כ"ט בחשון תשפ"ב, 4 בנובמבר 2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
הפרשה שלנו היא פרשת תולדות, אז אולי נגיד כמה מילים על הפרשה. כשמדברים על התולדות, בעצם מדברים על הסיבות. על הסיבות ועל התולדות שלהן. בקצרה נגיד מה שיש בפרשה.
אנחנו רואים כאן שרבקה עקרה. רואים שהעקרות מאפיינת את האמהות. יצחק נעתר להוויה, ורבקה הרה, ובתוך בטנה של ההרה מתרוצצים שני תינוקות, שני גויים יצאו ממנה, שני עמים, שני לאומים ובעצם כאן מתחיל הקונפליקט הגדול בין מה שנקרא ישראל ומה שנקרא אומות העולם שאם ניקח את זה בתוך בן אדם אחד, זה בין הרצון לקבל המקסימלי לבין הרצון להשפיע.
יעקב למעשה יהיה קו אמצעי, הוא יוכל לאחד את החסד ואת הגבורה, להכפיף את הגבורה לחסד, להכפיף את תכונת יצחק לתכונת אברהם, אבל לתכונת יצחק יש את צד הצל שלה. צד הצל שלה זה עשו.
ואז יש כאן את ענין הבכורה. עשו חוזר מהשדה מאוד מאוד רעב – זה הכל סודות כמובן – והוא מוכר את הבכורה שלו ליעקב שמכין לו נזיד עדשים.
ואח"כ עוד פעם יש סיפור של רעב בארץ. רואים שיש כאן חזרה על המהלך של אברהם, כלומר שכל אחד מהאבות צריך לחזור אותם מהלכים רוחניים. ועוד פעם יש ירידה, אבל הפעם לא יורדים למצרים, עם יצחק לא יורדים למצרים. יצחק הוא האב שלא עזב אף פעם את ארץ ישראל לכן הוא נחשב הכי ארצישראלי וגם הוא קשור לגמר תיקון. דיברנו על זה פעם שעברה.
ועוד פעם יש את הסיפור עם אשתו, אשתי, אחותי – הסיפור הזה עם הדמות הנשית (רבקה) שרוצים לקחת אותה. דמות נשית שרוצים לקחת אותה עם נסתכל מבחינת הקבלה, זה הנֻקְבָּא, זה הנקבה, היא היחידה שיכולה למשוך את אור החכמה. המלכות היא הכלי הכי גדול, היא יכול למשוך את האור הכי גדול וכולם חושקים בה. כולם חושקים בחכמה והנקבה היא מייצגת את זה.
אח"כ יש את הבארות ואת המריבה בין הרועים. זה גם סיפור בפני עצמו. לא נגיע אליו היום.
וכמובן יש את מעשה הרמייה של יעקב, שאמנם עשו מכר לו את הבכורה, אבל בפועל הוא היה צריך לממש את זה ואז רבקה עוזרת לו. ורואים שרבקה היא נביאה. רואים כבר מההתחלה שהיא נביאה כשהיא הולכת לדרוש את אלוהים – התאומים מתרוצצים בבטנה והיא מדברת עם אלוהים, עם הוויה. רואים שהאמהות הן נביאות מסוג אחר. שרה היא הנביאה הכי גדולה במובן הזה שהיא לא צריכה לדבר וגם לא לראות במחזה, היא יודעת. יש לה ידיעה פנימית.
רבקה הנביאה ברמה פחות גבוהה. היא צריכה ללכת – "ותלך לדרוש את הוויה". לדרוש זה מהמילה דרש. ואח"כ רבקה היא זאת שמתכננת את כל הרמייה הזאת והיא מציידת את יעקב גם במזון לאבא שלו וגם שמה לו פרווה על הידיים, "הקול, קול יעקב והידיים ידי עשו", שגם זה סוד גדול ואכן הברכה ניתנת ליעקב. וזהו, מרגע שהברכה ניתנת ליעקב אי אפשר לתת את הברכה למישהו אחר, כי זה שפע מסוים שיורד מעולמות הרוח לזרם מסוים.
ברכה זה מהמילה להבריח, זאת אומרת לחבר.
וכמובן עשו גם כועס וגם בוכה והבכי שלו יעלה לעם ישראל לדורי דורות. וכמובן הוא רוצה לרדוף אותו ולהרוג אותו, ורבקה שולחת אותו לחרן. עוד פעם המקום שממנו היא באה ללבן.
ולבן הזה מתואר כאן כנבל מאוד מאוד גדול, וזה סוף הפרשה הזאת.
בסוף הפרשה מתואר שעשו הלך והתחתן עם הבת של ישמעאל, כי הוא ראה שזה לא מוצא חן בעיני ההורים שלו שהוא לוקח מבנות כנען והוא לקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם. הוא רצה בעצם עוד פעם ליצור קשר ובצורה הזו הוא יצר.
זה סיפור המסגרת ועכשיו נכנס לתוך רזי הפרשה.
משתתפת: למה כל אחד מהאבות צריך לעבור את התהליך עוד פעם? למה זה חוזר על עצמו?
אורנה: בגלל שכל מאחד מאיתנו צריך לעבור את התהליך עוד פעם. הם מסמלים לנו את הדרך שלנו. זה לא מספיק שאבא שלך הוא כזה וכזה. את צריכה לעשות את הדרך הרוחנית בעצמך. שלא לדבר שכל אחד מהאבות הוא פן אחר. ולכן הוא צריך לעבור את זה עם הצבע שלו.
משתתפת: מה זה מעשה רמייה? זה לרמות, לשקר.
{יט} וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: {כ} וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה: {כא} וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: {כב} וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה: {כג} וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי (גיים) גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: {כד} וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ: {כה} וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: {כו} וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
אז בעצם אנחנו מדברים על האבות כעל מצבים. מצבי תודעה שלנו. מצב אברהם, מצב יצחק ומצב יעקב בתוכנו. וזה בעצם מה שאנחנו אומרים תמיד, זה עבודה בשלושה קוים.
אנחנו יכולים לעשות תיקון עולם רק דרך עבודה בשלושה קוים, כאשר הקו האמצעי הוא בעצם מחבר בין קו ימין לקו שמאל. אמרנו קו שמאל, זה החכמה, אבל שאי אפשר לקבל אותה באופן ישיר.
עשו מסמל את מי שרוצה לקבל את החכמה באופן ישיר, הוא הולך לצוד אותה. הוא צד צייד.
יצחק מאוד אוהב את עשו, כי הם מאותה איכות. מהאיכות של הגבורה אבל עשו הוא מצד מערכת הטומאה, זה הרצון לקבל לעצמי הגדול ביותר, ויצחק הצליח להתגבר והוא ממערכת הקדושה. בכל מקרה, אי אפשר לקבל את החכמה בלי כלי. ואת הכלי נותן צד ימין.
הקו האמצעי מאפשר לגבורה להכפיף את עצמה לחסד וככה לבוא לידי ביטוי. אז החכמה היא לא החכמה הכי גדולה, האור הכי גדול, אבל אפשרי בהחלט שיהיה אור בתוך כלי.
אנחנו בעצם עוסקים בתולדות, זאת אומרת, הסיבות של מה שיהיה אחרי זה ישראל. נקרא לישראל ישראל רק אחרי יעקב. אברהם זה עוד לא האומה, גם יצחק זה לא האומה ולא העם, אבל מיעקב ו- 12 הבנים שלו שאח"כ יהפכו להיות 12 השבטים, אנחנו כבר מדברים על עם ישראל.
בפרשה הזו באמת המרכז שלה זה הברכות. הברכות של יצחק ליעקב ועשו. נראה את השוני למרות שזה נראה דומה. והדמות הנשית המככבת כאן היא רבקה. רבקה אם הופכים את הק' בכ', זה גם כן ברכה. בעברית עושים הרבה החלפות כאלה. ובזכותה, בגלל שהיא נביאה, והיא יודעת מה רצון הבורא, היא יודעת שזה יהיה אסון לדורות אם מי שיקבל את הברכה, זה הרצון לקבל לעצמי.
זאת אומרת שהוא יקח את כל המשאבים, גם המשאבים הטובים, לטובת העצמי. מה שאנחנו רואים שקורה. זה קורה עכשיו אבל זה לא בתכנית שנקבעה שם, זה קורה כי אנחנו לקראת גמר תיקון. שכל המשאבים הולכים לרצון לקבל לעצמי. אבל לא כחוק קוסמי שנקבע שם. היא ידעה שמי שחייב לקבל את הברכה זה הקו האמצעי, קו יעקב. ואז הוא יוכל לכפוף את כל כוחות הרוע, את כל כוחות הרצון לקבל, לטובת ערך של השפעה.
אם עשו היה מצליח לקבל את הברכה, כי יצחק רצה לתת לו את הברכה, הוא לא ידע, הוא רק ידע שהוא מגבורה, הוא לא ידע שרק הראש שלו בגבורה, כך אומרים, אני לא אפרש את זה, זה רק הספירות הגבוהות של הגבורה, כל הספירות התחתונות הן לגמרי בצד הטומאה של גבורה ואם הוא היה מקבל את הברכות, אז מה שאנחנו רואים עכשיו כמו – אם תרשו לי להשוות – התאגידים הגדולים, פייסבוק וכל אלה שמושכים את כל המשאבים, אז זה היה החוק. ככה כאילו העולם היה מתעצב באופן כזה שהרצון לקבל היה שולט כמשהו שכבר נקבע מהתולדות. זה לא קרה.
רבקה הצליחה למנוע את זה. רואים תמיד את האמהות, יש להן תפקיד, אמנם סמוי, אבל מאוד מאוד חשוב, הן מניעות את ההיסטוריה בצורה נכונה. גם שרה בעצם זה שהיא באה להקבר בחברון, חברון מהמילה חיבור, היא באה לגור בחברון, היא מתה בחברון, היא אילצה את אברהם לנטוע שורשים בארץ ישראל. זה לא היה עדיין ארץ ישראל אז, שם גרו בני חת, והיא בעצם קובעת מציאות. אותו דבר גם רבקה, קובעת מציאות דרך מעשה הרמייה , הרמאות שהיא מתכננת עבור יעקב, כדי שהוא יקבל את הברכות במקום עשו.
רואים גם כאן את ענין הבכורה. מה זה בן בכור לפי הטבע?
משתתפת: הראשון שנולד.
אורנה: אנחנו רואים שלפי הטבע הבכור הוא הראשון שנולד. אבל בישראל זה אף לא הראשון שנולד, זה תמיד מישהו אחר. וזה אומר שהבכורה בישראל היא שלא כדרך הטבע. ואנחנו רואים שבישראל הרבה דברים הם לא כדרך הטבע. הוויה אלוהים מוציא את אברהם מהאיצטגננות שלו, מידע הכוכבים, ואומר לו, תסתכל למעלה, מה מעל הכוכבים. ואומרים הפרשנים שהוא ראה שמעל לכוכבים אין כלום. זאת אומרת שהכוכבים שולטים אבל מעליהם אין שליטת המזל. במילים אחרות, האסטרולוגיה היא מוגבלת מבחינה סטטיסטית, אבל היא לא קובעת את גורל האדם. גורל ישראל לא נקבע ע"י האסטרולוגיה אלא ע"י השגחה אישית. אומרים "אין מזל לישראל".
זאת אומרת כל מה שנשלט ע"י הטבע, נשלט ע"י הביטוי של הקדוש ברוך הוא כאלוהים. אלוהים גימטריה הטבע, 86, שניהם 86, כל זה לא שולט על ישראל. רואים שהרבה דברים קורים לישראל שלא כדרך הטבע, למשל שהאמהות הן עקרות. הן יולדות מתוך עקרות ובכלל שרה יולדת בגיל שכבר לא היה לה אורח כנשים, אומרים, אז גם הבכור בישראל הוא נבחר. הוא לא בכור על פי הטבע. והוא מקבל את הברכה. בכורה, ברכה. יש קשר.
וגם נבחר – מי שנבחר הוא לא בהכרח זה שנולד ראשון. ובסופו של דבר המאבק בין ישראל ללא ישראל, ונחשוב על זה תמיד בתוכנו, בתוך אדם אחד, בין הרצונות לקבל שלנו ובין הרצונות להשפיע שלנו, מתחיל עכשיו בבטן של רבקה. זאת אומרת בבן אדם אחד. אמנם זה התאומים שלה, אבל עכשיו זה הופך להיות בתוך אדם אחד.
היום למדנו עם שנה ג' את האדמה כישות הקונפליקט ואמרנו שהקונפליקט עובר , שדה הקרב של הקונפליקט עובר לבן אדם אחד. האחר הוא לא קשור, הוא רק מביא את הקונפליקט אבל הוא לא צד בקונפליקט. הקונפליקט הוא לא ביני לבינו, האחר הוא פני האלוהים שמגיעים אלי, כדי שאני אחווה את הקונפליקט בתוכי ואני אפתור אותו.
כל אחר הוא פני אלוהים. אז רואים שעם רבקה כבר יש התקדמות, זה כבר בתוך אדם אחד – רבקה. יש את שני הכוחות האלה.
הייתי רוצה שנקרא מהזוהר היום:
כה) א"ר יצחק, כתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'. לאן אתר אזלת." לאיזה מקום הלכה? "לבי מדרשא דשם ועבר", לבית המדרש של שם ועבר.
"ויתרוצצו הבנים בקרבה, דתמן, הוה ההוא רשע דעשו ששם היה אותו רשע עשו אגח קרבא ביה ביעקב. ניהל קרב עם יעקב, ויתרוצצו: אתברו ויתרוצצו נשברו כמה דאמרינן כמו שאמרנו רצץ את מוחו. אתברו דא עם דא, ואתפלגו. שברו זה את זה והתחלקו ת"ח, דא סטרא דרוכב נחש, ודא סטרא דרוכב על כרסיא שלימתא קדישא, בסטרא דשמשא, לשמשא בסיהרא. בוא וראה בצד הזה זה הרוכב על הנחש, זה עשו, בצד השני זה הרוכב על הכסא השלם הקדוש בצד השמש לשמש בירח. השמש זה זעיר אנפין, הירח זה מלכות.
בוא נראה מה מסביר לנו בעל הסולם את האות הזאת.
"כה) ויתרוצצו הבנים וגו' ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי. אנוכי זה תמיד השם של הוויה. ותלך לדרוש את הוויה. את ה': ושואל לאיזה מקום הלכה לדרוש את ה' ואומר שהלכה לבית המדרש של שם ועבר.
שם ועבר אומר הזוהר שמהם זה השושלת של אברהם, מסתבר שהיה בית מדרש שלהם. זאת אומרת בית נבואה שלהם, שעדיין בימים של רבקה היה בית ששם היתה התגלות אלוקית. אז היא הלכה לשאול אותם – לשאול את הרואה הרוחני של אותה תקופה. ויתרוצצו הבנים בקרבה מפני ששם היה אותו רשע עשו, שעשה מלחמה עם יעקב. תבינו לא היה אולטרא סאונד אז והיא לא הבינה כנראה מה קורה שהיא מרגישה מאבק בתוך הבטן שלה. ויתרוצצו: פירושו נשתברו, כמו שאומרים רצץ את מוחו, זה קצת מזכיר אולי את הנחש, "הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש". תכף נראה שמשווים בין הנחש לעשו וזה גם מה שמאפשר לנו לראות את המעשה של יעקב באור אחר. כי נשתברו זה עם זה ונתחלקו, ת"ח דא סטרא וכו': בוא וראה זה, עשו, היה מצד הרוכב על הנחש שהוא סמאל, סמאל – הס"מ זאת אומרת השטן וזה יעקב, היה מצד הרוכב על כסא השלם הקדוש, מצד השמש, צד השמש זה זעיר אנפין, הקדוש ברוך הוא נקרא השמש ז"א, להזדווג עם הלבנה שהיא הנוקבא. זה מלכות. פירוש, כסא ה"ס הנוקבא, המכונה לבנה, והרוכב על הכסא ה"ס ז"א הנקרא שמש. ואומר, שיעקב הוא בחינת ז"א שהוא הרוכב על הכסא.
צריך להבין אני יודעת שרובכם לא מבינים כאן מה נאמר אבל צריך להבין שיעקב, שנקרא ישראל, הוא נקרא על שם ישראל שנמצא בעולמות הרוח. מה זאת אומרת? כל אחד מאיתנו הוא לא נמצא רק בעולם הזה. הגוף הפיזי שלי נמצא בעולם הזה, הגוף האתרי שלי נמצא בעולם האתרי, הגוף האסטרלי שלי הוא קשור לעולם האסטרלי והאני שלי הוא מעולמות הרוח.
אז גם ישראל שנקרא יעקב, יש לו את השורשים שלו בעולמות הרוח. אז הוא הישראל האמיתי, זה הקדוש ברוך הוא והנוקבה שלו זה השכינה. וזיווג הקדוש ברוך הוא בשכינה זה אומר שיש זיווג נכון בין אור לכלי, זאת אומרת אם נוריד את זה עד אלינו, שהתודעה שלנו תופסת באופן הנכון את המציאות. זאת אומרת שאנחנו הכלי והאור האלוקי מתגלה לנו באופן כזה שהוא לא מוסתר בהרבה מסכים.
אז כבר אומרים לנו כאן, שיש את השמאל והימין, את הטוב ואת הרע, זה קורה כבר הרבה לפני זה, אבל כאן זה כבר בבן אדם אחד. זאת אומרת זה היה קין והבל לפני זה, כאן זה ממש בתוך בטן אחת וכתוב שרבקה הולכת לדרוש את השם על הבנים שלה.
בנים זה מהמילה "הבָנוֹת". זאת אומרת, היא מבקשת הַבָנוֹת על מה שקורה. אז יש שתי הבנות הפוכות בתוכה של המציאות. והלכה לדרוש באור האלוקי להכריע. מי יש שם? איזה הבנות שונות יש?
בעצם יעקב לוקח מעשיו את הבכורה אבל הוא בעצם מחזיר את הבכורה בחזרה למקום שהיא צריכה להיות. ולמה? אומר הזוהר אפשר להשוות את עשו לנחש , ומה עשה הנחש בגן עדן? הוא פיתה את חוה למשוך אורות, זה נקרא אורות ג"ר – ג' ראשונות – ח' על חכמה בינה, זה האורות הכי גבוהים שיכולים להיות ואלוהים אסר עליהם לאכול מפרי עץ הדעת בגלל שאלוהים ידע שאם הם יאכלו בזה הם לא יעמדו בזה כי זה אורות גדולים מאוד והם עדיין לא הגיעו לתיקון הכלי שלהם, אבל הנחש, שהוא הרצון לקבל, הוא רצה את האורות האלה, ולא יכל היה לקבל אותם אלא דרך הפיתוי שהוא פיתה את חוה. הוא פיתה אותה בזה שהוא אמר לה, את לא תמותי, אלא תהיי כאלוהים יודעת טוב ורע. הוא אמר לה את תוכלי לתקן את האורות האלה כי הם היו שבורים עוד משבירת העולמות, ואת תוכלי לעשות כאן תיקון, ואת יכולה להתמודד עם האור הגדול הזה.
והיא לא יכלה כמובן והחלה נשירת האיברים של הנשמות. זאת אומרת הנשמה הגדולה התפצלה לכל ניצוצי הנשמות שזה אנחנו. בעצם לגנוב את הבכורה מעשיו, זה להחזיר בחזרה את השליטה לקו האמצע. זאת אומרת, שהבכורה נגנבה ע"י הנחש. אז עכשיו המעשה של יעקב הוא בעצם החזרת האבידה.
משתתפת: לא הבנתי למה זה החזרת אבידה.
משתתפת: זה קצת כמו גונב מגנב פטור.
אורנה: כן… אבל זה קצת להוריד את זה, להוריד דברים מאוד מאוד גבוהים.
בוא נגיד שאם הוא לא היה לוקח את זה אז הגורל של האנושות היה מה שתיארתי קודם, שכל האורות הכי גדולים היו הולכים לתוך המטריאליזם כחוק, כמשהו שנקבע, זה לא שזה לא קורה עכשיו אבל כמשהו שנקבע, שגמר תיקון יהיה בצורה הכי הכי אכזרית שיכולה להיות. כי בסופו של דבר, כן תהיה גאולה אבל השאלה באיזה אופן.
משתתפת: זה בעצם כמו לקחת משהו ממישהו כדי להציל את אנושות.
אורנה: בדיוק. זה כמו פצצת אטום שהיא אצל איראן עכשיו. אני מתארת לעצמי שאף לא יגיד שאם מישהו יגנוב את המדענים או יגנוב את כל התכניות, אז הוא גנב. זה כדי למנוע הרס נוראי.
משתתפת: אורנה, את אומרת עשיו גנב..
אורנה: עשיו לא גנב…
משתתפת: אמרת הבכורה נגנבה ע"י עשיו
אורנה: עשיו נמשך לנחש, מה זה הנחש, זה הרצון למשוך אורות חכמה לטובתי האישית. אורות הכי גדולים, אורות ג"ר ג' ראשונות – כתר, חכמה, בינה – למשוך את האורות האלה לטובתו. זה עשיו. מכיון שהוא רצה למשוך את האורות האלה של הנחש, אז הוא בעצם ייצג את הנחש של גן עדן ויעקב התנחש עימו. איך אומרים "ערום תתפתל", הוא "התנחש" עימו, זאת אומרת, הוא באותה מטבע הוא הצליח בחזרה לגנוב ממנו, לקחת ממנו את האורות האלה, כדי להכניס אותם לשליטת הטוב.
הם היו בשליטת הטוב, ברגע שאלוהים אמר לאדם וחוה אל תאכלו מפרי עץ הדעת, אז הוא אמר להם אל תגעו באורות האלה. אתם לא תוכלו להתמודד איתם. רק בגמר תיקון אפשר להתמודד איתם ועוד לא גמר תיקון. אדם וחוה היו צריכים גם כן לתקן, לא את עצמם אבל את העולמות שנשברו. לכן מלכתחילה זה לא היה שייך לנחש, ומכיון שהנחש לקח את זה, ועשיו הוא נטה אחרי הנחש, אז היו צריכים לקחת את זה ממנו בחזרה כי זה מאוד מאוד מסוכן אם הוא היה מקבל את הברכות.
לכן הרמייה של יעקב במובן מסוים, לא נחשבת לרמייה.
משתתף: איפה אנחנו מקבלים את הרמזים האלה בכתוב? קראתי את הפרשה, ידעתי שמחכה לי שיעור עם הרבה הסברים, אבל הפרשה הזאת היתה קשה מבחינתי לא פחות מפרשת העקדה, כי המילים כמו, שוחד, מירמה והפרת אמונים מבחינתי שזור שם בכל הפרשה.
אני אומר לעצמי, לא מצאתי איזשהו רמז בפרשה על עשיו כרוכב נחש ומצד שני, ויזד יעקב. זאת אומרת הזדון של יעקב, ואיפה הקרדיט ליצחק? איך עובדים עליו בצורה כזו כל כך?! איך הוא לא רואה?
אורנה: כהו עיניו מראות.
משתתף: איך הוא לא רואה מי הוא עשיו?
אורנה: הוא כן רואה בסוף מי זה עשיו. הוא נבהל מאוד כשעשיו נכנס. כתוב "חרדה גדולה",
משתתף: אבל הוא הבין את הטעות שהוא התבלבל בברכה.
אורנה: לא. הוא הבין מי זה עשיו, כך אומר הזוהר. הוא לא נבהל כי הוא לא ברך את האדם הנכון, הוא נבהל כי יחד עם עשיו נכנס הסיטרא אחרא. הוא פתאום ראה מי זה עשיו באמת. למה פתאום הוא יכל היה לראות, לא זוכרת, אבל היתה אפשרות פתאום שהוא ראה מי זה עשיו באמת והוא נבהל בהלה גדולה. "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד."
משתתף: אז הוא אומר מי זה זה שהביא לי את הציד בעצם? מי זה זה שברכתי אותו ממקודם?
אורנה: נכון. "וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". כן אתה צודק, אבל אני באמת יכולה להגיד לך שאני לא יודעת איך לפרש את ההמשך, אבל זה ברור לי שיש לזה פרוש, כי אני יודעת לפי הזוהר שהחרדה הגדולה לא היתה מזה שהוא נתן את הברכה ליעקב. אסור לקרוא את זה לפי הפשט. הפשט זה הסתר, זה לבושים. אנחנו עכשיו חושפים את הלבושים האלה, וחלק מהם אני עוד לא יודעת מספיק כדי לחשוף, אבל כן יודעת מה זה החרדה הזאת. כדי לחשוף אותה בוא נראה מה אומר רשי?
משתתף: זה כן מסתדר שבאותו רגע של תובנה נורא גדולה בסיטואציה, אז יצחק יבין שהוא בעצם, הוא לא עשה טעות, הוא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות כשהוא ברך את יעקב, אבל הוא מבין בדיעבד שהוא לא ראה מבעוד מועד שהוא צריך לברך. באותו רגע נתון שעשיו נכנס לחדר, הוא חרד אולי גם רגע מהסיטואציה באופן טבעי כמו כל אדם, אבל הוא גם מבין שבעצם, רגע, אם בעצם אלוהים רצה שאני אברך את יעקב ואני כמעט ברכתי את עשיו, אז אוי לי, איך פיספסתי, עד כמה כהו עיני.
משתתף: איך פספסתי כל חיי בעצם, שלא הבנתי מי הוא.
משתתף: מאוד מסכים עם מה שאתה אומר, גם אצלי זה העלה שאלות, אני מדבר על זה תוך כדי השיחה, זה לא שחשבתי על זה קודם.
משתתף: איך הוא לא קלט מה שאישתו הבינה כבר בעודו בבטן?! וזה יצחק!
אורנה: נכון. אני אגיד לך איך הוא לא קלט. יצחק הוא לא היה ממש בחיים פה. אל תשכח שהוא ירד מהמזבח. יש פרשנים שאומרים שהוא מת כבר על המזבח וקם לתחיה. הוא כל חייו לא היה ממש חי. לכן גם כהו עיניו, הוא לא ראה ממש מה קורה בעולם הזה. חציו היה בעולם הבא, הוא נקרא גם "קץ-חי" (בהיפוך אותיות). והיתה לו נטייה לעשיו. הוא היה בטוח שעשיו, הוא ייתן את הגוף, ויעקב ייתן את הראש. זאת אומרת שעשיו ייתן את הארצי הנכון, ויעקב ייתן את הראש. ואז הוא ראה שבעצם הספירות התחתונות של עשיו, מה שנקרא הגוף, הן שייכות לטומאה, וזה מה שהחריד אותו.
אני רוצה להביא סימוכין שלפי הקבלה, על עשיו, שקודם כל השם של עשיו – "עשוי". עשוי זה דבר שלא מתפתח יותר. אין לו אפשרות להתפתח. ורואים שמטרת הבריאה זה התפתחות, זה השתלמות, זה לא שלמות. ברגע שהכלי היה בתוך אור אינסוף, הוא נבלע בתוכו, לא היתה התפתחות. אז עשיו נולד עשוי וגם הוא נולד שעיר.
הרגע שהוא מגיע מהציד – למה הוא מוכר את הבכורה כל כך בקלות? מפני שהוא הולך למות.
משתתף: כן, קראתי – "אני צייד, ואני מסכן את החיים שלי יום יום, אז מה זה משנה, אני אתן לך את הבכורה, לא אתן לך את הבכורה. אני מסתכן כל יום…"
אורנה: זה הפשט, אנחנו מדברים כאן על הסוד. "ויזד יעקב נזיד ויבא עשיו מן השדה" השדה זה המלכות. והוא עייף. למה הוא עייף? כי הוא מושך אורות חכמה בלי אורות חסדים. זאת אומרת, קו שמאל שמושכים אותו בלי כלי מתאים, אתה יכול למות ממנו. זה חושך. קו שמאל זה מתראה אצל הנברא כחושך. תחשבו אתם על משברים מאוד מאוד מאוד קשים שהיו לכם, שהרוח הכתה בכם דרך גבורה, דרך קו שמאל, זה לא נחווה לכם כאור בכלל, למה? כי הכלי שלכם לא היה יכול לשאת את זה. אז אור שהיתה התמוטטות עצבים או מחלה חלילה. זה נקרא שקו שמאל מאיר אבל זה חושך.
אז מכיון שאותו יום עשיו יצא לשדה, הוא משך אורות חכמה בלי אורות חסדים, בלי כלים, אז הוא היה עייף "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם: {לא} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: {לב} וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" למה פתאום שהוא ילך למות? הוא היה חסון ואיש ציד. "וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה": זאת אומרת הוא אומר: "אני לא יכול לעשות כלום עם האורות חכמה, אם לא יהיה כאן איזשהו כלי של חסדים, אני אמות." ולכן הוא מוכר את הבכורה שלו.
ככה מדבר הזוהר על עשיו שהוא מושך אורות חכמה בדיוק כמו הנחש.
משתתפת: רציתי לשאול על האדום. מה זה האדום?
אורנה: האדום זה בדר"כ ספירת בינה, וזה בדר"כ מהגבורה . הגבורה היא אדומה, היא אש מתלקחת. הרי אמרנו שלכל מערכת קדושה יש בדיוק מערכת מקבילה למערכת טומאה, והאדום קשור לדינים חזקים, קשור למחלוקות, להתלקחות של אש.
אמשיך לשתף את הזוהר:
"כו) ובוא וראה, משום שעשו נמשך אחר אותו הנחש הלך יעקב עמו במרמה כמו נחש שהוא ערום והוא הולך במרמה, כמש"א והנחש היה ערום שפירושו פקח והולך במרמה. ומעלליו של יעקב עם עשיו, היו לו כמו נחש.
וכך היה צריך להיות, כדי להמשיך את עשו אחר אותו הנחש, ויפרד מיעקב. ולא יהיה לו חלק עמו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זאת אומרת הרצון לקבל לעצמו, האגואיזם הכי גדול חייבים להשתלט עליו. ללמדנו: הבא להורגך, השכם אתה ותהרגו. זה הענין של מכירת הבכורה במובן של להשתלט על קו שמאל שהוא לא יפעל באופן עצמאי ושהוא לא ישתלט על קו ימין.
משתתפת: אז בעצם היה לו רגע של חסד לעשיו, שהוא הבין צריך את יעקב.
אורנה: אני לא בטוחה שהוא הבין את זה בהבנה, הוא פשוט הלך למות. זאת אומרת אני חושבת שלכל פושע יש רגעים שהוא יודע שהוא לא יכול לבד. שהוא צריך את האחר. זה לא אומר שחל איזשהו שינוי באישיות שלו.
משתתפת: רק בגלל שהוא היה במצוקה מאוד, מאוד גדולה.
אורנה: רק בגלל שהוא היה במצוקה, זה גם הרצון לקבל שלנו, הוא מוכן להתכופף רק כשהוא במצוקה מאוד מאוד גדולה.
משתתפת: ואז ברגע שהמצוקה עברה, אז הוא כבר שכח מזה.
אורנה: בדיוק, ברגע שהמצוקה עוברת, האגואיזם חוזר.
לכן אומר לנו בעל הסולם, שכל העבודה שלנו זה לרמות את הרצון לקבל שלנו. בהתחלה להבטיח לו כל מיני דברים למשל, אם אני אלמד רפואה, אז אני אהיה רופא מכובד. ואז אני בעצם מכריחה את הרצון לקבל לשבת וללמוד, להתאמץ. ואת זה יש לכולנו כשאנחנו מתחילים את הדרך, כולנו אומרים: "יא, איזה יועץ ביוגרפי טוב אני אהיה, אני אהיה הכי טוב, ואולי אני אפתח בית ספר." זה עוזר לרצון לקבל להיכנע, זאת אומרת להסכים לצרף את הכוחות שלו כי כל הכוחות זה ברצון לקבל. כל הכוחות זה אצל הרוע, הכוחות הכי גדולים.
אז בעצם את/ה רותמת את הכוחות של הנחש ברמייה. ואז פתאום, אני סתם אמרתי על עצמי, זה לא אני, לא שזה לא אני, זה גם אני, אבל זה לא בעיקר אני, כל אחד, ואז פתאום אתה נעשה מה שחשבת שתהיה, לקחת את הכוחות מהרצון לקבל, יש לך תואר דוקטור או מה שלא יהיה, ופתאום אתה מרגיש ריקנות. ואז יש שתי אפשרויות: או שהרצון לקבל ישתלט עליך ואתה תרצה עכשיו עוד ועוד ממנו, או שאתה תבין שזה לא הענין להיות רופא מפורסם, שיהיה לך בית ספר, אתה זה לא הענין. ואז בעצם כבר רתמת את כל הכוחות, כל האנרגיות של הרצון לקבל, רתמת אותם כבר לטובת הרצון להשפיע. ברגע שמתעוררת לך נקודה שבלב, הרוח נגעה בך, אז כל מה שעבדת הוא לרשותך. כל מה שרימית את הרצון לקבל – כמובן זה הכל בלא מודע אף אחד לא אומר את זה במודע – רימית את הרצון לקבל, קיבלת את הכוחות שלו, את הכוחות של עשיו, קיבלת אותם, ועכשו נגעה בך הרוח, נפתח לך הלב להבין שהענין זה לא אתה, ואם אתה תמשיך לחשוב רק על עצמך אז תהיה עוד יותר אומלל, ולעולם לא תגיע לתחושה של עונג ואחדות, אבל בינתיים אתה כבר רכשת את הכלים, בינתיים כבר רימית את הרצון לקבל. זה ברור מה שאמרתי?
לכן יש אפילו ציווי, אומר הסולם, לרמות את הרצון לקבל כדי שהוא יצטרף למאמץ אחרת אם תגיד לו טוב, נו אז אתה תהיה רופא , אתה תציל נפשות, אבל לא תהיה לך הילה, ולא יכתבו עליך בעיתון. אז הרצון לקבל לא ירצה לשתף פעולה, ומכיון שהרצון לקבל נולד ראשון, עשיו, אז יש לו כוח והרצון להשפיע נולד על גבו. זה לא התכונה שלנו, זה לא המהות שלנו, אז הוא יותר צעיר, יש לו פחות כוח, אז הוא לא יכול ליצור לנו את הכלים. את הכלים אנחנו יוצרים עם הרצון לקבל, עם התשוקות שלנו. את הכלים אנחנו יוצרים עם התשוקות, והכמיהות והשאיפות. הרצון להשפיע בוא נגיד שקו אמצעי, יעקב, הוא יכול בעצם לכופף אליו את כל האנרגיות האלה, את כל הכישורים שרכשנו לעשיית הטוב.
משתתפת: זה ממש התאור של האינקרנציה והאקסקרנציה והרכישה של הכלים.
אורנה: ממש, ממש
משתתפת: מאוד יפה הענין של לרמות .. זה משהו חדש.
אורנה: נכון. זה משהו חדש בשבילנו.
ואז כשבאמת בפועל יעקב ניגש ליצחק ועשיו הולך לצוד ציד, אז יעקב פוחד. הוא פוחד מאוד גם מיצחק, כי אם יצחק יגלה את הרמייה, הוא יקלל אותו. תבינו שכל מילה של האבות, או כל מילה של עולם הרוח, היא מאוד מאוד משמעותית. גם המילים שלנו מאוד משמעותיות אנחנו רק לא שמים לב לזה, יש זילות בשפה.
שימו לב למשל, אנשים אומרים – "אח שלי". אח שלי.. זה זילות בשפה. כי אח זה משהו מאוד מיוחד, אם אני אומרת אח שלי, אז אני נותנת את התואר המאוד מיוחד למישהו שאחרי זה אני אריב איתו גם, אז הורדתי את התיבה הזו שנקראת אח, למקום שהיא משרתת כוחות אחרים. או להגיד – נשמה שלי. לי יש רק מישהי אחת שהיא אומרת לי אחותי, אז זה נכון. זאת אחותי באמת. כל פעם היא מצלצלת אלי, אחותי, כן אחותי. שם זה בסדר. אבל לא כולם אחותי לא כולם אח שלי ובטח לא כולם נשמה.
אתם יודעים מה זה להגיד נשמה, זה להשתמש בצרוף הזה, ב- DNA הזה של האותיות האלה של נשמה, שהן מושכות אור, בצורה שאחרי זה הן יכולות להפוך לקללה, להפוך לאורות שישפיעו בצורה קשה.
בכל מקרה, יעקב פוחד. הוא פוחד שאם זה יתגלה, אז במקום לברך אותו, חס וחלילה יצחק יקלל אותו. אז מה אומרת לו אימו? מה היא אומרת לו? הוא אומר לה ככה "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:" שימו לב, שעיר זה שערות, לא עם ש' אלא עם ס' ובעצם הם כל הרצונות שדרכם אפשר למשוך. לעומת זאת איש חלק לא יכול למשוך כלום. הוא חלק. הוא צדיק. הוא לא יכול למשוך כלום. לכן צריך את האנרגיה, צריך את הידים של עשיו, צריך אותם. אבל שהם יהיו תחת השליטה של הקול קול יעקב. זה לא טוב הקול קול יעקב והידיים ידי יעקב, זה לא הולך, צריך את ידי עשיו, את התשוקה הכי גדולה, את הסערות הכי גדולות.
אבל הוא אומר לה {יב} אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה: יג} וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ " זאת אומרת, רבקה היא בעצם לוקחת על עצמה את הקללה. ומה זה הקללה? זאת אומרת, שהשליטה על הקללה נמצאת אצל הנקבות. למה? הקללה הכי גדולה זה שאורות אינסוף מסתלקים ממלכות. זה מוות. ויש מה שנקרא, מנעולא – אי אפשר לקחת יותר אורות, מלכות דמלכות לא יכולה לקבל יותר אור עד גמר תיקון. לכן, רק כשמלכות בסופו של דבר, מלכות דמלכות תקבל את האורות שלה, הקללה תעבור.
אז רבקה כאילו יודעת להתמודד עם קללות, לעומת יעקב, שהוא לא ידע, כי הוא לא נוקבא. הקללה הכי גדולה היא בעצם על המלכות דמלכות. וזה כוח ההסתרה שיש לאמהות כי זה ההסתרה של האור וזה בעצם גם המלכות דמלכות היא הכוח המניע. הכוח המניע של כל תהליכי הבריאה, כי בעצם מה קרה, מלכות סילקה את כל האורות ועכשיו היא בתהליך של להחזיר לעצמה בהדרגה את כל האורות, פרוטה אחר פרוטה, נאמר, כל התיקונים שאנחנו עושים, כל תיקון שכל אחד מאיתנו עושה, מחזיר ניצוץ לנשמה הכללית, למלכות.
בעצם היא הענין. בעצם הנוקבא או הנקבה, היא הענין, כי זאתי שתקבל את כל האורות בגמר תיקון והקללה היא אצלה. זאת אומרת, רבקה יכולה להתמודד עם הקללה הזאת, לכן היא לוקחת את זה מיעקב, הוא לא יכול להתמודד עם הקללה הזאת.
משתתפת: הקללה זה החיסרון?
אורנה: כן, הקללה זה נקרא מנעולא. זה ננעל. מלכות דמלכות שמה מנעול. אין אורות עד גמר תיקון אין אורות. זה החושך הכי גדול. קללה זה החושך הכי גדול.
משתתפת: אפשר להגיד שזה גם הקרבה שלה פעמיים, גם זה שהיא נושאת בקרבה את שני ה…
אורנה: בשם של רבקה יש בזה גם קרבן ויש בזה גם קבר. קבר קשור גם לתחיית המתים. ומה זה תחיית המתים, זה תחייתה של מלכות. מלכות היא מתה. היא מתה כשהיא ויתרה על האור.
משתתפת: יש בזה גם קרבה.
משתתפת: וגם אומרים שהם "התרוצצו בקירבה".
אורנה: נכון מאוד. ויש בזה קירבה ויש בזה גם בוקר חדש, מתוך הקבר, מתוך המוות, זה אותו מוות של יצחק למרות שהיא היתה בחינת חסד, לא בחינת גבורה, אבל אומרים שהיא היתה בגלל שהיא היתה בת של רשעים, בת של רשע ואחות של רשע, בכל זאת היו שם דינים, היתה בת של בתואל ואחות של לבן, והיא זאת שדרכה יש את האפשרות. שרה פתחה את זה, אבל רבקה שמה מעיד על זה, שהיא הקבר של הישן והבוקר של החדש.
משתתפת: גם אצל שרה השיפחה של ילדה את השני, היא לא נשאה את שניהם.
אורנה: היא לא נשאה בתוכה את הניגודים. ורבקה נשאה את שני הניגודים בתוכה. היא הדמות שהאדמה כישות הקונפליקט נמצאת בתוכה, היא הדמות שאנחנו יכולים להזדהות איתה. להזדהות איתה מפני שגם בתוכנו יש את יעקב ואת עשיו.
משתתף: היו שתי נקודות ששמתי לב אליהם, לא יודע אם הן נכונות, האחת – זה שבעצם את מעשה המרמה יכולים לעשות אך ורק רבקה ויעקב, כי הם בדרג גבוה יותר, מי שבדרג הנמוך יותר לא יכול לרמות את מי שמעליו. זה דורש איזשהו תיחכום.
אורנה: כן, כי עשיו הוא פרא, במובן מסוים פרא אדם, איש טבע כזה.
משתתף: ואז גם כשדיברנו על החשש של יעקב מלגשת ליצחק במירמה, מה יקרה לו שם, אם יקבל את הקללה, אני שואל את עצמי, האם גם בינו לבין רבקה יש הרי איזשהו דרג, ואולי הוא חושש לא רק מזה שיקבל את הקללה, אלא מזה שבעצם את מעשה המירמה הוא יפול לרצון לקבל אבל באמת ירצה לקבל. זה גרם לי לתהות, כי יש משהו בציווי הזה של הרצון לקבל, זה ציווי מאוד מפחיד, כי אני יכול לרמות את הרצון שלי לקבל ובלי לשים לב למצוא את עצמי רץ עכשו 30 שנה עם הרצון לקבל .
אורנה: זה מאוד יפה. נכון, כי אתה מתעסק בדברים מסוכנים והרבה אנשים שירדו להתעסק בדברים מסוכנים אז הם נפלו במקום לעלות. במקום להעלות את הניצוצות הם נפלו לתוך המקומות המסוכנים.
משתתף: זאת אומרת שדרושה או מוכנות מאוד גבוהה או ליווי של מישהו שיש לו יכולת גבוהה יותר.
אורנה: אז אני חושבת שמוכנות לא היתה שם, לפי איך שמספרים לנו על יעקב על ההתפתחות שלו אבל כן היה שם ליווי של רבקה.
נזכרתי שבזוהר אומרים שנכנס יעקב, נכנסה השכינה איתו, וכשנכנס עשיו השכינה עזבה ואז יצחק הבין מי זה עשיו באמת. אבל יעקב עוד לא הרוויח את השכינה הזו. היא נשלחה לו בזכות האמא שלו. הוא עדיין לא ישראל. יעקב זה קטנות, ישראל זה גדלות. ואז אולי אפשר להגיד שבפעם הראשונה יצחק מזהה את רבקה ביעקב. הוא מבין מי זה יעקב. כמו שאברהם הבין מי זה יצחק, רק כשהוא הלך איתו לעקדה. הוא מר לו אבי, והוא אמר לו בני, לפני זה ,זה לא היה אבי ולא היה בני. ורבקה היא בעצם ההמשך של שרה. אנחנו זוכרים שנאמר "ויביאה יצחק האהלה שרה אימו ותהי לו לאישה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אימו". זאת אומרת היא הממשיכה של שרה.
משתתפת: יש לי שאלה, קצת כללית: את יכולה כמו שאמרת על האבות שהם מסמלים 3 תודעות, ימין, שמאל והאמצע, אז יכולה להגיד מה התפקיד של האימהות?
אורנה: התפקיד של האמהות הוא יותר לגמר תיקון. למה? הן פועלות מאחורי הקלעים כי עוד לא הגיע הזמן שלהן. בגלל שהן מייצגות את הנוקבא, את המלכות, שהיא היחידה שמקבלת את אור הבורא, כל הספירות שעד המלכות זה רק שלבים כדי להגיע למלכות, אז היא היחידה שמקבלת את האור הכי גדול, האמהות היו צריכות לסגת כי עוד לא היה הזמן. זה היה זמן תיקון. זמן תיקון זה אורות קטנים, אנחנו חיים עם אורות קטנים אנחנו לא חיים עם אורות גדולים. בעולם שלנו אין את האורות הגדולים. אורות התודעה הגדולים. כל זמן תיקון היה אסור לאמהות לצאת לחזית. עכשיו בתקופה שלנו, אנחנו רואים שזה משתנה. רואים כמה נשים לומדות רוחניות, כמה נשים מורות רוחניות, וגם בארצי. זאת אומרת, שזמן הנוקבה מתקרב, וזמן גמר תיקון מתקרב, שבמקום לתמוך בכל התהליך מאחור, הן בעצם אלה שידעו, "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה", אומר הוויה לאברהם, כשאברהם מאוד מאוד מתעצב, ואפילו מתמרמר על הרצון של שרה לגרש את הגר.
אז הן יודעות, ואסור להן לבוא לקדמת הבמה. זה עוד לא הזמן שלהן.
משתתפת: אז עכשיו הגיע הזמן שלהן?
אורנה: עכשיו בתקופה שלנו הגיע הזמן שלהן. את לא רואה?
משתתפת: אפשר להסתכל על המסך ולראות..
אורנה: אבל זה לא שהעניין של הזמן שלהן לרמוס את הזכר, חס וחלילה. זה הזמן שלהן לקראת גמר תיקון, לעשות את הזיווג הכי גדול של כלי ואור. ואז יהיו אורות מאוד, מאוד גדולים. זאת אומרת שאנחנו נהיה בתודעה אחרת לגמרי, גם בגוף אחר לגמרי, כי גם הגוף הוא נגזרת של התודעה.
משתתף: חשוב לי להוסיף בעניין הזה שגם בפרשה לדעתי תודעה נשית זה לא בהכרח – תסלחו לי אם אני קצת .. – זה לא בהכרח קשור לגוף פיזי של אישה או של גבר, כי לא סתם יעקב מצוות לרבקה ועשיו מצוות ליצחק.
אורנה: השאלה היא תמיד האם זה באמת היה בפיזי או לא. השאלה הזאת היא לא כל כך חשובה, למרות שכן אומרים שהכל היה בפיזי, היה ממש אברהם, היא לא כל כך חשובה כי זה הכל כוחות בתוכנו. זה הכל מה שפועל בתוכנו, אבל אומרים שבאמת היה אברהם ובאמת היה יצחק, והכל ירד עד העולם הפיזי פעם אחת ובבן אדם אחד. פעם אחת ירד במשה הוא כלל נשמות ישראל וזה כן בבן אדם אחד, וזה כן היה משה אבל אנחנו לא צריכים כל כך להיתפס לזה כי במילא הכל לבושים על גבי לבושים, במילא כשתפשיט את המשה הפיזי אז תגיע למשה ברמה יותר גבוהה, תפשיט אותו תגיע עד למשה הכי עליון. זה לא כל כך משנה, אבל זה ככה. והיה בן אדם משה, והוא כתב את התורה. הוא קיבל את התורה – היום היינו קוראים לזה תקשור – הוא קיבל את התורה והוא כתב אותה.
שהחסד לא יהפוך למבול. אנחנו נעשה גבול.
תודה לכן/ם שהייתן/ם
שבת שלום!