י"ז בסיון תשפ"ב, 16 ביוני 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחץ כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ (תהלים נא יז)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: {ג} וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: {ד} וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר: {ה} לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי: {ו} לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: {ז} לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף: {ח} לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: {ט} לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא: {י} לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי: {יא} לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי: {יב} לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי: {יג} לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל: {יד} לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי: {טו} לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי: {טז} אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: {יח} וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: {יט} וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: {כ} וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:
אנחנו צריכים להבין את הפשט. אנחנו צריכים להבין שכשאנחנו קוראים תורה אנחנו קוראים הפוך את הפרדס. זה לא שאנחנו מגיעים לסוד בסוף אלא כל ההתחלה זה סוד בשבילנו. ובסוף אנחנו מגיעים לפשט. זאת אומרת, לדבר הפשוט כמו אור פשוט היה ממלא את כל המציאות.
אנחנו בדרך כלל חושבים שזה הפוך אבל הפשט זה דבר הכי סמוי מעינינו.
הפרשה הזאת, פרשה מאוד מאוד משמעותית. משום שהיא קבעה את הגורל שלנו לדורי דורות. אחד המרגלים, גרם לכך שאנחנו, אני אומרת אנחנו כי זה הנשמות שלנו, אנחנו דור אחרון, אז אנחנו נשמות של דור המדבר שנקרא גם דור דעה. ובזוהר הוא נחשב דור ברמה רוחנית גבוהה מאוד.
אנחנו לא נכנסנו לארץ. זאת אומרת, אנחנו לא נכנסנו למקום שמאפשר גמר תיקון. והחטא הזה, מי שמתקן את החטא של המרגלים זה הדור שלנו. הדור שלנו נכנס לארץ אבל עדיין נכנס רק לארץ הפיזית. זאת אומרת, לא שהוא נכנס לארץ פיזית, הוא עדיין לא מבין מה זה הארץ הזאת כענף של עולם אצילות. אבל אנחנו אמורים לתקן את חטא המרגלים.
ומי שנתן לנו את הדרך לתקן, לפני 2000 שנה זה חבורת הזוהר. גם באנתרופוסופיה אנחנו מדברים שאנשים שהם בעלי שיעור קומה, רואים רוחניים, הם מקדימים את האנושות ב- 1500, 2000 שנה. אז מה שחבורת הזוהר פתחה עבורנו, התיקון שהיא מאפשרת לנו, התיקון הזה נכתב בשבילנו, בשביל דור אחרון.
תמיד כל האנושות מממשת אימפולס מסוים, 1500 עד 2000 שנה אחרי שהיחידים, החלוצים, הצדיקים, הרואים הרוחיים, הנביאים, התחילו לסלול את הדרך.
אז הפרשה הזאת מכונה גם פרשת המרגלים, למרות ששמנו לב בשיעור זוהר שאין בה אפילו פעם אחת את המילה מרגלים, ויש הרבה פעמים את המילים, לתור את הארץ. הפרשה הזו מציעה שתי צורות ריגול, אחת שאליה התכוון משה ואחת שהתבצעה בפועל.
אז רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, משה שולח את טובי האנשים של ישראל מ- 12 השבטים, 12 נשיאים, לתור את הארץ. ולתור את הארץ זה ללכת לרגל. אבל אם אנחנו מסתכלים מבחינה פנימית, זה לא לרגל את הארץ החיצונית, אלא ללכת ולרגל אחרי התורה. זאת אומרת, אחרי הדרך שאפשר להגיע בחזרה אל הקשר השלם עם הבורא. לרגל איך עושים את זה.
זאת אומרת, שהאופן היחיד שאנחנו יכולים לעשות את זה, זה אותו אופן שלא נבחר ע"י המרגלים. האופן הזה באמונה מעל לדעת. המרגלים הלכו שולל אחרי מראה עיניהם. עיניים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו. הכוונה לעיניים ולאוזניים הרוחניות.
הם הלכו שולל אחרי המראה החיצוני. והם לא יכלו להתגבר על המציאות שנקרא לה המציאות של המאיה, שאנחנו רואים קושי מול עינינו והכל נראה לנו כענקים. הקושי נראה לנו ענק ואנחנו לא רואים את המציאות שנמצאת מאחוריו. את הממשות שנמצאת מאחוריו. ואנחנו שופטים עפ"י הזמן המסוים שאנחנו רואים את המציאות במצב מסוים. זה נקרא לרגל במובן הרע אבל התורה, המאור, מזמינה אותנו לרגל. מזמינה אותנו לחדור ולהבין את האופן שאנחנו יכולים להתקרב.
האופן שאנחנו יכולים להפוך את ארץ כנען. מי היה כנען, מה נאמר על כנען? הוא היה הבן של חם. ומי היה חם? הבן של נוח. אחד משלושת הבנים של נוח. נוח התגולל באוהל, והיה שיכור. זה הכל כמובן רק סימנים לדברים הרבה יותר גבוהים, וכנען גילה את ערוותו והוא קולל ע"י ה'. מה הקללה של כנען? עבד עבדים. כנען הוא עבד עבדים. הוא לא עבד ה'.
אז אם אנחנו נכנסים לארץ כנען, אנחנו נכנסים לארץ שאין בה חרות ואנחנו צריכים להפוך אותה לארץ ישראל. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:
ראשי השבטים מספרים מציאות. למעשה, בהתבוננות הרגילה אנחנו לא יכולים להאשים אותם. הם מתארים בדיוק את מה שהם רואים, הם לא שיקרו. אבל מתארים דברים מנותקים מההקשר שלהם. זאת אומרת, שאני מתארת מצב שהוא זמני, הוא רגעי, ואני מתייחסת אליו כאילו הוא תאור של אמת, אני מוציאה אותו מההקשר.
כשאני למשל מסתכלת על תקופה בחיי שהייתי במצוקה. ומתייחסת אליה כעל מכלול חיי אז אני מוציאה אותה מההקשר. אנחנו מאוד מאוד משתדלים בעבודה הביוגרפית שלנו להסתכל על האירוע בהקשר השלם. גם אם הוא קשה. גם אם קורה משהו שלזמן מסוים הוא מכריע אותנו, הניסיון שלנו הוא ללכת באמונה מעל לדעת וגם כבר מתוך ידע מסוים, שהארוע הזה הוא לא חזות הכל. הוא רק חלק מתהליך שלם.
והם הסתכלו על המציאות כמו על מסכה. כמו על משהו קבוע. ולא כעל אפשרות להשתלמות. אפשרות של הכל פתוח. שמה שאני רואה עכשו מול עיני, זה לא האמת. זה מצב רגעי שאולי אפילו נועד לאתגר אותי להתגבר עליו.
והם תארו את ארץ ישראל דרך העיניים החיצוניות שלהם. ולא זה מה שמשה כיוון. משה כיוון שהם יכנסו לארץ ויראו את האופן שהם יכולים לעשות תיקון של כנען לישראל.
אנחנו הרבה פעמים בחיים שלנו, שוגים בדבר הזה. למשל, אם מישהו שאנחנו ביחסים טובים איתו, והוא חבר שלנו, ואולי הוא מיועץ שלנו, או יועץ שלנו, עושה שגיאה אחת, פעם אחת הוא כשל, אנחנו שופטים אותו על פי השגיאה האחת. אנחנו כבר לא מאמינים לו. כבר לא סומכים עליו, למרות שמאות פעמים אחרות סמכנו עליו, פעם אחת הוא אכזב אותנו ואנחנו שופטים את המציאות עפ"י הפעם הזאת.
לי זה קרה לפחות פעמיים שאני עשיתי שגיאה עם מיועץ והוא עזב אותי. פעם אחת עם מיועץ ופעם אחת עם תלמיד. ולא עזרו לי התנצלויות ולא עזר כלום. זהו. פעם אחת נפלתי, פגם אחת שגיתי, זהו. זה חוסר היגיון. זה משהו שהוא לא הגיוני.
לא הגיוני לשפוט מנעד על פי איזה מקטע שנראה לא נעים, לא נוח, נפילה, ענקים, ארץ אוכלת יושביה. אז אני רוצה להפנות אליכם, האם גם אתם הרגשתם, אחד משני הדברים, בעקבות מצב או סיטואציה מסוימים קשים,
האם הרגשתם שאין תקוה. שכאילו זה שופך חושך על כל החיים כמעט?
האם היה לכם חבר או חברה או מורה, שפעם אחת איכזב, ומבחינתכם גמרנו, הוא גמור, שמתם עליו פס וזו היא המציאות כולה?
משתתף: אכן קרה לי. יש בי איזשהו צורך לעשות הרבה פעמים אידיאליזציה לאדם שאליו אני נושא עיניים, במיוחד כשהוא דמות טיפולית, או שאני יכול ללמוד ממנו, וברגע שאני רואה מה שאני תופס בעיני כפגם, ברור לי היום שזה לא הפגם שלו, אבל מה שאני תופס כפגם, אותה נקודה שאני תופס כשחורה, משחירה אותו. ואני נמצא בריטואל של התאכזבות מחדש אל מול הדמות.
היה לי תיקון, לשמחתי, בדבר הזה מול היועצת הביוגרפית הקודמת שלי, שהייתי בתקופה טובה, וזה לא נגמר בפיצוץ. זה נגמר באכזבה מרה. ואז הבנתי שאני עשיתי עם עצמי שינוי בעקבות המקרה.
אני מרגיש את זה בחיי ואני משתדל, ללכת על איזשהו היגיון. אם יש מעידה כזו או אחרת לא להשליך את הדבר הזה על הכל. להבין שיש באלאנס ושלמות זה לא בדיוק אנחנו.
אורנה: שלמות יש רק לבורא. אנחנו בתהליך של השתלמות.
משתתפת: כשאת מדברת על המרגלים, את כוללת את כלב ויהושע?
אורנה: לא. עדיין לא הגענו לזה.
יהושע בן נון וכלב בן יפונה. יהושע בן נון עזרה לו ה-י' שמשה נתן לו, את החסות של י', של האורות שמשה העביר אליו. משה בפרשה הזו מעביר סמכויות, מעביר אורות. וכלב בן יפונה עמדה לו זכות אבות. הדבר הראשון שהוא הלך כשנכנס לארץ, הוא הלך לחברון והתפלל ועמדה לו השמירה של האבות.
שניהם, הם המרגלים היחידים, שהבינו את המשימה כמו שהיא צריכה להיות באמת. חטא המרגלים נחשב לחמור מאוד. אפילו יותר מחטא העגל. ולמה? משום שהכניסה לארץ ישראל זה מימוש של מחשבת הבריאה.
ארץ ישראל, זה ענף של עולם אצילות. וזה תיקון של עולם השבירה. במהלך ההשתלשלות של העולמות, מאינסוף עד אלינו, היה עולם אחד שנקרא עולם הניקודים והוא נשבר. העולם שנאצל אח"כ כדי לתקן אותו נקרא עולם התיקון, זה עולם אצילות.
ארץ ישראל היא הענף הפיזי של עולם אצילות. כלומר, אם אני לא נכנס לארץ ישראל, אני לא מאפשר למחשבת הבריאה להתממש. ומה זה מחשבת הבריאה? שנוכל לקבל את כל האור. עולם אצילות הוא מתקן את כל הכלים שנפלו לעולמות פרודא, שנקראים, בריאה, יצירה ועשיה. בריאה יצירה ועשיה והעולם הזה, שהוא סוף של עולם עשיה, אנחנו מדברים על נשמות שבורות.
אנחנו נשמות שבורות. רק באצילות אנחנו מיתקנים. ואם לא נוכל להכנס לאצילות, אז לכאורה, חס וחלילה, לא יכול להיות תיקון. לכן חטא המרגלים הוא חטא מאוד מאוד חמור ולכן נענשו עונש גדול מאוד.
ועם ישראל שחי בישראל, הוא אמור להיות המתאם, כמו זעיר אנפין, המתאם בין הספירות הגבוהות, לבין אומות העולם. זאת אומרת, אם עם ישראל יושמד, חס וחלילה, חס ושלום, כבר ניסוי להשמיד את עם ישראל. אני לא מדברת על זה שניסו להשמיד את האנשים באופן פיזי. הניסיון היה יותר חמור. היה ניסיון להשמיד את צורת הנשמות האלה שיכולה לעשות את התיקון עבור כל העולם כולו, ולא הצליחו.
אנחנו כאן, ולא רק שאנחנו הגלגול של דור המדבר, אנחנו גם הגלגול של דור השואה. זאת אומרת, הרבה מדור השואה כבר התגשם מזמן. זה שישראל כאן, על אדמתו, אמנם עדיין לא קיבל את התורה. זאת אומרת, עדיין לא קיבל את המאור, כי עדיין לא הרבה לומדים את הזוהר.
עדיין אנחנו בגלות בתוך ארץ ישראל, גלות מדעת, אבל אנחנו כבר פה. ומה שעשה חטא המרגלים, הם מה יעשו המרגלים, הם ניסו, הרפו את ידי עם ישראל מלהיכנס לעולם התיקון. זה לא סיפורים. אמר הרשב"י, בפרשה הקודמת, תפח רוחם של אלה שחושבים שמה שכתוב בתורה זה סיפורי היסטוריה.
זה לא. זה הכל סימנים של תהליכים רוחניים עצומים שקורים בקוסמוס אבל גם בנפש האדם.
אז עם ישראל, אם מערכת הנשמות לא תצליח לעשות את העבודה שלה, שזה פרויקט, היה פרויקט בהרבה תקופות, להשמיד את המערכת הנשמות הזאת, כל העולם לא מקבל אור. כי כל העולם זה הכלים הגדולים יותר. ישראל זה כלים קטנים יותר. אבל אם לא יהיה תיקון דרך הכלים הקטנים, אז הרצון לקבל, מה שנקרא מלכות דמלכות, השורש של האגואיזם הגדול ביותר בעולם, לא יוכל להיות מתוקן.
והחטא הזה, נחשב לחטא חמור, הם קיבלו עונש חמור. המרגלים היו 40 יום בארץ, ועל כל יום שהיו, עם ישראל קבל שנה. שנה להשאר במדבר. לא אכנס למשמעות של 40. שזה 4 ספירות * 10 . זה הספירות של מלכות, ספירות שהיו צריכות להיתקן.
אבל תדעו שכל המספרים האלה יש להם משמעות שונה. זה לא 40 שנה באמת, וזה לא 40 יום באמת. וגם אם זה היה באמת, זה לא העניין. אלא, הכל תהליכים רוחניים שקורים.
אז אם התבנית הזאת של הנשמות תכחד, אז כל הנשמות הגדולות של אומות העולם. אומות העולם בחוץ ואומות העולם בפנים. זאת אומרת, הרצון לקבל האגואיסטי ביותר שלנו, שהוא הכלי קבלה לאור הגדול ביותר, לא יוכל להיתקן.
משתתף: כשמשה נותן להם את ההוראות, האם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם הבינו את זה לפי הפשט?
אורנה: לא. זה יותר מורכב מזה ועל השאלה הזאת אני מקווה שעכשו יענה לך המאמר של בעל הסולם שהתייחס לתיקון המרגלים.
תיקון המרגלים
ידוע שכל אריכות הגלות היא מחמת חטא המרגלים. כל אריכות הגלות שלנו, של עם ישראל. אנחנו צריכים לשאול, הרי תמיד אמרו לנו שהגלות קשורה למה? מהו מקום הגלות של עם ישראל היה ותמיד כי אין העדר ברוחני? מצרים. מצרים היא מקום הגלות. אבל גלות מצרים, כחלק מהתכנית האלוהית.
זה נקרא שזה בא מלמעלה. בתכנית האלוהית יש גלות וגאולה. יש ערב, ויש בוקר. יש חושך ויש אור. כחלק מהתכנית הנכונה. הגלות שנגזרה עלינו, מעבר לגלות מצרים, זה כתוצאה מההתנהגות של התחתון. של הנבראים. זה יכול היה לכאורה, להימנע.
יש תכנית אלוהית שבתוכה יש גם גלות אבל כל מה שקשור בתחתונים, יכול ליצור גלות ארוכה יותר. והגלות הזאת שבאה מהתחתונים, זאת אומרת, שבאה מעשה נשיאים מתוך ה- 12 שהאמינו למראה העיניים שלהם ולא הלכו באמונה מעל לדעת.
זאת אומרת, זה גלות שנוצרה כתוצאה מחולשה של המרגלים. חולשה של האנשים. והיא לא נחשבת כגלות "הנכונה" אלא כתוצאה מכפירה. במה כפרו המרגלים? בעל הסולם יגיד לנו, שהמרגלים כפרו ביכולת של הבורא להתמודד. זה נאמר כאן, הם אמרו משפט שהיה משפט כפירה, "חזק הוא ממנו". ממנו, מהקב"ה. שגם הקב"ה לא יוכל לתקן את המצב.
}לא} וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: {לב} וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ
זאת אומרת שאני לא הולך באמונה מעל לדעת, אני מאמין למראה העיניים שלי ואני גם לא מאמין שיש כוח עליון שיוכל לחלץ אותי משם. הבורא הוא חלש. הם ייחסו את החולשה של ראית המציאות שלהם, לבורא. וזה קורה לנו הרבה פעמים.
הרבה פעמים כשאנחנו לא מבינים את המציאות, אנחנו לא מייחסים את החולשה לעצמנו. אנחנו לא אומרים, יש כאן מציאות, היא נכונה, אבל אני לא מבינה אותה.
הרבה פעמים אנחנו אומרים, למה אלוהים עושה לי את זה. למה? אני כבר לומדת, ואני משתדלת, ואני עושה מעשים טובים, למה המציאות מתנהגת אלי ככה? וזה הכפירה. שאנחנו מייחסים למציאות, או לבורא, את חוסר היכולת שלנו להבין את מחשבת הבריאה.
מה שאנחנו צריכים לשאוף להגיד, זה הכל קורה נכון אבל אני לא מבינה את זה. זה אני שלא מבינה. זה החולשה של הכלי. זה לא שהארץ אוכלת יושביה, זה לא שחזק הוא ממנו. זה אני שלא יודעת לפרש את הארועים. זה מאוד מאוד פשוט.
יש לנו גם את הנטיה הזאת – למה אני? למה הבת שלי? למה לא יכול היה להיות אחרת? אנחנו לא אומרים: המציאות היא נכונה תעזור לי בבקשה להאמין שהיא נכונה. תעזור לי באמונה מעל לדעת, לקבל את זה שכל מה שאתה מביא לפתחי כסביבה, ארועים, זה לא חזק הוא ממנו.
כל הסטינג הוא נכון עכשו רק תעזור לי להגיע לאמונה מעל לדעת.
משתתפת: אפשר שגלות מצרים זה כמו הקרמה, ושחטא המרגלים זה תחת הזמן שהעבודה צריכה להעשות מתוך תודעה? נגיד עם עושים השוואה לאנתרופוסופיה.
אורנה: אני לא חושבת שגלות מצרים זה כמו הקרמה. גלות מצרים זה השגחה. כי את לא יכולה לקבל אור לפני שיש לך חושך. את לא יכולה להנות מאוכל לפני שאת רעבה. את לא יכולה להעריך את מה שיש לך, לפני שאין לך אותו.
אז זה חלק מהתכנית הנכונה של ההשגחה אבל אם אני רואה את החושך ומפרש אותו כעומד בפני עצמו, כישות בפני עצמה, כלא משהו שכפוף לתכנית של הבורא, בעצם יש לי תפיסה דואלית. יש את הבורא ויש את החושך. כאשר החושך הוא חלק מתכנית הבריאה, אבל יש לו תפקיד. ואם אני לא מזהה את התפקיד שלו ונותנת לו מהות בפני עצמה, אז אני כופרת. ואז אולי אפשר להגיד שהקרמה עובדת.
כשאני כופרת הקרמה עובדת. כגודל הכפירה שלי, אורך הגלות. ואם לא הייתי כופרת, אז הגלות היתה בדיוק בזמן שהיתה צריכה להיות כדי שהאור יצא מתוך החושך.
זאת אומרת, אנחנו ישראל, זה לא עם ישראל, זה אנחנו ישר כאל, אנחנו עושים את העבודה, אנחנו תמיד צריכים לזכור למי אנחנו כפופים. ואת מה אנחנו מייצגים. אנחנו צריכים לאפשר לתת לאור של הבורא להתגלות. זה מה שהם היו צריכים לעשות. להיות כלי לאפשר לאור של הבורא להתגלות. זה התפקיד שלנו.
ואם אנחנו לא עושים את זה אנחנו שוכחים מי אנחנו. אנחנו שוכחים שאנחנו ישראל. זה קורה לכל אחד מאיתנו כמה פעמים ביום. כמה פעמים ביום שיש את השיכחה הזאת. מי אני באמת? אני כאן במשימה.
אז זה נכון שהחיים האישיים שלי יש בהם כאבים, אבל לא נשלחתי כדי שהחיים האישיים שלי לא יהיו בהם כאבים. אני כאן בשביל משימה. ואז אני צריכה להתגבר על הנפילים ועל הענקים. זה כמובן הכל סמלים. ועל ארץ אוכלת יושביה. אני צריכה להתגבר. אני צריכה להפוך את זה לארץ זבת חלב ודבש. זה התפקיד שלי.
אז הם שכחו. הם שכחו מי הם.
משתתפת: הם התפתו ורצו להשאר במקום שהוא פחות ארצי? כי במדבר, יש בו קרבה יותר לרוח. וכשמתקרבים לארץ אוכלת יושביה, זה אולי החטא שלהם.
אורנה: לא. הארץ הזאת היא הארץ הרוחנית ביותר.
משתתפת: ברור. אבל אתה צריך לעבוד בתוך הארץ בתוך הדבר הזה. אתה צריך לעבור דרך הארץ, דרך העבודה. ואת זה הם רצו למנוע.
אורנה: תמיד לזכור שארץ זה רצון. ובארץ ישראל יש את הרצונות הכי הכי חזקים. וזה מה שהם ראו. הם ראו את הקליפות. הם ראו שבארץ יש הכי הרבה קליפות, כי הארץ הזאת היא מרכז של כל הקליפות בעולם.
אם היא שורש, תארי לעצמך ככה שנגיד שיש 70 אומות. ולכל אומה יש איזשהו פגם. ואם הארץ הזאת היא השורש, אז כל הפגמים נמצאים בה. אז הם ראו את השורשים של כל הפגמים והם האמינו להם.
משתתפת: אני אומרת שזה מה שהם ראו. שדוקא בתקופה של המדבר אתה לא רואה את הדברים האלה. יש איזה פיתוי להשאר שם. יש איזשהו משהו מפחיד לבוא ולראות את זה ולהבין שאתה צריך לעבוד פה בתוך הפגמים. את זה הם רצו.
אורנה: נכון מאוד. גם במדבר הם היו נשיאים, בארץ יש מדרש שאומר, הם פחדו שהוא לא יתן להם להיות נשיאים, כי לארץ יש דרישות אחרות. הארץ הזו מתמודדת עם רצונות לקבל הכי גדולים. והם, לא יכולים להתמודד עם זה כי במדבר אין את זה. יש מדרש שאומר שהם פחדו שהוא יחליף אותם בגלל שבארץ הם לא יכולים למלא את התפקיד, אנשים אחרים צריכים להבחר בארץ.
והיו המאריכים הראשונים מיום לשנה, והם המה המאריכים האחרונים ומי יודע עד כמה חס וחלילה, אשר על כן צריכים אנו לבאר חטא הזה בשורשו.
והיו המאריכים הראשונים מיום לשנה מה זאת אומרת? 40 יום שהפכו ל- 40 שנה.
והם המה המאריכים האחרונים למה הכוונה? דור המדבר. מה זה האחרונים? מי זה דור אחרון? אנחנו. והם המה – אנחנו. זה מה שאומר לנו בעל הסולם. ומי יודע עד כמה חס וחלילה. עד כמה חס וחלילה – מה? אנחנו נאריך את הגלות. לא רק שנצטרך לשלם, לא נצליח לתקן. נשאר במדבר. אנחנו במדבר. עדיין אנחנו במדבר. אנחנו בארץ ישראל אבל במדבר התודעה.
והוא אומר, מי יודע עד כמה חס וחלילה אנחנו נצטרך להיות בגלות. כלומר אם אנחנו לא נתקן אז זה לא יהיה יום לשנה, אשר על כן צריכים אני לבאר חטא הזה בשורשו. אנחנו מדברים על השורשים.
זאת אומרת, דור המדבר הוא כשל. הוא החמיץ את ההזדמנות. המשימה עברה לדור אחרון.
המשימה עברה אלינו. ואם אנחנו נכשל, זה כבר לא 40 שנה, זה יכול להיות 4 מיליון שנה או מיליארד שנים.
זאת אומרת, אנחנו אמורים לתקן את זה רק אם נזכור שמה שכתוב בתנ"ך, זה לא קרה פעם אחת. זה לא סיפור הסטורי. זה סיפור עלינו. על כל אחד ואחד מאיתנו. שאנחנו נישא את הזכרון הזה. זכור ושמור.
אנחנו נבין שאנחנו עוד חוליה באותה שרשרת. הנשמות של בני האדם, מעליהם יש את זעיר אנפין. זעיר אנפין הוליד את נשמת האדם. זעיר אנפין ומלכות. זעיר אנפין זה הקב"ה. שלב אחד מעלינו זה הקב"ה. אנחנו חוליה בשרשרת. ולכן צריך להבין מה התפקיד שלנו כאן, כלפי העולמות כולם.
כי אנחנו חלק בלתי נפרד מהבריאה הזאת. זה לא הבריאה ואנחנו. אנחנו הדיוטא התחתונה של הבריאה אבל הדיוטא החשובה ביותר.
אז מה הזוהר אומר? הזוהר אומר, יש צורה אחרת לרגל. הוא מתייחס לפסוק שאומר "שלח לך". איפה ראינו את הביטוי לך? לך לך -אצל אברהם .
שלח לך, לטובת מציאת הדרך הנכונה בך. בתוכך. תרגל את עצמך. תרגל את האופנים שבהם אתה יכול להתפתח. להכיר את עצמך. תרגל את האופנים שבהם הנפילים, הרצונות לקבל הגדולים, שולטים בך. זה מה שהזוהר שולח אותנו. תרגל את התורה. זאת אומרת, את המאור. את ספר ההוראות איך להתמודד עם הנפילים האלה.
תלמד על האופנים שאתה יכול להתגבר על כל מה שאתה רואה מול העיניים שלך כמשהו שהוא בלתי ניתן להתגבר עליו לכאורה. ומה אתה צריך לקחת איתך. איזה פירות אתה צריך לקחת איתך כצידה? הרצון לקבל שלנו הוא זה שנקרא כנען. כי הוא עבד עבדים. למה הוא משועבד הרצון לקבל שלנו?
לארציות שלנו. זה עבד עבדים. את עבד עבדים כנען אנחנו צריכים להפוך לישראל. אז הזוהר מציע צורת ריגול אחרת. הפוך ממה שהמרגלים עשו.
הנה גלוי טענתם כי חזק הוא ממנו. יש לחקור כיון שהם היו בבחינה זו כמו בית דין. הם יכלו להכריע. הם היו כמו בית דין והיו שניים מזכים ועשרה מחייבים. הנשיאים. ואם כן מה יעשו? הנך יתמי וכבר ניתנה התורה לארץ. "אחרי רבים להטות". בתורה נאמר שאם יש בעיה, אז מטים אחרי רבים.
רבים זה לא במובן של יותר אנשים רבים, אלא מהמילה רב, גדול. אחרי הגדולים בתורה. אז יש כבר את המצוה הזו. התורה כבר ניתנה. אז למי להאמין? להאמין לעשרה האלה, הם הרבים או להאמין ליהושע וכלב? אז יש בעיה.
לפי מה שאפשר להבין באופן פשוט, צריך להאמין להם. ומכל שכן אחרי בית דין שנברר מפי ה' ומשה וכל ישראל, כי כל אחד בחור ונשיא לשבטו. ואם תרצה לומר הם עצמם חטאו, כל ישראל, מי חטאו? ואין לומר שהיה להם לשמוע מפי משה רבינו, הא תורה שבעל פה נמי מסיני וכבר שמעו. אם כן, אפילו נביא אינו יכול לבטל דבר אחד נצחיות אלא צורך שעה בלבד. וכאן ענינו כמו לנצחיות.
הוא אומר, אפילו משה בכוח שלו הוא נביא, אז נביא לא יכול לבטל דבר שנקבע בתורה. אלא לשעתו. עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט קכו). למשל, אפשר להפר את התורה לצורך השעה. אבל לא לנצחיות.
אז זה עוד איזשהו נימוק למה צריך להאמין להם. גם אם משה אומר אחרת, עדיין הם הרבים. ואחרי רבים להטות. ואי אפשר לבטל את התורה אלא אם כן זה ענין זמני. אבל מדובר כאן על ארץ ישראל. זה נצח.
ואין לחלק בין גדול הנביאים, מכל שכן שלא יוכל לבטל דברי עצמו.
זאת אומרת, למה משה לא בטל את הדברים שלהם כי הם אמרו את זה כמו קביעת תורה.
עכשו הוא יפריך את הטענה הזאת. עכשו הוא יגיד למה בעצם לא צריך להקשיב להם.
התרוץ הוא פשוט כי ענין "אחר רבים להטות" הוא נוהג בדבר שנמצא בו ספק ועיון.
מה הוא אומר?
משתתפת: שהחוק הזה תקף רק כשיש נושא שיש עליו שאלה.
אורנה: נכון מאוד. ספק ועיון. מה שאין כן בכיבוש הארץ. על כיבוש הארץ, אם תרצו כיבוש הרצון, אין כאן שום ספק כי כיבוש הארץ, זה החיבור בין הענף לשורש. זאת אומרת, זה הפעולה שאני עושה מלמטה, כובשת את הרצון שלי לקבל, ומחברת את עצמי לשורשים שלי.
על זה אין בכלל עוררין. לא אחרי רבים להטות. כלומר, איפה שיש דיון וספק, כן אחרי רבים להטות אבל יש כמה עניינים שהם קבועים, זה לא משנה כמה רבים יגידו. אחד זה, כיבוש הארץ, והשני, תכף נראה.
למה? כי הבטחה של הבורא היתה להביא אותם לארץ ישראל. הוא לא הבטיח לתת להם תורה.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה. (שמות ו' ז ח)
הבורא מבטיח להביא אותנו לעולם אצילות. להחזיר אותנו אליו. זאת הבטחה. לכן, כיבוש הארץ, זה לא ניתן לדיון. אתם מבינים איזה חטא חמור היה החטא שלהם.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אתם צריכים לדעת. זה התנאי, שאני הוא זה שלוקח אתכם, אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. מהמיצרים. מהצר.
וזה פירוש שאין ממנין בית דין על זה, על קיום התורה באמונה בעיקרה, כי אחד היה אברהם ופשוט הוא.
התורה של ארץ ישראל, היא לפני התורה שניתנה מסיני. אברהם אבינו ידע את כל התורה לפני שהיא ניתנה. כי זו התורה הטבעית שהיה גם לאברהם אבינו בטרם ניתנה התורה. תורת ארץ ישראל, זה החיבור בין רוחניות לגשמיות.
זה איחוי הפרוד. זה החיבור בין רוחניות לגשמיות. זה נקרא תורת ארץ ישראל. זה הקו המתאם בין הרצונות הכי גדולים, ובין האור הכי גדול.
אז פה לא מדובר אחרי רבים להטות. לא בכיבוש הארץ. לא בכיבוש היצר הרע אומר בעל הסולם. לכבוש את היצר הרע זה לא שאלה של רבים. זה כמו אקסיומה. זה תנאי ראשון. אז פה אין אחרי רבים להטות וגם לא בענייני אמונה.
שתי הצורות האלה, שהם הפרו אותן, זה כיבוש הארץ, כיבוש היצר הרע, כיבוש כנען והפיכתו לישראל, והליכה באמונה מעל לדעת. פה אין אחרי רבים להטות.
שזה תנאי הראשון מיציאת מצרים לארץ זבת חלב ודבש. אם כן אין לך מעיין אלא כופר. זה לא היה ענין לעיון ודיון. זו היתה כפירה. כפירה במה? בהבטחה של הבורא לגאול אותנו. זה היה הכפירה.
ובזה נבין ששליחת משה וטענתו היתה לנידון שעה. כי לא נאמר הזמן מפי ה'. ועל זה אפילו היו משיבים אליו, אז אפילו משה עצמו היה יכול לבטל כי הנביא מבטל דברי תורה לצורך שעה. ועל זה שייך עיון. ועל זה דינם כמו בית דין. ואחרי רבים להטות וכן היה. ולכן הבינו שאם יאמרו לשעה, לא יקבלו ישראל מהם, כי הנביא עוקר דבר מן התורה לצורך שעה עפ"י דעת יחיד.
זאת אומרת הם ידעו שאם הם יגידו שזה משהו זמני, אז זה לא יתקבל.
והתחכמו ואמרו, כי חזק הוא ממנו וכו'. אפילו בעל הבית אינו יכול להציל את כליו משם. זה חז"ל אמרו. זאת אומרת, הם לא אמרו זה מצב זמני, הם אמרו, כי חזק הוא ממנו.
ואם כן הצליח השטן כי ישראל לא רצו לעבור על דעתם שעל מנת כן נשלחו שלא לשמוע אלא לרובם. וטענת יהושע וכלב שהם הכופרים בכללות התורה, לא נתקבל עליהם מחמת צדקות הנשיאים. שהיו קרואי מועד אנשי שם, ולא נחשדו בכך. וענין טעותם כיון שאנשי שם היו בכירי השם, הוא ענין נשגב. כי קללה הוא שדעת האנושי הפוכה היא מדעת התורה. כמו שנאמר, "לא מחשבותי מחשבותיכם" וכו'. והנה הארץ הנבחרת לישראל מפי ה', דעת האנושי שצריכה להיות מיטב הארץ ואויר המשובח וכו'. כי לא לחינם נבחרה. וכיון שראו בו מקום הזה בימי מהפכה לא די שלא מן המיטב, אלא להיפך, נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
הוא אומר דעת האנושי, הוא הבטיח להם ארץ זבת חלב ודבש.
אם אומרים לנו הבורא הוא טוב לנבראיו, אז דעת האנושי אומרת שאני צריכה לראות את זה במציאות. ואם חס וחלילה אני מאבדת את הבריאות שלי, וכד', אז זה לא מתקבל על הדעת. זה לא מתקבל על הדעת שהבורא הוא טוב לנבראיו. עפ"י הדעת האנושי, זה לא יכול להיות שזו הארץ שהם אמרו. שזו ארץ זבת חלב ודבש.
אבל על זה נאמר, לא מחשבותיי, מחשבותיכם. מה שאנחנו רואים אנחנו לא מבינים.
בעצם הם ראו נכון, אבל למה הם ראו דבר כזה?
והטעם פשוט, שכל דבר שולט ביותר בשורשו. ואם כן, כיון שהעולם הזה נשרש מארץ ישראל כלומר ארץ ישראל היא מרכז העולם והלא פה נשרשים כל מיני טומאות שבעולם.
זה מאוד מעניין מה שהוא אומר. זה לא רק טומאות. כשקורה משהו, אנחנו רואים בארץ ישראל אינפלציה – חינוך וולדורף כמו פיטריות. מה שאין כן בהתפשטות. הלא נחלק לשבעים שרים 70 אומות ואין טומאתו של זה כמו של זה. נמצא שכל טומאה היא אחת מ- 70. מה שאין כן בשורשם מקובצים כולם כאחד.
הם נכנסו לעולם השורשים שהוא המקור של כל מה שאצל כל אומה, זה טומאה אחת בלבד. וזה שהיו אומרים "ונהי בעינינו כחגבים" וכו'. כי ראו קליפות כאלה שלא חשבו כזה מעודם. כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. הקליפות גדולות אצלו.
וכמו בפעם אד וברגע אחד נולדים ועריהם בצורות בשמים, כי כן טבע הקליפה טרם המלחמה עמהם נראים בדימיון כענקים.
שזה גם כן דבר מאוד מאוד חשוב. טבע הקליפה טרם המלחמה עמהם נראים בדימיון כענקים. מתי הם לא יראו כענקים? אחרי שאנחנו נצליח לעמוד בפני זה, אז פתאום הקליפה מתפוגגת. כי לקליפה אין כוח משל עצמה. את כל האור שלה היא מקבלת מאיתנו. זה כמו שאני מפרשת את המציאות שכל דבר שנעשה וכל מה שאומרים לי, אני מפרשת את זה כאילו מעליבים אותי.
מי נותן את הכוח הזה לאחר להעליב אותי? זה אני. זה הפרשנות שלי. ברגע שהפרשנות שלי משתנה, אז הקליפה מתפוגגת. הכוח שלה זה הכוח שאני נותנת לה.
האור שהקליפה מקבלת, היא מקבלת אותו ממערכת הקדושה. אין לה אור משל עצמה. כאן הם טעו. הם ראו קליפות מאוד גדולות והם נתנו לקליפות להשפיע עליהם. וזה היתה הטעות שלהם.
משתתפת: רציתי לשאול, היה כתוב במאמר, שהם התחכמו ואח"כ היה כתוב בסוגרים סוטה.
אורנה: זה מסכת סוטה
משתתפת: רציתי לשאול אם זה שהם התחכמו הם עשו חטא בהסתרה ואז כמו בסוטה שהיה את הכהן וכל תהליך המבחן, העונש הוא גלות?
אורנה: המים המערערים. יפה מה שאת אומרת.
משתתפת: רציתי לומר שבסיפור שאינו נגמר, יש קטע שהוא נלחם עם מישהי שיש לה צבא שלם אבל בעצם הכל עשוי מקליפות. וברגע שמתגברים על הפחד מהם, הם מתפרקים והם ריקים לגמרי מבפנים.
אורנה: יפה. נכון מאוד.
אז יש כאן כמה עניינים עקרוניים בפרשה הזאת. וזה רק בנושא המרגלים.
הדבר העקרוני ביותר זה להבין מה זה ישראל ומה זה ארץ ישראל. אני לא מדברת על ארץ ישראל הפיזית פה. מה זה המשימה שלנו ומה יקרה אם לא נמלא אותה.
מה יקרה אם יוציאו דיבתם רעה ולא נעיז? כמו שהעם, לא העזו להכנס.
משתתפת: כשקראת את הפרשה, ראיתי את הקשר בין פרשה זו לבין הפרשה הקודמת, על מרים שגם היא הוציאה את דיבת אחיה רעה. שניהם, גם המרגלים וגם מרים, פרשו לא נכון את מה שהם רואים.
מרים נביאה, והנשיאים היו גדולים, והם מפרשים
אורנה: מי זה הנשיאים? הנשיאים זה את. גם את יכולה ליפול.
משתתפת: זה בדיוק הענין, אנשים כל כך גדולים נפלו בפרוש של המציאות. באיזה מיליארדי מרחק רוחני אנחנו נמצאים כדי לא ליפול בכזה דבר. מרים הנביאה, מה עוד אפשר?
אורנה: המרגלים נמצאים בתוכנו. אז אנחנו יכולים לרגל את התורה לטובה ואנחנו יכולים לרגל את הארץ ולהוציא דיבתה רעה. זה אנחנו.
משתתפת: ובסוף המאמר של בעל הסולם, על המלחמה, שמעתי פרשנות יפה. כי תצא למלחמה על אויביך, יש קטגוריות של אנשים שהם פטורים מלצאת למלחמה. מי שנשא אישה, מי שנטע כרם, והפרשנות ששמעתי שהם בשלב שהם כל כך שבויים ברצון העצמי שלהם, שהם לא יוכלו לצאת למלחמה ולהכניע את האויב. החיבור הראשוני שלהם, זה שנשא אישה, ובנה בית וכו', הם ממש לכודים ברצון העצמי. הם לא יכולים לנצח את האויב.
אורנה: לכן אומרים שהתורה היא נצחית. מפני שכל דור יכול לקרוא את זה דרך הכוונה שמתאימה לדור. זה נקרא מסך. והמסך של התקופה שלנו, זה הזוהר – הזוהר, האר"י ובעל הסולם. כמובן גם הרב קוק. אבל הרב קוק הוא יותר פיוטי. זה המסך שאנחנו יכולים לקרוא את התורה.
לא יכולים לקרוא אותה עם מסך שהתאים לדורות קודמים. היא לא תאיר לנו. היא תהיה יבשה.
משתתפת: זה מתחבר לי בדרך מיוחדת לשבוע הזה. גם עם הארועים שאני עברתי וגם ארועים שעוברים קרוביי, שהרבה פעמים אתה רואה אנשים יקרים לך תופסים את הדברים בצורה כזאת, דרך הקליפות. ואין דרך, גם שם, צריך להביא אמונה. גם אם אני רואה קצת שהוא מעבר לקליפה, צריכה להביא אמונה בלי לדבר. אין לי איך להגיע לשם. זה בא גם מכיוון אחר, בשבילי. גם לראות את עצמי בתוך זה, מה אני יכולה ומה לא. גם כשאני אראה מעבר לקליפה כשאני יודעת קצת, אני בעצם לא יודעת.
ואם היקר לי לא מסוגל להגיע מעבר, גם זה חלק ממשהו גבוה יותר שאני עוד לא רואה.
משתתפת: כמה בקלות אנחנו שוכחים ואנחנו מאמינים למראה העיניים. את המשפט הזה שהוא אומר, הטבע האנושי הוא הפוך מטבע התורה. כמה אנחנו צריכים לשנות לגמרי את דרך החשיבה שלנו. זו מלחמה יום יומית. כל רגע ורגע. והחיזוק הזה חשוב לי מאוד השבוע. תודה רבה.
אורנה: תורה צריכה להאיר לנו, זו לא תאוריה.
שבת שלום