כ"ז באב תשפ"א , 5 באוגוסט 2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו על הלינק
תמלול השיעור:
פרשת ראה בספר דברים. בכלל הייתי רוצה להגיד למה אנחנו קוראים הפרשה. אנחנו מאמינים שבמחזור השנה, בכל שנה, זה קשור לכוכבים ולזודיאק ולשמש ולירח ולכל הזויות והעמדות, שאחד עומד מול השני, אז לכן בכל שנה באותה תקופה, אותה אנרגיה זורמת מהמרומים לכדור הארץ. במובן מסוים, הפרשות נותנות מענה לזמן המסוים. לכן אנחנו קוראים כל פרשה בזמן שלה. זה גם זימון, אנחנו מזומנים להתחבר לעליונים כל פעם בהתאם לתקופה. אנחנו מזומנים בתקופות מסוימות דרך הפרשה, למעשה הפרשות חוזרות כל שנה, אותם זימונים, אפשר להגיד, חוזרים שוב שנה אחר שנה וכל אחד יכול בזמן המסוים, דרך הפרשה למצוא תשובות לשאלות, שמעסיקות אותו/ה. חשוב לקרוא את הפרשה בזמן של הפרשה ולא בזמן אחר.
הבורא מחייה בי בזמן מסוים דרך הפרשה, ברמות אנרגתיות, מחייה בי את היכולת לקבל תשובות באופנים שונים ואם אני מודעת לזה שזה עזרה, אז אני יכולה להתכוונן לזה שהפרשה תענה לי על שאלות שמעסיקות אותי עכשיו, לכל אחד מאיתנו יש שאלות אחרות שמעסיקות אותה/ו, זה בכלל לא משנה מפני שהפרשה תדבר לכל אחד בהתאם למה שהוא צריך לשמוע. בשביל זה אני צריכה להוריד את הספק, כי מה שאני אומרת עכשיו, יכול להישמע הזוי, למרות שלנו זה לא נשמע הזוי, אנחנו רגילים לקשר בין תקופות חיים או תקופות בשנה, לאירועים והתרחשויות. אם נוריד את הספק ונהיה באמונה מעל לדעת, אז נתכוונן לזה שנקבל בפרשה מענה לשאלות לנו. להורדת המחסומים או הספקות או ההתנגדויות, יש שם – המקום שאני מוכנה לפנות את עצמי מעצמי מכל המחשבות, השקפות, הדעות וכל מה שניטע בי בהתאם לסביבה שגדלתי בה, איך קוראים לזה? הכנעה. זוכרים שדיברנו על הכנעה, הבדלה והמתקה, למעשה דיברנו בינתיים רק על הכנעה וחיברנו את זה לויתור היוצר ממדע הרוח האנתרופוסופי. אין לי את השלב של ההכנעה שאני מפנה את עצמי מעצמי, שום דבר אחר לא יכול להיכנס לשם ושום דבר חדש לא יכול להיוולד.
משתתפת: כל פרשה בהתאם לזמן שלה, לזמן הנוכחי – אני תוהה – פעם מעגל קריאת התורה היה 3 שנים. זה קשור אולי לזירוז הזמן, לכך שהזמן מתקצר ולמה שהיינו אמורים לעבור ב- 3 שנים אנחנו אמורים לפגוש את זה באינטנסיביות בשנה.
ציטוט מהפרשה: כו} רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: {כז} אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: {כח} וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
כמו תמיד אתם יודעים שאני נוהגת לקחת רק כמה פסוקים מהפרשה ולהסביר אותם לעומק דרך תורת הסוד. זה משאיר לי הרבה שנים לדבר על הפרשות, כל פעם ניקח פסוקים אחרים…
הפרשה הזאת עוסקת בבירורים, בהבחנות, בין הברכה לבין הקללה. אפשר להגיד שזה בין האור לבין החושך. אנחנו יכולים לעשות בירורים, לחלץ את האור רק בגלל שיש חושך. אם אין חושך, אין אור. הבירורים שאנחנו עושים, קודם כל אנחנו יודעים שהברור של מה שאנחנו קוראים לו אכילה, לא רק פיסית, נעשה בפה, בדיבור. כל ספר דברים זה ספר הדיבור, הדיבור של משה, הדיבור של הנברא. משה נחשב מול עם ישראל לעליון אבל כמובן מול הקדוש ברוך הוא, הוא נחשב לנברא, אז כל ספר דברים זה הדיבור של הנברא. לנברא קוראים מלכות או השכינה, והברורים הראשונים שאנחנו עושים כשמכניסים משהו לפה, פיזי, אוכל, הגוף שלנו מתחיל לברר מה נכון לו ומה שלא נכון לו, הוא מפריש החוצה.
אותו דבר גם במילים, אנחנו צריכים לעשות ברורים באופן שאנחנו מדברים. כי למילה יש כוח. ואם אנחנו מדברים בשפה נמוכה או אנחנו משתמשים בכוח הבריאה, שזה כוח הדיבור, ככוח של הרס, אז הוא יוצר הרס בעולם למרות שאנחנו לא רואים בעיניים הפיזיות שלנו. צריך להיות אחראי על הדיבור שלנו. כל דיבור מוליד משהו. הברורים שאנחנו מתחילים בספר דברים הם הברורים של הדיבור אבל אתם זוכרים שבפרשת עקב, דיברנו על חוש אחר, לא של המלכות, של הבינה. איזה חוש זה היה? חוש השמיעה. ועכשיו אנחנו עוברים לפרשת ראה, איזה חוש זה? ראיה. זה נחשב חכמה. עיני העדה זה חכמי העדה. אנחנו מדברים כאן על בחינות, ספירות, בחינות מסוימות שמקשרות בין האינסוף והנבראים ובבחינות האלה, בספירות האלה, דרכם אנחנו עושים הבחנות. אז היה לנו בפרשת עקב את ההבחנה של השמיעה מכיון ששמעו לנחש, אז חוש השמיעה שלהם התקלקל, עכשיו נראה שהפניה היא לחוש הראיה, כלומר חוש החכמה, והחכמה להבחין בין הקללה ובין הברכה. הקללה והברכה זה החיים והמוות בסופו של דבר. מה זה קללה? מתי קללה הופכת למוות? מתי חושך נשאר חושך? כשאני לא רואה שאני יכולה לעבוד בתוך החושך והחושך הוא מקום עבודה שלי.
אמרתי את המשפט הזה משני כיוונים, אסביר אותו. ההתייחסות שלנו לחושך מעצם העובדה שהוא מביא לנו ייסורים, זה שהבורא ברא משהו לא טוב בשבילנו. הרבה אנשים מתייחסים ככה לקורונה, לא אנחנו, אבל בחוץ לארץ כשאנחנו מלמדים, זה חידוש בשבילם שהקורונה זה חושך רק למראית עין, כלומר, כמובן שגורם ייסורים וסבל בכל רמה אבל זה עצם החושך הוא מקום לעשות בו עבודה. אותו חלל פנוי, הוא חלל פנוי לתיקונים, והחלל שפנוי לנברא לעשות את העבודה, לתקן את הבריאה, לתקן את מה שהבורא לא השלים, במיוחד לא השלים כדי שלנברא יהיה מה לעשות. לעשות זה עולם העשייה.
אז אם לא נעים לי, אני חשה שהמציאות היא קללה. בד"כ כשאנחנו באים לייעוץ הביוגרפי שלנו אז אנחנו מתארים אירועים או מערכות יחסים עם בני אדם שפגעו בנו, ואנחנו רואים את האירוע עצמו כקללה. אנחנו לא עושים את זה כבר, אבל בעיקרון, רואים את האירוע כקללה, כמשהו לא רצוי, כחושך ובעצם אומרים לנו שהחושך הוא כדי לעשות את העבודה. כלומר חושך הוא מקום עבודה ואז אנחנו רואים שמה שנראה קללה, הוא רק נראה לנו ככה מחמת הראיה שלנו המוגבלת, ששופטת את הדברים עפ"י הנפש, עפ"י מה שמכאיב לנו או לא, ואז כששופטים דברים כקללה אז יש פה הרשעה, אנחנו מרשיעים את הבורא ואת הבריאה. וגם הקללה וגם הברכה עובדים ביחד בשביל ההתפתחות שלנו. גם הקלקולים. קללה זה קלקולים. ברכה זה חיבור, זה הברחה, להבריח משהו, נכון שח' וכ' מתחלפים אבל אין בזה בעיה בכלל בתורה שאותיות שהוגים אותן אותו דבר תתחלפנה, ובעצם הכל מבריח, מתחבר לקדושה. אם אני מבינה שהמקום של החושך הוא מקום של תיקונים, מקום של עבודה. אם אני לא מתעלמת מהחושך, אם אני לא מדחיקה את החושך, אני לוקחת אותו למקום עבודה. החושך מאלץ אותי לרצות את האור, לרצות לפתח מודעות. הקושי והסבל מאלצים אותי לחפש מקום תודעה יותר גבוה. החושך, גורם לי להיות בייסורים כאלה וגם בחוסר הבנה של המשמעות של הסבל שקורה לי. ואני שואלת את עצמי מה זה הסיפור הזה?
אחרי שכבר בניתי בסיס של אמונה, שכמובן האמונה זה לא דבר קבוע, זה בא והולך, אני אומרת, אני מאמינה שהדבר הזה הוא טוב אבל לא מבינה למה הוא טוב , לא יודעת מה הוא בא ללמד אותי. ואז אני מתחילה לעשות עבודה בתוך החושך, וככל שאני מעמיקה לתוך החושך, אני בונה כלי שאור תודעה יותר גבוה ייכנס, כך שלמעשה החושך אף פעם לא נגמר, בחיים שלנו לפחות, אם נסתכל על זה כקללה, אז אומרים שיש שתי רשויות, הרשות הטובה והרשות הרעה. זאת הדת הפרסית שיש אאורה-מזדאו, שהוא ישות האור, ואת אהרימן ,שמשם לקח שטיינר את השם של אהרימן, לא בדיוק את החלוקה לשניים, אבל כן את השם של אהרימן. אנחנו לא מפצלים את הרשויות. אנחנו יודעים שיש אל אחד יחיד ומיוחד, שהוא האינסוף, שאור אינסוף הוא פשוט, הוא בפני עצמו לא מתחלק לשום דבר. לכן גם מה שנראה לנו כקללה, מה שנראה לנו רוע, כל התופעות הקשות בעולם, זה נראה ככה לעיניים שלנו, לעיני הבשר שלנו, לעיני הגוף שלנו, הנפש שלנו, כי אנו לא נמצאים בתודעה שיכולים להצדיק את זה. מה שנדרש מאיתנו, או מצופה מאיתנו, אם אנחנו עושים עבודה, זה להכיר בזה שאני מרגישה רע, ואפילו להכיר בזה שאני אומרת לעצמי, זה לא פייר כלפיי, הבורא לא פייר כלפיי, ולראות באיזה מקום אני נמצאת.
למשל אם נסתכל על איוב, אז למרות כל הרעות שהגיעו אליו, הוא הגיע למדרגה כזו, שהמעשה הכי קיצוני שהגיע אליו הוא לקלל את הרחם שהוא נולד ממנה ואת היום שנולד בו. הוא לא קלל את אלוהים למרות שחבריו אמרו לו, "ברך אלוהים ומת", כלומר, קלל אלוהים ומת. מעניין שברך וקלל מתחלף בתנ"ך, והאם אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו לא מרשיעים את הבריאה או את הבורא, אנחנו רק חסרי אונים. אנחנו אומרים אני לא מבינה מה קורה פה, זה לא מתקבל על הדעת. אני בדרך רוחנית, אני מתקדמת, ומה פתאום באה אלי הרעה הזאת? זה מקום שאנחנו יכולים להיות בו, זה לא ההרשעה של הבורא, זה איזשהו חוסר הבנה, תסכול, ייאוש. ייאוש זה לא דבר בלתי מתקבל על הדעת, אבל להחזיק את האמונה שלמרות שאני לא מבינה מה קורה פה, הדבר הזה הוא מקום פנוי לתיקון.
הלכנו מהדיבור שזה מלכות, אל השמיעה שזה בינה, יש לנו באמצע את תפארת, שזה מקשר, מחבר, עד לחכמה. שזו הראיה המתוקנת שלנו. החכמה הכי גבוהה שלנו נקראת גם חיה. לפי הקבלה, היהדות, הנפש מתחלקת ל- 4 חלקים. כמו שעפ"י האנתרופוסופיה מדברים על 4 גופים. 3 גופים ואני, גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני. אז ביהדות מדברים על נפש, רוח,יחידה וחיה. זה רמות מסוימות של אור.
הראיה משמעה שאני זוכה באור מאוד גבוה, שנקרא אור חיה, שזה אחד לפני אור יחידה, שזה השלמות, האחדות, זה מתקן לי את הנשמה אחרי שתיקנתי את השמיעה, עכשיו גם מתקנת את הראיה ע"י זה שרואה נכון. מה רואה נכון? שהקללה, שהחושך, הוא מקום לתיקון. הוא נועד לתיקון. ניכר האור מהחושך נאמר. כלומר, לא להוציא את החושך מהבריאה. גם בסידור שמתפללים, מי שמתפלל, אומרים "ברוך אתה ה' בורא חושך ויוצר אור", יוצר אור ובורא חושך. זאת אומרת החושך זה בריאה. החושך נברא, החושך לא היה מפני שבאינסוף אין שום חושך, חושך זה חסרון אבל האינסוף ברא את החושך. אם ראיה מתוקנת, רואים שהחושך הוא בעצם בא להגביר את האור.
הפסוקים האלה מתחילים ב"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". שימו לב בתורה כל מילה היא חשובה, אני קוראת לכם שוב ותגידו לי מבחינת הפעלים מה אתם רואים כאן, "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". פעלים, ומושא.
ראה שמדבר אל מישהו אחד, ואמרת לפניכן שזה רבים. נכון. ראה אנוכי נותן, מה היה צריך להיות? לפניך. נכון מאוד. הוא מתחיל בפרט, ראה, זאת אומרת הוא פונה אלי, אלייך, ולכולם, "אנוכי נותן לפניכם" זאת אומרת שההבחנה הראשונה היא שהפרט יבין את הקשר שלו לכלל. זאת אומרת פונה אלי אבל הוא לא אומר לי עכשיו אני מדבר על החיים האינדיבידואליים שלך, אלא תסתכלי מה שאני עושה עבורך כחלק ממערכת. כי אם לא ככה להבין את זה, זה לא עברית. אנחנו חושבים כשאנחנו קוראים את התנ"ך שהם התבלבלו או שפעם השפה לא היתה מפותחת, זה לחלוטין לא ככה, אם מדברים ביחיד וממשיך ברבים, יש לזה משמעות עמוקה.
אני מדגישה שאנחנו לומדים לקרוא שפת סתרים. שפת סתרים שנכתבה כדי שבכל דור ודור יבינו אותה ברמה שצריך להבין אותה. ברמה של הפשט זה היה בזמן של התנ"ך, הפשט בעצמו היה סוד ואח"כ היה רמז, דרש וסוד. הרמה של הסוד זה הרמה שאנחנו עושים עכשיו. למה? כי מי שלא הבין את התורה ברמה של הסוד לא הבין את המסר האלוהי לתקופה שלנו. מי שממשיך ללמוד תורה רק הלכה, רק שולחן ערוך, הוא בעצם לא חי בתקופה שלנו. זה ממש מתאים לאנתרופוסופיה. הרוח חייבת לבוא כל פעם בכלים שמתאימים לתקופה של הרמה התודעתית של האנשים שאליהם היא מדברת. לכן אנחנו צריכים לחשוב, את התורה בתקופה שלנו ברמה הכי הכי עמוקה שלה. זה לא פריבילגיה, זה לא רק למעטים, בגלל זה אנחנו החילונים איבדנו את הדרך ואת הקשר שלנו לתורה, כי הכל נראה לנו כמו, שיש כאלה שאומרים כאן בבית, לא על התורה אבל על הגמרא והאגדות, סיפורי פוגי. זה נכון, כי אם אני מבינה את האגדה או את המדרש ממש אחד לאחד, זה נראה כמו סיפורי פוגי. אבל אם אני מבינה לאיזה תודעה זה ניתן ובאיזה שפה, זה כבר בכלל לא סיפורי פוגי. אז אנחנו עכשיו בקבלה יכולים לדרוש שני פסוקים ויש שם הכל. אז אנחנו נמשיך במגמה הזאת. אתם זוכרים שאמרנו, הכל הולך אחרי ההתחלה, כלומר, אם רואה מילה בתורה, מה צריכה לחפש? איפה היא הופיעה בפעם הראשונה. נכון מאוד. בפעם הראשונה שהשורש ראה הופיע בספר בראשית. "וירא" , נכון מאוד. זאת אומרת, זה מופיע פעמיים, פעם אחת מופיע "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור, וירא אלוהים כי טוב". ומיד אחרי זה כתוב "ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך". זאת אומרת מצד אחד יש לנו את האור כי טוב, מצד שני החושך הוא גם חלק מהמערכת כולה. אז כבר שם בבראשית החושך נברא כחלק מהמערכת כולה. והמילה וירא מופיעה בהקשר הזה, בקונטקסט של זה. ועוד יותר מזה, כשאנחנו מגיעים לירא האחרון שבסוף העשייה ביום השישי נאמר בבראשית פסוק ל"א, "וירא אלוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד". עד אז זה היה טוב, עכשיו זה טוב מאוד. טוב אומרים המקובלים זה צד ימין, שזה הצד של השפעה, מאוד, זה הצד של הקבלה, זאת אומרת הצד של לקבל לעצמי, שזה צד שמאל, שזה רצון עצמי, שזה רק לעצמי , שזה נחשב לחושך, נחשב לרוע, וכדי להגיע לטוב מאוד, אני צריכה לחבר בין שניהם ולהגיע לקו האמצע, לקו הישר שזה קו האמצע. זאת אומרת אין אור בלי חושך, ואין חושך בלי אור והם שניהם פועלים בשביל הטוב מאוד.
משתתפת: זה גם מקשר את זה שהטוב מאוד הוא על בריאת האדם.
נכון מאוד.
זה סיפור מאוד מרתק, איך האדם נברא באופן אחר לגמרי מכל שאר הבריאה. זה תשובה לדרוויניזם אבל לא נכנס לזה עכשיו.
אז כדי לראות את המציאות, אנחנו צריכים תמיד להבין שכל מה שניתן במציאות, הוא מקום עבודה. מה זאת אומרת, מקום עבודה? לחבר את הרע לטוב על מנת ליצור טוב מאוד. ההבנה שלי שגם החושך הוא משרת את השלם.
היום היה לי ייעוץ עם מישהו שסיפר לי על אירוע קשה, שקרה לו עם חבר שלו בעבודה, שהוא מחשיב את החבר הזה למישהו שהוא נושא אליו עיניים. וכשהבנו את העומק של האירוע, יצא מזה כמובן הטוב מאוד, כי הבנו הרבה דברים על אותו אדם, ועל האופן שהוא מתבונן על האחר, ועל האופן שהוא מתבונן על עצמו ובסופו של דבר האירוע הזה שהוא היה רע, כואב, חושך, גם חושך של תודעה, לא היה ברור מה זה, שהוא מובן לעבודה, הוא הצטרף אל הטוב והפך לטוב מאוד.
מי זה ששופט את הקללה כרע מוחלט? מי זה ששופט את החושך כרע מוחלט? מי זה בתוכנו?
הנפש שלנו. הנפש הנמוכה, אותה הנפש, הראיה שלה היא סובייקטיבית לגמרי, היא תלוית קרמה, היא תלוית דימוי עצמי, היא תלוית רק קבלה לעצמי, היא תלוית עיסוק בעצמי באגו שלי, ומשייכת כל דבר, רוצה לבלוע כל דבר לתוך ההגדרה העצמית הפסיכולוגית שלי. היא זאת שתשפוט את זה כרע. היא לא תבין בכלל את ההזדמנות. ולעומתה יש את הרוח או הנשמה, שהחוקים שלה אחרים לגמרי, והשאלה את מי אני רוצה לשרת? זה לא פשוט. גם בקבוצות מתקדמות וגם בקבוצות שעובדות, תמיד עולה השאלה הזאת, את מי אני רוצה לשרת? האם אני רוצה לשרת את הנפש שהיא מתכלה, שהיא בת מוות, או שאני רוצה לחבר את עצמי לאלמוות ולרוח.
בעבר, דיברנו על אנשים שמזינים את הנפש, אפילו לא אגיד את הגוף, שזה ברמה הכי נמוכה אבל את הנפש, הם יכולים להיות בשלווה ובשאננות ובתחושת אומניפוטנטיות עד לשלב מסוים, מאוד, מאוד מובהק. עד הרגע שתודעת המוות, לא תודעת המוות באופן ארטילאי, המוות שלי, אני אמות. אני עוד מעט הולכת למות, עד שזה נכנס ואז פתאום מבינים שאני לא שירתי את האדון הנכון. לא מבינים את זה, אבל מרגישים את זה. שחיברתי את עצמי למשהו בן חלוף, ולכן אני מרגישה שאני מתה. אבל אם אני עובדת את מה שהוא נצחי, אם הנשמה היא זאת שיודעת גם בתוך החושך לא להרשיע את הבורא ולא להרשיע את הבריאה ואני אומרת דברים שמאוד קשה לנו לעשות, ואני אומרת דברים כדי לחזק אותנו ולא כדי לבקר אותנו, נו נו נו, אנחנו לא מצליחים, אלא כל הזמן לחזק אותנו, יש בנו משהו נצחי, ואני צריכה לעשות את העבודה. למה? כי אלוהים ברא לעשות, הוא ברא שאנחנו נשלים. הוא כל כך נדיב שהוא פינה מקום, חלל אחד, פנוי ממנו, ששם תתרחש הבריאה במעשים שלנו. הוא פעל כנגד הנטייה הטבעית שלו, הבורא. הנטייה הטבעית של הבורא זה להשפיע, אז כאילו הוא עצר, כמו לעצור ים ענקי, פתאום עוצר את גליו כדי שביבשה הזאת, בחרבה הזאת, ומה שנראה לנו שאין אלוהים, נוכל למצוא בחזרה את הדרך לאינסוף מתוך שותפות. זו מתנה. זו מחווה של הקרבה. אני מקריבה את הנטייה שלי, הבסיסית, את מי שאני, אם אני הנטייה שלי זה להשפיע, להשפיע את האור, ואני בעצם מסכימה, בעצם עצמותי לוותר, זה אקט של נדיבות. אז אנחנו צריכים כל הזמן להיענות לנדיבות הזאת. זה קורה לנו. אנחנו לאט, לאט מתחילים להשתנות, זה קורה לנו, להיענות להזמנה לעבוד ביחד. איפה? בתוך החושך. כי אור זה יש, חושך זה יצירה חדשה, בריאה חדשה.
איפה מופיע הפועל לראות שוב? במעמד הר סיני. מה נאמר במעמד הר סיני? "בכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן". היה רעב וינועו ויעמדו מרחוק. מה זאת אומרת רואים את הקולות? חיבור של חושים. משהו שלא יכול לקרות במציאות הארצית שלנו. אצלנו כל חוש עובד בנפרד, למרות שיש אנשים שיש להם סינכרוניזציה. יש למישהו מכם חיבור בין שני חושים?
למשל, מישהו שומע צליל וזה גם מריח לו? (משהו כזה). טעם וריח הולכים ביחד.
משתתפת: יש את העניין של הראיה של הקולות והצלילים, באנתרופוסופיה זה האוריתמיה. עובדת על לראות את הצליל ואת הקול.
אני לא יודעת מה זה לראות את הקולות. זה חורג מה-5 חושים הרגילים שלנו. כל העם במעמד הר סיני, כעם, עבר משהו, שאף עם בעולם לא עבר עד אז ומאז.
משתתפת: יש אנשים שרואים צבעים כשהם שומעים צלילים. רואים דו, אדום למשל.
נכון ותמיד הם רואים את אותו דבר. תמיד זה מעלה בהם את הצבע. אז יש כזה ענף של השורש הזה של לראות את הקולות. אז זה כאילו שחושי הנשמה מתאחדים, מתאגדים וכל המערכת שאצלנו היא מופרדת לכל חוש וחוש, היא הופכת לתפקד באחדות. הפתיחה של החושים, זאת אומרת, שיש פתיחת מימדים שאנחנו לא מכירים, הרמה של הראה הזה, אנחנו מכירים 3 מימדים. יש לפחות 10 מימדים, כי יש 10 ספירות. אתם יכולים לתאם לעצמכם כל מיני דברים מופלאים, שלפעמים בחלום אנחנו חווים כל מיני דברים מופלאים של חיבורים שבעולם של המציאות הם בלתי אפשריים. למשל, שמישהו אחד ישנה את מראהו, אבל אנחנו יודעים שזה אותו אחד, או שלמישהו יש מראה אחר ואנחנו יודעים מי זה למרות שהוא לא נראה ככה, או שהסצנות עוברות ממקום למקום בהרף עין ובחלום אין לנו שום בעיה עם זה. בחלום אין לנו שום בעיה עם מה שלא מתקבל על הדעת, רק כשאנחנו מתעוררים אנחנו מבינים שזה לא במרחב חושי. אבל בחלום כשאנחנו לא חושבים עם השכל, אין לנו שום בעיה, הכל נראה לנו הגיוני. נראה הגיוני כל החיבורים האלה שנעשים בחלום, אז נאמר לנו שבמעמד הר סיני שזו היתה התקדשות של עם שלם. עם שלם קרה לו מה שקורה רק לרואים רוחיים, נביאים, באופן אינדיבידואלי. וההתרחשות הזו של הר סיני, שעוברת מדור לדור וגם עמי העולם מכירים בה.
בעצם רוב עמי העולם מכירים בתנך. הבעיה שהם רוצים לאמץ את התנך ולזרוק את היהודים. הם לא מבינים שהתנך ניתן בשפה מסוימת לעם מסוים, אי אפשר לנתק את התנך מהעם, מהתפקיד המסוים של העם, לעם הישראלי, העם העברי, אפילו לא העם היהודי, יהודי זו מילה גלותית, בכל התנך כולו רואים רק פעם אחת יהודי, אך חוץ מהפעם הזו אין לנו את המילה יהודי שלא בהקשר ליהודה, שבט יהודה. המילה יהודי זה משהו שמגדיר את בני ישראל בגלות. יש לנו יהודי תימני, יהודי אשכנזי, יהודי עיראקי, אבל התנך מדבר על העברים לא על היהודי. יש רק פעם אחת בכל התנך יהודי. מי זה?
משתתפת: מרדכי היהודי.
נכון! מורדכי היהודי, בפרס. אבל מעבר לזה אנחנו מדברים על העם העברי. מה ההבדל בין יהודי לעברי? עברי מדבר על עם של נבואה, זה לא עם של ההלכה. ההלכה התגבשה במהלך 2000 שנות גלות כדי שהעם העברי, יהודי, יתגבש סביב חוקים הרבה הרבה הלכות, שלא יתבולל, שלא ימצא את עצמו מתבולל. לגלות יש תפקיד. בכל מקרה אנחנו בתקופה שלנו צריכים לחזור לעברי, לאברהם אבינו, לתקופה של הנבואה. עכשיו צריך לחזור לתקופה של הנבואה. לתקופה של הקשר עם הבורא, הקשר האחר עם הבורא. שבעצם אפיין את התקופה של העם העברי.
משתתפת: אנחנו עדיין ממשיכים להגיד על השפה, השפה העברית, ולא השפה הישראלית, וגם לא היהודית.
משתתפת: קוראים לנו עם המעבר. אנחנו יודעים לעשות את המעברים. העם העברי עושה מעבר. ממצרים, למדבר, לארץ כנען . זה כמו מעברי הסף, אפשר לראות את זה.
ויש עוד פרוש למילה עברי, אברהם העברי. אומרים שהוא היה מֵעֵבֶר. כל העולם הפגני, שטיינר גם מדבר על זה, זה המֵעֵבֶר. כל העולם הפגני, גם מַעֲבָר אבל גם מֵעֵבֶר. התודעה של אברהם אבינו היתה שונה מהתודעה של כל העמים הפגניים שמסביבו ולכן התפקיד שלו ושל יצחק ויעקב לייסד זרם אחר. זרם תודעה אחר, זה אנחנו גם יודעים משטיינר היטב.
משתתפת: מעניין שזה גם עבר (past). צריך לחשוב על זה, אולי זה מה שאומרת משתתפת. אולי לחבר בין עבר ועתיד.
כשאנחנו מתקדמים עם הפרשה, אנחנו רואים שהיא מדברת גם על כל ההבחנות, כל הברורים, היא תדבר על מה מותר לאכול ומה אסור לאכול, והיא מדברת על כל העניין שהיא מתחילה בו בעניין הברכה והקללה ולמעשה היא מתארת לנו את הדבר שאנחנו קוראים לו הבחנה או הבדלה. הרי דיברנו על הכנעה כמחווה ראשונה או כאקט ראשון, ואחרי שאני בהכנעה, אני מסכימה לתת לבורא למלא את המקום שקודם כל היה האגו שלי שם, עכשיו אני מתחילה לברר.
עבודת הברור היא בעצם להוציא את הניצוצות מהקליפות. עבודת הברור זה להבין בדיוק מה הדבר החשוב ומה הקליפה, מה הדבר הפחות חשוב. אני רוצה להפנות את זה לעבודה שלנו, את ענין הברור. היה לי היום ייעוץ עם מיועץ/ת, שנדרש לעשות עבודת ברור – כמה אני משקיע באשתי? כמה אני משקיע לצאת לחברים, למסעדות, או לבית קפה? אלה לא הפרטים המדויקים, אבל כל פעם צריך לעשות עבודת ברור מחדש בהתאם לגיל ובהתאם לשלב. בשביל זה צריך להיות אמיץ ואותנטי. צריך להגיד לעצמי לא אכפת לי מה כל העולם חושב עלי ואני אפילו לא רוצה להגיד מה העולם חושב עלי, אבל הקול של העולם שכבר הפנמתי בתוכי מה הוא חושב עלי, אחרים לא ממש אכפת להם ממני, אבל האם הפנמתי איזושהי דרך שצריך לחיות והיא כבר לא מדויקת והברור צריך להיות ברור אחר? ואז גם יכולים להסתכל עלי גם בני הבית כאילו אני לא בסדר, או שכן יכולים להסתכל בהערכה. אבל אני בעצמי אומרת לעצמי, תגידי את משוגעת? את לא חיה כמו כולם. אני אומרת שזה הקול של הנורמליות או של החברה בתוכי, או של מי שלא רוצה שאני אעשה כל פעם ברורים מחדש, ושלא רוצה שהברורים יביאו אותי למקומות יותר ויותר גבוהים. הצד שבי שירצה לשלם את המחיר, זאת אומרת לתת מנחות במקום שכבר לא צריך לתת. רציתי להעלות את זה כאן כאיזשהו דיון, איזה ברורים עשיתי בזמן האחרון עם עצמי.
חוזרת על הנאמר, דיברנו על הכנעה, דיברנו על זה הרבה בבית ספר שלנו, על הויתור היוצר. עכשיו זה לא מספיק. על מנת שאקבל מהעליון את החסד, את מה שהוא יכול לעשות ואני כבר לא יכולה לעשות בשביל עצמי, כי בסופו של דבר היכולת שלי לעשות היא מוגבלת, אבל אני עושה חלק מהדרך ואז בא מלמעלה מה שנקרא המתקה, זה מה שהעליון עושה בשבילי מה שאני לא יכולה לעשות בשביל עצמי, אבל אני עושה את ההכנעה ואת ההבדלה. זאת אומרת חייבת לעשות סדר עדיפויות ולוותר על דברים שהם כבר לא משרתים את המטרה שלי. ומה המטרה שלי? המטרה שלי להתחבר לבורא. זה מה שאני רוצה בגיל מסוים. אני רוצה להיות מחוברת לתודעה יותר גבוהה, לא רוצה לצאת מהעולם הזה כאזרחית העולם. לא רוצה למות, אבל לא במובן של נוח הררי, שלא נמות כי נשתלב עם הטכנולוגיה. אני רוצה פה לחוות את העולם הבא. מה זה אני רוצה? אני מבקשת. אני מתחננת. אני לא יכולה לחיות את החיים האלה בלי לממש את הדבר הכי גבוה או את הדבר הכי מרכזי שזה החיבור שלי לרוח. אז בשביל זה אני צריכה לעשות ברורים. מה לא משרת את זה. מה כבר לא משרת את זה. ואז אני צריכה לעמוד בפני הרבה קולות. בעיקר הקולות שאני הפנמתי בתוך עצמי מה ראוי ומה לא ראוי, מה צריך, ומה יגידו, ובכלל לא נורמלית ותמיד לא היית נורמלית, וכו'. סתם נתתי קולות שהם לאו דווקא שלי אלא מייצגים כאן את חלקנו או את רובנו או אפילו את כולם.
אז אשמח לשמוע איזה ברורים נדרשתי או רציתי או מתמודדת בזמן האחרון איתם?
משתתפת: אני מרגישה שאני מתמודדת עם זה באופן יומיומי – מאוד, בערות, בתודעה ובהכרה מלאה, על אני מותרת ועל מה לא ומאוד התחברתי למילים שחשבתי בעצמי גם. אני כל יום עושה סדר עדיפות, זה דורש ממני לסרב להרבה מאוד דברים, לוותר, לסרב, בכל מה שקשור לעניין החברתי, למינגלינג חברתי שכבר לא קיים בחיים שלי, אל מול הורות שהיא מאוד מסוימת, שאותה אני לומדת להבחין ולהכיר לעומק – מה אני עושה שם בעצם, וגם שם לא מתבזבז שום רגע. אז אני ממש רואה את זה, זה למצוא את האיזון בין הקריאה שבתוכי והייעוד שלי, ליומיום. ממש, מאוד, זה חי בי. ומשהו נוסף: בהמשך לעבודה בחושך זה הזכיר לי שלפני 13 שנה חיפשתי לקנות בית, ועשיתי את זה דרך תיווך ואיכשהו אבא שלי ז"ל מצא את הכתובת של הבית שאני גרה בו והתקשרתי למתווכת והיא אמרה לי שאת הבית הזה היא לא תראה לי בשום אופן כי הוא חשוך ולא נעים לה בתפקיד שלה להביא לקוח לכזה מקום. ואמרתי לה: "מחר אני באה לראות את הבית." זה היה ממש מדהים שדיברת על זה. הוא חשוך בול במידה, ואמרתי לה בטלפון אני לא אוהבת הרבה אור, אני צריכה את החושך.
משתתפת: אני אשתף על ברור שאני עושה בצורה מודעת כבר כמה שנים, בכל מה שקשור לבחירה שלי, זה גם קשור לעניינים חברתיים אבל לבחור להיות לבד, הכוונה לא לצאת, לא להתערב, כשסיפרתי את זה באחת הכיתות, שלפני שנים כשחברה רצתה להזמין אותי לאירוע חברתי, לארוחת ערב שבת והייתי לבד, וסרבתי, אז סיפרתי שסרבתי, ואז היא אמרה,- מה תשארי לבד כמו כלב בבית? ומאז הקול הפנימי הזה, האם את נשארת לבד כמו כלב בבית, ולא, אני רוצה להישאר לבד, זה נכון יותר לבד אבל הקול הזה היה בשבילי הסמן לאיך זה נתפס. איך זה נתפס בעיני האחרים ובצורה שיפוטית, הבחירה לא להתערב. כל פעם צריכה לעשות את הברור הזה. זה היה משפט מעורר.
אורנה, את יכולה לחזור על השאלה?
אורנה: בכל תקופה אנחנו נדרשים לעשות ברורים, אנחנו יכולים לקרוא לזה בשפה של הזוהר, להוציא את האור מתוך הקליפות. קליפות, לפרי יש כל מיני קליפות, יש את הקליפה הכי עבה, יש גם קליפות דקות. ככל שאנחנו מתבגרים, אבל הגיל הוא לא פרמטר מספיק, הוא פרמטר הכרחי אבל הוא לא מספיק, אלא מתבגרים ומתפתחים, אנחנו נדרשים לעשות יותר ויותר ברורים. הרעש של השפע, במיוחד בזמננו, הרעש של השפע, אפילו לאו דווקא בגשמיות, גם ברוחניות, אני צריכה לעשות ברור מה אני קוראת ומה לא קוראת היום. מה יותר מתכנס לרצון האמיתי שלי. אז אמרתי, בואו נברר, או נדבר, על ברורים שאני צריכה לעשות בזמן האחרון, כדי יותר להתקרב לשורש שלי. וכל גיל וכל תקופה זה משהו אחר. ובכל גיל ובכל תקופה אני צריכה לעמוד בפני כוחות אחרים. בגילאים הצעירים אני עומדת מול כוחות החברה שזה נורא חשוב לי, אבל כשהכוחות האלה נגמרים בחוץ אז אני מגלה להפתעתי שגם אני יש לי בתוכי כל מיני קולות שאומרים לי את צריכה להתיישר לפי המצופה. זה כבר לא בחוץ. גם בתוכי יש את זה.
משתתף: הבאת להנחתה, עניין החיסונים. יש המון סימני שאלה שנשארים באויר בעניין הזה. את מה, את מי זה משרת? האם אני מתחסן, אז אני כן עוזר כמו שכותבים בעיתונות, עוזר לקורונה לרדת ולהצטמצם או האם זה ענין אגואיסטי. האם להתחסן כי אני רוצה לשמור על עצמי כי ידוע שגם מתחסנים יכולים לשאת את הנגיף. זה נושא לברור. מה טוב, למי טוב? את מה זה משרת? אולי רק את פייזר.
אורנה: גם בתוכי אני צריך לעשות את הברור, למשל, יש חיסון שאולי אני לא אוהבת לקחת, אבל עכשיו אני צריכה ללכת וללמד לא בזום. אני צריכה ללכת ללמוד לא בזום, גם פה אני צריכה להגיד לעצמי מה יותר חשוב. אני לא אומרת מתחסנים או לא. אני אומרת גם בתוכי, בלי פייזר, נגיד שאומרת לעצמי, אני לא כל כך רוצה להתחסן, אבל רואה שיש דברים שזה מונע ממני לעשות, אני צריכה להגיד לעצמי מה יותר חשוב. אלה שאלות לא פשוטות. תודה שנתת לנו ענין מאוד עכשווי שכל אחד עושה את הברור שלו בענין הזה.
משתתפת: יש את הנושא של לברוח משעמום. כל נושא ההתמכרויות למיניהם, כרגע עברנו דירה ונשאלת השאלה האם להתחבר ליס, לפרטנר או לכבלים או לא להתחבר? ואני מאוד אוהבת סרטים, אבל יש מניעות, אנחנו מרגישים כל הזמן שיש איזשהו משהו שהוא לא ממש זורם, זה באמת ברור, האם אני יכולה לבחור, האם אני יכולה לוותר על זה וזהו ואז באמת הרווחנו את ההרצאה שלך שפתאום נתנה לחלל הפנוי את זה.
משתתף: אגב, מופיע בפרשה מה שדיברת קודם, שהשאיפה או הרצון החזק של כולם לדבוק, "ובו תדבקון", זו השאיפה ויש עוד איזה פסוק שהוא מאוד נפוץ ביהדות "כי לעולם חסדו". העולם נחשב כהעלם, חסד הוא בהעלם, אתה לא רואה אותו.
משתתפת: אני תוהה לעצמי כמה זה מרחיק אותך מהעולם הארצי, כל הזמן להיות בברורים. אני מרגישה גם לפי מה שאנשים אמרו פה – או.קיי, צריך להתרחק שנייה בשביל להתקרב, אבל השאלה אם מתרחקים ומתרחקים ולא מתקרבים בחזרה.
אורנה: מה שאמרתי הוא לגמרי תלוי גיל. מה שנכון לברר בגיל אחד אסור לברר בגיל אחר או צריך מינון אחר, ואת מה זה משרת, האם זה משרת את ההתרחקות שלי, את ההתכנסות שלי, זה מאוד מורכב הדבר הזה.
משתתפת: אבל הברורים שלי, השאלות שלי הם הרבה פעמים אותן שאלות מגילאים מאוד צעירים.
אורנה: אבל התשובות צריכות להיות אחרות.
משתתפת: יש לי שאלה בנושא אחר. שאמרת שאנחנו בתקופה הכי אגואיסטית שלנו אי פעם, באנושות. ואמרתי לעצמי, אני חושבת על ממלכות של מלך אחד על מיליון אנשים, בן אדם הכי אגואיסט שיש, שהוא ממית אנשים.
אורנה: את מסתכלת מהעיניים של היום. יש דברים שהיו נכונים לפעם. למשל עד תקופת התנ"ך היו מלכים, וכשעם ישראל ביקש מלך, אז הנביא התנגד. הוא אמר, המלך ישעבד אתכם, רק אז התחילה המודעות של הערך שיש לאנשים כפרטים. עד אז היה סיפור אחר לגמרי. דברים שנראים לנו היום אכזריים ובלתי מתקבלים על הדעת, זה היה בתקופות אחרות חלק מהאבולוציה הנכונה.
משתתפת: את מדברת על הכל ביחס למודעות שלנו.
אורנה: אני לא יכולה לשפוט אנשים בימי התנ"ך עם מודעות של היום. זה אנשים אחרים, זה נשמות אחרות, זה תקופה אחרת. בכל מקרה יש לנו היום, את שפע האמצעים, יש הרבה אור גדול שמיתרגם לחומריות, לעשות את מה שמלכות ביקשה להימנע ממנו. זה להרחיק את האור, במקום לקרב את האור, זה להרחיק את האור. מרוב שאני לוקחת את האור לעצמי אז האור מתרחק ממני, כי התכונה של האור זה להשפיע, והתכונה של לקבל לעצמי זה לקבל, אז רואים שיש שם קוטביות, כמו מגנטים, ואז האור מתרחק ממני ולכן אני צריכה עוד אור אז עוד סמים, התמכרויות, ואז זה יוצר בי כמיהה יותר גדולה. מגדיל את הכלי שלי אבל לא באופן בריא, באופן שהכלי שלי יקבל מילוי שימלא אותו אלא מקבלת עוד מילוי שעושה את הכלי שלי עוד יותר ריק והכלי זה הנפש שלי, הגוף שלי עוד יותר משתוקק, והתנועה הזו של לקבל לעצמי מתחילה להרחיק אותי יותר ויותר מחי החיים, וזה בתקופתנו קורה, אבל זה לא סתם קורה. אז זה החושך ששם אפשר לעשות תיקונים, זה החלל הפנוי שאפשר לעשות תיקונים וזה גם ע"י ברורים.
אז היום למדנו על ברורים ועל החושך כמקום עבודה, כדי שטוב יהפוך לטוב מאוד. "ואנוכי עושה שמים חדשים וארץ חדשה". בשפה האנתרופוסופית קוראים לזה פלנטת יופיטר, שמש יותר גדולה מהשמש שהייתה קודם.
שבת שלום!