יט אֶת-חֻקֹּתַי, תִּשְׁמֹרוּ–בְּהֶמְתְּךָ לֹא-תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא-תִזְרַע כִּלְאָיִם; וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז, לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ ויקרא יט

מנין נובע האיסור על הכלאיים? מה כל כך נורא בשעטנז, שצריך לאסור על האדם ללבשו?

כשאנו נגשים לקרוא בתנ"ך עלינו להתייחס לעובדה שכל דברי התורה אינם דברי מוסר או הטפה גרידא, אלא שבשורשם מונחת אמת עמוקה. בתנ"ך מכונה הדבר 'שורשים'.

בשורש המילה כלאיים נמצאת המילה כלא, דבר הכולא אותנו ואת האחר, ואינו מקבל המשך במציאות. ברובד הפנימי, שעטנז או כלאיים הם משל לעקרות פיזית, נפשית ורוחנית, ולקטיעת היצירה וההמשכיות. לדוגמא – מההכלאה בן סוס לאתון,  נולד הפרד, שהוא עקר ואין לו המשכיות.

בהמשך הפרשה ישנם איסורים נוספים, ביניהם איסור משכב בהמה. כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְטָמְאָה-בָהּ; ויקרא יח. ושוב מאותה סיבה – אין בכך המשכיות ויצירה.

ונאמר בתחילת הפרשה – א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

אם ברצוננו להידמות לאלוהים, עלינו ללכת בדרכיו.  בהקשר לענייננו – האל ברא עולם שיכול ואמור להתפתח ולהתקדם.

אז כדאי לשאול את עצמנו – האם מה שאני עושה בעולם יכול לעמוד בפני עצמו ולהתפתח באופן עצמאי? או שאני יוצרת תלות של האנשים והדברים בי? לדוגמא – האם אני כמורה 'בוראת'  תלמידים שיעמוד בפני עצמם, ולא יישארו תלויים בי, שתחסר להם היכולת ליצור דברים מתוך עצמם. כמו התלמידים, גם הילדים שלנו, בן/בת הזוג שלנו – האם אנו מניחים להם לצמוח לחירות וליצירה עצמאית? או קושרים אותם אלינו בסימביוזה, בחרדה או בשליטה?

print