כ"ב בניסן תשפ"ג , 13 באפריל 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהילים נ"א)
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי (תהלים נ"א יג)
{א} וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
נדבר על המושג שמיני. מה זה הזמן של השמיני?
קודם כל הפרשה הזו בד"כ נקראת בראש חודש ניסן. שזה זמן השלמת בנית המשכן. ובזמן הזה נראה גם שמשה מכשיר את הכהנים, את אהרון ובניו לכהונה, לעבודת הכהונה.
הכהנים קשורים ליום השמיני. היום השמיני הוא בעצם בא אחרי היום השביעי. שהיום השביעי זה מהלך שלם. היום השמיני זה לכאורה עוד פעם היום הראשון, אבל זה מחוץ לזמן של השבוע.
גם למדנו מאוד דומה, למקום שלמדנו על הכתר כמקום מפגש של בורא ונברא שהוא מחוץ לספירה של המדרגה. מחוץ לספירות של המדרגה. וגם כאן, כשאנחנו מדברים על היום השמיני, אנחנו מדברים על מקום מפגש בין בורא לנברא. בין עם ישראל, בין קהילת הנשמות שהיא מהווה משכן, לבין הבורא.
נפגשים ביום השמיני. ביום השמיני יש איחוד של ההפכים, איחוד של המשפיע עם המקבל בתוך מרחב ששם אפשר לקיים מטרה משותפת.
אז השביעי שייך לתכלית. שביעי – שבי היא. או שבי הוא. זה התכלית. אחרי שישה ימים אנחנו מגיעים לתכלית, כשאנחנו מושכים את העליון למטה. העליון יורד לדור בתחתונים.
המדרש אומר שתכלית בריאת העולם, מפני שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. כלומר, תכלית כל השתלשלות העולמות, תכלית בריאת העולם הזה וההשתלשלות עולמות זה שהעולם הזה יהפוך לבורא לדירה, במקום שהוא יכול לדור בו ולגלות את עצמו. כמו שהאר"י הקדוש אומר, "לגלות פעולותיו שמותיו וכינוייו". ואחרי שביום השביעי מתגלה בפרצוף או בעולם, הגילוי של הבורא, אז עכשו אנחנו עוברים יחד עם הבורא למדרגה הבאה וזה בעצם השמיני.
זה כוח הברית. גם הברית נעשית ביום השמיני. החיתוך. שמשייך את המדרגה הנמוכה, לעליון.
אז השמיני זה שיש השוואה, השוואה בין עליון לתחתון. אז אנחנו יודעים שביום השביעי של הבורא, ביום השבת של הבורא, הוא שבת וינפש מכל אשר ברא אלוהים לאדם לעשות, בתוך השבת של הבורא וכשהשבת של הבורא מסתיימת, אז מסתיים גם מה שהאדם צריך לעשות, וביחד עם הולכים לצורה החדשה שנקראת השמיני.
ואז הרצון לקבל כשלעצמו, לקבל למען הקבלה, זה רצון לקבל לעצמי, הצורה הזו מתבטלת ונוצרת הצורה החדשה שקשורה לשמיני, שקשורה גם לבינה, שהיא הספירה השמינית מלמטה, שהיא הספירה גם של ההשפעה. ואז למעשה זה כבר עולם אחר, זה מדרגה אחרת. היא לא קשורה למדרגה הקודמת, זו כבר מדרגה חדשה.
זה כמו שבמוסיקה, כשאנחנו מגיעים לאוקטבה, אז זה עוד פעם, לכאורה, אנחנו חוזרים לצליל הראשון. מי שמנגן, יודע שאם אני סופרת שבעה צלילים, בלי השחורים בפסנתר, בלי חצאי טונים, רק הסולם המינורי, או המג'ורי, אז אני מגיעה לדו והצליל השביעי הוא סי. וכשאני מגיעה לדו, השמיני, אני מתחילה אוקטבה חדשה. במרחב הזה, אפשר לייחד את ההפכים.
הפס' הראשון מתחיל עם המילה ויהי. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. המילה ויהי, איפה פוגשים אותה פעם ראשונה בתורה?
משתתפת: ויהי בוקר ויהי ערב
אורנה: לפני זה ממש: "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור".
יש הרבה פרשנויות על המילה ו יהי. מה זה לעומת יהי. אבל, אם נסתכל על זה בצורה, אפילו פשוטה, נסתכל על המילה יהי אור. זה בכוח. האמירה של האלוהים בכוח יהי אור. ויהי אור זה שזה כבר בפועל. זאת אומרת, זה מימוש הבריאה.
אז כשנאמר ויהי ביום השמיני, אז זה בעצם מרפרר או מהדהד את מה שנאמר בבראשית. זאת אומרת, בפרשה הזאת יש לנו איזשהי חזרה בזעיר אנפין, על מעשה הבריאה. שעכשו אחרי שכל ההכנות נעשו, האור אמור להתפשט במלואו. התפשטות מלאה של האור בכלי. וזה קשור במהותו לשמיני שהוא כאילו מחוץ לעולם הזה כבר.
והכהנים גם הם, המהות שלהם, זה המהות של השמיני. כי הם אנשים שלא חיים בעולם הזה, לכאורה. בעולם הזה יש שלושה דברים שמרכיבים אותו ומקלקלים אותו לכאורה. זה מוות, קשיי פרנסה ומשברים.
אז הכהנים בישראל לא פגשו מוות. אסור לכהן לפגוש מוות בישראל. זה שונה מאשר בדתות או במסורות אחרות. שהכהן דווקא אחראי על טקסי המוות. בישראל לכהנים אסור להיות במקום שיש שם מתים. אין להם גם קשיי פרנסה, כי הם מקבלים תרומות ומעשרות. הם לא עובדים לפרנסתם. והם גם לא יודעים מה זה משבר.
נאמר כי אסור להם להתחתן עם גרושה או עם אלמנה. ומעניין מה הקשר.
משתתפת: לכהן הגדול אנחנו יודעים שהוא לובש שמונה שכבות.
אורנה: נכון מאוד. המספר שמונה בישראל לא שוכב. זה לא השמונה ששוכב. זה הקשר בין העליונים לתחתונים. זה ברור שיש עליון, לולאה עליונה ולולאה תחתונה. בניגוד לשמונה שוכב, שזה לא היררכי לכאורה. שמונה עומד, יש היררכיה. ירידה מהעליון לתחתון ונקודת מפגש באמצע.
הם שייכים ליום השמיני. יש פרשנות על למה היו קושרים את הרגל של הכהן בחבל. לא רק בגלל שאם הוא ימות אז יוציאו אותו. כי לאף אחד אחר אסור להכנס לקודש הקודשים. אלא גם בגלל שהכהן, הנפש של הכהן בעצם, כל הזמן שואפת לחזור למקור שלה. היו משביעים אותו. משביעים, מאיזה מילה זה?
משתתפת: שבע
אורנה: נכון. שלא ילך לו לשמיני. שלא יעוף לו ולא ירצה לצאת משם. כי בעצם קודש הקודשים היה להם התגלות לכהנים. אז זה אנשים שהנפש שלהם כמהה כל הזמן לחזור למקור שלה. והם לא אוהבים כל כך את העולם הזה. זה לא שהם שונאים את העולם הזה, אלא שיש להם געגוע מאוד מאוד גדול לעולם האמת ולכן דווקא כדי לחבר אותם לכאן, הכהנים בישראל כן מתחתנים.
אנחנו רואים גם שפרשת שמיני קשורה גם לשבירה. כי אנחנו רואים את המשבר. את השבירה אנחנו רואים אצל מי?
משתתף: בני אהרון
אורנה: נכון בני אהרון, נדב ואביהוא. השבירה היא תמיד קשורה במפגש עם לב האבן. זה מפגש עם הרצונות הגדולים. עם האורות הגדולים שעוד לא הגיע הזמן לפגוש אותם. תמיד בעולמות, בין בעולמות ובין אח"כ אצל אדם הראשון, בעולמות במהלך שיתא אלפי שני, שזה זמן התיקון, אנחנו רואים את שבירת הכלים בעולם הניקודים.
כאשר אורות גדולים הגיעו גם ל- ז' תחתונות של בינה ומשם הגיעו לזעיר אנפין ולנוקבא שהם הספירות התחתונות, שמתחת לטבור, שאסור להם לקבל אור גדול. כשמלכות דאינסוף סילקה את האורות כדי לא לקבל אורות גדולים כאלה ואסור לקבל אורות מתחת לטבור. זאת אומרת, אסור לקבל אורות להשתוקקות העצמית, לאגו הכי גדול, כי אז יש שבירה וצריך לדחות אותה.
אז אנחנו רואים במהלכים, במעגלים שונים, מהגדול ביותר לקטן ביותר, שהמגמה שמי שלוקח את האורות אליו, היא לא מגמה רעה. מי שלוקח את האורות הגדולים בין בעולמות, ובין אדם הראשון, ונדב ואביהוא זה תמיד מתוך מחשבה שאני יכול לתקן.
בסופו של דבר צריך לתקן את כל הכלים כדי שכל האור יתקבל למערכת. אז בטעות מובנית, אפשר להגיד, תמיד יש מחשבה, גם בעולם הניקודים, שאני אקח את האורות האלה ואני אוכל להתקין להם צורה אחרת. זאת אומרת, אני אוכל לקחת אותם ולא להתקין להם צורה אחרת. להתקין לרצון שלי צורה אחרת.
וברגע שהיא לוקחת את האורות הגדולים ורצון לקבל הכי גדול ומטמירה את זה לרצון להשפיע, אז למעשה אפשר שמטרת הבריאה תתגשם, שכל האורות של אור אינסוף, הכל יינתן לבריאה, לנברא, ואז יהיה גמר תיקון. תמיד יש איזושהי אשליה, או איזשהי מחשבה שאנחנו יכולים להתמודד איתה.
אותו דבר גם באכילה מפרי עץ הדעת. זה לא שהם לקחו את זה כדי לעשות דווקא. הם לקחו כי הנחש אמר להם, תראו, אלוהים יודע שאם תאכלו את זה, תהיו כאלוהים. הוא רוצה שתהיו כאלוהים. הוא רוצה שתתמודדו עם זה. וזה נכון.
הבורא רוצה שנתמודד עם זה אבל השאלה מתי. והשאלה איך. אנחנו לא הולכים ללב האבן. במשך של שיתא אלפי שני לא מתקנים את הרצונות המאוד מאוד מאוד גסים, או מאוד מאוד עבים. אבל תמיד המגמה היא להגיע לגמר תיקון. תמיד מי שרוצה לתקן, יש לו תשוקה להגיע לגמר תיקון. לעשות דברים חיוביים.
אלא שתמיד, כל עוד אנחנו בזמן תיקון, ההתמודדות עם האורות האלה תמיד מביאה לשבירה.
משתתפת: אפשר לומר שהשביעי זה כאילו זמן תיקון והשמיני זה גמר תיקון?
אורנה: אפשר להגיד שהשביעי זה גמר תיקון ובשמיני זה כבר צורה חדשה. עולם חדש. תודעה אחרת.
יש גמר תיקון, יש לעתיד לבוא, יש ימות המשיח. כל אחד מהם, זה אלף אחר. אחרי השישי. השמיני זה נקרא תודעת עולם הבא. לא בטוחה.
בכל מקרה, השביעי סוגר משהו שלם. כאילו לכאורה לא צריך את השמיני. השמיני מעביר אותך לעולם אחר. אבל השביעי זה מהלך של שבע, זה מהלך של התחלה וסוף. גם אנחנו יודעים בביוגרפיה כל שביעון, הוא מהלך של איזשהו איבר. איבר זמן אמנם, איבר זמן שלם. שבע שנים הראשונות זה איבר זמן. שבע שנים שניות זה עוד איבר זמן. גוף שלם. ואחרי זה עוברים לאיבר זמן הבא.
משתתפת: פעם אמרת שאלוהים עבד שישה ימים, כביכול ברא. ואת היום השביעי הוא נח והוא נתן לנו לעבוד. אז זה אומר שזה גמר תיקון. ואז חשבתי שהשמיני זה כבר הגמר תיקון. בעצם עבדנו בשביעי.
אורנה: נכון. בסוף השביעי הולכים לעתיד לבוא. למשהו אחר. את צודקת.
אז תמיד המגמה היא להגיע לגמר תיקון, גם בעולמות וגם באותה מערכת הנשמות שנועדה להקים משכן לבורא. לאור התודעה שהתפשט בה ותמיד יש שבירה. כאילו החמצה.
כל הפעמים בחיים שלנו שאנחנו הרגשנו החמצה, וכשהסתכלנו על התקופה הזאת, אחרי שנים, מפרספקטיבה יותר מלאה, אנחנו ראינו שההחמצה הזאת היתה הכרחית כדי שאנחנו נוכל להגיע למשהו יותר שלם.
האם אתם זוכרים משהו בחיים שלכם, שהרגשתם שהחמצתם ובדיעבד ראיתם שלו באותו זמן הייתם מגשימים או מממשים את אותו דבר שנחשב אח"כ כהחמצה, בעצם זה היתה אזשהי עצירה, או זה היה סוגר אותכם באורות יותר קטנים, בתחום שהוא פחות משמעותי לחיים שלכם.
אני אשמח שמישהו יספר על התחושה הזאת של כמעט הייתי שם. איך החמצתי? זה תחושה איומה. וזה קורה גם בעולמות. עולם ניקודים וגדלות כאילו החמיצו. אח"כ אדם הראשון החמיץ. אח"כ חטא העגל, החמצה. כי הם כבר היו לקראת גמר תיקון. כולם היו ברוח קודש. ועכשו אוטוטו וכבר יש משכן ויש כבר עבודת הכהנים, אז נדב ואביהוא הקריבו אש זרה ואז כל סדר הקרבת העולות משתנה, ואז אם כל הסדר משתנה אי אפשר להגיע לאותו מקום.
אז זה נחווה כהחמצה מאוד מאוד גדולה, ורק בדיעבד אני מבינה שזה היה שלב שאם הייתי עוצרת בו וסוגרת איזשהו תהליך, אז זאת היתה ההחמצה בעצם. וכל ההחמצות של העולמות ושל עם ישראל ושם הנשמות ושל נדב ואביהוא וכל ההחמצות האלה, בעצם איפשרו למערכת להתקדם לקראת שלמות יותר גדולה. אבל בזמן ההחמצה התחושה היא קשה.
משתתפת: רציתי לעזוב את הגן, לפני הרבה שנים, כ- 5 או 4 שנים. כי התחלתי ללמד במתנ"ס חוגי ציור, ובבית אבות ואמרתי הנה אני ממש יכולה לשחרר את זה. ועשיתי איזשהו מהלך, שחשבתי שזה באמת אפשרי ואז בסופו של דבר השתחרר לי הגן אבל בעצם עזבתי גם את המתנ"ס וגם את הבית אבות וכאילו נשארתי בלי כלום והייתי צריכה לחזור לגן ואפילו ליותר שעות.
ואז הרגשתי שזה היה סוג של החמצה, שלא הצלחתי להשתחרר מהדבר הזה. והאמת שאני עדיין ממשיכה. אני מרגישה שזה בתהליך. כנראה אז זה לא היה הזמן הנכון בעצם.
אורנה: את עוד לא לגמרי בסוף התהליך.
משתתפת: אני עוד לא לגמרי בסוף התהליך כי עוד לא הצלחתי להשתחרר.
אורנה: אין לך מבט על.
משתתפת: כשהייתי מאוד צעירה, ממש בתחילת דרכי, זה היה סמוך לשנים שהייתי בתהליך של עזיבת הדת ועוד לא כל כך ידעתי מה לא, לא ידעתי מה כן, והיה מורה בבית ספר שאמר לי, יש אפשרות לנסוע לאוסטרליה ללמד שם בקהילה היהודית. תהיי מורה בקהילה היהודית. ואמרתי לו לא לא, לא מתאים לי. פחדתי וכו'. אחרי כמה זמן חשבתי שזה החמצה נורא גדולה, שיכולתי להכיר את העולם וכו'. בדיעבד הבנתי, שזה היה מסיג אותי אחורה לאותה דתיות שרציתי לצאת ממנה. זה מעכב תהליכים. זה עוצר את הזמן. לא מקדם כלום.
אורנה: דוגמא טובה
אז אנחנו צריכים לחשוב על כל ההחמצות לכאורה בחיים שלנו. לחשוב עליהם פעם שניה. לחשוב עליהם מפרספקטיבה יותר רחבה. מנקודת זמן יותר רחוקה. ולהגיד רגע, מה היה אם זה היה סוגר אותי. אם הייתי אז לא מחמיצה את זה והייתי סוגרת איזשהי צורה. מתקבעת בתוך צורה ולא היה תהליך מגיע אולי לשיאו מהבחינה של השלמה של הייעוד שלי.
כי אי אפשר להגיד על התורה, או על הבורא שהוא טועה. שהוא טעה שהוא שם אותם בגן עדן, והוא טעה שכל הענין של נדב ואביהוא זה במקומות אחרים נאמר שזה היה מכוון. כי נאמר בקרוביי אקדש. זה סיפור. זה לא כל כך פשוט.
בכל מקרה, אין כאן טעות. ההחמצות לכאורה האלה הם לא טעויות. אני משערת שבשלב מסוים זה צריך להפסק כשאתה מגיע לתכלית. אבל כל עוד לא הגעת לתכלית, חייב להיות, כל פעם כשאתה רוצה לסגור את הפינה הזאת. או לסגור את התהליך לפני הזמן, אתה חייב לשגות ולהכשיל את עצמך, לכאורה ולהחמיץ.
משתתף: אני אשמח אם תוכלי לגעת בפס' ג'. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
אורנה: אתה מדבר על פס' ג' בפרק י'.
משתתף: רק בגלל שאמרת, "בקרוביי אקדש".
אורנה: יש לזה כל מיני פרשנויות. וידום, זה גם מלשון דומם. דומם שהוא לא זז. ואהרון כאן היה צריך לעשות התגברות מאוד מאוד חזקה על עצמו. תאר לעצמך את הסיטואציה, לא לבוא בתלונה. או בשבר מאוד מאוד גדול. ובזכות זה אחרי זה הוא זכה לדיבור ישיר של אלוהים. של הוויה איתו.
אז התורה שייכת לשבת, ליום השביעי. וזה תורת משה. משה שייך לשבע. ונאמר שהתורה שייכת לעולם הזה ולעתיד לבוא נאמר בטלות המצוות. במדרש אומרים שביום השמיני לכאורה לא צריך להקשיב למשה, כי משה שייך לשבע ולמצוות שבתוך השבע והשיתא אלפי שני.
אז נדב ואביהוא, לכאורה, לא רצו לשמוע לו ביום השמיני, כי הם כבר חשבו שהם הגיעו ליום השמיני. וגם, זה חוזר כמו שאמרנו, כל יום כיפורים כששולחים את הכהן הגדול להיכנס ביום השמיני לקודש הקודשים. כי קודש הקודשים זה בחינת היום השמיני. זה מחוץ לעולם הזה. זה מובלעת. קודש הקודשים זה מובלעת מעולם אחר, מהעולם הבא, מעולם תודעה אחר, בתוך העולם הזה.
אז אמרנו משביעים אותו, מהמילה שבע, כי הוא יכול לכאורה, לא לצאת משם. מה הוא צריך לצאת משם? אבל אנחנו צריכים אותו. אנחנו צריכים את הכהן הזה, כי העולם בכללו לא הגיע עוד למדרגה הזאת.
אז במידה שהוא לא ירצה לצאת, מושכים אותו בחזרה לעולם הזה כי יש לו תפקיד. אז יש לו פיתוי גדול כאילו להסתפק בשלמות של עצמו ולהגיע להארה אישית. ואנחנו רוצים אותו כי הוא צריך לעזור לכולנו להגיע להארה.
אז גם אנחנו צריכים לדעת שיש אנשים שבאים לעולם הזה כי הם כבר גמרו, או שגומרים בחיים האלה את ההארה האישית שלהם, והם צריכים לבחור. בעל הסולם בחר, למשל. הוא היה צריך לכאורה, בגיל בין 20-30 הוא גמר את התיקון שלו והוא בחר להשאר כאן בשביל שאר הנפשות, הנשמות שעוד לא הגיעו למקום הזה.
מה הרציונל בשבירת הכלים? שבירת הכלים זה אומר שמגיעים למקומות מאוד נמוכים, שיהיה אפשר לתקן גם שם. מה קרה בשבירת הכלים? מה קרה אצל אדם הראשון? אדם הראשון נאמר שהוא היה ברוא מרפ"ח ניצוצים. מתוך ש"ת ניצוצים.
בעולם הניקודים נפלו 320 ניצוצים לתוך הקליפות. מה זה ניצוצים? אם זה האדם הראשון, זה שברי נשמות. אם זה עולמות זה שברי עולמות. העולם זה סביבת הפעולה של נשמה. אדם הראשון כבר נולד באופן כזה שהוא, ההוויה שלו לא היתה מ- 32 הניצוצים שנקראים לב האבן. לכן הוא גם לא היה יכול לתקן אותם.
ברגע שניצוצים נפלו, הניצוצות נפלו למקומות כל כך נמוכים, עכשו כבר אפשר לתקן גם שם. אז שבר מאפשר לנו לרדת יותר נמוך, וגם לעלות משם רצונות הרבה יותר תשוקתיים. ואותם להתמיר לכוחות מאוד חזקים של השפעה. זה בעצם המגמה של השבר. לרדת למקומות שבתודעה שלנו אנחנו לא מכירים אותם.
אבל השבר מאפשר לנו לרדת למקומות נמוכים לכאורה שאם אנחנו צריכים לעשות שם עבודה, אז אנחנו גם יותר בעלי ערך לעולם. כשבא מיועץ אלינו ומספר לנו דברים מאוד קשים, אם אנחנו היינו שם, והצלחנו להעלות משם את הניצוצים, אז אנחנו בעלי ערך הרבה יותר גדולים בשביל אותו מיועץ. אם לא, אז הוא מדבר על שטח, על איזשהו מרחב, שאנחנו לא מכירים אותו ואף פעם גם לא נגענו בו, אז למעשה לא פיתחנו את הכוחות לעזור.
הניצוצים ירדו למדור הקבע של הקליפות. זאת אומרת שצריך להוציא אותם מהקליפות. אז אם בא מטופל, והוא כבר ירד לקליפות, ואני אף פעם לא ירדתי לשם, כי אני נולדתי זכה, אז אני פחות משמעותית בשבילו או בשבילה.
הענין של שבירת הכלים כדי שיהיה אפשר לתקן הכל. גם בסופו של דבר את מלכות דמלכות.
משתתפת: כשאומרים שבני ישראל ירדו למצרים לשבור שבר, זה קשור לזה?
אורנה: כן קשור לזה. הם ירדו למקום הקליפות הכי גדול בתרבות של אותה תקופה. זה היתה מצרים. גם אחרי שעולם הניקודים נשבר ועולם התיקון שנקרא עולם אצילות נאצל כדי למנוע את השבירה, אבל עולם אצילות הוא נאצל בקטנות. זאת אומרת, אמנם הוא לא יכול להשבר, אבל הוא גם לא יכול בלי עזרה שלנו, לכאורה, בלי התפילות שלנו, הוא לא יכול לגאול את עולמות בריאה, יצירה ועשייה.
זאת אומרת, שהמחיר של לא להישבר, זה להיות קטן. זה מחיר. אז עולם אצילות היה מה שנקרא, חיזוק הפרסה, אורות לא ירדו יותר למטה. אבל זה אומר שאנחנו מדברים על אורות יותר קטנים ואז נדרשת, לכאורה, עזרה של התחתונים, כדי להעלות בקשה, כדי לעשות זיווג בין מלכות לזעיר אנפין וכדי שהם יעשו זיווג בין אור לכלי. הרי צריכים לעלות לבינה וחכמה שהם אבא ואמא, והם צריכים לעלות לארך אנפין והוא צריך לעלות לעתיק והוא צריך לעלות לאט והוא צריך לעלות לאינסוף.
זאת אומרת, עכשו התחתונים מעורבים. והענין של השבירה זה לתת גם לתחתונים תפקיד. עכשו עולם אצילות באמת זה לא עולם שנשבר, אבל מה עם בריאה יצירה ועשייה ואנחנו שבתחתית העשייה? אנחנו בעולם של פרוד. אז עכשו כדי להגיע לאחדות, עכשו אנחנו צריכים לעשות פעולה מלמטה. וזה "אשר ברא אלוהים לעשות." – לתת לנו להיות איתו בשותפות. וזה עוד תפקיד חשוב מאוד של שבירת הכלים – שהנברא בעצמו יוכל להעלות מן, להעלות בקשה, להעלות תפילה. והתפילה הזו תצריך את העליונים לקבל אורות מלמעלה, עד האינסוף, כדי להעלות את כל העולמות בחזרה לאצילות.
משתתף: אני רוצה לנסות להבין את הפעולה של שבירת הכלים. בחטא האדם הראשון יש את החלק שהם מתפתים. שם נשברים הכלים?
אורנה: ברגע שהם אכלו מפרי עץ הדעת, שזה נקרא שהם קיבלו תענוגים עצומים לתוך מקום שלא מזוכך מספיק ויכול להגיד אני לא לוקח את התענוג הזה לתועלת האישית שלי, זה נקרא שבירה. מה זה שבירה? מה שנשבר זה המסך. מקום המפגש בין בורא לנברא. אנחנו בחושך. זה שיש לנו אור השמש או המנורה, זה לא אומר שאנחנו לא בחושך.
מקום המפגש בינינו לבין בורא עולם נשבר. זה מה שנשבר. אין מקום מפגש. תחושת הפרוד, הריקנות, העצב, הדכאון, זה נקרא שבירת הכלים. נשבר הקשר שלנו עם הבורא. ומתוך השבר הזה אנחנו צריכים לעשות מאמץ.
משתתפת: האם אפשר לומר, משתמע מדברייך שבעצם שבר, או שבירה, היא העמקת החסרון. זאת אומרת, ליצור חסרון גדול יותר?
אורנה: כן. בהחלט. כדי שמשם יכנס יותר אור. אפשר לעשות את זה גם בלי שבר. מבחינת האבולוציה כבר הגענו למקומות הכי נמוכים. לא צריכים עוד שברים. כל אחד באופן אישי עובר/ת את כל התהליך. אין בן אדם שלא עובר שבר. מי שלא עובר שבר אז הוא אוטיסט. כולנו עוברים שברים. אבל צריך מתי שהוא קצת ללמוד, אפשר להגדיל את הכלי שלנו, את החסרון שלנו, לאו דוקא ע"י שבר, אלא ע"י מודעות.
היום היתה לי שיחה, וכל יום יש לי שיחה, עם מיועץ ועוד פעם הגענו למקום הזה, לאותו חסרון. אבל עוד פעם המודעות נוגעת שם, אז זה מגדיל את הכלי. אני לא צריכה להגיע לשברים. כלומר, די, כמה. מספיק!
משתתפת: אז אפשר להגיד שהשבר מגיע כשהמודעות לא מצליחה להגיע. אז מגיע שבר שאז האור רוצה להכנס משם?
אורנה: אני יכולה להגיד על דעת עצמי. שיש מהלך לגיטימי של השבירה, שזה חלק מהמהלך התקין ויש מקום שכבר הגעת, נגיד אם אנחנו בפרבולה, אז הגעת לאמצע הפרבולה – זה על דעת עצמי אני אומרת. כמה את יותר תשברי? כמה את יותר לא תפני לבורא שיעזור לך לנשום כל נשימה מהבוקר? כמה תחשבי שאת עושה נשימה אחת על דעת עצמך? יש גם גאווה בענין של אני יכול לתקן לבד.
הפרשה הזו גם מפגישה אותנו עם אכילה. עם מאכלות אסורים ומאכלות מותרים. וזה גם כן אותו ענין של מה קשור לגמר תיקון ומה קשור לזמן תיקון. יש לנו מאכלות שמותר לנו לאכול אותם בכל שיתא אלפי שני. ויש חיות ובהמות וחרקים ושרצים שאסור לאכול אותם.
מה מפריד בין מה שמותר לאכול ובין מה שאסור לאכול? מה אני יכולה להעלות ומה אני לא יכולה? כל החיות וכל הבהמות וכל הבריאה, בעצם תלויה באדם, שהאדם יעלה אותם. אכילה זה ברור. אני לא מדברת על גשמיות. אבל נגיד כרגע, הסמל של זה בגשמיות זה החיות, הסמל של כל העולם הרגשי שלנו. אז יש בהמות וחיות שקשורים לצמצום ב'.
זאת אומרת, למקום שהאדם יכול לטפל בו. ולהעלות אותו. לברר את המוץ מן התבן. לברר את הקדוש מהלא קדוש ולהעלות. החיות האלה נקראות חיות מפריסות פרסה ומעלות גרא. אתם יודעים שזה מה שמותר לנו לאכול. אסור לנו לאכול כאלה שהם לא מפריסי פרסה ומעלי גרא וגם אסור לנו לאכול כאלה שהם אחד משניהם.
למשל, חזיר הוא מפריס פרסה אבל הוא לא מעלה גרא. מה זה בפנימיות? מה זה מפריס פרסה בפנימיות? מה זה הפרסה? פרסה זה בדיוק המקום הזה של צמצום ב'. זאת אומרת, שבינה עוזרת למלכות, זאת אומרת, האלוהים, עוזר לכל מה שמתחתיו, לקבל אורות אחרי שכבר נעשה מקום שאורות לא יכולים להכנס אליהם.
מהמקום הזה, מי שמפריס פרסה, זה אומר שהוא שייך לשיתא אלפי שני. מי שלא מפריס פרסה שייך לגמר תיקון. ואם הוא שייך לגמר תיקון זה אומר שאני לא מטפלת בו עכשו, אין לי דרך לברר אותו.
אם אני אומרת אני אוכל עכשו עוף. אז הגוף שלי יקח מהעוף את מה שצריך, ומה שלא צריך, הגוף שלי יברר. אבל אם אני אומרת, עכשו אני רוצה לעשות אותו דבר עם פלסטיק. הגוף שלי יאכל את הפלסטיק ומה שהוא לא צריך הוא יפריש. מן הסתם אני אמות מהרעלה. הבאתי דוגמא קיצונית. כי אין לי בפלסטיק מה לברר. זה בכלל לא קשור אלי. אני ישות ביולוגית אורגנית, לא יכולה לטפל בפלסטיק. יש ישויות שכן.
על אותו משקל אומרים לנו, יש חיות, זה סמלי, שאת יכולה לקחת מהם את הקדוש ואת מה שלא, מופרש החוצה, מישהו אחר מטפל בזה. תמיד בהיררכיה של המדרגות יש תמיד משהו שהוא בשבילך פסולת, בשביל מישהו אחר הוא אוכל.
אבל יש חיות שאתה לא יכול לברר אותם, הם לא שייכים לתיקון. זה נקרא, להכשיר את השרץ. אתה לא יכול לאכול שרץ, שרימפס או פירות ים, ולהגיד ברכה שהחיינו, או בורא מיני מזונות, והכשרת את זה. אני אומרת את זה רק בסמליות. זה ברור שזה רק בסמליות.
גם מהדגים, מותר לנו לאכול את אלה שיש להם סנפירים וקשקשים. ואלה שאין להם סנפירים או קשקשים, אסור לנו לאכול. כל הדברים האלה זה סימנים של סודי סודות עמוקים, של מה אני יכולה לטפל בו ומה יהרוס אותי מבחינה נפשית רוחנית.
משתתפת: מה שאמרת עכשו גרם לי לחשוב על העולם שלנו שעסוק היום בזיהום ומה אפשר למחזר ומה לא. זה בעצם אותו דבר. האדם יוצר חומרים שהעולם לא יכול לטפל בהם וזה הורס את העולם.
אורנה: נכון.
פרק יא' פס' ד' אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.
לא אמרתי מה זה מעלה גרא. מעלה גרא זה נקרא אח"פ דעליה. מקבלים את האורות למעלה ולא למטה. האורות לא יורדים והורסים את הכלים.
אם אתה רק זה או רק זה, אתה טמא.
משתתפת: גם שוסעת שסע
אורנה: כן. נכון. מה זה טמא?
משתתפת: מהמילה אטימות.
אורנה: יפה – אטום לאור. אתה לא תקבל אור אם תאכל אותו, לא תקבל חיוניות. אני אומרת זה הסימנים. איזה דברים בחיים שלכם או בחיים שלנו, שאנחנו נרצה להתמודד איתם, ולא נקבל מהם חיות? הם כמו מוות. גמל קשור במוות אומר הזוהר. אם אתה רואה גמל בחלום, אז יש לו איזה קשר למוות.
אפשר להבין מוות כענין של תיקון, אבל לא שאני גורמת לעצמי. מוות זה גם תיקון אבל זה בא מלמעלה. אבל אני עצמי, לא צריכה לאכול גמל שהוא סימן למוות. כי מוות, נאמר, על דוד המלך בתהילים. אני לא יכולה להלל אותך. אי אפשר להלל אותך במוות. זאת אומרת, אין קידוש המוות בישראל.
משתתפת: זה הנוסח להללויה, זה הכוונה?
אורנה: לא המתים יהללויה, נכון. גם, כי אין במוות זכרך, או משהו כזה. זאת אומרת, שאני לא צריכה לשאוף למוות. למרות שמוות זה תיקון. אבל זה לא עוד תיקון שאני צריכה לשאוף אליו. אם זה בא מלמעלה, זה בא מלמעלה.
הגמל מסמל את המוות וכל המוות בעצם נגזר מהאכילה של פרי עץ הדעת. כי עד האכילה מפרי עץ הדעת, לא היה מוות. מה זה מוות? זה פרוד. הנשמה שלי לא מתה, אבל בגלל שהנשמה שלי נמצאת בעולם הזה, היא מרגישה פרוד. אז נדמה לי שאני מתה.
מה שנדמה לנו זה מה שאנחנו חווים. אנחנו חווים מוות. מי שמגיע להשגות, ולדרגות גבוהות, לא חווה מוות. אז כל המאכלים זה מה שמחבר אותי או מה שמפריד אותי. מה שמפריד אותי זה מה שאסור לי לאכול. ומה שאסור לי לאכול זה בגלל שזה מפריד אותי מהחיים. זה המשמעות של המאכלות האסורים והמאכלות המותרים.
המאמר סנפיר וקשקשת מתייחס לפרק יא פס' ט.
{ט} אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ.
אז יש פרשנות של הרב"ש על זה אבל זה לא שלו. זה מתוך מאמרי שמעתי. ומאמרי שמעתי, זה כל המאמרים שהתלמידים של בעל הסולם שמעו ממנו בשיח, בארוחות משותפות או בלימוד, ואז הם כתבו את זה. זה אסופה של מאמרים.
מאמר סנפיר וקשקשת – מאמר מ"ג סנפיר וקשקשת שמעתי כרך א' עמ' עז'
שמעתי כ' חשון
ובדרך כלל אנו מבחינים ב' מיני בשר, בשר בהמה ובשר של דגים, ובשניהם יש סימנים של טומאה. והתורה נתנה לנו סימנים בכדי לידע איך להתרחק מהם, ולא ליפול לרשות הטומאה שבהם.
בדגים נותן לנו סימנים של סנפיר וקשקשת. בזמן שהוא רואה את הסימנים האלה בהדגים, אז הוא יודע איך להזהר ולא ליפול לרשות הטומאה. סנ-פ-יר מרמז לנו על שונא-פה-אור, הכוונה על מלכות שנקראת פה, וכל האורות באות ממנה, שהוא בחינת שהוא אמונה. ובזמן שהוא רואה שהוא בחינת טעם של עפר, שהוא בזמן שצריך להאמין, אזי הוא יודע בבירור שצריך לתקן מעשיו. וזה נקרא שכינתא בעפרא, וצריך להתפלל לאקמא שכינתא מעפרא.
עד כאן הוא אומר לנו מה זה סנפיר. סנפיר זה כאילו אתה שונא פה. פה זה מלכות. ומלכות השם השני שלה, או אחד השמות שלה, זה אמונה. אז הוא אומר כאן, מי ששונא את האמונה. מה זאת אומרת שונא את האמונה? הוא מוריד אותה לעפר. הוא אומר, אמונה זה לא חשוב, העיקר שאני אדע. הידע בתוך הדעת זה חשוב ומוריד את האמונה לבחינת העפר, זה נקרא שכינתא בעפרא, ואם נאמר לו שנדרש מאיתנו להאמין, יש לזה טעם של עפר. כי זה לא מספק אותנו, זה לא נראה לנו מספיק רציונלי. זה לא נראה לנו מסביר את הדברים.
וכל מיני דברים שקשורים להליכה באמונה מעל לדעת שזה מאוד מאוד קשה. ואנחנו שמים את זה למטה בחשיבות.
זה פרשנות מסוימת למילה סנפיר. שבעל הסולם פרש. השנאה שלנו, כאילו. החוסר רצון שלנו ללכת באמונה מעל לדעת.
וקשקשת נקרא, כי בזמן של סנפיר אין הוא מסוגל לעבוד כלל, אלא כשהוא מתגבר על סנפיר, אז נופל לו במחשבתו איזה קושיא על ההשגחה, וזה נקרא קש, ואז הוא נופל מעבודתו. ואח"כ הוא מתגבר ומתחיל לעבוד בלמעלה מהדעת, ונופל לו במחשבתו עוד קושיא על ההשגחה. נמצא, שיש לו ב' פעמים קש, שהם קש-קשת. שכל זמן שאין לו אלא רק קש אחד, הוא מתחיל בכל פעם להתחזק אבל אם הוא נופל לתוך ב' קושיות, אזי כבר אינו יכול לעבוד .
זאת אומרת, הדרך של להתגבר על הקושיות, הקושיות זה על ההשגחה. כל הזמן יש לנו קושיות על הבורא. אז אני מוכנה ללכת באמונה מעל לדעת. יופי. אז מה עכשו אני רואה? ששום דבר לא נעשה טוב בחיים. ההיפך. אולי זה בכלל נעשה יותר גרוע. אז מתחילים לעלות לי קושיות של כפירה. זה הענין של הקשקשת. עוד קושיה ועוד קושיה. ובסופו של דבר, חלילה, יכול להפיל אותי.
אני יכולה להגיד, נו, זה שכרי? אחרי שאני כ"כ מתאמצת, וכ"כ תורמת. וכל כך השתפרתי. וכל אחד מאיתנו יודע שבדרך שאנחנו מתקדמים, לאו דווקא אנחנו רואים שכר מידי בעמלנו וזה יכול לעלות בנו עוד פעם קושיות של כפירה.
וכל פעם שמתגבר למעלה מהדעת, אז הוא עולה ואח"כ הוא יורד, אז האדם רואה שאין הוא יכול להתגבר מחמת רבוי הקשיות, אז אין לו עצה אחרת אלא לצעוק לה', כמו שכתוב, ויאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שועתם אל ה' והוציאם ממצרים, היינו מכל הצרות.
אז רואים, זהו, כשכבר אנחנו לא יכולים יותר בתוך הדעת שלנו להבין מה קורה כאן בעולם הזה. שהדעת שלנו לא נותנת לנו שום הסבר, ואחד מהאפשרויות זה לכפור ולהרשיע את הבורא, והאפשרות השניה זה פשוט לזעוק – כבר אין להם מילים "ותעל שוועתם". ואז, נגמרות כל הקושיות ואז יש כבר הצלה – היציאה ממצרים, מכל הצרות. מצרים מהמילה, צרות.
משתתף: נראה לי שלא הבנתי משהו, הקשקשת והסנפיר זה מותר לאכול, נכון?
אורנה: נכון מאוד. אז הוא אומר, איך זה שמותר לנו? אני מבינה מה אתה שואל. כי לכאורה היה צריך שיהיה אסור לנו לאכול מזה. אז הוא אומר – לא, ברגע שאתה רואה את זה, תדע שזה מסמל, זה כמו תמרור בשבילך, איך לא תיפול.
משתתף: זה מהות הבירור, הבירור שמתאפשר.
אורנה: בדיוק. זה הבירור שמתאפשר לך. זה כאילו הדגל האדום שלך. הוא אומר לך, כאן אתה יכול לעשות ברור, באלה אתה יכול. איפה שאין קשקשת ואין סנפיר, אתה לא יכול לעשות ברור.
אז אתם רואים שכל ענין המאכלים, והסימנים הארציים והגשמיים, יש להם, כמובן, משמעויות מאוד מאוד עמוקות שקשורות לתיקון של הנשמה שלנו. מה אנחנו יכולים לתקן, מה כדאי לנו להתרחק ממנו. וכל התהליכים שאמרנו היום שנראים לכאורה דברים חיצוניים או שקרו פעם, איזה נדב ואביהוא כאלה, שפעם זה קרה ומה זה שייך אלי. על זה אמר הרשב"י מי שקורא את התורה כמו סיפורי מעשיות או סיפורי היסטוריה שתפח רוחו.
זה לא קללה. הוא אומר, פשוט לא תהיה לו רוח. רוח הקודש לא תשרה עליו.
משתתפת: הזעקה מגיעה מתוך השבר. אחרי השבר מגיעה הזעקה.
אורנה: אבל מתוך חוסר היכולת שלי להוציא את עצמי מזה. חוסר היכולת שלי בכל הכלים שאני מכירה, אפילו בדיבור, כבר אין לי פה. אין לי פה-סח. הפה שלי כבר לא סח. הוא לא יודע לדבר אז אני זועקת. נאנקת. משוועת.
אחרי שלומדים את זה הרבה, אז לא בא כל כך לאכול שרצים וחזירים. בכל זאת איכשהו זה פועל גם על זה.
משתתפת: בעצם בבשר, זה הפוך מבדגים. כי בבשר זה מפריס פרסה. זה מה כן. ובדגים זה מה לא. זה בעצם שתי תנועות הפוכות.
אורנה: מה שמותר זה מה כן. וכאן מה שמותר זה מראה לך מה לא.
הרעיון הוא שיש דברים שאסור לך לגעת בהם. אתה לא יכול להכשיר את השרץ. וזה כמובן לא מדובר על מאכלים. כל הרעיון הוא שתגדיל את הכלי שלך. תגדיל את הכלי, תוכל לקבל אור יותר גדול.
משתתפת: היה מאוד מעניין הענין עם הדגים. אני יודעת את זה, עוד מילדות. גדלתי עליו. זה הסתדר לי עם מה שהתחלת את השיעור, עם שבירת הכלים. זה בעצם כן להגיע לדבר. מה שבלבל אותי, זה כנראה להגיע לשם, לפגוש את הדבר. שם נמצא הדבר.
אורנה: יש דגים שאסור לגעת בהם.
משתתפת: דווקא אלה שעם הקשקשת.
אורנה: זה מקומות שאת יכולה להגיע. שמותר, זה אומר אפשר, להגיע. חזיר המילה שלו, אתה יודעים למה הוא נקרא חזיר? כי הוא יחזור. בגמר התיקון הוא יחזור. הוא יחזור להיות חיה כשרה.
משתתפת: אז למה אי אפשר לאוכל אותו?
אורנה: אי אפשר לאכול אותו כי הוא לא מעלה גרא. מה זה לא מעלה גרא? הוא מושך את האורות למטה. הוא לא מעלה אותם למעלה ואז זה שבר. זה נקרא מעלה גרא. זה קשור גם לג"ר. ג"ר זה ג' ראשונות.
משתתפת: זה בעצם הפוך מהסנפיר. כי הסנפיר גם מוריד את זה למטה. את זה אני כן יכולה.
אורנה: את זה את כן יכולה. זה במסגרת רפח ניצוצים. רפח ניצוצים שמותר לך לתקן ואת יכולה להתעסק איתם. שאת מתקנת אותם ע"י המצוות. אבל יש כאלה שאי אפשר להתעסק איתם בשיתא אלפי שני.
אם את תתעסקי איתם זה ארבעה נכנסו לפרד"ס. ארבעה נכנסו ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום וכולם היו גדולים כמו רבי עקיבא. ושלושה נכשלו. אחד קיצץ בנטיעות, אחד השתגע, ואחד נפל ומת. זה מה שזה אומר.
משתתפת: רציתי לומר, שכשהייתי בת 16 הפכתי לצמחונית וגדלתי במקום שלא היו בו שום איסורים על אוכל. אני זוכרת שאמרתי… זה לא שניסיתי לשכנע אחרים להיות צמחוניים. אני אמרתי, אני לא יכולה או לא רוצה לאכול חיות שמתו. זה היה אמירה עלי, לא על מישהו אחר. ועכשו זה מתקשר לי לתחושה הפנימית הזאת שזה לא בשבילי. זה מקום שאני לא יכולה להתמודד איתו.
אורנה: ביהדות אומרים שרק תלמידי חכמים יכולים לאכול כל יום בשר כי הם יכולים להטמיר אותו. ומי שלא, שיאכל רק בשבת כי במילא יש עליית עולמות גם לעם הארץ. כשנהיה תלמידי חכמים נוכל לאכול בשר כל יום.
משתתפת: חשבתי על זה בהיבט של הפיתוי. של הפיתוי של לאכול את האסור. אני עכשו בתזונה שונה ויש הרבה דברים שאני מונעת מעצמי. וההמנעות הזאת היא מעין אימון רוחני גם לכוח הרצון, להגיד זה כן, זה לא. זה כמו התעמלות לכוח הרצון. אימון כזה. הקבלה של המצווה. הקבלה של זה כן וזה לא. עמידה בפיתויים לדברים שהם
אורנה: בשבילך זה לב האבן. בשבילך זה אסור.
שבת שלום!