס למה שאמרת עכשיו על סמך ארוע מתמול, שלשום, אם נניח נעלבתי מאדם מסוים, שאני לא אצבע את כולו בגלל העלבון הזה.
אורנה: את בעצם נענית לאתגר שאמרתי. לא לעבוד את החלק מהשלם.
משתתפת: זה נראה מה שאמרת, השורש לכל עבודה זרה, עבודות זרות למיניהם.
אורנה: לכל הטומאות – טומאות מהבחינה של אטום. שלא נותן לאור של הבורא לעבור. חושך. יש לך חושך שם.
הפרשה הזו מדברת על משה שמלביש את הכהן. חלק מהעבודה של משה זה לתת לבוש לכהן.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת.
{ו} וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם: {ז} וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: {ח} וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים: {ט} וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה:
אתם רואים שמשה מצטוה להלביש את הכהן. אנחנו יודעים מה זה לבוש. כי אנחנו לומדים תע"ס. מה זה לבוש? מה מאפשר לבוש?
משתתפת: לגלות את האור
אורנה: נכון. זה זיווג עם האור. אם האור בא אלי בלי לבוש, בלי שאני שמה איזשהו מסך ואור חוזר, אז לא מתאפשר לי. האור לא מתגלה.
אז אנחנו רואים שמדובר כאן בפרשה הזאת על הלבוש הנכון לקבלת האור. תראו כמה שזה מפורט הלבוש הזה. לא נכנס לפרטים אבל רק נגיד שמשה, אם אנחנו מדברים על נק' משה שבנו, בכל אחד ואחד, זה מקום הזיווג עם האור. היכולת לתת לאור להתגלות בתוכי ולנשמה לנצוץ באור של הבורא.
משה הוא מספירת הדעת. נק' משה זה ספירת הדעת שזה זיווג בין חכמה לבינה, אבא ואמא כדי ללדת את הקב"ה והשכינה שמולידים את הנשמות. האר"י אומר, שהשורש של כל הנשמות של הדור הזה, דור המדבר, נקרא דור דעה, וזה הדור שמוליך את האבולוציה עד לימינו, של מערכת הנשמות שנקראת ישראל. השורש שלהם עובר מאותם ניצוצות קרי של אדם הראשון.
מה זה ניצוצות קרי של אדם הראשון? אדם הראשון אמרו שהוא פרש 130 שנה מחוה ובעצם שפך זרעו לריק, זה קרי. ומה זאת אומרת? זאת אומרת שלא היה לבוש לניצוצות. זאת אומרת שלא היה פרי. לקח 130 שנה אחרי שקין והבל מתו עד ששת נולד.
זאת אומרת שאורות מאוד מאוד גדולים שהוא משך, בלי כלי מתאים. זה נקרא ניצוצות קרי. זה כמו קרי לילה שזרע נשפך או הקרי של "וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה". והנשמות האלה, הן נשמות מאוד מאוד גדולות שמחפשות את הלבוש שלהן. הן מחפשות את הלבוש שלהן. זה מסע לחיפוש הלבוש המתאים בכל דור ודור.
אז הניצוצות האלה, הנשמות האלה, זה עובר דרך דור המבול, שהם לא הצליחו ללבוש לבוש מתאים. "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" זאת אומרת, לקחת את האורות הגדולים מאוד האלה לרצון לקבל, ואחרי זה, זה דור הפלגה, שהוא שיפור מסוים עד הדור שיורד למצרים ועובר תהליך של גאולה ע"י זה שהוא יורד לעבדות ואז הוא מכין כלי. והייסורים הגדולים שעוברים על עם ישראל, זה הכלי שמאפשר להם לקבל את האור הגדול, לתוך כלי מוכן.
מי שעובר ייסורים גדולים, גם מאיתנו, אז או שחלילה הוא כופר, נעשה נמרוד. או שהוא נעשה ענו וכנוע, אבל לא במובן שאנחנו מבינים כנוע, אלא ענו כמו משה. ואז הוא יכול להיות כלי. הייסורים מכינים אותנו לקבל את האור הגדול לא לתוך הרצון לקבל, לא לתוך הנהנתנות, האגואיזם.
אז בעצם אומר האר"י הקדוש, הדגם הזה, הוא אותם נשמות שהיו בלי לבוש, גדולות מאוד, הם אלה שיתגלגלו מדור לדור והם אלה שהיו דור המדבר, דור דעה. אפילו גם מבחינה גשמית, זרע שלא פוגש רחם, כלי, אז לא יכול להוולד שום דבר חדש. זה נחשב לעבירה גדולה. הגשמי הוא תמיד סימן לרוחני. הרוחני זה שאתה מפסיק את האבולוציה של האור בתוך הכלי אם אתה משחית זרע.
אז כל המסע של הנשמות האלה, עד ימינו אנו, זה כי אנחנו דור דעה, כי אנחנו אותו גלגול של אותו דור שלא נכנס לא"י. שנשאר במדבר, אנחנו נכנסנו לא"י לפי 75 שנה. אז הם רוצים לחפש. זה מסע לחיפוש. זה גם מסע אינדיבידאלי של כל אחד ואחד מאיתנו שתלביש אותם באופן כזה שיהיה אפשר לממש את מחשבת הבריאה דרך כל נשמה ונשמה.
ומה זה מחשבת הבריאה?
משתתפת: להיטיב לנבראיו.
אורנה: מי תהיה מערכת הנשמות האלה שהם יהיו הכלי המתאים שהאור האלוהי ירד להיטיב לנבראיו בצורה של אור ולא בצורה של מכה כמו מבול, או מכות מצרים. הם התגלגלו בדור הזה שירד מצרימה וכל דור ודור, מאז קבלת התורה, בעצם קיבל את הלבוש הנכון. התורה היא לבוש, אבל התורה עצמה צריך להלביש אותה בכל דור ודור בפרשנות שמתאימה לרמת התודעה של הדור.
אז הלבוש של התורה שהיא גם מאור וגם אור. היא גם אור חוזר וגם אור. בשבילנו, הלבוש המתאים לדורנו, איך אני קוראת את התורה? האם אני קוראת שהקריבו קרבנות, ועין תחת עין, והסיפור של שלמה לחתוך את התינוק? האם כל זה זה באמת הסיפורים האלה? ככה אני קוראת את התורה?
משתתפת: לא.
אורנה: בדורנו הפרשנות היא פנימיות התורה. הווה אומר תורת הקבלה, הזוהר. הזוהר, האר"י הקדוש ובעל הסולם. זה הזרם שאנחנו שייכים אליו וזה הלבוש הנכון שמתאים לדור שלנו. בתקופת המדבר, לא היה קבלה. התורה עצמה, האופן שהם ידעו לפרש אותה, היה אחר מאשר אנחנו. לכן הם לא היו צריכים את הקבלה. מה שהתאים להם זה התורה עצמה. אחרי זה באה התורה שבעל פה.
ובכל דור ודור יש את האופן שמלביש את האור הזה בצורה שמתאימה לתודעה הנוכחית בכל דור ודור. האור הוא אותו אור. זה אור אינסוף. הוא תמיד נמצא כאן. השאלה היא האם אני מוצאת את הכלי בתוכי להכיל אותו.
אם נחזור לפס' א' {א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
רק על הפסוק הזה אפשר ללמד כמה וכמה עשרות שיעורים. "זאת" – מי זה זאת? לפי הקבלה.
משתתפת: מלכות.
אורנה: נכון. השכינה. והתורה. מי זה התורה?
משתתפת: זעיר אנפין
אורנה: נכון. כבר יש לנו זיווג של אור עם כלי. זאת תורת העולה. זאת אומרת, רק ע"י הזיווג של האור עם הכלי יש אפשרות של עלייה.
מי זה העולה? זאת מלכות. לאן היא עולה? מי נתן לה אפשרות לקבל אור?
משתתפת: בינה
אורנה: נכון. זאת תורת העולה. מלכות עולה לבינה, זאת אומרת, במילים אחרות, אם אנחנו מחברים לרצון שלנו לקבל לעצמנו את הכוח של בינה, שהוא כוח ההשפעה, אז האני הפרטי שלי שזה מלכות מקבל תיקוף מבינה.
אז התורה, מספקת לי, המאור הזה שנקרא תורה, מספקת לי תשובה, למי אני. כי מלכות לא יודעת מי היא. היא נק' מצומצמת. חשוכה לגמרי. וזה כל אחד ואחד מאיתנו, לפני שאנחנו מוצאים את הקשר שלנו לבורא ולנשמות האחרות, ודרכם לבורא. אנחנו נקודה קטנה, לפעמים גאוותנית, יהירה, שחושבת שהיא מרכז העולם. אבל אנחנו נקודה קטנה ומצומצמת.
ורק כשאנחנו עולים, זאת התורה עולה לבינה, רק אז אנחנו מקבלים את התוקף שלנו כפרט ייחודי שבא לבטא את הכלל. והכלל זה בינה. זה הקב"ה. הוא הכלל. ואנחנו כל אחד ואחד מאיתנו ביטוי שלו.
התורה מספקת לנו את התשובה למי אני. התורה היא כתובה באותיות ובינה זה כמו אותיות מחשבה. כי בינה אנחנו יודעים, שכמה שאנחנו יותר עולים בעולמות, אז הכלים הם יותר שורשי כלים, אז זה אותיות מחשבה. ומלכות זה אותיות הדיבור. מלכות זה הפה. מלכות זה המסך המפרש.
אז מה זה אומר המסך המפרש? מה זה הדיבור? דיבור זה תמיד תפילה. התפילה שלנו שעולה למעלה. זאת תורת העולה. אנחנו כבר לא מקריבים קורבנות. לא מעלים על המזבח הפיזי שום בהמה ושום חיה ושום עוף. אנחנו מעלים את עצמנו על המזבח. המזבח זה שם של מלכות. הנשמה שלנו ושם אני מעלה את עצמי על המזבח, ואת הרצון לקבל שלי אני מעלה על המזבח. כל קורבן וקורבן לפי הייעוד שלו.
ואני מעלה איתו יחד את התפילה שלי. והתפילה שלי היא תפילה של החסרון. לכן אני מעלה, אנחנו מעלים את זה כתפילה: בבקשה בורא עולם, אני מעלה אליך כתפילה שתתקן אותי. אני מעלה לבינה. בינה היא מבחינתנו היא האלוהים. אני מעלה אליה בקשה על חסרון. כי אני בתור "אני נפרד, אני לא שווה כלום. אז אני מבקשת שהיא תפתח לי את השמיעה ואת הראיה, לקשר את עצמי לכלל דרך זה שאני אראה מעבר למקרה.
ואותיות מקרה זה אותיות קרי. מה זה קרי? קרי שהזרע הופך למקרה. למשהו שאין לו שייכות לכלל. אין לו פרי ששייך לכלל. אז אם אני רואה, כמו שנאמר, שמישהו העליב אותי, וכל כולי מתלבשת בצבעים שחורים, זאת אומרת שראיתי את המקרה והפכתי אותו לשלם. זה צבע בשחור את כל האדם האחר. זה נקרא קרי.
וקרי הוא קרי לילה. ולילה זה תמיד גלות. בליל הסדר אנחנו מסבים לשולחן. בליל הסדר מהלילה לבוקר. מהגלות לגאולה.
אז התפילה שלי היא תפילה לבוקר. היא תפילה לחסד. בבוקר עולה אור החסדים. חסד אברהם. גם בתפילת 18 קודם כל אנחנו אומרים, מגן אברהם. קודם אנחנו מביאים את החסד. שיגן עלינו החסד.
אנחנו אומרים את ההגדה כל הלילה. מה זה כל הלילה? כל הלילה זה כל זמן הגלות. מה זה זמן הגלות? זה עכשו. אנחנו בגלות. אנחנו בבריאה. בראשית ברא. מה זה בראשית ברא. בראשית הוציא לבר, החוצה, ממנו. אנחנו לכאורה הבורא הוציא אותנו החוצה ממנו. לכאורה. אז אנחנו בגלות. הנשמה שלנו בגלות. והיא רוצה בלילה הארוך הזה של שיתא אלפי שני, היא רוצה לעשות דרכה הביתה. בלילה הזה. לכן אנחנו יושבים מסובים כל הלילה.
נאמר שישבו רבי עקיבא, ורבנים נוספים עד עלות השחר, עד שבאו התלמידים שלהם ואמרו להם, רבותינו עלה השחר.
אז זמן הגלות, זה זמן החסרונות. וכל הזמן הזה צריכה להיות אש בוערת על המזבח עד שיבוא הבוקר. עד שיאיר אור החסדים של הגאולה. זה אש על המוקד. על המוקד, זאת אומרת, שהיא ממוקדת. היא ממוקדת מאוד והיא צריכה להתפשט אלינו ולתת לנו את המיקוד הנכון.
אנחנו צריכים להתמקד, למקד את כל הרצונות שלנו המפוזרים בכל מיני חשקים ופנטזיות ורצונות. ולהגיד, איפה אני צריכה לרכז את הכל, על איזה אש, באיזה אש אני מוכנה למקד את הכל, להעלות את הכל כקטורת, כעשן על המזבח – בקשה להתקרבות. קטורת זה קשורת, בקשה לקשר.
זה בעצם הקורבן שמה שמחליף אותו בימינו, זה התפילה. שאם אני לא מתמקדת רק ברצונות האישיים שלי אלא אני יושבת בקבוצה ואני מתמקדת בגאולה, לא רק שלי, אלא גם של חברותיי וחבריי לקבוצה, אז אני בעצם ממקדת את הרצון שלי בלהקים שכינה מעפרה. ולהקים את המערכת הזאת שאם היא נמצא בעפר גם אני נמצאת בעפר. כי אני חלק מהמערכת הזאת.
ומי שיכול לתת לי את המיקוד זה בינה. כי בינה היא הראשונה שהתעורר בה הרצון להכיר את הבורא.
אז אנחנו זה המזבח. אני זה המזבח, אתם זה המזבח, ששואל את עצמו איך אני יכולה בכלל להעלות את עצמי. הפער ביני ובין הבורא הוא כל כך גדול, אז לכן אני אומרת, מבקשת, לב טהור ברא לי אלוהים. לב חדש ברא לי אלוהים.
אנחנו רוצים לב חדש. אנחנו לא רוצים את לב האבן. אנחנו רוצים לב בשר. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו כו). אנחנו מבקשים היפוך. ע"י בינה אנחנו מבקשים היפוך כי אנחנו יודעים שאנחנו לבד לא יודעים לעשות את זה. לא הצלחנו לעשות את זה עם כל ההחלטות שלנו, עם כל נסיונות השליטה שלנו בחיים. וכמה שאנחנו יותר חזקים ורוחניים דווקא ונבונים, "ואפילו כולנו נבונים כולנו חכמים", לא הצלחנו. אנחנו חייבים לבקש עזרה.
אז הדבקות שלנו כמערכת נשמות שהיא אינדיבידואלית. הנשמות מאוד מיוחדות שיוצרות שלם, אנחנו רוצים להשוות צורה עם בינה. ובינה זה העולם הבא. והעולם הבא זה לא העולם שאחרי המוות. זה רמת התודעה שהולכת ובאה לקראתנו. זה העולם שהולך ובא וכל הזמן ממקם את עצמו. כל הזמן הנשמה הזו ממקמת את עצמה. מחפשת את הזהות שלה.
כל פעם היא מסך אחר. אז היא קיבלה מסך ממשי, עם אברהם יצחק ויעקב. זאת אומרת כלי של אור חוזר שיכול להכיל את האור של העליון. כל אחד ואחד מאיתנו, גם באופן אינדיבידואלי, המסך משתנה כשאנחנו גדלים. מה שהתאים לנו לפני כמה שנים, כבר לא מתאים לנו.
אני מחפשת את הלבוש החדש, בתור כוהנת, בתור בת לעם של כוהנים וגוי קדוש. שהכהן, מה היה העבודה שלו? מה היה עקרון העבודה שלו? מה הוא אמור לעשות?
משתתפת: להקריב קורבנות.
אורנה: בשביל מי? בשביל עצמו?
משתתפת: בשביל העם.
אורנה: הוא היה צריך לעבוד לכלל. הוא משרת בקודש. המעמד שלו ניתן לו רק בזכות זה שהוא משרת אחרים. אז בתור כהן, או כוהנת, הכלי שאני יכולה לעשות, הזכות שניתנת לי להיות כוהנת זה רק בזכות זה שאני דואגת לנשמות אחרות. ואני מחפשת כל פעם את הכלי המתאים.
ואף פעם אני לא צריכה לפחוד לעזוב כלי שכבר לא מתאים לי. כי כל הזמן, ככל שהכלי שלי גדול במאור – הכלי, זאת אומרת היכולת שלי להפוך את הקבלה לנתינה, להפוך את האני האינדיבידואלי שלי. האני שהתחזק מאוד, לא מי שאין לו אני. אלא אני שהתחזק מאוד, להפוך אותו לכלי להשפעה כזאת – אני מקבלת אור חדש. אני נותנת אותו בחזרה למערכת הנשמות כולה.
היתה כאן הקבוצה של שנה א'. הם יצאו עם אורות. מישהי אמרה, זה נותן לי עכשו חומר לעבודה. זאת אומרת, האורות שקיבלתי כאן, אורות זה תובנות. התובנות שקיבלתי כאן, זה לא שעכשו אני אלך וואו, איזה כיף. אלא עכשו הם יובילו אותי לעבודה נוספת. ואז אני עושה כלי נוסף כדי לקבל עוד אור.
אז ישראל, אומר האר"י הקדוש, זה אותן הנשמות גדולות מאוד שלא היה להם את הלבוש המתאים. אז הן היו מאוד אגואיסטיות, כל אחד לעצמו, כל אחת לעצמה. זה התחיל עוד משבירת המלכים, שבעולם הניקודים אני אמלוך. כל אחד אומר אני אמלוך – בסוף נשברו.
וגם אדם הראשון שאכל מפרי עץ הדעת, ולא יכול היה לתקן את הרצונות הכי גדולים. אז כל הרצונות הכי גדולים האלה. כל הנשמות הגדולות ביותר האלה מחפשות את הלבוש שלהם. זה מסע לחיפוש הכלי המתאים.
זאת תורה העולה. "זאת", אמרנו זאת מלכות. מי זאת העולה מן המדבר? גמר תיקון זאת שעולה מן המדבר, מהמקומות הכי קשים. כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה, מקושרת לכל הריחות האלה, שריח זה הרוח.
אז מי זאת? מי, זאת בינה. כלומר מי. כשאני לוקחת את השם אלוהים ומחלקת אותו ל-מי אלה. אז החלק של מי, זה בינה. החלק של אלה, זה ג"ר דבינה. אז מי זאת העולה מהמדבר. אז אנחנו רואים את השילוב של האמא שהיא הבינה של האלוהים ושל מערכת הנשמות.
"צו את אהרון" – אומר רש"י, אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. צו זה להזדרז. אנחנו יוצאים עכשו מהר מפני שתכף קליפת מצרים משתלטת עלינו. כלומר, קליפת הרצונות לקבל הכי גדולים שבעולם. ישתלטו עלינו לא יתנו לנו לצאת. אז צו את אהרון, אומר רש"י, לשון זרוז.
אמר רבי שמעון, ויותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. והיום דיברנו על חסרון כיס. חסרון כיס זה חסרון כלי. אם אין לי כיס, אז, נתתי היום דוגמא, שמכנסים של בנות, הרבה פעמים אין להם כיסים וזה מבאס מאוד – לא יכולה לשים מפתח ולא שום דבר. צריכה ללכת עם תיק. תיק זה גם כיס.
אם אין לי כיס אין לי חסרון. אין לי מגרעת. אין לי חקיקה. ואם רוצה לשים כמה שטרות ולצאת החוצה, אז לא יכולה. זאת אומרת שחסר לי כלי לקבלת האור. חסרון כיס זה חסרון לחסרון. כי מה אנחנו עושים, אנחנו בעצם, הפרויקט שלנו, זה לאסוף חסרונות. לאסוף כיסים. אנחנו מביאים לבורא כיס. אומרים לו, תראה, הכיס הזה ריק. בבקשה תמלא לי אותו.
אבל אם יש לי חסרון כיס, אז יש לי חסרון לחסרון. אני לא יודעת. זה כמו הסתר כפול. אני בכלל לא יודעת שאין לי כלי שמסוגל לקבל את האור. אז אני לא חשה בחסרון האור. אני חושבת שאני מלאה באור. כי אני מלאה בעצמי אז אני חושבת שאני מלאה באור.
ואז כתוב, "ולבש הכהן מדו בד". אז המילה מדו זה מילה לא ברורה כל כך. הפרשנות עליה זה לפי מידה, שזה אור חוזר, שעושה מידה לאור ישר. זאת אומרת, האור חוזר מהפך את האור ישר, מלביש אותו. במה? במידות של חסד. כי אור חוזר זה השפעת חסד. אז הוא נותן מידה של השפעה ואז אור ישר, וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ הוא מבודד את עצמו, את בשרו, הוא מבודד, ע"י כלי של חסד.
זאת אומרת הלבוש של הכהן הוא לפי מידה מסוימת לכן יש כל הפרטים. ושם את החושן ושם את האבנט ושם את הכתונת. כל זה, זה מידות של ספירות, של אור חוזר שמאפשר לכהן להעלות את כל הקורבנות. קורבן העולה וקורבן החטאת. וכל קורבן כזה, התחלנו לדבר על זה בפרשת ויקרא, כל קורבן כזה יש לו משמעות אחרת.
כמו שאמרנו, מה שמחליף את הקורבנות היום זה התפילה. לא שאז לא היתה תפילה. היתה תפילה וקורבן. היום יש רק תפילה. והאור אינסוף מתפשט כהרף עין. אבל כדי להשיג אותו אנחנו משיגים אותו בהדרגה דרך המידות, דרך הספירות, דרך התכונות. זה על דרך המדרגה.
כל החיים שלנו אנחנו בונים כלים לקבל את האור הזה. זה לא רק החיים הנוכחיים אלא כמה וכמה מהלכי חיים אנחנו בונים בגדים לבוש לאור, במידות הנכונות.
משתתפת: אמרת שכל קורבן הוא כנגד משהו, יש לו מטרה אחרת. אז קורבן העולה הוא כנגד אירוע מחשבה, מה שנקרא עבודה זרה. ולכן גם הפרשנות אומרת שהמילה צו מעידה, כל פעם כשמופיע בתורה המילה צו, היא מזהירה מפני עבודה זרה. כמו שבבראשית היה "ויצו ה' את האדם לא לאוכל מעץ הדעת", הזהיר אותו מפני עבודה זרה. מפני הרצון לקבל.
אורנה: תודה רבה
בענין פסח ויציאת מצרים הנה נודע מה שאמרו ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש ודור הפלגה, סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. אמרנו מקודם, זה גם דור המבול, דור אנוש, דור הפלגה. כל חטא וחטא השכינה עלתה מרקיע לרקיע ועלתה לרקיע האחרון, הרקיע השביעי. זאת אומרת מהאדם הראשון ועד אברהם אבינו, השכינה ברחה לשמים, האור הסתלק מהכלי.
מה גרם לו להסתלק ומה תמיד גורם לה להסתלק? זה העוונות שלנו. אנחנו משפיעים על השכינה. היא עוזבת את העולם הזה. מה זאת אומרת עוזבת את העולם הזה? זה לא שהשכינה, אנחנו יודעים באמת מה קורה איתה. אבל אנחנו יודעים מה קורה איתה בתודעה שלנו. ומה שקורה איתה בתודעה שלנו, שאנחנו לא מרגישים את האלוהות בחיים שלנו. זה נקרא ששכינה מסתלקת. אני לא קולטת מציאות של שכינה. הכל , הכל קרי. הכל מקרה. החיים זה אוסף כאוטי של ארועים שקורים לי ואני לא מרגישה את השכינה שמחברת.
זאת אומרת, זה נקרא ששכינה מסתלקת. שהחיים שלי הם ריקניים. שהחיים שלי הם חסרי משמעות. שהחיים שלי לא מובנים לי. שהחיים שלי כאוטיים. ומי שהתחיל להוריד את השכינה מלמעלה מרקיע למטה, למעלה למטה זה האבות, אברהם, יצחק ויעקב, ואחרי זה משה. הוריד את השכינה למטה.
ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרים היו בחינת אותם הנצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותם ק"ל (130) שנים עד שלא נולד שת (.
זאת אומרת, אמרנו, זכר בלי נקבה, זה המשכת אור מאוד גדול, ג"ר דחכמה בלי כלי. זה נקרא נשמות ערומות. שזה הכי גרוע להגיע לעולם הבא, דרך אגב, בתור נשמה ערומה. כי אנשים מגיעים בתור נשמה ערומה, כי הלבוש שלנו בעולם הבא, אחרי המוות, זה המעשים שלנו. ואם היינו בני אדם מאוד אגוצנטריים, אין לנו לבוש בעולם הבא. אנחנו ערומים.
אז אנחנו רואים שזאת התורה, זה הזיווג של אור וכלי, ו- 130 שנה זה היה קלקול ביצירת הנשמות. זה היו נשמות שלא היה להם כלי. ובפסח אנחנו מקבלים את ה-פ-הסח. הפה זה מסך, אנחנו יודעים את זה. אנחנו חוגגים את המסך הזה שקיבלנו מהעליון שנוכל להפגש איתו בשיח על הכוונה המשותפת. ודרך התורה שבעל פה. כלומר, התורה שבעל פה זה הפה וזה צורת האור חוזר. וזה האופן שאנחנו מאפשרים לבורא להתגלות. לברר בכל דבר ודבר את הגילוי, את המידה שהוא יכול לבוא לידי מציאות בכלים שאנחנו מכינים לו.
אז הצו הזה שאני מרגישה בלב שלי את הציווי הפנימי הזה, של אני חייבת לעשות את העבודה הזאת. זה מה שמעלה אור חוזר. אז זו הנשמה שלי שהיא יודעת. היא יודעת את המקור שלה. היא חשה ומשתוקקת באופן טבעי לעשות את התנועה בחזרה לשורש. היא מקבלת מסך, זאת אומרת, פה סח, דיבור, שדרכה היא תוכל להתקשר לבורא בצורה של כוונה.
הכוונה שכשאני מקבלת ממך. אתה חשוב לי. לא מה שאתה נותן לי, לא המתנה שאתה נותן לי. אתה חשוב לי. זה מקום המפגש. וזה מאפשר לי ליצור את הכלי שהוא אור חוזר. וכשאני מרגישה את הצו, את החלק אלוהה שממעל, אני משתוקקת לעלות חזרה לשורשי. זו הנשמה שרוצה לחזור הביתה ולא יתנו לה לחזור עד שהיא לא תעשה את התכלית שלה פה.
יש לנשמה תפקיד כאן, היא צריכה להעלות ניצוצים מתוך מצרים, מתוך המקום הכי נמוך, מתוך הקליפות הכי חזקות שהניצוצות נפלו לשם.
משתתפת: זה היה עבורי שיעור מצוין. חיבור חזק מאוד. משמעותי מאוד. תודה רבה.
משתתפת: הסבת את תשומת ליבנו לרמות השונות של הדיבור. אז אני רואה כאן את וידבר, צו ולאמור. זה מעניין, מתי מדברים, מתי אומרים ומתי מצווים.
אורנה: דבר אל בני ישראל ואמור אל בנות יעקב. אמירה זה יותר רך . הדיבור הוא קשה יותר. מן הסתם צו זה אפילו קשה יותר מדיבור. עשרת הדיברות, לעומת 10 מאמרות נברא העולם.
שבת שלום!