כ"ז בניסן תשפ"ב, 28 באפריל 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
פרשת קדושים
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט יח)
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
השבוע אנחנו בפרשת קדושים. פרשה מאוד מיוחדת. אומרים שכל התורה מתומצתת בפרשה הזו. כל הליבה של התורה מתומצתת בפרשה הזאת. נתחיל לקרוא.
הזוהר אומר שהפרשה הזאת היא כלל התורה.
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר {ב} דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {ג} אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {ד} אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {ה} וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ: {ו} בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף: {ז} וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה: {ח} וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ
קודם כל אנחנו רואים: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
רואים שכאן ה' מבקש ממשה לפנות לכל עדת בני ישראל. המילה עדת קשורה גם למילה עדי. עדי זה מה שבני ישראל איבדו בחטא העגל.
נזכר בפסוקים:
וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו.
(ה) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ.
(ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.
וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם זאת אומרת, הורידו את עֶדְיָם. הם איבדו את עֶדְיָם בחטא העגל והכוונה היא לאור החכמה. לאדם הראשון היה לבוש של אור לפני שעשה להם כותנות של עור, הוא היה לבוש באור. והאדם איבד אותו. איבד את האור שלו כתוצאה מהאכילה של פרי עץ הדעת וגם עם ישראל יכלו להגיע לגמר תיקון במעמד הר סיני אבל לא הגיעו.
תולדות עם ישראל זה תולדות של החמצה. אבל אם ההחמצות הקודמות היו עדיין על סדר המדרגה, עדיין בתוך תהליך אבולוציוני נכון, אז ההחמצה שאם תהיה החמצה של דור אחרון, זאת תהיה החמצה גדולה מאוד.
אז עם ישראל חזרו על חטא האדם הראשון ולכן הם היו צריכים להתנצל מעדים, לאבד את האור שהם קיבלו אותו במעמד הר סיני. כמו שאמרנו, זה מתחיל מחטא פרי עץ הדעת, שגם כתוצאה מאכילה מפרי עץ הדעת, אדם וחווה ישארו ערומים. ערומים מלבוש. הלבוש זה הכלי, לאור. לא יכלו יותר לקבל אורות גבוהים.
אז אותו עדי, עדים, שהם איבדו בחטא העגל, אותו גוף נשמה נקרא לזה שמסוגל גם להעיד ולראות, זה אור חכמה, ראיה, את אותו עדי הם מוזמנים לקבל אותו בחזרה ע"י זה שהם יתקדשו. בתהליך ההתקדשות נבנה כלי חדש, שלתוכו יוכל האור להכנס שוב.
מה כותב זוהר על הענין הזה? על עדי ועל עדה ועל העד?
משתתפת: בהגדה של פסח יש ציטוט "שתבואי בעדי עדיים". זה על זה.
אורנה: נכון, זה על זה. זה העדי של העדיים. זה האור של האור.
מדובר בכל שיר השירים, מדובר על מלכות ועל דודה, על אהובה, שזה זעיר אנפין. על זיווג הקדוש ברוך הוא והשכינה, בכל שיר השירים.
זוהר קדושים:
הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ: (דברים ל יט) שבעת שישראל דבוקים בקו אמצעי אז יש ייחוד בין שמים וארץ, שהם ז"א ומלכות ומשפיעים להם החיים והברכה.
זה השוואת הצורה של הכלי לבורא ואז האור יכול להיות מושפע לכלי המתוקן.
ואם הם חוטאים ופוגמים בקו אמצעי, כי ממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה. אסור למשוך את הארת השמאל ממעלה למטה מפני שזה אורות גדולים מדי, והם הופכים לחושך. זה האורות שהמצרים משכו לצורך החיים הגשמיים שלהם. אם ממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה אז נפרד הזיווג לשמים וארץ ונשפע להם הקללה והמוות.
באוכלם מפרי עץ הדעת הם חרצו את גורלנו כולנו למוות. ונמצא ששמים וארץ הם עדים על מעשיהם של ישראל. ולפיכך גם ישראל עצמם, הטובים שבהם, הדבקים בקו אמצעי, וממשיכים מזיווג שמים וארץ החיים והברכה, הנשמות שלנו נעשו עדים על שליטת קו אמצעי מישראל שאינם דבוקים בקו אמצעי.
הכל באדם אחד. ישראל שבנו והלא ישראל שבכל אחד מאיתנו. הרצונות לקבל האגואיסטיים למשוך חכמה לצרכים האגואיסטיים שלנו. למשוך שפע. שפע מהעולם העליון שמתורגם לשפע ארצי גם, אבל לצרכים האגואיסטיים שלנו, לא כדי להביא גאולה לעולם.
אז התנאי של קבלה מחדש של אותו עדי, אותו לבוש אור, הוא קדושים תהיו כי קדוש אני. כשאנחנו אומרים קדוש, קדושים, קדושה, איך זה מהדהד אצלכם? איך המילה הזו מתפרשת אצלכם?
משתתפת: בשבילי זה משהו נשגב כשיש לימוד שיש בו חיבור להשראה. משהו שצריך מאוד לשמור עליו, ושהוא מאוד פגיע, דווקא כי הוא מאוד רגיש, בגלל שהוא כל כך נשגב. הוא כל כך זך, אז כל דבר מאוד קטן יכול לטמא אותו.
אורנה: לטמא, נזכיר אותיות אטום.
משתתפת: אני יכולה להצטרף לחוויה שנאמרה, ולהוסיף שקודם כל זה השתנה מאז שאני בהתפתחות רוחנית ובטח בשנה האחרונה, כי זה יושב, אני מניחה, כמו הרבה מאיתנו, על מה שהרחיק מאיתנו את ההתפתחות הרוחנית. מה קדוש, אם אין לך אלוהים, למי שאין אלוהים, בשפת העם, והיום אני חושבת שעם ההבנות הגבוהות יותר של תורת הנסתר, אז ברור שזה בבירור תמידי מהו קודש עבורי ומהו חול, וזה בדחילו ורחימו. ביראת קודש. וכל הנושא הזה של התקדשות מהי. מי אני בכלל מול, ביחס ל…, והאם אני ראויה. יש לזה מהרבה כיוונים אני יכולה לראות, מהרבה נקודות מבט, מזהירות ויראה ועדינות כזאת. חדש לחבר, לברור ולברר, כל יום מחדש. מהו חול ומהו קודש ביום יום שלי. ומה יוצא מהפה שלי, ולהיכשל כל יום מחדש.
אורנה: ולקום
משתתפת: רצוא ושוב
משתתף: באופן אינסטינקטיבי אני לא מכיר קדושה. אני יכול להיזכר בחוויות של יראת כבוד מהילדות אבל אפשר להגיד שקדושה זה לא משהו מובן מאליו. אני יכול להגיד שחווית הקדושה דורשת ממני התכוונות. זאת אומרת זה יכול לבוא בשני מצבים או מתוך התכוונות או דווקא זה יכול להמם אותי.
משתתפת: המילה קודש, או קדושה, קודם כל זה חוויה גופנית כמעט של רטט. אבל זה תוך כדי שאני מקשיבה לחברים, פתאום הבנתי שמהאופן שבו גדלתי, יש לי תמונות שהן בשבילי מתקשרות עם קדושה. הפרוכת, התורה, הכהנים המברכים. אבל עכשיו בשיחה פה אני מבינה שהקודש הזה שמעביר בי רטט היה מחוצה לי. והקדושים תהיו זה התקדשות שלנו. שזה העבודה שנעשית פה. אז פתאום זה נעשה לי ברור הבפנים והבחוץ של הקודש וההתקדשות.
אורנה: זה טוב שיש חיצוניות כי חיצוניות זה תמונה.
משתתפת: זה תמונות נשגבות.
אורנה: היא גירוי לפנימיות.
משתתף: כשאני חושב על זה אז לא באמת גדלתי על הדת פעם. אבל אם עכשו כשאת שואלת, אז ברגעים שנח עלי איזשהו אור של חיבור,
אורנה: אז אמרת חיבור, חוויה.
משתתף: ברגעי חיבור של הבנת תמונה פתאום שגם כן יש בה איזשהו סוג של מנוחה, חום, חיבור, ובמיוחד בטחון. איזשהו סוג של בטחון כזה, אני גם מתחבר לדברים שנאמרו, רצוא ושוב, עולה, יורד. אבל אלה רגעים שאני באמת מרגיש ראוי פתאום. לרגע מרגיש ראוי יותר, אפשר לומר. להרגיש ראוי.
אורנה: ראוי זה מיראה. יראת כבוד או יראת קודש.
משתתפת: בתור ילדה גדלתי בבית ספר דתי אז קדושה זה משהו שגם אני מתחברת, ליפה, זה היה משהו מחוצה לי. היה שם משהו מאוד רחוק, וגם היו חוקים מאוד ברורים והבנה מאוד ברורה איך מתקרבים. אבל מסתכלת עלי כבוגרת, והחלקים שבהם אני חווה קדושה, מה שאני יכולה לדבר, זה איך אני מרגישה שם. אני מרגישה שאני הרבה יותר צנועה, יש שם משהו בקול שלי שמשתנה, יש אמת מאוד חזקה שאני חווה. זה בשבילי, המקומות האלה, שאני מרגישה שם אותי אחרת.
אורנה: אז כולכם, אלה שדיברו עד עכשו, דיברו על משהו מיוחד, על משהו אחר. בעצם המילה קדושה זה גם ענין של הקדשה. למה אני מקדיש את עצמי.
דיברתם על איזשהי הקדשה של משהו, לאוירה אחרת, לאיכות אחרת. ובאמת הבורא אומר, קדושים תהיו כי קדוש אני. אז למה הקדוש ברוך הוא מקדיש את עצמו? כי את כל כולו, את כל רצונו?
להיטיב לנבראיו. אז כל הייחודיות שלו, ההקדשה של משהו, ההבדלה של אותו משהו מכל הדברים האחרים, ההקדשה של כל רצונו, כאשר עלה ברצונו (מהארי הקדוש). אז כאשר עלה ברצונו להיטיב לנבראיו הוא הקדיש את כל המשאבים שלו, להקדשה הזאת, למטרה הזאת, דרך הרצון שכל כולו מוקדש לתת חיים לנבראים והיטיב איתם.
אז כשנאמר לנו, קדושים תהיו כי קדוש אני, בעצם מדובר על השוואת צורה. זאת אומרת שגם אנחנו בקדושה שלנו, צריכים להקדיש את עצמנו. להקדיש את עצמנו והשאלה היא למה? והשאלה איך?
אז בישראל, תמיד מדברים ב- 3. תמיד זה קו ימין, קו שמאל וקו אמצע. אין רק קו אחד. קו אחד זה תמיד קיצוניות. אז גם יש מושג כזה שנקרא עשן. עשן זה: עולם, שנה ונפש. אז אנחנו יכולים להגיד, עולם זה מקום, שנה זה זמן ונפש זה תודעה.
אז התודעה שלנו קשורה בזמן ובמקום. נגיד, הנשמה יורדת מלמעלה, לתוך סימולציה של זמן ומקום. לכן עם ישראל יש לו מועדים זמינים מקודש. ומוזמנים לקודש. מוזמנים להקדשה הזאת. מה זה זמן?
בעצם, הזמן הוא שיתא אלפי שני. זה הזמן שניתן לנו לתיקונים. זה 6 ספירות. 6 ספירות תחתונות, שזה חסד, גבורה תפארת נצח הוד יסוד. אנחנו לא מדברים כרגע על 3 ספירות הג"ר. ג' ראשונות שזה, כתר חכמה בינה.
אנחנו מדברים על 6 ספירות התחתונות. הן ה-ו' של שם הוויה ובעצם כל העולם שלנו מתרחש בתוך ה-ו' הזה, של שם הוויה. כל הזמן שכאן אנחנו מתקנים מתרחש בתוך ה- 6 ספירות האלה, וזה בעצם הזמן שלנו, וזה מתחלק ל- 3 ו- 3. חסד גבורה ותפארת, זה מה שבא מלמעלה. זה הזמנים, המועדים, שבאים מהעליון. מה המועדים שבאים מהעליון? חלק מהמועדים בני האדם קבעו.
משתתף: פסח, שבועות, סוכות.
אורנה: המועדים שעלו ברגל לירושלים. הקדושה, תמיד אפשר לממש אותה ב- 3 מרכיבים. הבורא ממשש את זה בבת אחת. אנחנו צריכים בתודעה, במקום ובזמן. ולכן אנחנו צריכים 3 אבות. אברהם ויצחק, ימין ושמאל נפגשים ביעקב ישראל, קו האמצע. זאת אומרת, קיבלנו הוראה לקדש, ומכיון שאנחנו חיים בזמן ובמרחב, אז כאילו נתנו לנו יתדות בדרך.
יתדות, כמובן, הראשונה זה השבת. השבת זה היום השביעי שבו שבת אלוהים מכל מלאכתו. זאת אומרת שזה כבר אחרי התיקונים, אנחנו הולכים לקראת השבת, לקראת גמר תיקון. כשכל החוקיות של העולם הזה תעלם. כי אז לא תהיה שום מלאכה ושום יגיעה שאנחנו עושים כאן, וכל הייסורים ייגמרו, והשבתות שניתנו גם כל על ידי העליון, הן בעצם, תזכורת בתוך הזמן, של העל זמן. ו- 3 המועדים, הרגלים, שנקבעו על ידי העליון, הם 3 הספירות העליון של האמצע שזה חסד, גבורה, תפארת. ולעומתם יש 3 רגלים שנקבעו ע"י התחתון, ע"י הנברא. הנברא שהוא ישראל. מהם הרגלים שהם לא כתובים בתורה, החגים?
משתתפת: חנוכה ופורים
אורנה: חנוכה, פורים. קשה לחשוב על זה מפני שעוד לא הפנמנו שהגענו לשם. מי שלא הפנים את זה אז גם לא מפנים את הענין של המקום.
משתתפת: יום העצמאות
אורנה: יום העצמאות. נכון מאוד. זה החג האחרון שבו קיבצנו את כל הגלויות, זאת אומרת, את כל הרצונות של כל אומות העולם, שהתפזרנו בהם, לתוך המקום. המקום שנקרא ארץ ישראל או ענף של עולם האצילות.
אז האדם הישראלי, יכול להגשים את השיוויון צורה שלו לבורא בצורה הטובה ביותר, שהוא מבין את משמעות הזמנים. לא צריך להבין אותם בצורה דתית, גלותית. אלא בצורה פנימית קבלית. ומבין את המשמעות של ישראל כמקום ששם יש קיבוץ גלויות ואין גלות אלא גלות מדעת. כי הגלות מדעת יכולה להסתיים.
אז כמובן שהגשמי זה ענפים של הרוחני, וזה לא הרוחני עצמו, אבל זה סימנים. והסימנים האלה חשובים. ואנחנו רואים שגם בגשמי, הישראל זה לא יהדות הגולה.
בכל מקרה, חנוכה, פורים ועצמאות זה ה-נצח, הוד, יסוד. זה הנה"י. זה התחתון, זה השלישיה התחתונה. כל זה מתנקז למלכות ומלכות זה שבת.
משתתפת: מעניין שאת אומרת את זה ביום השואה.
אורנה: אני אומרת את זה בכוונה ביום השואה, כי יכלתי גם לדבר על משהו אחר. אבל, אני אומרת את זה לנוכח יום השואה.
משתתף: מי קבע את המועדים של חנוכה ופורים?
אורנה: הם לא נקבעו ע"י העליון. מי קבע את חנוכה? עפ"י החשמונאים. את פורים קבעו המקובלים. המקובלים בתקופות השונות. הם שקבעו את החגים האלה. ויום העצמאות כחג של גאולה, קבע הרב קוק. שהוא המקובל של זמננו הוא ובעל הסולם.
משתתפת: זה ענין למחלוקת בקבוצות השונות הדתיות.
אורנה: כן. לכן בגלל שמי שחי את תורת הגלות, לא מכיר בזה. ומי שחי את תורת ארץ ישראל, 2000 שנה אומרים, בשנה הבאה בירושלים הבנויה, עכשו אתם כבר בירושלים הבנויה אבל אתה ממשיך להגיד ירושלים הבנויה.
אז המקום הוא ירושלים. המקום הוא ישראל. חג העצמאות זה החג השלישי שמשלים את השלישיה התחתונה וכמובן השבת היא השבת הכללית, שזה האלף השביעי כי הקדושה והמקום והמרחב שבו הבורא משלים את הביטוי של הרצונות שלו כלפי נבראיו.
אז אם אנחנו רוצים להיות קדושים, אז אנחנו צריכים להבין שהליכה בקו האמצעי, זאת אומרת, לכפוף את השמאל לימין, זאת אומרת השמאל משנה את הכיוון שלו במקום שיתפשט למטה הוא כפוף לימין, והימין גם כן משנה את הכיוון שלו, במקום שהוא יעלה למעלה, הוא בינה, הוא זה שישפיע. במילים יותר פשוטות אנחנו לא מקבלים אורות גדולים מדי לתוך כלי שלא מוכן לזה, ובאורות שאנחנו כן מקבלים, אנחנו מקבלים אותם כדי להשפיע על העולם עד גמר תיקון. ואז נקבל אורות גדולים כמו שעבדו באדם הראשון.
משתתפת: חשבתי על המילה, עדות שגם מתקשרת מצד אחד ליום השואה ולמקום של להיות עד, ומנגד גם לעדות, להיות עד לקודש ואז לקבל השראה מהקודש ומההשפעה. כמו הבורא.
אז אנחנו הולכים לקראת חג השבועות. והזמנים האלה של 49 ימים של ימי העומר, הם לימוד וחקירה. אנחנו לומדים וחוקרים את מהות האדם. ישראל מקדשים את הזמנים. ודווקא המקום, שאנחנו הולכים לקראת המקום, שבתקופה שלנו, בעצם הוא מקום המאבק. זה לא ברור, למרות שקיבלנו את אישור אומות העולם, דווקא המקום, המאבק שלנו נמשך עליו. אז כל מה שהוא בחיצוני קשור לפנימי. זאת אומרת שלא קיבלנו את התורה בעצם. היא ניתנה לנו, אומר בעל הסולם, אבל לא קיבלנו אותה. אנחנו לא מבינים מה זה קו אמצעי. לא מבינים מה התפקיד שלנו באמת. לא מבינים מה זה התפקיד שלנו מול אומות העולם. כשאני אומרת באדם היחיד, זה הרצונות לקבל. ובעולם, זה אומות העולם. לא מבינים את התפקיד אז בינתיים לא קיבלנו אותה. היא ניתנה לנו, לא קיבלנו, לכן על המקום עדיין יש מאבק. כשנקבל את התורה גם על המקום לא יהיה מאבק.
אז אנחנו בעצם גלינו מהמקום הנכון של הזיווג בין הקדוש ברוך הוא לשכינה. זה רק על המסך. המקום הנכון זה רק על המסך. המסך, זה אומר כוונה. כוונה שלי כלפי הבורא. כוונה שלי שאני יותר מכל חשוב לי להכיר את הבורא, להדבק במידותיו, יותר מאשר כל מתנה שהוא רוצה לתת לי. גם מתנה גשמית וגם מתנה רוחנית שזה שכל.
משתתפת: האם המילה עדי קשורה לענין שמלכות רצתה להתקשט?
אורנה: עדיים? יכול להיות. למשל בתלמוד עשר ספירות זה לא מוזכר במילה עדי, אבל בוא נחשוב. מלכות רצתה להתקשט, מה זה להתקשט? זה להיות משפיעה. להיות משפיעה של אור. לכן: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר {ב} דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
העדה הזו היא אמורה להעיד, לשאת את דבר ה'. והעדה שאמורה להעיד בעולם את דבר ה'. דווקא משום האיסורים. דווקא בגלל הסבל. הסבל והייסורים באמת גרמו לעדה הזאת להרגיש כמו שאמרתם בהתחלה, יראת קודש אל מול הנשגב.
כי אתם המעט. בחר בנו משום שאנו המעט, לא במובן המספרי. אנחנו מוכנים להמעיט את עצמנו. רק מי שמוכן להמעיט את עצמו יוצר כלי, מי שלא מוכן להמעיט את עצמו, לא יוצר כלי. אז דווקא, אותה מלכות, שהמעיטה את עצמה והפכה לנקודה קטנה, דווקא היא עיכבה לכל האור הכי גדול. רק היא הכלי שאור אינסוף יכול למלא אותו. מלכות זה אנחנו. הנשמה שלנו. רק אנחנו, לא אנחנו באופן כללי, אלא אנחנו – מי מאיתנו שמוכן לקבל אורות קטנים יותר, אורות חסדים, ולא למשוך את החכמה ישירות, רק אלה, אותם אנשים, הם אלה שנבחרו להעיד על כבוד ה' בפני אומות העולם.
תקחו את זה באדם הפרטי, או בכלל באנושות כולה. זאת אומרת, במילים אחרות, לשים את האמונה מעל לדעת.
יש לי דוגמא, של מישהו, שיש לו בעיה כרונית, וכשהיא תוקפת אותו הוא לא מאמין שהיא תעבור. צריך לגלות עצמה פנימית מול אותו אדם, ולומר לו זה יעבור. ענין האמונה פה היא לא ידיעה מוחלטת.
אז אמונה מעל לדעת זה מה שמאפיין את אלה שהם המעט. הם לא רוצים לקבל הכל לתוך הדעת שלהם. הם מוכנים לקבל אור יותר קטן. בסופו של דבר האור הקטן הזה הופך לאור יותר גדול.
בהמשך הפרשה, מדברים על היחסים בין אדם לחברו. ויש את, ואהבת לרעך כמוך אני ה'. האהבה לרע צריכה להיות קשורה לאהבה לבורא ואז יש פרוט של דברים, ממש כמו עשרת דיברות, מה לא לעשות. ואחד מהדברים של לא לעשות, נאמר בפס' יז' ו- יח', בפרק יט: {יז}לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ . נקרא בזוהר את ההתייחסות ל- הוכח תוכיח את עמיתך.
יש הרבה הנחיות מה לא לעשות לחלש, לרע – מן עשרת דיברות כאלה, אבל יותר מפורט. אז אחת מהמצוות האלה – מבינים שהמילה מצוה היא מהמילה צוותא – אז אם אתה מצווה לא להרע לעמיתיך, זאת אומרת שאתה מצווה לחזק את הצוותא שלכם.
בעצם כל הפרשה הזו נותנת לנו את ההנחיות איך להיות מקודשים. בהתחלה קדושים תהיו כי קדוש אני ועכשו אני נותן לכם הוראות הפעלה, תפריט. כל התורה זה תפריט.
הקדושה מקרבת את גמר התיקון. יש לנו 2 צורות של גמר תיקון. אחת זה באחישנה, ואחת זה בעיתה. בעיתה, זה חוק הקרמה. באחישנה, זה ע"י הפעולות שלנו אנחנו יכולים להחיש את הגאולה ע"י זה שאנחנו מקדשים את עצמנו, את עצם חיינו ל-ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. זאת אומרת זה הכלל של כל המצוות, וחיים של קדושה זה חיים של השפעה, אז אנחנו מזרזים את הגאולה.
רעיא מהימנא – הרועה הנאמן. מי זה הרועה הנאמן? משה. זאת אומרת, שחבורת הזוהר, או בעיקר, רבי שמעון בר יוחאי, מתעברת בו נשמת משה. מה זאת אומרת מתעברת בו נשמת משה? זאת אומרת שהוא הגיע לרמת תודעה שהוא הגיע אליה ואז הוא יכול בעולמות הרוח לדון עם משה.
כל פעם שמופיעה רעיא מהימנא, זה כאילו שיח של רבי שמעון בר יוחאי, שיח בתודעה, בעולמות הגבוהים, עם משה.
קב"ה במאי אוכח לב"נ – הקדוש ברוך הוא, במה הוא מוכיח את האדם?
אוכח ליה ברחימו בסתרא – מוכיח אותו באהבה בסתר. באהבה בסתר.
אי יקבל ליה יאות – אם יקבל את התוכחה, טוב, יאות
ואי לא, אוכח ליה בין רחימוי – אם האדם לא מקבל את ההוכחה בחשאי, הוא מוכיח אותו עכשו ליד קבוצת אנשים, באופן פחות חשאי. בין רחימוי – זה אוהביו.
אי יקבל יאות – אם יקבל טוב
ואי לא, אוכח ליה באתגלייא לעיניהון דכלא – ואם לא, אוכיח את האדם בהתגלות לעיני כל.
אי יקבל יאות – שניים, שלושה נסיונות יקבל האדם.
ואי לאו, שרי ליה – ואם לא עוזב אותו הקדוש ברוך הוא
ולא אוכח ליה – ולא מוכיח אותו
ושביק ליה ייזיל ויעביד רעותיה – ועוזב אותו ללכת ולחשוף רצונו.
בעל הסולם
לא תשנא אחיך בלבבך הוכח וגו' מצוה זו הוא להוכיח אותו שחוטא, ולהראות לו אהבה רבה שאוהב אותו, כדי שהמוכיח לא יענש. כי בהקדוש ברוך הוא כתוב, את אשר יאהב ה' יוכיח. וכמו שהקדוש ברוך הוא עושה, ומוכיח למי שאוהב אתו, כך ילמוד האדם מדרכו זה, ויוכיח את חבירו שאוהב אותו. הקדוש ברוך הוא במה מוכיח את האדם. הוא מוכיח לו באהבה, בסתר. אם מקבל תוכחתו טוב, ואם לא, הוא מוכיח אותו בין אוהביו. אם מקבל טוב, ואם לא הוא מוכיח אותו בגלוי לעיני כל. אם מקבל טוב, ואם לא, עוזב אותו ואינו מוכיחו יותר, כי עוזבו שילך ויעשה רצונו.
ומפרש דבריו, בתחילה מודיעו בסתר, להוכיח אותו, ולעוררו, כדי שלא ידע אדם. וזה הוא בינו לבינו.
מה זה בינו לבינו? זה אזהרה ראשונה. התוכחה הראשונה של הקב"ה מתוך האהבה שלו אלינו, הוא נותן לנו אזהרה ראשונה. כל זה, מגיע אלינו כמו מודל, שאנחנו אחרי זה צריכים: כי קדוש אני, קדושים תהיו. כי קדוש אני, הנה, ככה אני מתנהג, גם אתם צריכים להתנהג ככה. אז לא נראה איך הקב"ה מתנהג שהוא רוצה להוכיח אותנו.
מה זה בינו לבינו?
משתתף: מה זה בסתר?
אורנה: מה זה בסתר? זאת אומרת, זה לא איזו תוכחה נגלית לעין, זה לא משבר כלכלי, זה לא מחלה, זה משהו מאוד קטן בינך לבינך.
משתתף: זה שאמרתי פעם משהו בחברה שלי, שטות שלא הייתי צריך לעשות, ונשפך לי הקפה על המחשב 2 דקות לפני שאני בא להיכנס. הייתי לבד. הבנתי לגמרי. אם לא הייתי מבין את זה הייתי מקבל כאפה יותר גדולה.
אורנה: נכון. הנה דוגמא לבינו לבינו. וכולנו יכולים למצוא דוגמא של רגע שאני מתוודעת בני לביני שעשיתי משהו שכדאי לתקן אותו. אני יכולה להתעלם מזה. זה עדין מאוד.
אם אני מתעלמת מזה, הוא נותן לי רמז יותר עבה, בוא נגיד ככה.
אם מקבל תוכחתו, טוב. ואם לא, מודיעו אותו בין אוהביו, בזמן שכהן גדול היה בעולם, נותן עליו מחלה במטתו, ובאים אוהביו של הקב"ה, ומודיעים אותו, שאם יש בו עון, ישוב ממנו, ויעיין במעשיו.
האזהרה השניה זה בין אוהביו. לצורך הענין, אנחנו נקרא לאוהביו, חברי הקבוצה הרוחנית שלי.
עכשו אנחנו בתור חברי קבוצה, צריכים לדעת, שחלק מהתפקיד שלנו, זה להוכיח את האדם. זאת אומרת חלק מהתפקיד הראוי שלנו, וכמובן אנחנו צריכים לעשות את זה באופן אוהב, ולא מתוך הרגשות הסובייקטיביים שלנו, אלא מתוך אהבה. אנחנו עושים את זה למיועצים שלנו. לפעמים אני אומרת למיועצות / ים שלי, שיכולים היו למצוא יועצת יותר טובה ממני, ושאני רעה. שלצערי אני אומרת תוכחה או אני מגלה משהו, אבל אף אחת מהמיועצות שלי שהולכות איתי כבר כברת דרך, לא רוצות שאני אפסיק.
זאת אומרת, זה כבר לא בין האדם לעצמו. עצם העובדה שהאדם כבר מגלה את זה ליועץ שלו או בכבל עם ועדה לקבוצה שלו, אז זה בין אוהביו.
זה יכול להיות, כמו שהוא אומר בצורה אחרת, בין אוהביו, זאת אומרת, שיקרה משהו לבן אדם, לא משהו חמור, ואז אוהביו יבואו ויגידו לו, תראה מה קורה איתך. תפסיק לאכול סוכר (נגיד). אתה לא יכול להתנהג ככה, אתה רואה שזה מזיק. זה כבר שלב יותר מתקדם של תוכחה. כי לא הבנתי את התוכחה הקטנה בינו ובין עצמו.
משתתפת: זה מעניין בהקשר של המילה עדות, שפה כבר זה בין עדים. יש עדים לזה ואז זה יותר חזק. כי אם משהו נחשף ואחרים ראו אותו, אז גם אתה יותר מרגיש מחויב אליו.
אורנה: לחלוטין. נכון מאוד.
משתתפת: כל הפרשה הזו היא עבורי תרתי משמע. אני בהתרגשות, אבל אני מוכנה להקריב משהו. זה שיקופים. כיון שאם אני אקח את השיקוף שאני עוברת עכשו על 9, 33, 54, שמדובר על חוסר אמונה, תראי מה קרה לי, זה בדיוק זה. 9- זה ממש גרוש גן עדן עם חוסר האמונה, 33 – אמרו לי שהמחיר הוא רוחני, המשכתי לחומר, חטא העגל, ו- 54, התרסקתי והייתי צריכה לחזור בתשובה. אז הנני. אבל עם הרבה כאב. אז עדות ועדיים ועדי.
אורנה: אנחנו מקבלים הזדמנויות עד הפעם האחרונה שגם זה הזדמנות אבל זה כבר חמור מאוד.
דרך אגב, הכהן הגדול, היה גם רופא, הוא היה מרפא אותו מהמחלה.
ומודיעים אותו, שאם יש בו עון, ישוב ממנו ויעיין במעשיו.
המחלה היא תמיד מחלה של הנפש.
אם מקבל טוב, ואם לא, מוכיח אותו בגלוי שמענישו, בכספו, בבניו, שהכל מתלחשים עליו, ובאים אליו לעוררו בתשובה. אם מקבל, טוב, ואם לא, מתחיל אדונו לעשות רצונו, ואינו מתקיף אותו יותר לעולם. כעין זה צריך להוכיח את חברו, בתחילה בסתר, אח"כ בין אוהביו, ואח"כ בגלוי. מכאן ולהלאה יעזוב אותו ויעשה כרצונו.
וע"כ כתוב, הוכח תוכיח. שפירושו, הוכח, היינו בסתר, שלא ידע בן אדם. תוכיח, היינו בין חבריו ואוהביו.
חוזר פעמיים, הוכח תוכיח.
את עמיתך, היינו בגלוי. וע"כ לא כתוב בתחילה תוכיח, שפירושו בין חבריו, אלא הוכח בסתר. עוד. הוכח, אם הוא אדם שמתבייש, לא יאמר לו, ולא יוכיחו אפילו בסתר, אלא יאמר לפניו, כמי שמספר דברים אחרים, ובתוך אלו הדברים יזכיר, מי שעשה אותו עון, הוא כך וכך, כדי שהוא יבין בעצמו ויעזוב אותו עון. וע"כ הוכח. ואם לא תוכיח, ולאח"כ בגלוי את עמיתך. דהיינו כנ"ל. מכאן ואילך, ולא תשא עליו חטא. שלא יוכיחנו יותר.
כי אם אדם מוכיח את חבירו ונזדמן לו להוכיחו בגלוי, לא יזכיר לפניו אותו עון שעשה, כי אסור לו ודאי, אלא שיאמר סתם, ולא יזכיר עליו אותו עון שעשה בגלוי, ולא ירשום עליו העון, כי הקב"ה חס על כבוד בן אדם, אפילו על הרשעים. (ע"כ רעיה מהימנא).
אז תראו איזה דקויות של דקויות. למשל אם אתה עוסק עם אדם שמתבייש אז לא תגיד לו את זה באופן ישיר. תמצא איזה דרך עקיפה כדי שהוא יבין מעצמו.
משתתף: אפשר לחדד את לא תשא עליו חטא?
אורנה: כן. אתה לא נושא את החטא שלו עליך יותר. זאת אומרת, אתה לא מוכיח אותו יותר. אנחנו גם תמיד אומרים את זה בדרך קצת אחרת, שאתה לא נותן אם אתה לא מתבקש, וגם אם אתה מתבקש, אז תראה אם הבקשה אמיתית. יכול להיות שאתה מוכיח ואומר, משקיע אנרגיה, ומדבר עם הבן אדם עוד פעם ועוד פעם. בסוף אתה רואה שבעצם הוא לא יכול להשתנות או שהוא לא רוצה להשתנות. אז אתה צריך להניח.
משתתף: אומרים פתור
אורנה: כן. הנה 3 פעמים. כנראה לא סתם 3 פעמים.
משתתפת: גם הכיוון ההפוך של בקשת סליחה ביום כיפור. אחרי 3 פעמים שאתה מבקש את החבר והוא לא, אז…
אורנה: זה כבר בעיה שלו.
משתתפת: וגם בהתקדשות, כשהיא מבקשת 3 פעמים להתקדש אז הוא חייב להסכים.
אורנה: גם אם הוא יודע שזה הולך להיות אסון גדול. נכון, זה מה שנאמר בזוהר שהקב"ה חס גם על כבודם של רשעים. זאת אומרת על כובד המשקל של הרצון העצמי.
אז זו נגיעה בפרשה היפה הזאת. מוזמנים לשתף.
משתתף: אני רציתי להגיד תודה. היה מהמם. הרבה פעמים פרשת השבוע זה איכשהו פוגע באיזשהו משהו שבדיוק קורה לי קצת קודם, ואז פשוט… עכשו זה היה מהמם בשבילי והבנתי דברים על התפקיד כמטפל ביוגרפי. על הענין הזה של להוכיח. על השלבים. כי זה משהו שאני הרבה שואל את עצמי. הרגע יצאתי מאיזשהו ייעוץ שפשוט עסקתי בזה. אז פשוט היה מהמם.
אורנה: אתה יודע. האור של הפרשה יורד בשבוע של הפרשה אור התודעה יורד לכולם. השאלה היא, מי פתוח לקבל אותו. אז אתה פתוח לקבל אותו ואנחנו כאן פתוחים לקבל אותו ואז כל אחד יגיד לך, גם משתתפת אחרת תגיד שהפרשה היא בשבילה. כי הרי האור, אור אינסוף, בודאי שהוא יכול להיות בשביל כולנו, רק שאם אנחנו נמצאים שם לקבל אותו.
אז זה מפתיע ולא מפתיע שזה בדיוק בול פגיעה.
משתתף: תודה רבה
משתתפת: אני אצטרף להודיה וליראה. מרגש ביותר.
משתתפת: אני רוצה להגיד שמאוד בלט לי הענין הזה שהתוכחה באה מתוך אהבה. אני גם התחברתי לזה כי אני מוצאת עת עצמי, לא הרבה, אבל בייעוצים מסוימים לפעמים מרגישה לפני משהו שאני אומרת, אני מרגישה צורך להגיד למיועצת, את יודעת שאני אוהבת אותך ושאת יקרה לי, ואני רוצה להגיד לך משהו עכשו. אני לא יודעת באיזה מצבים זה בא, אבל כנראה הדבר שיוצא הוא סוג של מן מראה כזו או תוכחה שיכולה להיות קשה. אז עכשו שזה נאמר ככה, שהקב"ה מוכיח אותנו מתוך אהבה, זה ממש מרטיט. ותודה על הפסוקים האלה מהזוהר. זה היה מדהים.
משתתפת: בשבילי זה גם פוגש אותי בזה שיש לי אחריות להוכיח את האהובים שלי. להוכיח אותם על כך שהם עושים משהו לא נכון. זאת אומרת, זה לא רק שאם אני כבר רוצה להוכיח אז תעשה בסתר, אחר ככה וככה, אלא שלא לוותר על ההוכחה כדי לסייע להם לשוב.
אורנה: נכון. ממש ככה.
משתתפת: אני גם רוצה להגיד שזאת פרשה באמת שמאוד מרגשת. גם התחלת אותה בפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני" ועם הרצון של הבורא שנשווה איתו צורה, והפסוק שסיים "הוכח הוכיח" גם הראה על ההדרגתיות שיש בהוכחה. וגם זה בעצם דרכו של הבורא. הוא ברא את העולמות בהדרגה אז הוא גם פה רוצה אותנו דומים לו ולדרכו. שגם אם נוכיח אז בהוכחה הדרגתית.
אורנה: נכון מאוד, בגלל זה הוא נתן לנו זמן. הזמן זה בשביל זה, בשביל היכולת לעשות דברים על דרך המדרגה. צריכים להשתמש בזמן שלנו בתבונה ואם אנחנו מתקדשים, אנחנו צריכים להיות נאמנים למה שאני מקדיש את עצמי או מקדישה את עצמי אליו, ומייחדת את עצמי אליו. ולפעמים זה לא פשוט. כי לפעמים, כל הפיתויים – וכל אחד עם הפיתויים שלו – עומדים ומכים בך ואתה חושב, או את חושבת, רגע, רגע, מה אני מפסידה כאן. העולם מתנהל ואני פתאום מרגישה שאני לא חלק ממנו ואז אני צריכה באמונה מעל לדעת כי לפי הדעת קורים כאן דברים שאני לא חלק מהם.
אז זה מאבק. לדעת שאני בחרתי להקדיש את עצמי למשהו. אני בתהליך של בחירה להקדיש את עצמי למשהו ואז אני יכולה להיות קדוש/ה או מקודשת ולקדש אחרים.
משתתפת: גם רציתי לומר שחשבתי כמה אהבה יש בקהילה שלנו, בבית ספר שלנו, בהקשר הזה של ההוכחה. הבאת האמת לאחר בצורה כל כך אוהבת.
אורנה: נכון. תודה גדולה על זה.
משתתפת: וגם כמה קדושה יש בדרך הזאת, ביחסים בין אדם לחברו, שהם על דרך של אמת, כמה קודש יש בזה ברגישות הזאת, ובתהליך הזה.
אורנה: גוי קדוש וממלכת כהנים.
משתתפת: תודה, היה שיעור מפעים. תודה רבה.
אורנה: תודה לכם.
שבת שלום ותודה שהייתם פה איתי!