ה' באלול תשפ"ב, 1 בספטמבר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן:
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
היום נקרא מאמר של הבן של בעל הסולם. המאמר חוזר על מושגי יסוד בשפת הקבלה ודרך השושלת של בעל הסולם, שזה השושלת של הארי הקדוש, שזה השושלת של רשב"י שזה השושלת של משה רבנו.
נשמת משה רבנו התעברה בנשמת רשב"י . עיבור זה לא גלגול. ונשמת רשב"י התעברה בארי הקדוש ונשמת הארי הקדוש נתעברה בבעל הסולם. זה השושלת שאנחנו לומדים דרכה אז להגיד שלומדים קבלה זה לא מספיק. צריך לדעת דרך איזה שושלת לומדים. כמו שלומדים אנתרופוסופיה זה למעשה תיאוסופיה בשושלת של שטיינר. זה לא תיאוסופיה אבל שטיינר יצא מהתיאוסופיה. אנחנו שייכים לזרם מסוים.
בתיאוסופיה לזרם האנתרופוסופי ובקבלה לזרם של בעל הסולם.
הנחיות שנותן משה לעם שעומד להכנס לארץ ישראל. בפרשות הקודמות, בספר דברים, זה ספר של משה, הוא נותן להם הנחיות, לקראת זה שהוא הולך להפרד מהם כי הוא לא עומד להכנס לארץ ישראל. הפרשה מתחילה כך:
}יח} שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: {יט} לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: {כ} צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (ס) {כא} לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: {כב} וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:
צריכים להבין ששום מילה אנחנו לא מבינים כאן. אנחנו מדברים עברית אבל לא מדברים שפת הקודש. שופטים זה לא שופטים ושוטרים זה לא שוטרים. כל זה זה לבוש בסיפור היסטורי אבל זה כל מה שכתוב בתורה, כל האור של התורה ניתן בכל דור ודור.
זאת אומרת שזה לא מדובר עליהם שהיו פעם, דור המדבר, זה מדובר עלינו ועל הקשר שלנו לנשמה שלנו. עכשו נראה מה אומר הרב"ש על הפסוק הראשון, שופטים ושוטרים.
ברוך שלום אשלג (1907-1991)
ענין שופטים ושוטרים
הנה הכתוב אומר "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלוהיך נותן לך". עכשו הוא מתחיל בסגנון – זה גם הזדמנות שלנו להכיר את הסגנון שלו וגם את הסגנון של אבא שלו, הוא מתחיל לתהות על מה שכתוב. ולהבין את הנ"ל לפי הכלל, שהתורה היא נצחיות ונוהגת בכל הדורות, אם כן יש לפרש את הפסוק הנ"ל גם בדורנו אנו. ומשום זה כל מילה ומילה צריכה ביאור בפני עצמה:
- מהו שופטים
- מהו שוטרים
- "תיתן לך" הוא לשון יחיד. היינו, שכל יחיד ויחיד צריך לתת שופטים ושוטרים. היתכן שכל יחיד צריך לעשות כך.
- "בכל שעריך". אז צריכים להבין, מה שייך לומר בדורנו "שער". ועוד, מה מרמז "בכל שעריך", שמשמע, אם רק נמצא שער, תיכף צריכים להשתדל לתת שם שופטים ושוטרים.
- בעיקר, מה מרמז לנו במה שאומר "אשר ה' אלוהיך נתן לך". מה בא זה לרמז. וכי חס ושלום יש מי שהוא אחר, שנותן לעם ישראל חוץ מהקב"ה.
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים להקדים מקודם את מה שדברנו במאמרים הקודמים:
- מטרת הבריאה מצד הבורא
- מטרת עבודתינו בקיום תורה ומצוות. היינו לאיזו דרגה אנו צריכים להגיע בסגולת קיום תו"מ.
אז מה הוא אומר כאן? ממש כל מילה ומילה הוא רוצה לברר מה הכוונה במילה שופטים, מה הכוונה במילה שוטרים. למה אומרים תתן לך? למה לא תתנו לכם? הוא יגיד אחר כך. מה, אנחנו כולנו ממנים שופטים וכולנו ממנים שוטרים. זה ברור שלא. אז למה הוא מדבר ליחיד?
אחרי זה יש לו סוגיה על המילה, בכל שעריך. האם באמת מדובר על שער שאנחנו מכירים? והאם רק בשערים צריכים לתת שופטים ושוטרים? ואחרי זה הוא נותן דעת גם על המילים אשר ה' אלוהיך.
עכשו כל המאמר הוא ידון בפסוק הזה. ועכשו רואים שהוא לוקח אותנו לחומרים שלמדנו על מטרת הבריאה מצד הבורא. לוקח אותנו למבט הרבה יותר רחב מאשר הפרוש המילולי על פני השטח, שגם הוא קיים, וגם הוא הנחיות איך מקיימים חברה תקינה, שזה בדרך כלל מאוד מייחד את ישראל חברה מוסרית בתקופה הזו. אבל הוא לוקח אותנו למקומות הרבה יותר עמוקים.
אז הוא אומר, נסתכל: א – מה מטרת הבריאה מצד הבורא. ב – מה מטרת עבודתנו בקיום תורה ומצוות. אנחנו אומרים שתורה זה מאור, תורה זה דרך, תורה זה הדרך שלנו לחזור בחזרה למקור שלנו. זה כמו מדריך, מפה שמחזירה אותנו הביתה. מצוות זה מהמילה צוותא. זאת אומרת כל דבר שמחבר אותי חזרה לבורא דרך נבראיו.
אז מה המטרה שלנו כשאנחנו עושים את זה? כלומר, לאיזה דרגה אנחנו צריכים להגיע כסגולת קיום תורה ומצוות? זה השאלות שהוא שואל.
מאמר שלם הוא ילך ויעשה דרך מאוד ארוכה. כאילו הוא מתרחק ממה שהוא שאל ובסוף הוא יסגור את זה.
גם שטיינר כותב ככה. נותן שאלה, עושה סיבובים על גבי סיבובים בכל החומרים שאנחנו כבר מכירים. בדר"כ על ארבעת הגופים, על גוף נפש רוח וכו' וכו' ואחרי זה חוזר לשאלה המקורית. אז יש לנו כאן סיבוב כזה.
ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. זו אכסיומה. זה כמו שיש אכסיומות שעליהם בנויות המתמטיקה, המדע. זאת אכסיומה. היינו שהנבראים יקבלו ממנו יתברך את הטוב והעונג כפי יכולתו יתברך, בלי שום הגבלות.
כשאני אומרת אכסיומה זאת אומרת שעל זה לא מערערים. יכולים לערער עד שמגיעים לכאן. זה אמונה. האמונה שלנו שכל מה שהוא עושה, זה להטיב לנבראיו. אם אנחנו לא מגיעים לאמונה הזאת, אנחנו לא יכולים לקלוט שום דבר. כי הכל על בסיס האמונה, והאמונה היא משהו מעל לדעת. אני לא יכולה להסביר אותה בדעת. אני מתעלה מעבר לדבר שאני יכולה להסביר אותו באופן לוגי.
אלא מטעם שהוא רצה, שיהיו שלימות פעולותיו, היינו שלא יהיה נהמא דכיסופא, נעשה צמצום והסתר.
מה אומר לנו כאן הרב"ש? הוא מסביר לנו את כל מקור הסבל בחיים.
משתתף: אם הוא רוצה להיטיב לנבראיו אז למה אנחנו כל כך סובלים?
אורנה: כן. אבל הוא גם אומר למה.
משתתף: ואז הוא אומר, כדי שלא נקבל את זה שלחם ביזיון.
אורנה: יפה מאוד. הוא אומר כל הצמצום וכל ההסתר, זה שאנחנו לא רואים שהכל חסדים, זה שיש חסדים מכוסים, זאת אומרת שאנחנו חווים אותם לא כחסדים אלא כסבל, זה בגלל שנעשה צימצום על האור שלו.
למה נעשה צמצום על האור שלו? כדי שכשנקבל את האור שלו, נקבל אותו בזכות ולא בחסד.
היינו שאין שום גילוי אור בכלים שהם בעל מנת לקבל. ברצון העצמי שלי, באגו הפרטי שלי, אני לא מקבלת אור. אני מקבל נהירו דקיק. אני מקבל אור דק כדי קיום. זאת אומרת, ברגע שהנברא הראשון אמר אני לא רוצה לקבל את האור כלחם ביזיון, מאז זה חוק לכל העולמות כולם, שאין גילוי בכלי שנקרא רצון לקבל. אין גילוי אור. הוא נפסל מקבלת אור.
הוא יכול לקבל אור במערכת הטומאה. מערכת הטומאה מושכת אורות מאוד מאוד מאוד גדולים אליה. והיא יכולה לקבל אותם. הם מסתלקים מיד אבל היא יכולה לקבל אותם. מי שלא הולך למערכת הטומאה לא יכול לקבל אורות גדולים כאלה. הוא ויתר עליהם.
מי זה הוא? הנשמה, זה נקרא מלכות. הנברא הראשון. הוא ויתר על האורות הגדולים האלה, בגלל שקבלת האורות האלה מרחיקים אותו מהבורא. ולכן הוא ויתר. מה זה הוא ויתר הנברא/ת ראשונה?
זאת אומרת, זה חוק, מה שקורה למעלה מתוך בחירה, זה חוק בתחתונים. אז אני לא יכולה להגיד שאני לא מותרת. אני יכולה להגיד, אבל יקרו לי דברים קשים. יסורים מאוד גדולים אם אני ארצה לעצמי אורות גדולים.
היום היתה לי מיועצת שהיא בת 37, ואני מנסה כבר כמה פגישות למצוא איפה אני יכולה להיכנס לשם, להכניס איזושהי תובנה. התובנה שעלתה לי היום, שאיפה החוסר חרות שלה? החוסר חרות שלה זה בזה שהיא לא יכולה להתקדם באופן הדרגתי לקבלת אורות לא כלחם ביזיון. אלא יש לה שאיפה לאורות הגדולים והיא רוצה להתקדם מהר. היא רק בת 37, שבשבילנו זה ינוקא. זו רק התחלת הדרך. היא כבר רוצה לעשות המון דברים שזה לא הזמן שלהם, והיא כל הזמן בהלך נפש, של חוסר נשימה. וזה נקודת התורפה שלה. ושם אין לה חרות.
זה בא לידי ביטוי בילדות, כתביעה של ההורים תמיד להגיע למקום היותר גבוה. אף פעם זה לא בסדר איפה שאתה נמצא. אם כבר עשית משהו, אז מה הדבר הבא שעשית. אז תמיד הרצון, כל הזמן למשהו נכסף ולמצוא נקודת התיחסות גבוהה ולהגיע אליה. וזה לא הדרך של ישראל. הם הולכים בדרך המדרגה. נקודת ההתייחסות שלהם היא תמיד הבורא, אבל הם הולכים על דרך המדרגה.
אז מי שמשתמש בכלי שנפסל, אז הוא יפול, ישרף, ישבר, ישתגע, יפול להתמכרויות מאוד גדולות. למה? כי אין לנו בחירה שם. כי זה כבר נקבע בשבילנו.
היינו שאין שום גילוי אור בכלים שהם בעל מנת לקבל. בתוך כלי האגואיזם שלנו, האגו הגדול שלנו לא מקבל אורות. מקבל אותם אבל לזמן קצר ואח"כ הם יעלמו.
אלא רק לאחר שהכלי, הנקרא "רצון לקבל", קיבל תיקון "בעל מנת להשפיע", אז לפי שיעור שיכול לכוון בעל מנת להשפיע, בשיעור זה מתגלה השפע. ומטרם זה הם רואים את ההיפך מהגלוי, רק מרגישים העלם והסתר.
אנחנו מרגישים העלם והסתר בייסורים וסבל בגלל שהכלי שלנו לא הגיע למצב שהוא יכול לקבל את מלוא השפע או אפילו הרבה שפע, משום שאנחנו עוד לא התמרנו אותו מספיק על מנת להשפיע. זה מקור הסבל שלנו. ברגע, שנתמיר את כל הכלי שלנו בעל מנת להשפיע, שום דבר לא יחווה את הסבל. אולי כאב.
אם יסרקו את בשרנו במסרקות ברזל, כמו רבי עקיבא, זה בוודאי כאב נוראי, אבל זה בשבילו היתה התעלות. אנחנו נפסיק לסבול כשהכלי שלנו כולו יהיה מתוקן. כל מה שנקבל יהיה אור בשבילנו. לא נחווה את זה כחושך.
נמצא לפי זה, שכאן, היינו לאחר שנעשה הצמצום, אז מתחלת עבודת התחתונים,
הצמצום נעשה ע"י מלכות דאינסוף, היא צמצמה את עצמה, ואז מתחילה העבודה שלנו. שהמטרה צריכה להיות שכל מחשבותינו ומעשינו צריכים להיות רק בכוונה אחת שהיא בעל מנת להשפיע. אנחנו צריכים לרכז את כל הרצונות שלנו לרצון אחד. כי אם אנחנו ננקז אותו לרצון הזה, אנחנו נהיה דומים לבורא. אנחנו נהיה קרובים לבורא. קרבה ברוחניות זה השוואת צורה. כי הבורא הוא רק רצון להשפיע.
אנחנו יודעים באנתרופוסופיה שזה מורכב, גם בקבלה זה מורכב. קודם צריכים לקבל, אחרי זה צריכים לתת. ואין קיצורי דרך. אני צריכה לבנות את האגו קודם או את האני קודם ואח"כ אני צריכה לעשות התמרה. זה ברור לנו כל הענין של אינקרנציה ואקסקרנציה. הענין הוא שאנחנו גם מאמצע החיים ממשיכים להתנהג כאילו אנחנו מרכז העולם.
וזה מה שממשיך להביא עלינו ייסורים. ומה שמביא עלינו ייסורים גם עוד לפני אמצע החיים זה החיים הקודמים שלנו.
שהמטרה צריכה להיות, שכל מחשבותינו ומעשינו צריכים להיות רק על כוונה אחת, שהיא בעל מנת להשפיע.
אולם מתעוררת השאלה, איך אפשר שתהיה מציאות כזו.
איזו מציאות הוא מדבר?
משתתפת: שבה אנחנו רק בעל מנת להשפיע.
היינו לאחר שאדם מצד הלידה בסוד "עייר פרא אדם יולד",
זה מילים אחרות להגיד האדם הוא כל כולו אסטרלי.
מאין הוא יכול לקבל כוחות, שתהיה לו אפשרות לצאת מהטבע שבו הוא נברא.
עצם עצמותנו זה הרצון לקבל. זה עצם עצמותנו. הרצון להשפיע זה לא מטבענו ואל תגידו לי אני אוהב להשפיע. אתם כבר כן כי אתם כבר בשלב אחר אבל בשלבים מוקדמים, שאני אומרת, אני אוהבת להשפיע, אני צריכה לבדוק, לבדוק למה אני משפיעה. זה לא טבעי. הרצון שלנו – רואים את זה אצל ילדים – זה הרצון לקבל. זה עצם מהותנו, בזה אנחנו נפרדים מהבורא. כי הבורא הוא רק רצון להשפיע. אנחנו רצון לקבל שצריך להתמיר את עצמו לרצון להשפיע.
אז הוא אומר, מאיפה נגיע לענין של השפעה אם זה בכלל זר לנו. זה הפוך מעצם רצונותנו.
ולצורך זה ניתן לנו עבודה בקיום תורה ומצוות.
מה זה תורה ומצוות? אומרים בחכמה בראתי אדם, בראתי לו יצר רע ובראתי לו תורה תבלין. אז למה אתה בורא לי יצר רע ובורא לי תורת תבלין? למה אתה לא ישר נותן לי תורה? למה אתה לא נותן לי דרך? למה אתה קודם צריך לזרוק אותי למקומות של התרחקות? של יצר רע?
משתתפת: שנתקין את הכלי שלנו. שנעבוד ונוכל לעשות את התיקון כדי שנוכל להתמיר את עצמנו.
אורנה: מילה אחת מדויקת. אם לא בראתי לו יצר רע וישר נתתי לו תורה.
משתתפת: שתהיה בחירה
אורנה: אין בחירה. לא נותנים תורה למלאכים. תורה נותנים רק למי שיש לו יצר רע.
משתתף: חרות
אורנה: בדיוק. חרות.
היינו שהאדם צריך לכוון בעת עשייתו בקיום תורה ומצוות, מאור – אפשר להגיד גם תיקון – שזה יביא לו כוח שיכול להסכים, שיהפוך עכשו את כל תשוקותיו ומאווייו, שיהיו אך ורק, איך ובמה הוא יכול להשפיע נחת רוח ליוצרו.
כל מה שאני עושה. נגיד שבא היום אלי חשמלאי, המחשבה הראשונה שלי היא מה הוא יכול לעשות בשבילי. הזמנתי אותו לעבוד אני גם משלמת לו. זה כבר פסול. המחשבה הראשונה שלי צריכה להיות, מה אני צריכה לעשות בשבילו. זה נכון שהוא יעשה לי את המנורות, אבל אני יכולה לתת לו הרגשה טובה, אני יכולה ללכת להסתכל איך הוא עשה קו של החשמל כל כך יפה ולהגיד לו את זה. אני יכולה לשאול את עצמי, בכל מפגש, מה אתה צריך ממני.
אפילו שבן אדם בא לעבוד אצלי, או לעשות לי שרות, אני משתדלת לעשות בֵּרוּר כזה. כי כשיש מפגשים כאלה, זה כאילו ברור, שהוא בא לעבוד אצלי ואח"כ אתן לו כסף. לא. כל מפגש ומפגש בחיים צריך להיות, מה אתה צריך ממני.
זה הענין, להפוך את כל הרצון לקבל לרצון להשפיע.
משתתפת: כשאנחנו חושבים על מה אתה צריך מאיתנו, זה לא תמיד בהכרח משהו נעים וטוב כמו מילה טובה או פרגון. כי אם אדם צריך מאיתנו משהו אחר בכלל?
אורנה: זה מה שצריך לברר. לא כולם צריכים את זה. לא בגלל שאני חושבת שיש לי ידע אז עכשו אני יכולה להגיד לך את הפגמים שלך. צריך להבין שאת זה, אנחנו אומרים את הפגמים, אם אנחנו רוצים באמת לפעול בדרך האמת לא מתוך כעס, רק למי שאנחנו רוצים לתקן אותו. קודם כל רוצים לפעול לטובתו לא רק בגלל שהוא מעצבן אותנו ורק אם הוא מבקש מאיתנו. לא רק בקשה מפורשת בפה, אלא שאני מבינה שיש בקשה כמוסה ושהוא יקבל את זה.
אם לא, אנחנו לא עושים את זה. זה לא חייב להיות מילה טובה אבל זה צריך להיות לטובתו. אני צריכה לקחת בחשבון את כל מי שהוא, גם המוכנות שלו לקבל את זה ואם זה בכלל יעזור לו.
שיהפוך עכשו את כל תשוקותיו ומאווייו, שיהיו אך ורק, איך ובמה הוא יכול להשפיע נחת רוח ליוצרו.
נחת רוח, זה לא שיושב אלוהים ורוצה שאנחנו נתחנך. מה זה נחת רוח בחכמה?
משתתפת: שהרוח תנחת
אורנה: נכון. לעשות מקום. לעשות חלל פנוי כדי שהאלוהות תוכל לנחות בתוך הכלי.
משתתפת: לאפשר לקיים את מטרת הבריאה. אם אני הופכת את עצמי לכלי ראוי.
אורנה: נכון ואז אני עושה נחת רוח לבורא שזה מה שהוא רוצה.
ובמקום שמטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, שלהשפיע, היה חושב, שענין זה, מה שהוא מקיים תורה ומצוות, יביא לו הצלחה וברכה, שיוכל להנות את גופו, היינו שבזכות שמירת תורה ומצוות יהיה אז להגוף העולם הזה והעולם הבא, וזה היה הבסיס שלו, שעל הבסיס הזה בנה לעצמו יסוד, שהיסוד הזה יהיה אצלו הסיבה המחייבו לקיים את התו"מ (תורה ומצוות) בכל פרטיה ודקדוקיה, והיה לו כוח להתגבר על העצלות שבגופו, ולהתגבר בכדי להשיג את השכר.
הייתי רוצה שתתרגמו את זה לדרך שלנו. מה הוא אומר? אם אתם מתרגמים את זה למה שאנחנו לומדים, זה אמירה מאוד משמעותית לאופן שאנחנו עובדים.
משתתפת: אני מצפה לקבל משהו כתוצאה מהעשייה שלי. אני עושה כדי שאח"כ יהיה לי טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
אורנה: נכון מאוד. הוא שומט כאן את הקרקע מתחת לכל המוסר המקובל. אני יודעת שזה טוב לתת נדבה לעניים. אני יודעת שזה טוב להיות אכפתית. אני יודעת מה טוב לי. אז אני עושה את זה. אבל כל מה שאני עושה, זה בתוך הרצון לקבל. אני לא יודעת. אני חושבת שאני נפלאה. זה עדיין הרצון לקבל משעבד גם את כל מה שהוא מוסרי.
לכן ישראל זה לא מספיק רק סגולות. הכל צריך להיות לעשות נחת רוח לבורא. זה לא מספיק סגולות מוסריות. זה נמצא בהרבה מקומות כי זה עדיין בתוך הרצון לקבל. אפילו להחשיב את עצמי כאדם מוסרי, זה כבר הרצון לקבל.
אני עושה כי אני יודעת שאני נחשבת לאדם מוסרי. הוא אומר, זה שלב ראשון. זה לא המטרה. זה כן, זה נקרא שלא לשמה. זה בסדר להתחיל עם זה. זה כמו לשלם מס לרוח. להגיד, אוקי, אני יודעת מה הרוח רוצה. אני אתן מעשר לרוח, ועכשו אני אמשיך לחשוב גשמית. זה מאוד טריקי. כי אני בטוחה שאני בתוך ההוויה הרוחנית אבל אני לא.
אני פשוט משלמת מס ושהרוח תעזוב אותי. אני נותנת לרוח מה שאני חושבת שהרוח צריכה וממשיכה לנהל את החיים שלי בתוך הרצון לקבל.
היום בייעוץ, היה אצלי מישהו שקיבל שוק של איזה מחלה. הוא מאוד מנומס, מאוד טוב, ומאוד מתחשב אבל כבר המון המון זמן אני מעירה לו שהכל זה בתוך הרצון לקבל. זאת אומרת, הכל זה בתוך הרצון שלו. הוא לא לוקח את עולם הרוח לתוך המשוואה. הוא לא מבין שעולם הרוח זה עולם מאיים מאוד.
בחיל ורעדה אם אתה מתעלם מעולם הרוח, הוא יבוא וינכיח את עצמו בצורה שתפתיע אותך מאוד. אתה לא יכול להמשיך לנהל את החיים שלך ולהגיד לכשאתפנה אשנה.
עכשו אני עסוק, יש לי את הילדים, אני צריכה לשלוח אותם לבית ספר, יש לי את העבודה שלא יפטרו אותי, יש לי משכנתא. כשאני אתפנה, אני אתפנה לעולם הרוח. זה לא עובד ככה. עד שאתה כבר מתפנה אתה חוטף זפטה כזאת שעכשו זה כבר הרבה יותר קשה.
עולם הרוח הוא לא משהו שאני יכולה להגיד, כשיהיה לי זמן. כשאני אחתן את הילדים, או כשיהיו בצבא וכו'.
אנחנו לא מבינים את העוצמה של עולם הרוח. אנחנו לא מבינים. אנחנו חושבים שמה שמתרחש בחוש יש עוצמה. אנחנו פוחדים ממה שקורה עכשו בעולם.
כשאני מוכנה לקיים את התורה ומצוות, על כל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם הגוף שלי לא רוצה. לא בא לי עכשו לעזור לשכנה שלי אבל אני יודעת שצריך, ואני יודעת שאני אקבל על זה שכר אפילו דימוי עצמי טוב, אז אני עושה את זה.
כדוגמת אנשים שעובדים עבודה בגשמיות כדי להרויח לחמם, שגם לעבוד עבודה גשמית הגוף מתנגד, היות שהגוף בוחר יותר במנוחה. אבל השכר הגשמי, מה שהוא רואה, שזהו לטובת גופו, יש לו כוח התגברות.
בתקופה שלהם, חוץ מללמוד תורה הם היו הולכים לעבוד בעבודות לא מעניינות. או כל מיני עבודות רוטיניות. וגם אנחנו חלקנו, אנחנו מוכנים לסבול את הסבל של העבודה כי אנחנו יודעים שבסוף החודש נקבל משכורת. זה מה שהוא אומר.
בשביל זה הגוף, כשהוא אומר גוף הוא מתכוון לרצון, אנחנו יכולים לגייס רצון גם לדברים קשים, או מחרידים, או משעממים, כשאנחנו יודעים שיש תמורה. זה מה שהוא אומר.
הגוף שלנו נהנה ממצב מנוחה. אנחנו מתענגים ממצב של מנוחה ואנחנו מוכנים לדחות את מצב המנוחה כדי שאח"כ נקבל את העונג. יש לנו, בניגוד לחיות, יכולים לדחות סיפוק.
הסיגריה שלי, החד יומית, אני לא אעשן עכשו, אני אעשן בערב, כי אני מוכנה לדחות סיפוק. אני מוכנה לסבול אבל אני יודעת שבסוף הסיגריה הזו אני אהנה.
זה כן, זה אנחנו יכולים. אבל אם יגידו לנו תותר על האהבה העצמית שלך. בשביל מה? בשביל להנות לקב"ה. זה כבר סיפור אחר. זה כמו לעבוד בלי שכר.
אנחנו אומרים לעצמנו, מה הרווח שלי מהעבודה הזו? וזה קורה לנו הרבה. הרבה פעמים אנחנו עושים עבודה רוחנית ואז מגיע איזה משבר, או קושי, ואנחנו אומרים רגע, אני כל כך הרבה זמן עבדתי. זה נראה לנו שזה לא הגיוני וזה גם לא פייר. איפה השכר שלי?
נכון, אנחנו לא רוצים שכר בכסף, אנחנו רוצים שכר בזה שיהיה לנו יותר אמונה, או שהחיים הגשמיים שלנו יסתדרו יותר טוב. ואין כזה שכר. כאן מתחילה להיות הבעיה. שהחיים הרוחניים לא משפרים את החיים הגשמיים. אני עובדת כל כך הרבה, והילדה שלי ממשיכה להיות ככה וככה.
אני עובדת כל כך הרבה והבעל שלי רוצה להתגרש ממני. אני עובדת כל כך הרבה וקניתי בית ויש לי כל כך הרבה חובות, והבניה לא הסתדרה. אנחנו אומרים לעצמנו – מה, זה לא פייר? מה עוד אני צריכה לעשות? אני כל כך עובדת.
זה העניין, שהוא אומר, כשאומרים לנו, אתה תעבוד עבודה רוחנית כי זה מה שאלוהים רוצה ולא מבטיחים לנו שכר, פה מתחיל הקושי. ואומרים לנו, אתה תעשה עבודה של השפעה. מה השכר שתקבל? הבורא יהנה מזה.
אז בא הגוף, הרצון, ושואל מה ומי? מה ומי זה תמיד החכמה. אתם יודעים מי אמר מה ומי אמר מי?
משתתפת: מארבעת הבנים.
אורנה: מה העבודה הזו לכם? שאלת ה"מה" – בשביל מה אתם צריכים את זה? ומה זה שאלת המי?
משתתפת: פרעה.
אורנה: מה הוא אמר?
משתתפת: מי אשר שאשמע בקולו?
אורנה: מי הוויה אשר אשמע בקולו? אני לא מכיר אותו. הוא באמת לא הכיר, הוא הכיר את ההיבט של אלוהים ולא את ה'. זה שאלות המה ומי. זה תמיד חוזר.
בא הגוף, הרצון ושואל: רגע, בשביל מה אני עובדת? בשביל מה אני מותרת על כל התענוגות האלה בחוץ ומסתגפת לי בתוך הדרך הרוחנית, ומה מבטיחים לי? כלום לא מבטיחים לי. מה אני ארויח? שהבורא יהנה מהעבודה שלי. אז הוא אומר, אנחנו מוכנים לעבוד אבל אנחנו רוצים שכר.
זוכרים מה היתה השאלה הבסיסית? כבר התרחקנו.
משתתפת: השופטים והשוטרים והשער.
אורנה: נכון. מה זה שופטים, מה זה שוטרים, מה זה שער?
הוא אומר, בזמנים שאנחנו מתייאשים, שנים אנחנו יכולים להתייאש. אנחנו עובדים שנים וכל פעם משהו קורה. אנחנו מתייאשים מהדרך ואנחנו מתייאשים מעצמנו. כבר אנחנו ממש בייאוש. מה כבר לא עשיתי ועוד פעם זה קורה. מה כבר לא עשיתי ועוד מחלה. מה כבר לא עשיתי, וגם הילדים שלי הם כמו כל הילדים. כשחשבתי שאני אמא נהדרת ואני אצליח להציל את הילדים שלי מהגורל שכל הילדים של החברות שלי, ואם גם להם יש סבל.
אנחנו מאוכזבים. אנחנו מצפים שאם נעשה דרך רוחנית, אנחנו נקבל שכר. ואז הרצון שלנו, הוא קורא לזה "הגוף", הפרעה שלנו, אומר לנו תברח מהמערכה.
גם אצלנו חלק מהאנשים נשרו. וגם אנחנו לפעמים נושרים אבל תודה לאל קמים שוב. ולפעמים אנחנו עובדים בלי שום תענוג, רק מתוך החלטה. רק מתוך משמעת עצמית. בלי שום תענוג. תודה לאל יש לנו לפעמים גם תענוגות אבל לפעמים רק מתוך אחריות והחלטה.
משתתף: אני מבין שלאנשים הדתיים המצוות זה מצוות שכתובות בתורה. את מדברת על דברים רוחניים שמקבלים עליהם שכר. האנשים הדתיים הם שוגים במה שהם עושים?
אורנה: תלוי איזה דתיים. יש דתיים שמקיימים את המצוות. מצוות אנשים מלומדה. אין להם שום בחירה. הם קיבלו את זה מהמסורת, קיבלו מאבותיהם ואבות אבותיהם ואין שאלות שם. אין תהייה שאנחנו כבר לא בגלות, אלא אנחנו בארץ ישראל ודברים גם צריכים להשתנות. למשל אני לא חייבת ללבוש את השטריימל, שלבשו בפולין. למרות שיש גם משמעות לשחור על לבן.
משתתף: אני לא מדבר על לבוש. אני מדבר על מצוות, על שבת, לא דברים שהמציאו רבנים.
אורנה: המצוות שכתובות בתורה, יש להן מקור מאוד מאוד עמוק בחכמת הקבלה. כל מה שאתה רואה כמצוות של שמירת שבת, אנחנו צריכים לדעת מה זה שבת. אם היינו יודעים מה זה שבת אולי גם היינו שומרים שבת.
משתתף: מה זה שבת?
אורנה: שבת זה היום השביעי. זה היום שהבריאה הסתיימה. ויום שבת זה גמר תיקון. זה בקטן גמר תיקון. זה כבר אחרי התקופה של תיקון. יש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה לשבת. אם אנחנו הרבה מהחכמה, אז יש כאלה בינינו, שמתחילים לשמור שבת כיכולתם.
הדור של היום, אם הם לא דתיים מבית, ורובנו חילוניים, אף פעם לא נסכים לקיים מצוות אם לא נתחבר לעומק של החכמה, של תורת הנסתר. אנחנו בתקופה של תורת הנסתר. תורת הנגלה היא לא לתקופתנו ככלי טרנספורמטיבי שפעם היה. לא רוצה להעביר ביקורת. אני מכבדת כל אחד ואחד בדרכו.
משתתף: הייתי רוצה לעשות משהו רוחני. כל הדרשה דיברת על דברים רוחניים אבל לא אמרת מה זה רוחני.
אורנה: רוחני זה להשפיע. אנסה להגיד את זה בדרך אחרת. רוחני זה להבין שאתה חלק ממני. זה להרגיש שאתה, אתה לא רק שיקוף שלי, אתה החלק החסר שלי. ואם אני מתכחשת אליך, אני מתכחשת לחלק מעצמי ושיש לי אחריות עליך.
כמובן שזה הולך במעגלים הולכים ונרחבים.
משתתף: מה המקור של זה?
אורנה: אנחנו בזרם של הרשב"י, של האר"י הקדוש ושל בעל הסולם.
כשאני רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אז יש ברצון העצמי שלי את כל ההתנגדויות שאפשר לקבל אותם. זה לא משהו כזה על פני השטח. אני כבר אמרתי כמה התנגדויות שקורות גם לנו.
כשאנחנו עושים עבודה, לומדים, במקום לצאת מהבית. גם לימוד שהוא תענוג יכול להפוך למשהו שאני יכולה להשתמט מהחובות שלי.
כל דבר אני צריכה לשאול את עצמי. אבל בסופו של דבר יבואו אנשים, וישאלו מאיפה את יודעת את כל זה? לא רק אנשים ישאלו. אני אשאל את עצמי, מה זה כל השטויות האלה? מי אמר?
לטענה הזאת יש לנו רק תשובה אחת, אף אחד לא אמר. אני מאמינה. כן, אמרו. המקובלים אמרו, ואני קראתי, ואני חשה שזה נכון. אני מאמינה שזה נכון. אתה רוצה הסבר, אין לי הסבר. זה הכלי היחיד שיש לנו מול השכל. השכל לא יכול להגיד כלום על זה. כי אני לא אומרת לו, תשמע יש 10 הוכחות לקיום האלוהים. וכו'.
משתתף: כל אחד ממציא מה שהוא רוצה.
אורנה: זה לא ככה. אנחנו הולכים בעקבות אנשים שהיו להם גילויים. אנשים שהיו להם התגלויות של דרגות שונות בעולם הרוח. לא ממציאים. אני רק אומרת שמה שאומרים מהדהד בי ובנשמה שלי ואני מאמינה להם.
זו דוגמא טובה, שהמשתתף האחרון הוא חלק ממני. מה שהוא הביא עכשו, לא מעצבן אותי. זה לא שאני לא מרגישה איזשהי תנועה בלב. אני מרגישה איזשהי מועקה אבל אני לא מייחסת את זה למשתתף אלא למשהו בתוכי.
לא משהו בתוכי אלא משהו שהוא אני. אני שעוד לא הכללתי. גם בתוכי יש אני. בשפה של בעל הסולם, זה האור המקיף שלי. האחר הוא האור המקיף שלי שגם רוצה להיכנס. איך בדיוק? אני אצטרך לברר מה הרגשתי בלב. אני מרגישה מועקה, לא מרגישה כעס. ואני צריכה לברר.
מה במשתתף הוא אור מקיף שעדיין לא נכנס אלי או שנכנס חלקית. כי עובדה שאני לא מתעצבנת אבל כן יש לי מועקה.
משתתפת: אני חושבת שזאת לא רק עבודה שלך עכשו.
אורנה: לגמרי שלי. אולי גם שלך אבל לא של הבן אדם שהביא אותה.
משתתפת: עבודה של כולנו.
אורנה: אם שאלות נאמרות בטון כזה, זה עבודה של כולנו, לראות מה מעבר לטון הזה. איזה מצוקה יש שם? איזה רצון אמיתי יש שם? גם כשהדברים באים בטון כאילו מתקיף, יש שם מצוקה אמיתית. יש שם רצון, תגידי לי על מה את מדברת. אני מכיר את התורה אחרת, את מדברת אחרת, אני רוצה להאמין. אני רוצה להבין, אני רוצה להרגיש שאני חלק וכל מה שדיברת עכשו לא מקרב. ואני כן רוצה להתקרב.
יש כאן, לפחות איך שאני קולטת את זה, אין כאן רצון מתריס, אלא רצון אמיתי של מה שאני אמרתי עד עכשו לא עונה על הרצון.
בכל אופן, נמשיך.
הוא אומר, הבן אדם אומר לעצמו, לפני שהתחלתי את כל העבודה הזאת, הרגשתי בסדר עם עצמי. הרגשתי בן אדם רגיל, נורמלי. קצת חסרונות וקצת יתרונות אז מה קורה עכשו? אני מתחיל בעבודה של בעל מנת להשפיע ומה אני מגלה? דווקא עכשו התחלתי לעשות עבודה , והרוע שלי הרבה יותר מורגש בתוכי.
כל כך הרבה סיבות יש לי לעזוב את הדרך. פתאום אני רואה שיש לי גם את החסרון הזה, וגם החסרון הזה. עכשו מתגלים לי כל החסרונות שלי. לפני זה חייתי בשלום, פחות או יותר. לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה חסרונות. ואז הוא אומר, הענין הוא כמובן, דווקא כשאני מתחילה לעבוד, אז מתחילים לגלות לי בהדרגה את החסרונות.
משווה את זה שאני מרימה משקולות. בהתחלה מתחילה ב- 1 קילו. התחזקתי, אומרים לי עכשיו תרימי 2 קילו. גם בעבודת הבורא, בהתחלה לא מגלים לי כמה אני שקועה בעבודה באהבה העצמית. כמה אני אגואיסטית. אני לא אעמוד בזה. כמו שיתנו לי ישר 50 קילו. אם אני אראה את הרוע שלי, לפני גיל 49, אני לא אעמוד בזה.
זה כל כך מכאיב לראות את הרוע שלי. אז ככל שאני עושה עבודה, אז מגלים לי יותר, נותנים לי יותר תענוג באהבה העצמית כדי שאני אוכל להתגבר.
הולכים מהקל אל הכבד. בהתחלה אני צריכה לותר. על מה צריכה לותר בהתחלה כשבאה לדרך הרוחנית? לשבת עם חברה בבית קפה. לאט לאט התביעה הרבה יותר גדולה. זה בדיוק מה שהיה לי היום בייעוץ.
מה אני חושבת? שאני אמשיך לדאוג לכל הדברים הארציים האלה, החשובים האלה, שמי יעשה אותם חוץ ממני, והבורא ישב ויחכה לי עד שאני אתפנה אליו? זה לא ככה. לאט לאט אנחנו רואים שאת כל החיים אנחנו צריכים לתת לשם. אם אנחנו רוצים חיים. אם לא, אנחנו בקיום.
אם אני רוצה חיים אני מבינה שזה כמו שלמדתי באוניברסיטה, ישבתי וניגנתי 4 שעות ביום. מישהו חשב שזה הרבה? זה היה מעט. היו כאלה שניגנו 9 שעות ביום. אז מה אני חושבת ברוחניות שאני אבוא לפרשת השבוע פעם בשבוע וזה יהיה בסדר? כן. בהתחלה זה בסדר. אז למה אחרי זה, זה לא בסדר? כי אני נתבעת ליותר ויותר אמת.
ולאט לאט אני רואה שמה שמנווט את החיים שלי זה לא חיים גשמיים ועליהם קצפת רוחניות. זה לא ככה. כל כולי צריכה להיות מנווטת למקום הזה. זה לא אומר שאני עוזבת את המשפחה שלי. מזניחה את הילדים שלי. זה אומר שכל רגע פנוי שלי אני שם. והתביעה הולכת וגדלה.
וכל פעם גם מגלים לי יותר ויותר חסרונות של עצמי. ופתאום אני רואה שאני בתוך העבודה אבל אני גם מתעצבנת. וכולם מעצבנים אותי. וברור לי ש'היא' מעצבנת בפני עצמה. מטעם עצמה. זה ברור לי. אני בסדר, אני מתקדמת. אבל היא מעצבנת בהגדרה, או הוא מעצבן בהגדרה וזהו. אני לא רואה קשר אלי. אבל לאט לאט מראים לי את כל החסרונות שלי וזה התיקון שלי.
לאט לאט אני יכולה לעשות תיקון. בהתחלה על הדברים הקטנים. עשיתי תיקון על הדברים הקטנים, לא נותנים לי עונג. נותנים לי תיקון על דברים יותר גדולים ולי נדמה שאני הולכת אחורה.
התענוגות של עולם הרוח, אומר בעל הסולם, אין מה להשוות אותם לתענוגות הגשמיים. וגם עליהם אני צריכה לותר אם זה לא בעל מנת להשפיע.
ובהאמור נבין מה ששאלנו בהכתוב, מה שכתוב "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", איך נוהג זה בזמן הזה.
הוא אומר איך אני יכולה לפרש את התורה באופן רלוונט לעצמי היום במאה ה- 21? מה אני עכשו מבינה משופטים. אם אני אומרת שהתורה היא ניצחית אז אני רוצה לדעת מה זה אומר לי. אז הוא אומר:
- ענין בכוח, בכוח זאת אומרת לפני שאני מוציאה אל הפועל. קודם כל עשה לעצמו תכנית, מה עליו לעשות ומה עליו לא לעשות. היינו הבירור של טוב ורע. זה השופט הפנימי שלי. זה מה שאנחנו קוראים ברור או הבדלה. אני מבדילה בין חושך לאור. זה השופט. שהוא אומר מה לעשות. זה בכוח.
- מה שאח"כ צריכים להוציא לפועל מה שהיה בכוח. וזה כבר נקרא שוטר. אז מה מסתבר לנו? שהשופטים והשוטרים זה בכלל לא שופטים בבית הדין ושוטרים ברחובות. זה השופט שבתוכי וזה השוטר שבתוכי. זה הבכוח ובהוצאה לפועל.
והיות שענייני עבודה הוא עבודה לא של יום אחד, אלא כל יום ויום הוא צריך להתאמץ בעבודה, לכן אומר הכתוב לשון רבים. זה לא רק שופט אחד, זה לא רק שוטר אחד. זה כל יום ויום אני צריכה להעמיד בשער, את השופטים והשוטרים שלי. באופן אישי. בגלל זה הוא אומר, תתן לך ולא תתנו לכם, כי זה לשון יחיד. זה פונה אלי. אל כל אחד ואחד מאיתנו היום.
כל הזמן, מה השופטים והשוטרים שאני צריכה לעשות היום. זה לא מספיק רק שופטים, וזה שאומר "תתן לך" לשון יחיד, זה בא להשמיענו, שעבודה זו שייכת לכל יחיד ויחיד.
וזה שאומר "בכל שעריך" יש לפרש כפשוטו, היינו ש"שער" נקרא מקום כניסה. שפירושו, כשאנחנו רוצים להכנס בעבודה הרוחנית, בעבודת הבורא, שם בכל שער אני צריכה לשים שופטים ושוטרים.
יש לי שער, יש שערים שאני לא יכולה לצאת, כמו בבית סוהר, סגרו אותי ואסור לי לצאת, ואני כבולה. ויש שערים שאני לא יכולה להכנס אליהם. אלה שערי עולם הרוח. בתנאים מסוימים אני לא יכולה לצאת מהכבלים הגשמיים שלי ובתנאים מסוימים אני לא יכולה להכנס. השער הזה עוד לא נפתח. ובכל שער ושער ובכל שער יש שומרים, העומדים על משמרתם.
הוא אומר, שער המלך, כמו שכתוב, ומרדכי ישב בשער המלך. מרדכי ישב, זה מצב של קטנות. הוא יכל להכנס אבל הוא לא נכנס.
מי נכנסה בשער המלך?
משתתפת: אסתר
אורנה: אסתר נכנסה בשער המלך. אסתר סיכנה את עצמה. אסור להכנס למלך. היא סיכנה את החיים שלה.
זאת אומרת, כדי להכנס לשער המלך אתה צריך לסכן הרבה דברים. אם לא, אתה נשאר מאחורי סורג ובריח.
היתה לי שיחה עם חברה שעזבה מקום עבודה בטוח, והיה לה הרבה חרטות שאולי לא עשתה את ההחלטות הנכונות. זה להשאר בבית האסורים. לא תוכל לצאת.
כדי לצאת, זה מפחיד. אסור להכנס למלך, צריך לעשות הכנות מיוחדות. אסתר באה למלך סתם. בלי הכנות. או שאני נשארת מאחורי הסורג והבריח של החיים ההרגליים שלי, הבטוחים לכאורה שלי, עד שהם מפסיקים להיות בטוחים, או שאני מסתכנת כדי שאני אהיה ראויה להכנס לשער המלך.
אז רואים שאף מילה ומילה בתורה, התורה היא סוד לא פשט. זה פרדס הפוך. סוד, דרש, רמז ופשט. התורה היא סוד. אנחנו צריכים לקלף ממנה את הלבושים שלה. אז היום ראינו איך הרב"ש, הבן של בעל הסולם, מקלף את הסודות מהמילה שוטרים והמילה שופטים והמילה שערים. זה לא מה שחשבנו.
משתתפת: יושבת בשער, כמו שמרדכי ישב בשער, זה כמו לשבת על הגדר
אורנה: לשבת בשער זה להסתפק באורות קטנים. זה אורות גדולים. גם האורות הקטנים הם אורות גדולים. זה להגיד הגעתי למקום נפלא. מה אני עכשו צריכה לסכן את עצמי? למדתי אנתרופוסופיה אני יכולה למות עם אנתרופוסופיה, עכשו פתאום יש קבלה. מה זה השטויות האלה עכשו? עד שסוף כל סוף התיישבתי על אנתרופוסופיה. אני בכלל בשנה א'. גם שנה ד', שנה ה', מה זה הסיפור הזה עכשו? הרי האנתרופוסופיה נותנת לי הכל, מה באת אלי עכשו עם הסיפור הזה.
זה הענין של האורות הקטנים, לא שהאנתרופוסופיה הם אורות קטנים, אלא שאני מסתפקת במה שיש לי, זה נקרא מצב של קטנות ואני לא עוברת למצב של גדלות.
זה לא בדיוק לשבת על הגדר.
משתתפת: אני חושבת על ענין השערים והשוטרים והשופטים ולקיחת סיכון. מצד אחד אנחנו צריכים כל הזמן לשים שופטים ושוטרים בשערים הנכונים ובו בזמן את מעיזה לפתוח שער מסוים ולקחת סיכון, זו תנועה מאוד משמעותית.
אורנה: אני חושבת שלא שואלים אותך. אני חושבת שאם את בהנני, אז לוקחים אותך, לא שואלים אותך. השאלה אם את נענית.
משתתפת: בהמשך למה שאת אומרת, אני חושבת על הרגע הזה, שגם להגיד הנני, זה להעיז לחצות שוטר או שופט. חושבת על כל הדבר הזה של השערים והשופטים והשוטרים. הפתיחה והסגירה שלהם.
משתתפת: השופטים והשוטרים זה הקו שמאל שלנו? למעשה הביקורת, פתאום הקו הזה שהולך ישר.
אורנה: נראה לי שכן, בחלקו נכון.
משתתפת: זה משהו שפתאום עלה לי. שגם הוא לא יכול להיות כל היום אצלנו. הוא צריך להיות…
אורנה: לכן אני אומרת זה לא רק קו שמאל. כי קו שמאל זה כמובן חצי שעה ביום.
משתתפת: הביקורת על עצמי…
אורנה: אבל אני חושבת ששופטים ושוטרים זה כל היום לא במובן של ביקורת על עצמי אלא במובן שאני חוקרת את המניעים שלי.
משתתפת: חקר המניעים זה גם סוג של ביקורת עצמית. אתה בודק כל הזמן.
אורנה: אני חושבת שזה שונה מרק מה שאומרים חצי שעה, מה שבעל הסולם אמר. אני חושבת ששופטים ושוטרים זה הלך נפש. זה כל הזמן. זה לא שאני מלכה את עצמי במגלב.
משתתפת: האותיות של שער זה אותיות של רשע.
אורנה: נכון מאוד. ההיפוך של זה זה יותר רעש.
משתתפת: זה פשוט מתכתב לי מה"מה ומי" שאמרת. הרשע הוא ה"מה".
משתתפת: זה היה מרתק, הכיוון של השופטים ושוטרים. בהמשך לכיוון הזה הוא מדבר בעיקר על האיכות של השופט ולא של השוטר. השופט נדרש לא להטות שוחד. עיקר העבודה היא בשופט.
אורנה: יפה מאוד. כמובן שצריך להוציא את זה לפועל. השופט שלנו צריך לא לתת שוחד, לא להטות. השופט שבנו. לא יתן שוחד לרצון לקבל למשל.
אורנה: רוצה להגיד לסיכום שהמילה רצון לקבל זה לא רק שאני רוצה לקבל זה שאני רוצה להבין הכל בשכל. זה חלק מהרצון לקבל. אני רוצה שהכל יתקבל לי בתוך ההיגיון ובתוך השכל. והשכל שלנו מוגבל. את זה צריך להבין. אנחנו צריכים לעשות קפיצה קוונטית מעל לשכל.
רוצה לאחל לכולנו, שנאמר, פתח לנו שער. שיפתח לנו שער, אמן השנה הזו. שזו תהיה שנה טובה לכולנו. שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. ברכות זה הברחה, זה חיבור.
שבת שלום!