ב' באדר תשפ"ג , 23 בפברואר 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחץ כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
זו פרשה שמסיימת את שובבים תפארת. בהתחלת ספר שמות דיברנו על 6 פרשות ראשונות של ספר שמות שהם ראשי תיבות של פרשיות שמות וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים. זה יוצא שובבים. בשנה מעוברת מוסיפים להם גם תרומה ותצווה שזה תפארת. ואלה השבועות שאנחנו קוראים בתורה את כל ענין גלות מצרים והגאולה עד קבלת התורה על הר סיני. והאר"י הקדוש אומר שהשבועות האלה נבחרו כזמן מיוחד להתעוררות בתשובה.
אני רוצה שנפתח במאמר של בעל הסולם שמדבר על זה.
"כי גלות מצרים היא שעבוד הקליפה על הקדושה, והגאולה היא השבת היוצר על כנו, (דברים כח י) השבת היוצר על כנו זה השבת הבורא למקום שלו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".
והתורה היא נצחית, וגלות וגאולה נוהג בכל הדורות ובכל הזמנים. דהיינו, או בכלל ישראל, או בפרטים, כי כל פרט ופרט חשוב קמי קמי זה לפני הקב"ה כמו כל הכלל כולו. ועל כן לא יגיע למטרתו בטרם עבר עליו כל הדרכים וההארות והשמות שבתורה ממש כהכלל כולו.
כל מה שעובר על המערכת הקוסמית עובר על עם ישראל ועובר על כל פרט ופרט. כי התורה היא נצחית היא לא מספרת לנו סיפורים שקרו פעם, לאנשים שחיו פעם, אלא על עקרונות רוחניים שקורים לעם ישראל כמערכת נשמות, ולכל פרט ופרט וגם לכל אחד מאומות העולם.
אז הוא אומר גלות וגאולה נוהג בכל הדורות ובכל הזמנים. זה תהליך של נפילה מאוד גדולה, שמתוכה יש זעקה מאוד גדולה, ויש יציאה לגאולה. וזה גם בתולדות עם ישראל אנחנו רואים את זה. גם בתורה וגם בתולדות עם ישראל. אבל אנחנו יכולים לראות את זה גם בכל פרט ופרט.
ועל כן לא יגיע למטרתו הוא אומר, בטרם עבר עליו כל הדרכים וההארות והשמות. השמות זה הכלים, זה חסרונות. שבתורה ממש כהכלל כולו.
וסידור הפרשיות שבתורה, יש בהם קדושה רבה, וסגולה גדולה לכל פרט ופרט, להנות מסדר המאורות המאירים בזמני הקריאה.
ומתוך ששובבי"ם תפארת הוא סידור שלם מתחילת השביה והשיעבוד דקליפת פרעה ומצרים, קליפת פרעה ומצרים זה הרצון לקבל הכי גדול של כל אחד מאיתנו, והשיעבוד שלנו לרצון הזה.
עד תכלית החופש, שהוא לוחות שניות, על כן מסוגלים המה להאיר עם כל מערכות הקדושה והאורות, שכבר הראו פעולתם בדורות שעברו. אלא ודאי להמוכנים לקבל, המערכת הזו כבר קיימת. האורות האלה כבר קיימים. והם האירו כבר. והם יכולים להאיר לכל אחד שיהיה מוכן לעשות את אותה עבודה. וכן מתענים עובדי השם יתברך ועושים תשובות גדולות כדי לזכות בהם.
מכיון שאנחנו לא בשנה מעוברת, אז בפרשת תרומה אנחנו בעצם מתחילים כבר משהו חדש. 6 הקצוות האלה, 6 הפרשות שנקראות שובבים שבהם בעצם יש איזה תהליך של גלות, יציאה מגלות, השבת היוצר על כנו, וגאולה. גם במקום, גם בזמן וגם ביחיד. עולם, שנה, נפש.
אז אם אנחנו מדברים על האב שייצג בצורה הכי שלמה את מערכת הנשמות שהיא צריכה להפוך, עכשו אחרי כל הדרך הזאת, כל ההכשרה והיציאה מהגלות וההכשרה דרך מתן תורה, אז אנחנו מדברים על יעקב. כי יעקב הוא האב שחיבר עליונים ותחתונים. סולם יעקב. חיבר צד ימין, צד של השפעה, עם צד שמאל, הצד של הנברא.
הוא נקרא יעקב. הוא גם זעיר אנפין, הוא גם התורה. כלומר התורה, יעקב ומשה והקב"ה, זה הכל קו אמצעי ברמות השונות. שזה בעצם החיבור בין הניגודים. החיבור בין העליונים לתחתונים. האפשרות שהעליון ימצא לו דירה בתחתונים. וכל פרשת תרומה עוסקת בקשר הזה דרך המשכן, דרך המקום, הפיזי לכאורה.
אבל נראה שזה לא רק מקום פיזי, זה גם מקום נפשי רוחני בתוכנו. אבל דרך מקום מסוים, שהבורא יסכים לגור בו. כי הוא שואף לגור בתחתונים אבל הוא צריך משכן. כי הוא צריך מקום שמתאים לו לשכון בתוכו.
אז עכשו זה הזמן ששש קצוות, זה 6 הקצוות של הכלי הושלמו. אז עם ישראל עכשו מקבל את התורה והתורה זה החוב שמחזיר למוטב. "בראתי יצר רע", שזה הפרעה שבתוכנו – "בראתי לו תורת תבלין". והכח הזה שמחזיר אותנו למוטב, בעצם זורק אותנו ממצב למצב בחיים, זה כמו תרומה. גם מרים אותנו. ועוזר לנו לגבש את עצמנו בדמות ובצלם של אדם.
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: {ג} וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.
כמה פעמים יש לנו תרומה – 3 פעמים. נברר מה השוני בין 3 הפעמים האלה שנקראות תרומה.
קודם כל אנחנו יכולים לפרק את המילה תרומה לתרום ה'. ה' זה השכינה. ה' זה מלכות. ואם היא מתרוממת זה אנחנו. הנשמות שלנו. אם זה מתרומם לקב"ה, זה לא התרוממות. זה לא שאנחנו מטפסים בסולם. אנחנו שמים את הקב"ה בחשיבות עליונה, וככה אנחנו מרימים את עצמנו אליו. זה התרומה שמאפשרת לייחוד של קודשא בריך הוא ושכינתא. זאת אומרת הבורא והנברא, האור והכלי.
אז עכשו יש לנו כלי 6 קצוות של 6 פרשות של הכנה. עכשו מקבלים את התורה והבורא אומר למשה, דבר אל בני ישראל. אז ה-דבר הוא מדבר למשה ומשה גם הוא קו אמצעי. אז גם משה הוא התורה. ומה זה קו אמצעי? קו אמצעי זה מה שמאפשר את הקשר בין העליונים לתחתונים. ולמעשה זה דרך צמצום ב' כשמלכות עולה לבינה ובינה מאפשרת לה לקבל אורות שלא מגיעים לה. היא נותנת לה בהלוואה כאילו.
כמו שיש את הפסוק, לוו עלי ואנוכי פורע. אנחנו מלווים מהאורות של הקב"ה, כדי שבכלל נוכל להתקדם, כי בלי הבורא אנחנו לא יכולים לעשות צעד. אבל הוא נותן לנו אורות להתחלת הדרך. אנחנו יוצאים למסע, נתונים לנו כסף להתחלת הדרך כדי שנתחיל את המסע ואנחנו צריכים אחרי זה להשתמש באורות האלה בצורה חיובית כדי להכין כלים שיכנסו עוד אורות.
אז האפשרות הזאת של יצירת קשר בין עליונים ותחתונים היא מתחילה בהתכללות של מלכות ובינה. למעשה כל הבריאה התחילה משם. והבריאה למעשה היא המקום שהבורא שוכן בה. כי כשהבורא בורא את הבריאה, אז זה בעצם בעולם הבריאה וזה מצמצום ב'.
זאת אומרת, כאשר מלכות עולה לבינה ומתכללת במסך שלה, ויכולה לקבל אורות. בצמצום א' אין בריאה. אין עולם. זה הכל שורשים של שורשים גם אם אנחנו אומרים עולם א"ק. זה לא באמת עולם. כי עולם זה מהמילה נעלם. ובא"ק שום דבר לא נעלם עוד. יש שם את פרצוף גולגלתא, יש שם את כל האורות.
אז הכל מתחיל מבראשית, שזה קו אמצעי. ו"דבר אל ישראל", זאת אומרת, אל מי שעבר את כל המערכת של השובבים, את כל התהליך של השובבים, ומי שעבר את כל התהליך הזה, גם כל אחד ואחד מאיתנו, איך אנחנו יכולים להפוך את כל הניסיונות שעברנו בחיים, ממש כל מה שכנסת ישראל עברה, איך אנחנו יכולים להפוך את הנסיונות האלה לכלי ממשי?
לכלי שלם שיוכל לקבל אורות שלמים. כל הכוחות שצברנו כתוצאה מהגלות, מהניסיון של מכות מצרים שהיינו עדים גם אם עם ישראל לא עבר את המכות על בשרו. הוא היה עד לגילוי נורא. החושך שמאפשר לצאת לגאולה. החושך שהוא הכלי לאור. עכשו הם צריכים לבנות מקום בעולם. מקום פיזי.
וכל התהליך הזה, מכל החומרים האלה, מכל החומרים של חומרי הנפש שלהם, הם צריכים לבנות מקום.
אז עכשו בעצם מתחיל מה שנקרא התערותא דל תתא. עד עכשו היה התערותא דל עילא. עשו אותם, לקחו אותם, שמו אותם, עזרו להם, נתנו להם תורה. עכשו תורם, עכשו תורנו, נגיד ככה. אם אנחנו רוצים שהבורא ישכון בנו, אנחנו צריכים להתרומם. אנחנו צריכים להתעורר לזה שמה שנראה לנו כחושך, זה מה שהבורא חקק בנו כדי שאנחנו נוכל לקבל את האור שלו.
זה פעולה של העליון עלי. זה לא מקרה. כל החושך שאני עברתי בחיים, כל הארועים שאני חשבתי שאני לבד, או שאני ננטשתי, כל חושך שחשבתי שהוא מקרה. זאת אומרת לא קשור לשלם. אנחנו צריכים להרים את כל זה כמו מן לבורא ככלי לאור. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות מצידנו.
זאת אומרת, עכשו תורי. זה נקרא התערותא דל תתא. ולכן כל איש אשר ידבנו ליבו. זאת אומרת, התנאי הוא שתהיה התעוררות ורצון מלמטה. שהלב שלנו יבקש את זה. אנחנו נרצה את מה שהבורא רוצה לתת לנו. אנחנו צריכים להתרומם ולחפש את זה. ומשם אפשר לקחת תרומה. לזה את תרומתי. המקום שכתובת את תרומתי, זה התרומה שלו. זה לא התרומה שלנו אליו.
ראינו 3 פעמים תרומה. אז איפה שכתוב, את תרומתי, ואת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי, את התרומה שלי אליכם אם הלב שלכם ירצה את זה ואם תהיו בחזקת איש. זאת אומרת, על הרצף של להיות בן אדם. וזאת התרומה שכתוב כאן, "זאת" זה תמיד כינוי למלכות. וכשזה בא עם ו' בהתחלה. "וזאת", מה זה אומר?
משתתפת: זעיר אנפין
אורנה: נכון. אז רואים שיש כאן איחוד בין זעיר אנפין למלכות. כי כל הפרשה הזו זה איך מגיעים לאיחוד. כל פרשת תרומה זה איך אנחנו יכולים להתרומם כדי לקבל את האור של הבורא.
משתתפת: ו', בד"כ, כשהיא באה לפני, זה חיבור. איחוד.
אורנה: זה ו' החיבור. גם זעיר אנפין הוא מחבר, הוא מתאם. הוא לא עומד בפני עצמו.
אז 3 תרומות. קחו לי תרומה. זאת התרומה, וזאת תרומתי. תקחו את תרומתי. 2 מהם פענחנו. התרומה, זאת אומרת לרומם, התרוממות שלנו מהגשמיות, להפוך את הגשמיות שלי ללבוש לרוח. זאת אומרת, שלא לחיות את הגשמיות במנותק, כאילו הגשמיות קיימת בפני עצמה. כאילו חשובה בפני עצמה.
אלא לחבר אותה לרוחני. לחיות את הגשמיות שלי, כך שהרוח תוכל להתגלות בתוכה. זה בעצם להפוך את הרצון לקבל שלי ל-בעל מנת להשפיע. כל צעד וצעד בחיים שלי, כל שעה ושעה בחיים שלי, כמה שאני יותר דבקה, אני אקבל יותר אור. אני שואלת את עצמי, האם זה קשור לקשר שלי, לאחדות? הקשר שלי עם הבורא.
האם אני דרך איך שאני חיה את חיי הגשמיים, אני כלי שהבורא רוצה לשכון?
אז קודם כל צריך להיות איש. ואם איש זה לא חיה. איש זה מי שיש בו חלק אלוהי. ואם אנחנו נחיה את החיים שלנו רק מתוך החלק החיה שבנו אז אנחנו לא איש. אנחנו צריכים לקחת תרומה להאיש שבנו. והלב הזה שלנו הוא החוש, ההרגש שיכול להבין שמה שאנחנו קיבלנו, ניתן לנו מהבורא.
אז מה הם החומרים שאנחנו לוקחים כדי לבנות את המשכן הזה?
{ג} וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. {ד} וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: {ה} וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: {ו} שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: {ז} אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: {ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
אז אנחנו רואים שהחומרים זה הכוחות שאיתם אני יכולה לבנות את המקדש, את המשכן. כמובן שזה המשכן שבתוכי, כל החומרים החיצוניים האלה. אז מה זה הזהב?
משתתפת: זה הרצון לקבל.
אורנה: נכון מאוד. זה הרצון לקבל, זה צד שמאל. זה גבורה. ותמיד מתחילים מצד שמאל. שאני מלמטה אני מתחילה מצד שמאל. מלמעלה הבורא מתחיל מצד ימין, מצד השפע. אז אני לוקחת את הרצון לקבל וממנו אני עושה משכן. מה זה הכסף?
משתתפת: כיסופים
אורנה: נכון מאוד. אז אני לוקחת את הכיסופים, את הלב שלי המשתוקק, שזה צד ימין וזה חסד. וגם הוא חומר למשכן. עכשו אני מגיעה לנחושת. נחושת מזכיר לי מה?
משתתפת: נחש.
אורנה: נכון מאוד. מכירים הציור שהנחש הראש והזהב שלו נצלבים, כאילו אני צולבת אותו. אני מחברת שני כוחות לקו אמצעי. ואז אני מקבלת מקום של הרגש, שיכול לנחש. שיכול לנחש מי פועל בו. זוכרים שיוסף אמר לאחיו, למה אתם הולכים לרמות אותי? אתם לא יודעים שאיש כמוני מנחש.
זאת אומרת, יש יכולת לנחש מי זה שפועל בתוכי. זאת אומרת, לדעת שזה לא אני. אז הדמות שאני רוצה להיות דומה לו, כולנו רוצים להיות דומים לה, זה קו אמצעי כי זה הדמות של הקב"ה.
אז בהתחלה אני מנחשת. זאת אומרת, במובן של אני הולכת לפה והולכת לשם, פוגשת גם את הנחש. זאת אומרת מקבלת דברים שלא שייכים לי. עד שאני מתחילה להתאזן על הקו האמצעי. אז מהכסף והזהב זה כוח. והכוח הזה יכול לנחש את ההתקדמות שלי. אח"כ יש לנו תכלת. השם של מי זה תכלת?
משתתפת: מלכות.
אורנה: זה גם השם של מלכות. באיזה מובן? יש שני מובנים.
אתם יודעים שבטלית יש פתיל תכלת. והתכלת הזה זה המלכות. זה להסתכל כל הזמן על זה ולא לשכוח שהיא מידת הדין. זה מלכות של מידת הדין. זאת אומרת לשים מול העיניים שלך את הזכרון הזה. את ההזכר. את מי שמזכיר לך לא להתפתות.
זה מלכות דמידת הדין וזה מהמילה כליה. אבל גם זה מהמילה, תכלית. כי זו התכלית. מלכות היא התכלית. היא צריכה לקבל את כל האור בסופו של דבר. אבל אם אני משתמשת כל זמן תיקון לרצון לקבל לעצמי, אז מה היא מביאה אלי?
משתתפת: כליה
אורנה: נכון. ואומר הזוהר הקדוש בפרשת תרומה. ועל כן כל הצבעים יתאים לחלום חוץ מצבע תכלת שהוא כדי שידע שנשמתו עולה בדין. וכשהנשמה עולה ודין נידון הגוף לכלייה וחלום ההוא צריך לרחמים רבים.
משתתפת: רציתי לשאול, זה מעניין, כי דווקא תכלת זה צבע שאנחנו מייחסים לשמים. מעניין שזה מיוחס למלכות.
אורנה: שמים זה זעיר אנפין.
משתתפת: כשזה בתכלית זה מיוחס לקשר, לחיבור.
אורנה: כשזה בזיווג נכון אז זה תכלית. וכשזה לבד זה כליה.
ארגמן זה גם ימין וגם שמאל. זה כל הצבעים. כשאומרים ארגמן מתכוונים לכל הצבעים. ותולעת שני, זה דמות של תולעת. זוכרים שדוד המלך אמר על עצמו, אני תולעת ולא איש. וזה מיעוט. זה המיעוט של עצמנו ושל החשיבות שלנו. אז אנחנו יודעים את החשיבות שלנו ובונים ממנה, אנחנו מקריבים אותה. אנחנו ממעיטים אותה ומזה אנחנו בונים את המשכן. לעומת גדלות הבורא. אנחנו מבינים את גדלות הבורא וממעיטים בחשיבות שלנו. ומצד שני גם תולעת למרות שהיא שפלה, היא טווה חוטים. וזה נקרא תולעת שני. וזה סוד המפתחא. זאת אומרת, שהיא, יש לה כוח. והכוח שלה זה בפה. והפה זה כוח המסך המתוקן.
וכתולעת שמשברת ועוקרת את הכל. זאת אומרת, אם אנחנו נחשוף את המנעולא, שזה מלכות דמלכות, זה מידת הדין, אז כל האורות יסתלקו. אז היא בעצם יכולה להיות אחראית גם על המפתחא וגם על המנעולא. כי מפתחא ומנעולא זה שניהם מלכות. רק במצביה השונים.
שש עיזים, אז קודם כל יש לנו עוד פעם 6, שזה תמיד אורות דקטנות, ולכן המשכן הולך מקודש הקודשים, מהפנימיות הכי גדולה ועד לחיצוניות. אז עיזים זה העזות עזות והעוצמה. עזות יכולה להיות עז. יכול להיות עז כצבי או עז כאריה אבל יכול להיות גם עזות מצח. מה ההבדל?
משתתפת: עזות מצח זה יוהרה.
אורנה: נכון מאוד. אז את זה אני מקריב. אני לוקחת את כל החסרונות שלי ואני בונה מהם את המשכן. אני צריכה להביא את כל החסרונות שלי. שום חסרון אסור לי להשאיר מאחור. כי כל חסרון אני צריכה להפוך. כל זדון אני צריכה להפוך לזכות. יש לנו את זה…
משתתפת: מעז זה לך לעזאזל.
אורנה : עז זה שעיר לעזאזל, נכון מאוד. זה שעיר, זה זה שיש לו שערות. שערות זה חסרונות. תכף ניגע לענין שערות בקשר לאדר.
אז אתם רואים אלה כל החומרים של הנפש שלנו. אנחנו צריכים להביא אותם למשכן. משתתפת: יש עצי שיטים. עצי שיטים הוא גם דיבר על זה שבונים את השולחן מעצי שיטים. והשיטין מסמן את השטות. את האנשים השוטים, אותם צדיקים שמאמינים מעל לדעת. זאת אומרת זה על האמונה שזה גם להביא משהו אחר לגמרי.
אורנה: נכון. זה שטות. יש שם תחשים. אורות תחשים. זה מהמילה חוש. יש שם את כל החי צומח דומם שבתוכי. שאני צריכה להביא למשכן.
{י} וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: {יא} וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב: {יב} וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: {יג} וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:
אז אתם רואים כאן את המספרים. הם לא במקרה. 4 כמו 4 בחינות דאור ישר. הזהב הוא לא במקרה. אבל הדבר הראשון שמצווים לעשות זה הפנימיות. זה הארון. הארון זה הפנימיות. זה הלבוש לפנימיות. זה ארון הברית ובתוכו נמצאת התורה. ולא רק התורה השניה, תורת משה, אלא האורות הגדולים מאוד שניפץ. גם הם נמצאים שם.
זאת אומרת הפנימיות, זה הדבר הראשון שצריך לעשות. אז עכשו כשיש לנו את כל החומרים שהבאנו איתנו אז אנחנו מתחילים מהפנימיות. מהארון, מהתורה. ותורה יכולה להחזיר אותנו לתכלית. היא ספר הנחיה, ספר גילוי. הספר היחיד באנושות שהוא התגלות של אלוהים. שהוא לא ספר שנכתב ע"י בני אדם. כל כולו התגלות של אלוהים . והיא יכולה להחזיר אותנו למוטב ולהתגבר על הבושה של מלכות שהבינה שהיא מאוד מאוד שונה מהבורא ושאין לה מעצמה כלום ושכל מה שהיא קיבלה עד עכשו, היא בכלל לא העריכה. והיא בכלל לא ידעה שהבורא מקיים אותה.
אז התורה מחזירה אותנו למשמעות של החיים שלנו. יחד עם כל הכוחות שהבאנו איתנו מהמסע שלנו וכל החומרים שאנחנו מביאים, ליצור מציאות משותפת. למי? לנו ולעליון. וזה נעשה דרך מערכת הנשמות שנקראת ישראל.
נדבר על חודש אדר ואיך זה קשור לפרשה. הפרשה הזו בד"כ חלה בחודש אדר. חודש אדר זה בדיוק המקום של שכינה בתחתונים. זה איפה ה-א' דר. א-דר. א' זה אלופו של עולם, זה תמיד בינה. א-דר. ומשנכנס אדר מרבין בשמחה כי באדר יש אופציה האמיתית של גמר תיקון.
ואכן אדר, קשור גם לאדרת שיער. כי מה זה אדרת שיער?
משתתפת: זה כל החטאים.
אורנה: כל החסרונות. והאדרת הזאת הגיעה גם לאליהו הנביא. והוא זרק אותה לאלישע. אלישע קשור לגמר תיקון. כי אלישע מחייה מתים. הוא החייה את חבקוק. ובגמר תיקון תהיה תחיית המתים. זאת אומרת, שיהיה תחייה של כל הרצונות לקבל שלנו. שנקראים מתים.
רשעים בחייהם נקראים מתים. ואלישע היה איש קרח. הוא אותו אחד שנאמר עליו, עלה עלה קרח. אמרו עליו הילדים שלעגו לו. איש קרח זה אומר איש ללא חסרונות. ללא חסרונות אתה לא יכול לקבל אורות. אז אליהו זרק עליו את האדרת שלו. והאדרת זה אדר. ובאדר נפל פור.
זאת אומרת, הכל התגלה. התגלתה המטרה של כל העולם הזה, של כל הניסיונות. של כל הגופים, של כל הרצונות, של כל ההכרות. מציאות החיים התגלתה להם. היה אור מאוד מאוד גדול בשושן הבירה, וכתוב במגילת אסתר, קיימו וקיבלו היהודים עליהם. זאת אומרת, הם כבר קיבלו. אומרים חז"ל, קיימו וקיבלו, היהודים קיימו מה שכבר קיבלו במתן תורה.
זה כמו לקבל משהו, כמו שבעל הסולם אומר, ארץ ישראל ניתנה לנו אבל עוד לא קיבלנו אותה. זאת אומרת, משהו צריך להיות גם מצידנו. אז הם קיבלו תורה. נאמר, כפה עליהם הר כגיגית. כלומר, למרות שהם אמרו שהם מוכנים לקבל תורה, שהם מוכנים להתגלות הזו. אבל בין להגיד אני מוכן להתגלות הזאת לבין לעמוד בהתגלות הזאת… כשאתה אומר אני מוכן, אתה לא יודע מה אתה מדבר.
אתה לא יודע שמה שיתגלה לך זה בכלל לא ברמת התודעה שאתה יכול לשאת, או להכיר. אז הם אמרו שהם מוכנים. כי הם חייבים להגיד שהם רוצים, כי אין כפייה ברוחניות. אבל ברגע שבאמת קיבלו, קודם כל פחדו נורא, אז זה כמו כפייה. כי אנחנו לא יכולים להעלות על הדעת מה זה התגלות.
אז הוא אומר, כפה עליהם הר כגיגית, אומרים חז"ל, במתן תורה, אבל בימי מרדכי ואסתר קיבלו תורה מאהבה. אז יש יראה. יראה זה האופן שהם קיבלו את האור במתן תורה ויש אהבה שזה יותר גדול מיראה.
כשאומרים בדחילו ורחימו אז אומרים ביראה ובאהבה. בדחילו, זה יראה, רחימו זה אהבה. זה מדרגה יותר גבוהה. כי הם קיבלו אורות מאוד גדולים. וזה בעצם מקור השמחה של החודש הזה. ומשווים אותו החכמים לאלוהים. מפני שהוא החודש האחרון לפני ניסן, שנחשב החודש הראשון. כמו שאלול הוא הכנה לחודשי תשרי, אז אדר הוא הכנה לחודש ניסן.
כמו שבאלול יורדת התערותא דלעילא. ואומרת לנו להכין את עצמנו לתשרי. גם באדר יש התערותא דלעילא. האור הגדול הזה שיכל היה ללכת לשני כיוונים. יכול ללכת גם לכיוון של הרס וגם לכיוון של גאולה. אז זה קול דודי. קול דודי דופק על מיתרי הלב של ישראל.
נאמר, והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה. הרגע הכי חשוב שייך לגמר תיקון. אולי אנחנו מרגישים את גמר תיקון. הרבה רגעים חשוכים. היהודים הם בגלות פרס. הנבואה אומרת, שכעבור 70 שנה הם ישובו. אז זה רגע של התרוממות מאוד גדולה מעל לדעת. והם יודעים שהולך להגיע אור מאוד מאוד גדול, השאלה אבל, לאן האור ילך?
המן רוצה שהאור ילך אליו. הרצון לקבל הכי גדול, רוצה שהאור ילך אליו. ורוצה לתלות את מרדכי. מרדכי זה חסדים.
אז האור הגדול הזה שיורד, הוא מסוכן. תמיד כשיורד אור גדול, הוא מסוכן. מי ישתמש בו? מי יקח אותו? בתוכנו. בתוך אדם אחד. מי שעושה כלי לאור זה אסתר, שמכנסת. עושה צמצומים ומכנסת עוד אנשים לצום איתה. אז בעצם היא מאפשרת ערבות הדדית. שזה הכלי שהבורא רוצה.
בדיוק הפוך מהמצב שלנו היום בארץ ובעולם. שאין ערבות הדדית. כשאין ערבות הדדית, זה לא כלי. ואז האור יורד בצורה מכאיבה. אז גמר תיקון זה מצב מסוכן כי המלכות הרשעה, של אחשוורוש, רוצה להעמיק את הפרוד בעם. מה אמר המן, שהוא מהזרע של עמלק? הוא אמר, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. בכל מדינות מלכותך והאלוהה שלו ישן.
המצב של מפוזר ומפורד בין העמים, זה היה מצב של ישראל לאורך כל הגלות. היום אנחנו רואים שאנחנו גם מפוזרים ומפורדים אפילו שאנחנו כבר בארץ ישראל. במצב הזה זה מצב מאוד מאוד מסוכן, כי אז מלכות הרשעה יכולה ברגע שהיא מעמיקה את הפרוד, אז האור לא יורד למערכת.
בתוכנו וכל אחד מאיתנו, הרשע זה הרצון לקבל שהוא תמיד מזהה שעומד לבוא אור גדול מאוד. המן זיהה את זה. ותמיד הסכנה היא שאנחנו נרצה לקחת את האור הזה לעצמנו. כי הרצון לקבל הוא מתוחכם. הוא כל הזמן גדל.
והוא יודע מתי הקדושה בחולשה. זה האלוהה שלהם ישן. כשנלמד בתע"ס, נבין שזעיר אנפין בדורמיתא. זה מצב שיש בו סכנה.
ולכן, אנחנו צריכים להביא תרומה. זאת אומרת, לרומם את עצמנו. לחבר את הרצון לקבל שלנו, לרצון להשפיע. את המלכות שלנו לרצון להשפיע. ולהביא את כל אדרת השיער שלנו, את כל החסרונות שלנו, למשכן. מה שמסמל את החודש הזה זה גם השחוק. ומה זה השחוק? למה הוא שייך?
משתתפת: לגמר תיקון
אורנה: נכון. "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". זה קשור ליצחק וזה גם קשור לאות ק'. כי לכל חודש יש אות. והאות ק' יכולה להיות או קליפה, או מאידך, קדושה.
אז השאלה היא, אם אני מצליחה להעביר בפורים את כל מערכת הקליפה לקדושה או שחלילה וחס כל האורות הולכים לקליפות. לכן ענין התרומה זה גם ענין של תמורה. תמורה, שינוי, מעבר. זה חודש שאנחנו מסוגלים להעביר את הצורות של הקליפה שלנו, לגייס אותן לנתינת חיים.
וכל חודש וגם כל פרשה, יש את האור שלה. זאת אומרת, כל פרשה מאפשרת לנו להתרכז במשהו מסוים. והפרשה הזאת מבקשת מאיתנו להתרומם. במהלך השבוע, נזכור שזה הבקשה של הפרשה – להכין את כל החומרים שבנו לכלי מתוקן לקבלת האור ואז כל ארוע וארוע שאנחנו נעבור, זה יהיה לנו מאחורי העורף, מאחורי הקלעים, יהיה לנו את ההארה של הפרשה. זאת ההארה של הפרשה.
ומה הם הקרשים? הקרשים זה השקרים. זה כל השקרים שסיפרנו לעצמנו בגשמיות וברוחניות. והשקרים ברוחניות הם יותר חמורים. אבל אני יכולה לקשור אותם לשורש. אז יש לנו קרש, שקר, וגם קשר. אם אני קושרת את כל מה שמתגלה בי, את כל החסרונות שלי, להמשיך את העבודה, אני לוקחת את החסרונות שלי ואני מעלה אותם.
אני מבקשת עליהם אור, מבקשת עליהם טרנספורמציה, לא מפרידה את הכוח שלהם. אני משתמשת בהם כדי להמשיך את העבודה, אז אני יכולה לקחת את כל השקרים, ולהפוך אותם לקשרים. אז אנחנו לוקחים את תרומתו, אנחנו לוקחים ממנו, הוא נותן לנו את האפשרות לקשור קשר איתו.
אז מי שקשור למערכת, בקשר עם המערכת, אז הוא יודע שהאור בא ממנו. אז האיש הזה יכול להביא לי את התרומה שלי. זאת אומרת, להביא לי אור. לעשות אור חוזר. מהאור שאני משפיע, יכול לעשות אור חוזר. כי העליון מבקש מאיתנו, את האור החוזר. את המשכן. כי האור החוזר זה המקום שהוא יכול לשכון בו. ואז הוא יכול לגלות לנו. זה גילוי. ובפורים היה גילוי של האורות הגדולים ביותר.
מאמר הבעל שם טוב.
ויקחו לי תרומה ופרש רש"י לי לשמי. מי זה שמי? "הוא ושמו אחד", מי זה שמי? גם מלכות. זה הכלי. יש לומר בזה על דרך משל בענין החתונה. כי כל ענין החתונה וכל ההכנות וצרכי החתונה הוא רק לשמח חתן וכלה. ויש כמה אנשים שתופסים הטפל שבאים רק לאכול ולשתות ומשליכים העיקר.
וכן כל האי עלמא לבי הלולא דמיא, כל העולם הזה דומה לבית הילולים. והכל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא לתכלית המכוון כדי לייחד חתן וכלה. זאת אומרת, כל החיים שלי, יותר נכון לומר, כל הקיום שלי, כי חיים זה לא קיום. קיום זה מה שעושים אנשים שהם לא קשורים לשום דבר רוחני. זה נקרא קיום. אז כל הקיום שלי הוא כדי לעשות את התיקון הזה.
ויש כמה אנשים שרוצים לאכול ולשתות ולילך אחר התענוגים ומשליכים העיקר. אבל החכם עיניו בראשו והוא מסתכל ועוסק תמיד רק לייחד חתן וכלה שהוא ייחוד קודשה בריך הוא ושכינתה האור והכלי ומשליך כל תענוגי עולם הזה אחר גוו. וזהו יש לומר שמרומז בפסוק ויקחו לי לשמי תרומה לשון הפרשה: והיינו שמפריש עצמו מן הטפל והסניפין. רק שמחזק בעיקר שהוא לייחד תמיד קודשא בריך הוא ושכינתה וזהו: ויקחו לי, היינו אותי לשמי, היינו אל השכינה שהוא שם של הקב"ה. כמו שכתוב בכל מקום אשר אזכיר את שמי הפסוק הוא המקום אשר אזכיר את שמי שם אהיה. ותרגומו די אשרי שכינתי וכו' הוא מתרגם את זה לארמית המקום ששורה השכינה שלי. וכו' היינו שעוסקים לקרב אותי אל השכינה הקדושה ולייחדם ביחוד גמור.
זאת אומרת, מה המטרה שלנו בחיים האלה? האם לבוא לחתונה כדי לאכול ולשתות? או לבוא לחתונה כדי לייחד את הנשמה שלנו עם המקור שלה. זה השאלה. וזה ענין פרשת תרומה.
אז אנשים לא יודעים למה הם באו לכאן לכן הם נורא אומללים. כי אם באנו לכאן להתענג, אז כמה כבר אפשר להתענג? גם בהכל כלול אתה כבר לא יכול. כמה אתה יכול להכניס לבטן שלך?
משתתפת: הדימוי של החתונה, ובשביל מה אתה בא, זה תמונה טובה של בשביל מה באנו? בשביל מה אתה בא לחתונה.
משתתפת: משהו מאוד מרגש, גם בפרשה וגם בדברים שהבאת על הפרשה. אפשר להרגיש את העוצמות של הקדושה ושל הטומאה. של האור ושל החושך. גם הפוטנציאל האדיר של הזמן הזה וגם הסכנה. זה מאוד חי עכשו.
משתתף: הקרש שסחבנו בל"ג בעומר יצר שקר ויצר בינינו גם איזשהו סוג של קשר שקרי. הסיכול אותיות הזה לוקח אותו איתי.
משתתפת: רוצה להגיד שהחומרים של המשכן, זה נורא מרגש, אבל כשכתבתי לי את הרשימה הזו, אני מסתכלת עליה, זה בעצם כל העבודה שאנחנו עושים זה בדיוק. אלה החומרים שלנו, של העבודה. זה נורא מרגש שזה מופיע בפרשה באופן הזה. זה ממש מה שאנחנו עושים.
אורנה: אנחנו עושים משכן. משתדלים לעשות משכן.
אז באמת יש פה קריאה, הפצרה של הבורא. הוא מכה על המסך. קול דודי הנה זה בא. פתחי לי אחותי כלה, רוצה להכנס. הוא מפציר. אנחנו צריכים ללמוד להענות להפצרה הזאת. שבסופו של דבר תאפשר לאורות להתגלות בנו.
משתתפת: אני חושבת על המצבים שבהם אנחנו לא נענים להפצרה הזאת. כמה זה טרגי. כמה זה עצוב. יש משהו שמישהו כל כך רוצה לתת.
אורנה: ועצוב לו
משתתפת: יש בזה משהו טרגי. קורע לב.
אורנה: נכון
משנכנס אדר מרבין בשמחה. צריך להתאמץ. זה לא חודש שמח. הוא הפך להיות שמח אבל יכול היה להיות מאוד עצוב. אז נשתדל להיות בשמחה כי זה מצווה. אז אפשר קצת להניח לכל המועקות, וכל הלבטים. הם יחכו לנו. ולנסות להיות בשמחה. זה לא משהו שדיברנו עליו אי פעם.
שבת שלום!