ט באדר א' תשפ"ב, 10 בפברואר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
פרשת תצווה באה אחרי פרשת תרומה. אז אם פרשת תרומה סימנה לנו את מרחב העבודה, משכן, עכשיו מדברים על מי זה שמשרת במשכן הזה.
אנחנו נראה שמי שמשרת במשכן הזה זה הכהן, הכהנים, אבל גם לעם ישראל נאמר שהאומה הישראלית היא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" זאת אומרת שהמערכת הנשמות שנקראת ישראל היא מהווה כלפי שאר העולם, את מה שמהווה הכהן בתוך המשכן, כלפי כלל ישראל.
אנחנו נראה שהמשכן היה בנוי בצורת העולמות, מבחוץ כלפי פנים עד קודש הקודשים, וגם מי שמשרת במשכן, לפי היררכיה רוחנית, הוא יכול להכנס למקומות המשכן בהתאם להיררכיה הרוחנית שלו, עד אשר לקודש הקודשים יכול להכנס רק הכהן הגדול, בתקופה הזאת, זה אהרון כמובן, והוא מחבר את כל הנשמות אל ההיכל שהיא מלכות.
ההיכל זה מלכות.
אפשר לראות את זה בתוך אדם אחד, שהנשמה שלנו היא הפנימיות וכל החיצוניות שלנו אמורה לשרת אותה. כל דבר שאנחנו עושים, בתוך המסגרת של הרצון לקבל, אנחנו צריכים לשאול, האם הרצון לקבל הזה מקרב אותי לבורא, או מרחיק אותי ממנו? האם הוא מקרב אותי למטרת הבריאה להיטיב לנבראיו, או שהוא מרחיק אותי ע"י שינוי צורה? אני לא בדבקות, אני לא בהשוואת צורה, ואני משתמשת ברצון לקבל בצורה של שימוש לרעה.
אנחנו נראה עוד מעט שהלבוש של הכהן, חוזר גם על כל המבנה של המשכן, ועל החומרים של המשכן. לבוש בקבלה זה תמיד כיסוי שמאפשר גילוי. האור ישר, אור חכמה, צריך להתלבש באור חסדים, באור חוזר. זאת אומרת, הרצון לקבל צריך להתלבש בהשפעה, ורק ככה הוא יכול להתגלות בצורה הנכונה. אז כל לבוש הוא גם גילוי. אמנם הוא מסתיר את הגוף, אם נסתכל פיזית, אבל הוא גם מראה את התוואי של הגוף, את קווי המתאר של הגוף.
בדרך כלל, פרשת תצווה, נלמדת בסמוך לחג פורים. השנה זה לא כך, כי יש אדר א' ואדר ב', אבל אם אנחנו מסתכלים על מגילת אסתר ובוחנים את השם של המגילה, אז מה אנחנו רואים שהשם שלה מבטא? מה זה מגילה? מגלה, גילוי. ומה זה אסתר? נסתר. זה אותו דבר, זה גילוי ההסתר. באיזה אופן אנחנו יכולים לגלות את הנסתר? לא ניתן לגלות את זה שמסתיר את עצמו בכל צורה שמתחשק לנו. יש חוקים וכללים שמאפשרים לנו לגלות את זה שמסתיר את עצמו ורוצה להתגלות. הוא מציץ מן החרכים. הוא רוצה להתגלות, אבל אנחנו צריכים לבנות משכן מתאים בתוכנו, על מנת לאפשר לו להתגלות.
גם הפרשה הזו, כשקוראים אותה בפשט, יש כל כך הרבה פרטים שנראים שחוזרים על עצמם, ואולי מעייפים, לכן חייבים ללמוד את הפרשות האלה ובכלל, את כל התורה, את כל המאור, את כל האור הזה, בדור שלנו, דרך הקבלה. אם לא לומדים את זה על דרך הקבלה, לא מבינים כלום בדור שלנו. זה בעצם האור חוזר שיש לנו, זה הלבוש, האור חוזר שמתלבש על האור אינסוף הישר, שאותו אנחנו אף פעם לא יכולים לתפוס ישירות, הלבוש המתאים בתקופה שלנו, זאת הקבלה, תורת הנסתר. מי שלא עוסק בתורת הנסתר, לא מבין כלום. אפילו באנתרופוסופיה, שבתאי קדמון, שמש קדמונית, ירח קדמון, זה נשמע כמו סדרות מדע בדיוני שאנחנו אוהבים.
מי שלא חודר לתוך עומקי מדע הנסתר בתקופתנו, אין לו שום דרך לדעת מי הוא, מאיפה הוא בא, מה מטרתו בעולם, מי ברא אותו ואת מי הוא מהנה, אומר בעל הסולם. זאת אומרת בשביל מי הוא עובד. זה מה שאנחנו עושים כאן באנתרופוסופיה ובקבלה, אנחנו חודרים להסתר, כדי לחשוף אותו בתנאים הנכונים בזמן הנכון.
{כ} וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: {כא} בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
פרק כח
{א} וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: {ב} וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: {ג} וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: {ד} וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: {ה} וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: (פ) {ו} וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב: {ז} שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר: {ח} וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
הפרשה מתחילה במילה "ואתה", אז אנחנו כבר יודעים שאתה זה השם של השכינה. זה השם של מלכות, וה- ו' זה הזעיר אנפין. אז אם יש לנו חיבור של ו' ואתה, ו' זה זעיר אנפין כי זה 6 ספירות, ו- 6 ספירות זה 6 ספירות של זעיר אנפין, אז אם יש לנו חיבור של ו' "ואתה" זאת אומרת, שיש לנו חיבור של יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה. זאת אומרת, שיש לנו חיבור בין הנשמה לבורא.
אז כבר הפרשה הזו מתחילה בחיבור. וגם המילה, תצוה, לנו זה עושה ההקשר של ציווי אבל אפשר להבין את זה בעוד דרך. המילה, תצוה, מהמילה חיבור, לעשות צוות. צוותא.
זאת אומרת, שהפרשה הזו הולכת לספר לנו איך להיות בצוותא עם הבורא או עם הנשמה שלנו, או עם האני הגבוה שלנו, כלומר, עם החלק בתוכנו שהוא חלק אלוה ממעל. הנברא – איך הוא יכול להיות בקשר עם הבורא.
עכשו אנחנו נראה, למי אומרים ואתה. מי אמר למי? אלוהים אומר למשה. רק מה, בכל הפרשה הזו איזה שם לא מופיע? השם של משה לא מופיע אפילו פעם אחת. בפרשה הקודמת, משה אומר לבורא, "מחני נא מספרך". באיזה הקשר? חטא העגל. הוא בקש שאלוהים ימחל והוא מוכן להמחק מהספר, הוא אפילו התנה תנאי לבורא, אם אתה לא מאפשר לי למלא את הייעוד שלי בעצם, מה היה הייעוד שלו? לעשות אומה ולהביא אותה לעולם האצילות, לארץ ישראל. אם אתה עכשיו מתפטר מעם ישראל ומתחיל הכול מחדש, מחני נא מספרך. אז הוא הציב תנאי והבורא הסכים. "כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". הקדוש ברוך הוא חפץ בצדיקים מפני שהם בהשוואת צורה אליו, אז אם הצדיק אומר משהו, גם אברהם.
אז הוא אמר לו, מחני נא מספרך. עפ"י הדין ברגע שצדיק אומר דבר כזה, זה חייב להתקיים. כמו במקרה של יעקב עם רחל. מילים של צדיק נלקחים במידת הדין ברצינות, יש לזה גם מידת הרחמים שיש לזה פן אחר.
אמרנו שמשה מתקן את מה שנוח לא הצליח. נוח גם הוא נקרא, או נבחר, להציל את האנושות אבל הוא הציל רק את עצמו ואת המשפחה שלו בתיבה. כך אומרים הפרשנים, שבעצם עוד לא היה לו את מבנה הנשמה שיגרום לו לבקש גם על האחרים. מה שלאברהם אחרי זה היה בסיפור סדום ועמורה ולמשה שדורש בעד ישראל.
קודם כל, משה מתקן את נוח. כי הוא הצליח לעשות מה שנוח לא עשה. נהפוך את האותיות מחני נא, ונזכור שהמבול זה מים – זה מי נוח, זאת אומרת, מסירות הנפש של משה תיקנה את החטא של המבול, שנוח לא הצליח לתקן. הוא הצליח כן להציל את משפחתו אבל הוא לא הצליח להציל נשמות אחרות של אותו דור. להציל נשמה זה לא אומר שהנשמה מתה, זה אומר שהאור מסתלק. הגוף-נפש מתים. זה אומר שהוא לא הצליח להציל אותם אבל האנשים האלה יופיעו בגלגול נוסף.
אם שמעתם על המושג, 7 מצוות בני נוח? שניתנו לאומות העולם. שזה בני היתר, לא תרצח, כל מיני אל תעשה בעיקר, ו-7 מצוות בני נוח שניתנו לכל אומות העולם, הם מ- 7 הספירות התחתונות בעוד שהמצוות שניתנו לעם ישראל, הם מהג"ר, 3 הספירות הראשונות. אז זה גם מראה על זה שאין – ואל תתייחסו רק לאומות העולם, כל הזמן להתייחס לזה בבן אדם אחד – שאין ציווי, למי שלא יכול, אין ציווי, שהוא לא יעמוד בו, יש רק ציוויים שאפשר לעמוד בהם.
נוח הוא לא חלק מהשושלת של הנשמה שבונה תיקון, הוא כן חלק מאומות העולם, הוא כן חלק מהרצון לקבל, אבל הוא לא חלק ממערכת הנשמות שהתפקיד שלהם זה לעשות תיקון לעולם. אנחנו רואים גם שנוח, מה קורה אחרי שהוא יוצא מהתיבה? הוא משתכר. מה זה להשתכר? זה לשתות יין עד שוכרה, עד שאתה יוצא מדעתך, לא בהכרה, מגיע לאיזשהו אקסטטיות כזו, זה כאילו מרעיל אותך, וזה בדיוק, יין מסמל אור חכמה. זה בדיוק אור שאסור למשוך.
אז נוח, לא עמד גם בזה, הוא לא עמד במה שהמן רצה ובמה שעשו רצה, ובמה שהנחש פיתה, לקחת את האורות האלה לעצמי ואז האורות האלה בעצם הורסים אותי, להשתכר. שימו לב שבמגילה, יש ציווי לשתות "עד דלא ידע". זאת אומרת שבזמן פורים, באופן חד פעמי, אם מדברים על החגים, ירד אור חכמה. אור של גמר תיקון.
בפורים יש ציווי לשתות שתיה כדת. זאת אומרת, שלהשתמש באור חכמה רק על מנת להשפיע לנשמות אחרות ונוח לקח את האור חכמה ולא השפיע. לקח את האור חכמה ולא השתמש בו בצורה הנכונה.
כל זה היה כדי לחזור למשה, שלמרות שהוא הגיבור הראשי של כל ספר שמות, בפרשה הזו הוא לא מופיע ואומרים הפרשנים שזה הדין של האמירה שלו מחני נא.
משתתפת: אמרת שהפרשה קשורה לפורים אבל יהיה פה התייחסות לכיפורים. הרבה פעמים הוא אומר תכפר, ואחת בשנה יכפר עליך, חטאת כיפורים. יש איזשהו קשר נראה לי.
משתתפת: כיפורים זה כ-פורים. זה באמת שני חגים מאוד מקבילים. פורים לעתיד לבוא יהיה קדוש בדיוק כמו כיפורים.
אורנה: הסיפור של מגילת אסתר או האור שיהיה רק שם זה אור של גמר תיקון. לכן מגילת אסתר תשאר, חג פורים ישאר, גם כשכל החגים האחרים יתבטלו. כל החגים האחרים זה אור חוזר. הם קשורים לתיקון, מגילת אסתר קשורה לגמר תיקון, לאור הגדול שיתפשט בכל העולמות בגמר תיקון. וכיפורים, החג הכי קדוש של עם ישראל. הוא כ-פורים, הוא לא מגיע לרמה של כיפורים, כמו שאף ספר בתנ"ך לא מגיע לרמה של שיר השירים. זה הקשר. זה יפה ששמת לב שיש שם את הכיפורים.
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
כשאומרים את המילה "שמן", יכולים להפוך את האותיות, זה נשמה. השמן זה תמיד הנשמה. היא החלק שמאיר באדם, או שהשמן מדליק את הנר, והנשמה משולה לשמן שנעשית מזית זך כתית. מה זה כתית? את השמן מפיקים מכתיתה של הזיתים ובעצם ישראל גם משולים לזית, מכתתים בייסורים. אנחנו, לא ישראל, אלא כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו זית שלם, אז בהתחלה הוא קשה ומר, אבל כשכותתים אותו, אפשר להוציא ממנו שמן. אבל כדי להוציא ממנו שמן, צריך שבירת לב. צריך לשבור את הזית. לכתות אותו. ואז מפיקים את חומר הנשמה , השמן זה הנשמה, כדי להעלות את נר התמיד.
הוויה נשמת אדם. הנר התמיד. נר זה נפש רוח, זה מתוך חמישה אורות, נפש רוח נשמה יחידה חיה, חמש רמות של אורות, כמו שאנחנו אומרים באנתרופוסופיה, גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, אני, אדם הרוח. זה דרגות של אורות, אז הנפש-רוח של הוויה, זה הנשמה שלנו וזה אומר, נר התמיד, תמיד אנחנו יכולים לחבר את הגשמיות לרוחניות. כמו בנר. נר יש לו החלק הגשמי, שזה השעוה, או השמן, ויש לו את האש, זה החלק הרוחני.
אז הנשמה היא כמו החלב, הכלי של הבורא.
משתתפת: יש משפט יפה בחסידות, שכל זמן שהנר דולק אפשר לתקון, אפשר לתקן.
אורנה: לתקן זה להתקין כלי. אבל הכלי הזה עובר דרך שבירת לב. מי מאיתנו לא עבר את זה לא פעם אחת, נשברות התפיסות הנחרצות שלנו, האמונות הנחרצות שלנו, מערכות יחסים מסוימות וכו' וכו' , שוברות אותנו, ומתוך זה יוצא שמן שהוא בעצם מאפשר לנשמה את החיבור עם העליון.
אפשר להגיד עוד על: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית
בהתאם למה שלמדנו, לשפה שאנחנו מתחילים לפענח, מה מבקשים מבני ישראל? מה הם צריכים להביא למשכן? את הנשמה שלהם. את אותו חלק בתוכם שהוא הנשמה שלהם.
משתתפת: את הנשמה לאחר שהזדככה אחרי הכתיתה.
אורנה: לפי "זבחי אלוהים רוח נשברה" – אני לא צריך את הזבחים שלכם, ואת כל ההתחנפויות שלכם של כל אלה שהם כאילו יראי שמים, אלא "זבחי אלוהים רוח נשברה". זה המקום שאפשר להגיד וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ זה הקרבן.
אז בוא נראה בפס' ד', ה', זה החומרים והבגדים של הכהן {ד} וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: {ה} וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ {ו} וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:
אז אנחנו כבר חלק מהדברים אנחנו מכירים, למשל את הזהב אנחנו מכירים, מה זה הזהב? רצון לקבל – זה הב. עכשיו אנחנו פוגשים את התכלת. תכלת יש לו משמעות כפולה, אתם יודעים שגם בציצית של הטלית יש פתילי תכלת. מה זה תכלת? יש לזה שתי משמעויות הפוכות.
אחת – כיליון. תכלת זה גם השם של המלכות שסילקה את כל האורות. זה לפעמים מתחלף עם שחור, זה כיליון. כל המשכן כולו היה עטוף בתכלת. תכלת זה צד הדין. מצד שני, מה עוד המילה תכלת יכולה לומר לנו?
משתתפת: תכלית.
אורנה: נכון מאוד. תכלית. כמו בפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוהים" וכו', הדבר הגיע לתכליתו. זאת אומרת שהזיווג בין הנברא לבורא, זו התכלית. שהכהן מייצג אותה במשכן והוא צריך ללבוש 8 שכבות של בגדים כדי להיכנס לשם, ו-8 לבושים זה כמו מסכים שיגנו עליו ממה שקורה בקודש הקודשים.
וכל הבגדים האלה הם של כהנים. משה יכל להכנס ולצאת משם בלי שום בגד. היתה לו גישה ישירה לקודש הקודשים. הכהנים, הכהן הגדול, בקודש הקודשים רק יום אחד בשנה, ביום כיפורים.
מה נאמר על מרדכי? וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב אז שימו לב, יש את המלכות שם, יש את הזהב ויש גם "חור כרפס ותכלת". גם הוא לבש תכלת. אז תכלת, זה קשור במוות שהאדם הראשון הביא ע"י זה שמשך אורות חכמה ולא יכל היה להטמיר אותם, לטפל בהם נכון, לכן זה מכלה.
גם אנחנו, כשאנחנו מושכים אורות גדולים מדי, ואנחנו לא עושים את הפעולה הנכונה איתם, זה מכלה. גם אם לא באותו רגע, גם אם הנחש אומר לו, לא מות תמות, אבל כן, המוות נכנס לעולם אז, אמנם הוא לא מת באותו רגע כמו שאנשים מושכים אורות גדולים מדי לא תמיד מתים באותו רגע, אבל הם כבר מתחילים להכניס את המוות לנשמה, את המוות לתוך הסיפור של הנפש שלהם.
משתתפת: זה מוות של תודעה
אורנה: כן. זה מוות של תודעה, זה מוות של התיקון. זה אי אפשר לעשות עם זה תיקון.
אז התכלת דווקא מסמל, שאני אראה מול העיניים כל הזמן, וזה הענין גם בטלית, את מה שאסור לי לעשות.
משתתפת: יכול להיות שיש קשר בין תכלית, שלפעמים אנחנו תכליתיים מדי ויותר מדי רוצים משהו והולכים ישירות?
אורנה: יכול להיות. לא רואה את זה מכאן אבל יכול להיות. מכאן זה שני הניגודים, אחד זה כיליון ולעומת זה הצד החיובי זה שאנחנו נגיע לתכלית. כולנו נגיע לתכלית. והקריאה של התכלת זה שתמיד זה יהיה מול העיניים שלנו, שנשים לב לא לחשוף את הרצון לקבל לעצמי, כלומר את מלכות דאנסוף, לא לחשוף את הנקודה הזאת שהיא, אסור לחשוף אותה, כי היא תסלק את האורות. האורות תמיד יסתלקו וזה הסתלקות מהכרה. זאת אומרת, בני אדם מסתובבים בעולם במאה ה- 20 ,21 שהם בלי הכרת בורא. זה לא שהם יודעים שיש אלוהים ואין להם קשר איתו. זה נקרא הסתר, זאת אומרת, כשאנחנו לפעמים מדברים, אומרים, אני בהסתר פנים, אני כבר כמה ימים, שבועות, לא מרגישה מחוברת לכלום. זה קורה לכולנו, נכון?
גם אם אנחנו ממשיכים את החיים שלנו ועושים את אותו דבר, אבל החיבור נעלם. אז זה הסתר פנים. זה הסתר אחד. אבל, המגילה תראה לנו הסתר כפול, ההסתר הכפול הוא ההסתר הנורא ביותר. כי כשאני יודעת שיש בורא אבל אני לא מחוברת אליו, אז אני יודעת לפחות שאני צריכה להתחבר אליו. מה הוא ההסתר הכפול?
משתתפת: שאני אפילו לא יודעת שאני לא יודעת
אורנה: בדיוק. אני לא יודעת שיש בורא אז אני גם לא מחפשת אותו. כשאני יודעת ואני מרגישה ריקנות, ואני מרגישה שיממון ואני מרגישה, בשביל מה אני חיה? אז מזכירים לי, אני נזכרת שפעם סיפרו לי, לפני שבועיים שלושה שיש בורא ושהוא רוצה להיטיב עם נבראיו ושאני כבר הרגשתי אותו, ואני יודעת מה זה מצב של אחדות, אז אני מחפשת את זה שוב.
המצב הנורא של האנושות היום, החילונית, הנאורה, המתקדמת, זה שאין ידע על מה חסר לי. לכן אני גם לא יכולה לחפש אותו. אני כן מרגישה שיממון, אני כן מרגישה, רואים את זה על בני הנוער, ריקנות, אבל אני לא יודעת לחבר את זה לזה שחסר לי אלוהים. כי אני בכלל לא יודעת שיש אלוהים בתמונה. לזה קוראים הסתר כפול. לזה קוראים "הסתר אסתיר". זה מצב חמור.
לכן, המשימה שלנו, גם כלפי עצמנו, אבל בעיקר כלפי אנשים אחרים, זה להזכיר להם, להוריד הסתר אחד. להוריד לבוש אחד, להשאיר אותם במצב של הסתר אחד, שהכמיהה תופנה למקום שאני יודעת שיש מישהו שעוזר לי גם אני לא מרגישה אותו. זה חלק מהעבודה שלנו. לעזור למי שבא אלינו לגלות שיש אלוהים, שיש עולם הרוח.
עכשיו מתחילה הדרך, כמובן שזה ברצוא ושוב. זה גילוי שמאפשר התקרבות ואם יש שני כיסויים אז אני בכלל לא יודעת שיש משהו שאין לי. כמו שאמרתן.
אז המשכן, הוא היה מכוסה כולו תכלת ומעליו היו אורות תחשים. אורות זה הידיעה של האדם ותחשים זה ידיעה של הבורא ושניהם מחוברים כי ידיעת האדם את עצמו כנשמה והיכולת של הכלי לחוש, זה התחשים, את האור ולהשתמש בו להשפעה ולא לנצל אותו לרעה, לרעת האנושות, לרעת עצמי. לא לגנוב מהנשמה שלי אורות. לא לגנוב מהנשמה שלי. אני לא גונבת את זה מאחרים, אני גונבת מהנשמה שלי. אני גוזלת ממנה.
המילה מעיל, זה מהמילה מעילה. איך הלבוש הזה מעיל, יכול להפוך למעילה?
משתתפת: אולי כשמתייחסים רק ללבוש ולא למה שבתוכו?
אורנה: דרך יפה לפרש את זה.
משתתפת: אם מורידים את ה-ה'. מורידים את הבורא.
אורנה: יש לנו כאן, בבגדים של אהרון, יש את התכלת ואת הארגמן. ארגמן או כל אדום, זה תמיד חיבור לבינה. בינה הצבע שלה הוא אדום. היא בעצם צד שמאל, למרות שהיא עצמה רחמים גמורים, היא שורש הדינים. דינים באים מצד שמאל, ולכן אדום, הארגמן זה חיבור, זה חיבור של מלכות לבינה, זאת אומרת, הרצון העצמי של מלכות לקבל, שמעלה את עצמו לבינה, בצמצום ב', והוא מקבל את הצבע האדום ע"י בינה, זאת אומרת הוא מקבל את החיות. אבל, כמו תולעת, תולעת שכל מה שהיא טווה, היא לא לוקחת לאכול אותו לעצמה אלא עוטפת את עצמה בלבוש. הן טוות משי, הן מתעטפות, ובפנים הן עוברות הטמרה. הן מטמירות את עצמן לטבע יותר גבוה.
זה מה שהמלכות עולה לבינה, או שהרצון לקבל שלי, לכבוד, לכסף, למעמד, לחשיבות, להשתמש באנשים אחרים לטובתי, לקבל מחמאות באצטלה של צניעות, לתת כדי לקבל, יש לזה 101, איזה 101, מיליון ואחת דרכים של הערמומיות של הרצון לקבל, אם אני מעלה את זה לבינה, שבינה זה אלוהים, בינה זה הבורא שלנו, אז אני מטמירה את זה כמו התולעת הזאת – תולעת השני והשש – כמו התולעת הזאת, שלא משתמשת בחוטים שלה לאכול אותם, אלא משתמשת בהם כדי לבנות לעצמה לבוש שהוא בעצם יאפשר לה להטמיר את עצמה ולהפוך לישות חופשיה. כי בינה היא גם חרות. היא שער הנון אחרי 49 שערים, היא השער הנון, ואנחנו יודעים גם מהאנתרופוסופיה, שגיל 49 זה יציאה מעבדות לחרות.
משתתפת: אורנה זו תמונה מרתקת של התולעת שעושה את ההטמרה, כי זה ממש מה שאנחנו עושים. היא לוקחת חומרים מתוכה, מתוכה ממש, זה חומר קיים, ואותו היא מגביהה. זה מה שאנחנו עושים בעבודה בעצם. את אותם חומרים.
אורנה: היא גם מוכנה למות כשהיא הופכת לגולם אז, אם את באותו רגע, מתערבת שם, אין פרפר. היא הופכת את עצמה לדומם. מוכנה למות, שזה המות והתהווה שלנו, ומטמירה את עצמה למשהו יותר גבוה.
משתתפת: זאת גם הכתיתה.
אורנה: יפה. נכון. לקפיצה קוונטית. זה משהו שהוא מעל לדעת. בתוך הדעת לא קורה דבר כזה. בתוך הדעת מתקדמים באופן שאפשר לצפות אותו. כאן זה איזשהו פלא, איזשהו נס.
משתתפת: אותי הדימוי הזה פתאום מחבר בעומק, כי אפשר לקחת את המעטפת הזאת, אי אפשר לקחת את זה מבחוץ, אתה חייב מבפנים לטוות את זה מתוכך.
אורנה: אלא מחוטי נשמתך.
משתתפת: אי אפשר לקחת איזה עור ושלמה או משהו מבחוץ ולהגיד השתניתי. יש הצהרות כאלה – טוב, השתניתי..
אורנה: בדיוק. אתה משלם על זה. אתה משלם כמו שצבי אמר, זה מוסרי לשלם בעצמי בעד ההתפתחות שלי. ולא לצפות שמישהו אחר ישלם על זה. זה גם אותו עיניין של הגבהה והנמכה. על כל הגבהה אני משלמת בהנמכה. על כל אור אני משלמת בעשן. למדנו את זה באבולוציה.
מה לדעתכם זה ה-6? זה הזעיר אנפין. 6 המידות והאיכויות שנדרשות ממני כדי שאני אוכל לעשות את ההטמרה הזאת.
ועכשיו יש לנו את האפוד. ועליו יש את החושן, עם 12 האבנים היקרות שכל אבן היא לשבט מסוים, יש לה איכות מסוימת שקשורה לשבט ודרך זה הכהן תקשר עם העולמות העליונים.
בעל הסולם אומר לנו דבר מאוד יפה על האפוד, האות ד' שבסוף זה כינוי למי?
משתתפת: מלכות.
אורנה: נכון. למה? מה אומרים עליה?
משתתפת: שהיא דלה ועניה.
אורנה: נכון. אז אומר בעל הסולם, אפוד זה איפה פה הד'? הדלת. אי פה הדלת? אי פה השער? אי פה הפתח להיכנס לעולמו של הבורא? זו השאלה שלנו. אנחנו מחפשים את השער, מחפשים את הדלת.
אפוד, אם אנחנו מחשבים את הגימטריה שלו, זה 91.
משתתפת: 91 זה גימטריה של המילה מין, של המילה מלאך, של שם ההוויה
אורנה: של אדני ושל הוויה. זה חיבור מלכות וזעיר אנפין.
אז האפוד, הוא הקרקע, המצע של חיבור הנשמה עם הבורא, אם תרצו, או שחיבור הגשמיות עם הרוחניות . שם אדני והוויה, השם אדני, זה השם של המלכות, הוויה זה השם של הקדוש ברוך הוא, ומי שרואה בסידורים, אולי מישהו ראה בילדותו, מי שבא מבית דתי, החיבור של שני השמות האלה, אות מזה אות מזה אות מזה, יוצא בלילה שאנחנו לא מצליחים לקרוא אותה.
זאת אומרת, האפוד הזה, באופן שהוא נעשה אי פה הדלת? הוא מייחד בין שני ההפכים. הוא כמו מסך. הוא כמו מסך שעליו נעשה זיווג דהכאה שלמדנו, שמייחד את כל מערכת הנשמות עם הבורא. לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
משתתפת: שם הוויה זה לא 72?
אורנה: לא.
משתתפת: י' K ו' K זה 72
אורנה: זה 26.
משתתפת: תלוי איך כותבים את זה. גם בספרים שלנו מציינים 72 כשם הוויה.
אורנה: גם אם את עושה י' K, י' ק' זה לא 72
משתתפת: י' ה' ו' ה' בכתיב המלא זה 72
משתתפת: בכתיב המלא את צודקת
אורנה: בכתיב המלא את צודקת, במילוי.
משתתפת: מה שאמרה אורנה זה שם הוויה, י ה ו ה + אדני זה 91. זה משהו אחר.
משתתפת: כשזה 26. אוקי לא ברחב של זה.
אורנה: זה גם מתקשר לבגדים של פורים. גם בפורים יש הרבה ענין של לבושים. איך הוא יוצא מלפני המלך? בפורים כל פעם כשנאמרת המילה מלך.
דרך אגב, כמו שכאן לא מופיע השם של משה אפילו פעם אחת בפרשה, מה אפשר להגיד
משתתפת: שם השם לא מופיע במגילה אפילו פעם אחת.
אורנה: שם השם לא מופיע במגילה אפילו פעם אחת וזה החג שאומרים שאפילו כיפורים לא מגיע לדרגתו. אבל, הכל שם זה הסתר על הסתר, זה מטורף הסיפור הזה.
משתתפת: שם מוזכר המלך.
אורנה: כל פעם כשמוזכר המלך, זה כמובן הבורא, וגם כשמוזכר אחשוורוש, אז זה הבורא. אז איך מרדכי יוצא לפני המלך? עם בגדים, בלבוש מלכות. הוא לא יוצא ככה כמו המן באופן של הבטחון העצמי והחוצפה. הוא מלביש את עצמו באור חוזר. מה זה לבוש? לבוש זה אור חוזר. לבוש זה כלי. זה כלי לאור. אז הוא יצא בלבוש מלכות, תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה.
זאת אומרת, שכל הפרמטרים שיש לנו בפרשה הזו, אנחנו מוצאים חלק מהם במגילה, ענין הלבושים. הלבוש זה הדבר המאוד חשוב. הרצון לקבל מתלבש ברצון להשפיע ואז אפשר לקבל כמה שרוצים. אין איזו מגמה שאנחנו נדכא את הרצון שלנו. זה לא מגמת הבורא. הוא ברא אותנו כרצון לקבל. רצונו של האדם כבודו. כבודו מהבחינה, משקל סגולי, כובד שלו. אבל השאלה מה אני עושה עם הרצון לקבל הזה? לא המטרה לא לקבל אורות בכלל, ההיפך, לקבל עוד ועוד ועוד ועוד אורות, כשיהיה לי רצון מתוקן אני אקבל את כל האורות. אם אני אחיה כאן בעולם הזה ברצון מתוקן, אני כבר נמצאת בגמר תיקון באופן אישי. זאת אומרת, לא אני, נגיד אנשים כמו בעל הסולם, הארי הקדוש, מן הסתם גם שטיינר, מה זה להיות בגמר תיקון? זה הכל אחדות. אין פיצול. הכל טוב. זה מצב תודעה שאנחנו לא נמצאים בו, אבל זה מצב תודעה שאנחנו שואפים אליו. ברגע שבן אדם מגיע, אז הוא באופן אישי מגיע לגמר תיקון. אבל זה לא המטרה שבן אדם יגיע באופן אישי, אבל בהחלט באופן אישי היו אנשים שהגיעו למצב הזה שקיבלו את כל האורות של כל האורות שהיה אפשר לקבל ולא משנה שהם עדיין היו בגוף פיזי, הם היו באלמוות, מבחינתם למות זה היה כמו להשיל עור של נחש.
משתתפת: ההסבר שנתת על הלבוש ועל האור חוזר, אני חושבת על הדבר הזה שבעצם אנחנו נדרשים להתלבש ולא להיות ערומים, ושגם זה זה אור חוזר, רק תינוק נגיד או ילד קטן, יש לו רשות להיות ערום.
אורנה: נכון. אנחנו צריכים לשמור על כיסוי כדי שיהיה גילוי. אסור לנו לגלות, במיוחד אם את שמה לב את איברי המין, כמעט בכל תרבות, אפילו באפריקה, יש להם כיסוי לאזור החלציים כי איברי המין זה המנעולא, זה המלכות שאסור לחשוף אותה עד גמר תיקון.
אז לא סתם, נוח שהוא התגולל, והבן שלו, אחד הבנים ראה את ערוותו, אני חושבת שזה היה חם, ראה את ערוותו, זאת אומרת הוא ראה שהוא חשף את המנעולא, את מלכות, שהוא משך אורות, זה נקרא ראה את ערוותו, כי מנעולא נקראת ערווה. ערוות הארץ, מצרים, מנעולא נקראת ערוות הארץ, זאת אומרת שמשכת אורות מהמקום שמלכות החליטה שאסור. ההחלטה הראשונית שאסור, הפרת אותה.
אז כל החיים הפיזיים שלנו, אנחנו לא יודעים, אבל הם למעשה מבוססים על מציאות רוחנית.
אז רק לסכם בקצרה, אז כל הפרשה הזו של תצווה היא בעצם הציוות, הזיווג, הצוותא, החיבור בין הנשמה לגוף, בין הכהן הגדול לקדוש ברוך הוא, בין הכהן לישראל, בין ישראל לאומות העולם, שבבן אדם אחד זה בין הנשמה לרצונות לקבל, זה נקרא אומות העולם בתוך בן אדם אחד. כדי לקחת את כל החומרים, גם החומרים המסוכנים ביותר, השפלים ביותר, גם עורות העיזים, שזה עזות מצח, כל זה עושים איתו כלי, אין שום דבר שנשאר בחוץ, אין שום אדם שנשאר בחוץ, אין שום תכונה שנשארת בחוץ, אין שום תכונה בזויה שאי אפשר להפוך אותה לקרבן, כל זה לצוותא שלנו עם עולמות הרוח.
משתתפת: קשה להגיב, כי כל המחשבה זזה. זה שינוי שכל המחשבה זזה למקום אחר. היפוך, עכשיו צריך להתאפס ולראות, אז נורא קשה לדבר אחרי, כי זה כל כך אחר.
משתתפת: אני לוקחת את הציווי של "ואתה תצווה". את הציווי הזה, בכוונה שבאמת נוכל להיות משרתים במשכן, שנוכל לזכך את עצמנו מתוך עצמנו כמו שאמרה יפה, בתוך הקקון הזה שלנו, שגם לא נצפה שמישהו יעשה את זה כי זה בא מתוך הבטישה האישית של כל אחד. זה מאוד מאוד מרגש ומפנה אלינו את הבקשה הזאת.
משתתפת: אני רוצה להגיד תודה. נשארת באמת בפליאה, מהמילה אפוד ממה שהבאת עם אי פה השער? זה פשוט מרתק בעיני.
אורנה: זה לא אני, זה בעל הסולם.
משתתפת: תיווכת לנו את זה.
אורנה: זו פרשה ארוכה, יש עוד מלא מה להגיד עליה. אמרנו דברים חשובים.
אז שיהיה לכולנו שבת שלום ושנזכה לחבר את עצמנו עם התחושות של האחדות ושל הנועם, של השלווה והתחושה שהכל במקום הנכון.
שבת שלום!