אתייחס היום לפסוק אחד בלבד בפרשה:
יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם–בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. בראשית כו
מה עניין לחפור בתוך הנחל ולמצוא פה מים? הרי בנחל יש כבר מים, לא כתוב שהנחל היה יבש. ואומר הזוהר, המפרש את התורה על דרך הסוד- יצחק ידע סודות חכמה- זה הנחל, ורצה לדעת גם סודות אמונה ולהתחזק בה- זו באר המים החיים אותה מצא בתוך הנחל.
וכשאני ממקמת את עצמי בתוך הפסוק אני מבינה אותו כך: לא מספיק שאכיר את הידע הנסתר, אם בקבלה ואם באנתרופוסופיה- עליו להיהפך עבורי לבאר מים חיים. לשם כך עלי לעמול ולחפור עוד ועוד, ולחבר אותו לביוגרפיה שלי על מנת שלא יישאר עבורי ידע מופשט ועקר, ויהפוך לידע מחייה ומסייע ברגעים הקשים.
וגם ר. שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה התייחס לכך במקומות רבים, באמרו: הידע הרוחני הוא צורך של הלב ושל חיי הנפש; עבור אנשים מסוימים זהו צורך בסיסי והם חווים אותו כרעב וכצמא. (מתוך מחשבות מנחות, מחשבה 1).
והשבוע: נחשוב על אירוע בחיינו, אשר פשרו חבוי מעיננו, וגם כשהנחל נראה יבש, נמשיך "לחפור" עד שנמצא סימנים לבאר מים חיים.