ב' באדר א' תשפ"ב, 3 בפברואר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
(תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהילים נא יז)
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: {ג} וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: {ד} וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: {ה} וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: {ו} שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: {ז} אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: {ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
הפסוק הזה הוא התמצית של הפרשה וליבה של הפרשה.
לא קל לקרוא פרשה כזו כפי שמבינים את הסתרי תורה, ואני רוצה להגיד שאני מרגישה שזו פרשה כל כך נסתרת, כל כך איזוטרית שצריך באמת כמה מחזורים כדי להבין אותה כי בסופו של דבר, מה שהיא מראה זה את הפעילות שתעשה במשכן שנבנה באופן מיוחד שהיא בעצם הפעילות שנעשתה בהשתלשלות העולמות.
אז היום נתחיל קצת לפתוח את הפרשה, הפרשה הזו באה אחרי 6 פרשות ראשונות של ספר שמות שנקראות פרשות שובבים. שמות, וירא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים. הן נקראות פרשות שובבים בקבלה. ואחרי זה יש לנו ת"ת תפארת לכאורה שזה תרומה ותצוה.
בשנים שיש בהם עיבור, אדר ב', תרומה ותצוה נקראים בנפרד. אבל יש שנים שתרומה ותצווה באים בשבוע אחד. אנחנו השבוע הזה מדברים על תרומה וכל פרשות שובבים מתחילות שבועיים אחרי חנוכה ומסתיימות לקראת ראש חודש אדר. וכל פרשות שובבים זה בעצם ההכנה, הכנה למערכת נשמות שירדה לגלות, כלומר התחילה מהחשיכה, כי עיקר האור מהחושך, "כי יתרון האור מהחושך", זאת אומרת דרך החושך אפשר לראות את האור, עברה דרך ים סוף, שזה סוף המדרגות, זאת אומרת, קרה שם נס שכל המסכים נפרצו וים סוף נבקע, זאת אומרת הפרסה של צמצום ב' נבקעה (יודעת שמדברת סינית) אבל בעצם כל הצמצומים, כל המקומות שהיה שם צמצום ב', שנלמד אותו, ב"ה, נבקעו והגיע כוח מאוד מאוד גדול. אור מאוד מאוד גדול, זה אור של גמר תיקון היה כבר שם, ואחר כך העם שעבר דרך המדבר, דרך כל התחנות שהן תחנות בעצם בתודעה שלנו, אח"כ אנחנו מקבלים את הספר המתאם בין הבורא לנברא, זאת אומרת שדרך הספר הזה אפשר להתקשר לבורא, שזה נקרא המאור, שזה נקרא גם התורה, ואחרי שקיבלו מתן תורה, עברנו דרך משפטי הנשמות, בפרשת משפטים, הנשמות מבינות מה הן צריכות לעשות לתיקונם ולמה הם חוזרות לכאן לעשות את התיקון, ועכשו בפרשת תרומה, מערכת הנשמות האלה מקבלת הנחיה: איך לבנות את המשכן, את הגוף שבו תשכון הנשמה, שבו ישכון הבורא, שבו תשכון השכינה.
השכינה היא גם כן מתווך בינינו לבין הבורא, כי הוא שוכן והיא שכינה. הוא השוכן והוא שוכן בשכינה. השכינה היא כל מערכת הנשמות שזה בעצם אנחנו. אבל כדי לקבל את האור הגדול, אנחנו צריכים לבנות את השכינה או להחזיר אותה לאחדות כדי שהיא תהווה את הכלי השלם. זה התפקיד שלנו.
אז זה הגוף שבתוכו שוכנת השכינה כמו שבאדם יחיד יש גוף ויש נשמה. וזה המפגש בין הרוח לחומר, בין הבורא לנבראיו, אז אחרי כל הדרך הארוכה הזו שהם עברו בעצם, מהו המקום הפנימי בתוכנו? אתם רואים אני עוברת מהפנימיות של האדם למערכת הנשמות, לאומה, לישראל, ולבורא אבל זה הכל תמונה של מיקרוקוסמוס מקרוקוסמוס.
אז מהו המקום הפנימי שבתוכנו שאנחנו צריכים לבנות כדי שהבורא ישכון בנו? מאיזה חומרים הוא עשוי? באיזה אופן הוא נבנה? מה המשמעות של כל חומר ושל כל, יש שם חומרים מהדומם, מהצומח ומהחי, משלושת הממלכות.
עד עכשו בעצם היה התעוררות מלמעלה. זה נקרא התערותא דלעילא בארמית. זאת אומרת שהכל בעצם נעשה ע"י הבורא. הוא הוריד אותם לגלות, הוא גאל אותם מהגלות, הוא כפה עליהם הר כגיגית את התורה, כמובן אחרי שהם אמרו שהם רוצים, אי אפשר לכפות, אין כפייה ברוחניות, אבל ברגע שאמרת שאתה רוצה אתה מתחיל להרגיש את הכפייה.
אם אמרת שאתה רוצה, אז יש תנאים. זה לא איך שאתה רוצה. ואתה רוצה גם שיכפו עליך. אנחנו מתפללים, אנחנו אומרים בבקשה תקח ממני את התכונה הזו והזו ותכפה עלי תכונה יותר טובה. זה כפיה מרצון. ברגע שאמרתי לבורא קח אותי ותחלים אותי, תרפא אותי, תציל אותי, אני בעצם אומרת קח אותי לחוקים שלך ותלמד אותי אותם. ואני אומרת אל תעזוב אותי ואם יבוא לי עכשו ללכת לבר ולשתות עוד כמה בקבוקי יין, אז בבקשה תכפה עלי את החוקים שלך. אנחנו רוצים את הכפיה הזו.
אבל, קודם כל אני צריכה להגיד הנני. כי אח"כ אם אני לא מוכנה בעצם הבורא לא כופה עלי. הוא בעצם מראה לי את הדרך שלו, עד שאני אומרת רוצה אני, רק אם אמרתי מלכתחילה רוצה אני.
עכשו יש מה שנקרא, התערותא דלתתא. מה זה התערותא דלתתא?
משתתפת: התעוררות מלמטה
אורנה: נכון מאוד. התערותא לדעילא, עכשו הם נדרשים להביא תרומה. תרומה זה תרום ה', לרומם את ה-ה'. ה-ה' מ- 4 אותיות הוויה, י', ה', ו', ה', אחרונה, מי זו ה-ה'? מלכות.
זאת אומרת עכשו הנברא צריך להרים את עצמו. הבורא לא יפגוש אותו יותר במקום המצאו. הפעם הראשונה שהאור פגש את הכלים במקום המצאם היתה שבירת הכלים. לכן הנברא צריך להעלות את עצמו, לקבל את האור מלמעלה, ולרדת. זה כמו מה שקורה לנו שיש לנו לימוד, ואח"כ התעלות רוחנית ואחרי זה ירידה חזרה למקומנו. ואז אנחנו שואלים את עצמנו, איפה ההשראה הזו שהיתה לי?
זו התנועה. זו תנועה של מעלית, אני עולה תרום ה', תרומה, אני מרימה את עצמי, אני זה המלכות, כולנו זה המלכות, אני מרימה את עצמי למעלה ע"י לימוד, ע"י תפילה, ע"י כל הדברים שהתורה, המאור, מחזירו למוטב מראה לי, ושם אני מקבלת את ההשראה ועד גמר תיקון עולה יורד.
עכשו הם נדרשים להרים את עצמם, לרומם את עצמם זאת אומרת להרים את הרצונות שלהם. להרים את הרצונות שלהם, את הרצונות לקבל שיהיו בהשוואה לעליון. ועכשו יש להם את האמצעים כי ניתנו להם דרך כל פרשות שובבים כל האמצעים עד משפטים שהראו להם את משפטי הנשמות. עכשו התור שלנו לעבוד. התור של ההתעוררות מלמטה.
הפרשה נפתחת:
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: {ג} וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת
אז כמה פעמים המילה תרומה מופיעה כאן בשלושת הפסוקים? 3 פעמים.
בוא נראה את המשמעות של כל פעם שהיא מופיעה כי אין שום אות מיותרת בתורה, כי אות זה כלי, זה כלי לקבלת האור. אז אין אותיות מיותרות.
קודם כל אנחנו רואים שמשה הוא המתווך בין הוויה לעם ישראל. זה יהיה ככה. עם ישראל לא יכולים לשמוע ישירות את הוויה, זה אור גדול מדי בשבילם אז הם שלחו את הנציג שלהם. הנציג שלהם הוא בתוכו מכיל 60 ריבוא. 60 ריבוא זה 600,000. זה מספר סמלי . 6 זה מספר סמלי, 6 מאות, 6 אלפים.
ריבוא זה מספר של אריך אנפין. אריך אנפין הוא זה שנאמר להם בים סוף, מה אתה צועק אלי? עכשו זה זמן אחר. עכשו זה זמן להתחבר לצורת ההנהגה היותר גבוהה מאשר ההנהגה של שכר ועונש, זה הנהגת הרחמים, היא ההנהגה בעצם של אריך אנפין, ואת המדרגה הזאת סופרים בריבוא. ריבוא זה 10,000. היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. יש אלפים ויש עשרת אלפים.
משה בעצם כלל בתוכו, גודל הנשמה שלו והרוחב שלה, כלל את כל הנשמות של בני ישראל, בעצם העובדה שהם התעלו במתן תורה, הם גם העלו אותו. וזה תמיד ככה שכל הפירמידה עולה. שיש בקשה מלמטה, אז מעלים תפילה, נגיד שאנחנו הנבראים מעלים תפילה. התפילה הזו מגיעה לזעיר אנפין, הקדוש ברוך הוא בייצוג שלו כזעיר אנפין. זעיר אנפין חייב להעלות תפילה למה שנקרא חכמה ובינה, אבא ואמא מעליו, והם חייבים להעלות תפילה לכתר ומשם לאינסוף. למה? מפני שכל אור מגיע מהאינסוף.
זאת אומרת שאם יש בקשה מהתחתונים, בסופו של דבר היא חייבת להגיע לאינסוף. וזה בעצם מראה את ההשפעה שלנו על האינסוף. זאת אומרת שאנחנו בונים כלי נכון, תפילה, או משכן, אנחנו בעצם מעלים אותו, מרימים תרום ה', עד האינסוף. ואז אם הכלי מתאים אז האינסוף משחרר עוד אורות. כי הרי הכל נגנז. הכל נגנז כשהיה צמצום, ואנחנו בעצם רוצים לבנות עוד ועוד כלים כדי שעוד ועוד אורות מקיפים ייכנסו לתוך הכלי וזה תלוי בנו. זה ממש תלוי בנו. אנחנו העוררים. ובשביל זה הנשמות נבראו, כדי שהן תבקשנה בתודעה את התיקון.
אז אנחנו רואים שמשה כאן, כנציג העם, הוא בעצם מתווך ומשה הוא גם כן בדרגה של קו אמצעי, של דעת. וקו אמצעי יש לנו את דעת, תפארת ויסוד. אז בדעת נמצא משה, מי נמצא בתפארת? יעקב. ומי נמצא ביסוד? יוסף.
כל אלה, כולם הם קו אמצעי. קו אמצעי זה הקו של עולם אדם קדמון. זה קו היושר.
למדנו היום באחת הקבוצות שמלכות רצתה לקשט את עצמה. אמרנו שמילה קישוט בארמית זה קשוט, אמת. זה קו האמת. הקו האמצעי.
אז משה הגיע לרמה של הזיווג הכי הכי גבוה של בינה וחכמה וזה נקרא ספירת דעת. והוא המתווך. עם ישראל שמע שתי דיברות ישירות מהגבורה ולא יכל יותר. ומאז משה הוא מתווך. אבל משה הוא כלל ישראל, זאת אומרת הוא לא קיים, הוא הנביא שקם בדור שהתאים לו ועבור הדור שהתאים לו ובכל דור ודור יש מישהו כמשה.
אומר הוויה למשה, "כל איש אשר ידבנו ליבו". איזה תנאי זה? מה הוא אומר בעצם? "ויקחו לתרומה", מופיע תרומה בפעם הראשונה, "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". מה הוא אומר?
משתתפת: מרצונו. כל איש צריך להביא מרצונו כראות ליבו.
אורנה: מה זה המילה ידבנו? ממה זה?
משתתפת: לנדב
אורנה: נכון. מההתנדבות שלהם. התנגדות זאת אומרת הצורך. אני מבקשת את זה. אני מבקשת כמה שאני צריכה, כמה שאני חושבת שהקשר שלי עם הבורא חשוב לי, אז אני מתנדבת. אני נותנת נדבה אבל בעצם היא מצביעה על גודל הצורך שלי.
גם המילה "איש", פירושה כל תודעה, כל הכרה. כל הכרה שמרגישה צורך שתתן את התרום ה' שלה. את הרוממות שלה. את התפילה שלה לבקש את העלאת המלכות בחזרה מהעפר. המלכות במצרים היתה בעפר.
משתתפת: את בעצם אומרת שהנדיבות באה מצורך.
אורנה: נכון. נדיבות באה מצורך.
מבקשה. נכון. ובעצם כשאנחנו מנסים לרומם את המלכות זה כמו המילה תשובה. זה גם כן תשוב ה', תרומה זה תרום ה'. בעצם חוזרים לסיפור גן העדן שהאכילה מפרי עץ הדעת הפרידה, עשתה פרוד. הנשמה ירדה לעולמות פרודה. לעולמות בריאה, בריאה יצירה ועשיה, היא כבר לא היתה אצלו.
האדם הראשון נולד אצלו.
אז יש כאן תיקון גם של עץ הדעת.
משתתפת: הערה. זה מדהים לחשוב שמה שהיה אמור לחבר, הפריד. הנחש הבטיח להם חיבור.
אורנה: הנחש הבטיח להם חיבור והם היו יכולים לקבל את החיבור הזה אם היה להם קצת סבלנות.
משתתפת: מתקשר לביוגרפיה
אורנה: הם אכלו מעץ הדעת לפני שהם אכלו מעץ החיים ועשו פרוד ואנחנו תוצאות הפרוד הזה. ולכן אנחנו שנקראים דור אחרון, סומא עלינו, או חובה עלינו, או נדרש עלינו לעשות את התיקון הזה יותר מאשר תמיד מפני ש… אומר בעל הסולם שבדור אחרון כל אחד יכול לעשות את התיקון הזה, מה שפעם היו יכולים לעשות רק אנשים מיוחדים, כל אחד יכול אבל לא כל אחד לחוד אלא כל אחד ואחד וביחד.
אז למה הבורא צריך מקום, משכן פיזי?
משתתפת: אולי זה לא הבורא זה הנברא צריך.
אורנה: נכון מאוד. הבורא לא צריך משכן פיזי. אבל המשכן הפיזי או המקדש אח"כ, זה בעצם איזשהו דגם בתוך המציאות של המשכן הנפשי רוחני. כל דבר יורד ובסופו של דבר מתגשם במציאות הסטורית ובממשות חומרית פיזית.
נבחן עכשו את החומרים האלו. קודם נתייחס לפסוק ב', "דבר אל בני ישראל ויקחו לתרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". דיברנו על זה באחת הקבוצות, מה כאן משונה לנו?
משתתף: תקחו לי תרומה ואז תקחו את תרומתי.
אורנה: מה משונה בזה? מה היינו מצפים?
משתתף: תנו את תרומתכם אלי, משהו כזה.
אורנה: נכון. היית משנה אולי את ה-י' ל-ו', תקחו. אז מה זה אומר תקחו את תרומתי?
משתתף: אחרי שכמו שציינו פה, אחרי שיש את הבחירה אם להיעלב, לעשות את התרומה, אז הם יצאו נשכרים מעצם זה שהם בחרו, אז התרומה שהנאצל מקבל, אז התרומה שלו, של הבורא.
אורנה: יפה. זאת אומרת, הכל שלו. תקחו משלי ותתנו לי. זה מה שהוא אומר.
אני תרמתי לכם את החיים האלה, נתתי דוגמא באחת הקבוצות, שכשאבא וילד רוצים לקנות לאמא מתנה ליום האם. אז הם לוקחים מהקופה המשותפת של אבא ואמא וקונים לאמא מתנה. זה ככה.
אז תקחו את תרומתי. אז בפעם השנייה שהמילה תרומה מופיעה מתייחסת לזה שהכל שלי. ואני נותן לכם כדי שתוכלו לתת לי. מה זאת אומרת כדי שתוכלו לתת לי? מה הכוונה?
משתתפת: אולי כדי שתוכלו להשתייך אלי.
אורנה: בדיוק, להתקשר אלי. התרומה שלנו זה תפילה. תפילה עולה. יש אחרי זה את הסיפור של הקטורת. הקטורת זה קשורת, זה קשר, אנחנו מעלים קשר מלמטה למעלה כדי ליצור קשר.
אז יש לנו עכשו, תקחו את תרומתי והפסוק השלישי, "וזאת התרומה". והמילה "זאת", אולי אנחנו יודעים כבר, זה אחד משמותיה של מלכות (השכינה). זאת זה אחת משמותיה של מלכות זאת אומרת השכינה היא התרומה שלי. מערכת הנשמות המתוקנת היא מה שאני מבקשת, שם אוכל לשכון. כבר בפסוק הזה יש לנו שלוש פנים למילה תרומה.
עכשו בוא נראה ממה התרומה הזאת. {ג} וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: זה נכון שבמשכן זה זהב וכסף ונחוש גשמיים, חומריים. אבל כשאומרים זהב הכוונה היא לרצון לקבל. זה הב. הרצון לקבל אומר תמיד הב הב. תן לי תן לי. לכן קוראים לרצון לקבל, כלב. זה מעניין שהמילה כלב היא מאפיינת גם את הסיפורים על הארימן. נאמר מפיסטו, בסיפור פאוסט של גתה, זה לא של גתה, הסיפור של גתה זו איזושהי מעשייה, אגדה ישנה, השטן מופיע ככלב שחור. אותו דבר גם לפי דעתי בהארי פוטר. הכלב השחור. זה הרוע. כלב שחור זה סמל לרוע.
אז זהב זה "זה הב". אז תכף נפרט את כל החומרים. זאת אומרת, תקחו את תרומתי, כל איש שההכרה שלו, שהוא מבין שההכרה שלו היא שלי, היא באה ממני, זאת אומרת, זה האור שלי שאתם מחזירים לי אותו כאור חוזר, אם נדבר בשפת העולמות, האור שאתם מחזירים אלי זה האור הישר שנתתי לכם, אתם מחזירים לי אותו כאור חוזר ואז זה תרומה בשבילי כי אני יכול דרך האור הזה לשכון בתוככם. אני יכול להתפשט רק דרך הכלי.
אם לא תעשו לי כלי, אם לא תעשו אור חוזר, אם לא תחזירו לי את תרומתי, אני לא יכול להתפשט אליכם. אז זה ברור שהבורא לא צריך את התרומה שלנו בשביל עצמו אבל הוא צריך את הכלי שלנו, את הכלי המתוקן כדי לתת לנו בחזרה אור, בלי זה הוא לא יכול לתת לנו אור.
לפני שנמשיך, נראה שהמשכן, כל הפרשה הזאת, כשאני אומרת שזו פרשה מאוד איזוטרית, מסמלת את התהליך של כל האנושות, שצריכה לעשות כדי להגיע לגמר תיקון. וזה ביטוי גם של הרצון של הנברא , של האנושות. הרצון של האנושות. היום יותר מתמיד, הגעגוע, הכמיהה, הכיסופים, זה הכסף. כסף זה כיסופים. הכיסופים שיש לנו לעולם הרוח, לקשר עם המקור נשמתנו, עם האני הגבוה שלנו, עם ההשראה שלנו, עם הבית שלנו, עם המקום שאנחנו מרגישים אחדות, ולא מרגישים בדידות.
אז אם אנחנו לא מייחסים לזה חשיבות, אז המשכן או המקדש, נהרס. שני בתי המקדש נהרסו כשבני ישראל היו בתקופה מאוד מאוד קשה של עבודה זרה. אז התבנית הזאת, התבנית שהיא המשכן היא נחרבת. היא נחרבת גם בתוכנו. אם אנחנו לא מייחסים לזה חשיבות.
מה זאת אומרת מייחסים לזה חשיבות? אחת הדרכים לייחס לזה חשיבות, זה להגיד, אם אני מקדישה לריצה או למכון כושר או למשהו רוטיני כל יום זמן והשקעה ואני מראה לזה את החשיבות שיש לזה לחיים שלי, אז אני לא צריכה לצפות שאחרי שעה אני כבר אדע קבלה, או אדע אנתרופוסופיה, זה שנים של יגיעה. אבל בזה שמשקיעה בזה אני מצביעה על החשיבות של זה. ואם אני מצביעה על החשיבות של זה אז אני מכינה משכן. ע"י המאמץ שלי, היגיעה שלי, התרומה שלי, אני מכינה משכן והמשכן הזה הולך ונבנה במשך שנים והולך ונעשה יותר ויותר ראוי. ואם לא, אז אני באה לזה כמו לחוג.
משתתפת: אני חושבת על הכסף, אמרנו שזהב זה זה הב, כסף יכול להיות כ-סף. כמו סף. הכיסוף וגם שכסף ארצי יש שם סף, שאתה יכול לבחור בכיסופים הגבוהים או להפנות את זה למשהו הפוך מגבוה.
אורנה: אני חושבת שיש משהו נקי בכסף. כשאתה משלם בכסף על מאמצעים והשקעה שמישהו נותן לך, משקיע בך, כי אז אתה לא חייב לו. אז יש בכסף עצמו משהו נקי. יש לאריה בן דוד הרצאה שלמה על כסף מנק' מבט אנתרופוסופית.
אז אני אומרת שיש בכסף משהו נקי שהוא תמורה הולמת למאמץ שהושקע ואז זה לא נהמא ככיסופא, זה לא לחם ביזיון. אם כל הזמן מישהו נותן לך ונותן לך ונותן לך ואתה לא משלם באיזשהי תמורה, וכסף זה משהו נקי, אז אתה תמיד בעל חוב.
משתתף: יש תקחו ברבים ולא תקח מאיתם, אומר למשה בעצם, אז יש משמעות ל"תקחו" ברבים? מאשר תקחו מאיתם?
אורנה: זה יפה מה שאתה אומר. "ויקחו לי תרומה", זאת אומרת, הם עכשו, הם עם כל התודעות שמכירות בזה שהתרומה היא תרומתי. לזה התכוונת?
משתתף: בפס' ג', כתוב "תקחו מאיתנו" מי הם יקחו?
אורנה: מי יקח? שאלה טובה. מה אתה חושב?
צריך להבין שהמילה "ואיתם" זה לא מה שאנחנו חושבים. זה כמו שהמילה, וזאת, זה לא מילת קישור או מילת הצבעה על התרומה. וזאת התרומה. זה לא מצביע על תרומה ספציפית אלא זה שם של מלכות. אז השאלה בקבלית, מה זה , מאיתם?
המילה "את", היא גם כן מילה נוספת למלכות. אני כאן מנסה. אני לא יודעת את זה, השאלה ששאלת אותי, אני לא יודעת אותה אבל מה שברור לי שזה לא קריאת הפשט. כלומר, אני חושבת שהתשובה לשאלה שלך נעוצה בהבנה של המילה מאיתם.
משתתפת: אולי זה באמת קשור למכלול הנשמות. אם אמרנו שמשה הוא מכלול הנשמות והתרומה היא…
אורנה: הוא שואל למה "תקחו מאיתם" ולא תקח מאיתם. כמו תקחו מעצמכם. הוא לא יפנה למשה במילה תקחו.
משתתפת: לא התכוונתי שהוא יפנה למשה, אלא, שכאילו מדובר פה על מכלול הנשמות ולא רק על משה.
אורנה: זה ברור אבל זו לא הבעיה שהוא מעלה כאן, הבעיה היא "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם".
פשוט צריך ללמוד את השפה הזאת. פשוט לאט לאט נלמד את השפה הזו וזה כבר יהיה לנו יותר קל.
אז בוא נזכור שזהב זה תמיד, בכל מקום בקבלה, זה קשור לרצון לקבל שאומר זה הב. תמיד. הרצון לקבל, שימו לב, מכניסים גם אותו למשכן.
משתתף: חשוב מאוד
אורנה: חשוב מאוד. לא רק אותו יכניסו, יכניסו גם אחרי זה את כל היריעות ואפילו יש שם משהו שהוא סרח, גם בחינות שהם ממש, ממש אחרונות, זאת אומרת, שהכל שייך לבורא. ועם הכל עושים תיקונים. זה לא שאת הרצון לקבל משאירים בחוץ ולא אומרים לו לך כי אתה מגעיל. זה לא ככה.
משתתפת: אני חושבת שזה פעם ראשונה שאני פוגשת את המילה מסך בפרשה הזו. המילה הזו מופיעה פה כמה פעמים.
אורנה: נכון מאוד. אני רק רוצה להגיד שהרצון לקבל זה כמו שנגיד מישהו ירצה להצטרף לקבוצה שלנו ואנחנו נגיד, קישטה, אתה לא מפותח מספיק, זה כאן רק למפותחים. זה ממש לא לענין הדברים האלה. "כל מי שידבנו ליבו", לא רק גם הרצון לקבל, הרצון לקבל הוא הוא המלכות.
משתתפת: הוא המהות, הוא החומר שהמלכות עשויה ממנו.
אורנה: אז מכניסים אותו! זה זהב! אז כל פעם תזכרו שזה קשור לשמאל, לרצון לקבל. זה בכל מקום.
משתתפת: זה בעצם החומר גלם.
אורנה: הוא החומר גלם, ממש כך. הוא החומר גלם שמקבל צורה ע"י הבורא. או ע"י חלק אחר שהוא גם כן הבורא אבל הצורה לא מוטמרת.
משתתפת: מה זה נחושת?
אורנה: נחושת זה קו האמצע.
משתתפת: אולי זה נחישות?
אורנה: זה יכול להיות נחישות זה יכול להיות גם ניחוש. זה גם יכול להיות זה שאני מכפיף את הנחש.
משתתף: יש פה נחש.
אורנה: הרי לנחש אפשר גם להשתמש בו לטובה. למשל הוא הסמל של הרופאים.
משתתף: מהארס שלו אפשר לעשות תרופות.
אורנה: בדיוק כך. אז כל מה שאמרנו כאן על נחושת זה קו האמצע שיכול להכפיף את הנחש לימין, הנחש זה שמאל, וגם מהמילה, לנחש את הכוונות כי ההליכה בקו האמצע זה יצירה חדשה. זה הסינתיזה. אז אני צריכה לנחש מה צריך ממני. איך לאחד את השמאל והימין.
הדעת, שמשה היה שייך אליה, לספירה הזו, היא בעצם ספירה לא שניתנה מלמעלה, זה ספירה שבעצם התחתונים ע"י שהם עושים זיווג, ע"י התפילה שלהם, הם מאלצים את בינה וחכמה להזדווג, וללדת אורות חדשים. זה ספירת דעת.
משתתפת: אז אולי זה קשור גם למילה חוש?
אורנה: יכול להיות מאוד.
המשכן עצמו, אתם תראו יותר מאוחר, שהוא עשוי מקרשים. מצופים זהב. הקרשים האלה זה בני אדם, מצופים רצון לקבל. גם אפילו ארון הברית מצופה זהב. לא אכנס לזה כי זה סתרי סתרים שעדיין לא חדרתי אליהם, אז אגיד דברים שהם יותר ברורים ואולי ב"ה משנה לשנה זה יהיה יותר עמוק, אבל אם אני אומרת קרש, איך אני יכולה לשחק עם האותיות?
משתתפת: שקר
אורנה: נכון. שקר. אני בונה על פני השקר של האישיות הנפרדת של כל קרש לחוד. זה השקר. אני בונה קשר. קשר אחר. והקשר הזה הוא מגדיר את התחום של המשכן שבתוכו מתחילים להבנות תהליכים.
התהליכים האלה מובילים אותנו לשמיעה אל הקודש. המשכן בנוי כך שהוא הולך כלפי פנים מחול לקודש, ומקודש לקודש הקודשים. זאת אומרת לאט לאט אנחנו נכנסים לפנימיות ולא כל אחד יכול להכנס לקודש הקודשים. רק הכהן הגדול ורק יום אחד בשנה.
מכיון שאנחנו כולנו, כהנים, כל ישראל כהנים, במובן הזה שכמו שהכהן הגדול הוא נציג של הוויה כלפי ישראל, ישראל הם הנציג של הוויה כלפי כל אומות העולם. אני לא מדברת עכשו על עם ישראל בפיזי, אני מדברת על המערכת הזאת שנקראת ישראל.
אז קודש הקודשים זה רק לכהנים הגדולים וכמובן למשה שיכל להכנס לשם כל יום, כל ימות השנה, בלי הכנות. הכהן הגדול היה צריך לשים 8 שכבות של בגדים וכו' יכל להכנס רק ביום כיפורים וגם כן נכנס קשור במותניו לחבל. זה קודש הקודשים. כך בנוי המשכן.
{ד} וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: {ה} וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: {ו} שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: {ז} אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:
אורנה: יודע מה זה החושן?
משתתף: מתאר לעצמי, את אבני החושן
אורנה: בדיוק זה החושן של הכהן הגדול.
{ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: {ט} כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:
תבנית כל כליו, זה כל הכלים שבתוכו, כל הכלים זה כל העולמות שבתוכם נכנסים האורות. אמרנו אור וכלי. אני מראה לכם את התבנית של בריאת העולם. המשכן הזה מייצג את בריאת העולם, את השתלשלות כל העולמות.
משתתף: בפס' ט', "ככל אשר אני מראה אותך" לך או מראה אותך, מי אתה. ממי אתה.
אורנה: מי אתה. המשכן הוא בדמותך כי אפשר אחרי זה {ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: מה היה יותר הגיוני?
משתתפת: בתוכו.
אורנה: בתוכו. עברית מודרנית. אז מה זה אומר לנו, שכנתי בתוכם?
משתתפת: המשכן הפנימי של כל אחד.
משתתפת: המשכן הוא האדם עצמו.
אורנה: המשכן הוא האדם עצמו. המקדש הוא האדם עצמו.
משתתפת: אולי בתוכם מתקשר ל- ואיתם ממקודם. כי שניהם בגוף שני רבים?
אורנה: אולי. אני לא יודעת אם כן או לא, אבל זה לא סותר.
משתתפת: בתוכם זה לאלה שעשו. ועשו מקדש, שכנתי בתוכם לאלה שעשו.
אורנה: אלה שעשו לי מקדש. אלה שעשו לי מקום. בתוכם.
משתתף: אלה ש"ידבנו ליבם".
אורנה: בדיוק, כל איש אשר ידבנו ליבו. מי שלא ידבנו ליבו אז הוא לא עושה מקדש.
משתתף: לפי הפשט, לקרוא את הפרשה הזאת
אורנה: שעמום המחץ
משתתף: אני אומר לעצמי, ברור לי, ברור לי ענין הפשט. בני ישראל אומרים להם לעשות דבר כזה, דבר ראשון שעולה להם, חברה, אני שבוע הליכה פה ממצרים לישראל, מה אתה, איך אני סוחב את זה, מה זה האופרציה הזאת?
אורנה: נכון מאוד. מאיפה היה להם כלים? מאיפה היה להם זהב וכסף?
משתתף: ממצרים אמרנו שהם לקחו את הכלים. איזה קונסטרוקציה. קראתי ואני מרגיש את כל הפריטים שאני לא מבין אותם בעצם, זה הזכיר לי את הפרוט, כך וכמה האמה של תיבת נוח, מה כל כך חשוב המידות של תיבת נוח, גם את זה אני לא מבין.
אורנה: נכון, כי גם תיבת נוח היא בנויה במידות מדויקות של הספירות. הוראות מאוד מדויקות.
תכלת וארגמן – תכלת זה מצב המלכות. אומרים על המלכות שהיא במצב תכלת ודווקא תכלת נחשב לשחור. זה משהו שחור, זה נורא מוזר, וארגמן זה הימין והשמאל ביחד, ומה זה תולעת שני לדעתכם?
משתתפת: שני זה גם אדום, לא?
אורנה: נכון, שני זה גם אדום. מה זה תולעת, מה זה תולעת שני?
משתתף: משי
אורנה: נכון מאוד, תולעת שני טווה חוטי משי. אז יש כאן את התולעת עצמה שהיא סמל למה?
משתתף: תולעת, גולם, טרנספורמציה.
אורנה: יכול להיות. לא חשבתי על זה. אבל תקח את התולעת, סתם תולעת שאתה רואה בתפוח.
משתתפת: זה סמל למה שנקרא רימא ותולע.
אורנה: נכון,משהו שפל, נחות, יותר ממנה, זה רק הזבובים.
משתתפת: רקבון
משתתפת: מישהו אמר, ואני תולעת ולא איש.
אורנה: נכון, דוד המלך אמר את זה, ואני תולעת ולא איש.
תולעת, תולעת אבל הוא היה מלך. הוא היה דוד המלך. וגם כאן תולעת תולעת אבל טווה חוטי משי. ההפכים האלה, הכל במשכן, הכל שלי, אל תחשבו שתולעת לא שלי. הכל שלי והכל זה חומרי עבודה. כל זה זה חומרי עבודה!
זה מאוד נוגע בנושא שאנחנו מדברים איתו על היחס אל הרוע. לא כאל משהו שצריך להדחיק ולהשמיד אלא לקחת את האנרגיה שלו ולטוות חוטי משי. זה אותו יחס יש כאן. אין שום חומר מבוזבז. אין שום איבר מיותר. פעם חשבו שאפנדיציט זה מיותר, והטחול מיותר, כי אין להם תפקיד שאנחנו יודעים מהו. אבל אין שום דבר מיותר בגוף.
משתתפת: אמרת, רק עכשו מהשיח שלך עם עמית, שהשתמשו במקדש בכלים שהביאו ממצרים. זה הזכיר טומאה לדבר הגבוה ביותר.
אורנה: נכון הרצון לקבל הכי גדול בעולמות הכניסו אותו למשכן. זה מה שאנחנו עושים. שאנחנו עושים ייעוץ ביוגרפי, הכרת הרע, אז אנחנו לומדים לאט לאט עם כל הכאב, לשמוח שעוד רצון לקבל אחד שהסתתר פתאום מתגלה. עוד אגואיזם, עוד שקר מתגלה לנו. מהשקרים הלאה אנחנו נעשה קשרים.
משתתפת: זה גם הדרך לאמת שדיברנו עם הקישוט.
אורנה: זה גם הדרך לאמת, אם אין לך הכרת הרע אז אתה יכול לבנות מגדלים באויר, מגדלים פורחים באויר על כמה אתה טוב.
זהו, כל החומרים האלה, הם חומרים שאנחנו עובדים איתם וזה מה שמבקש הבורא. תביאו לי את הכל, נעבוד עם זה, אני אעזור לכם.
6 עיזים, עיזים מאיזה מילה?
משתתפת: עז
אורנה: עז, עזות. זה הכוח והעוצמה של הרצון לקבל. זה עזות. יש גם שעיר לעזאזל. כל זה זה קשור לרצון לקבל. ועורות אילים ואדמים, שימו לב אנחנו כבר בחי, זה בשמאל, כל מה שאדום שייך לשמאל. צבע אדום שייך לשמאל צבע לבן שייך לימין. וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:, עצי שיטים זה שטויות. תביאו גם את השטויות, השטויות זה קדושה ואת השטויות דטומאה.
משתתפת: הוא מזכיר המון פעמים את עצי שיטים בפרשה הזו.
אורנה: נכון. מעניין.
משתתפת: יש לנו הרבה שטויות בראש.
משתתפת: אני הבנתי את זה אחרת, המילה שיטים, בארמית שיטין זה מילים וגם קוראים לזה עץ המילה. זאת אומרת לכו תביאו מילים. מהמילים בונים את בית המקדש.
משתתפת: שורות. שיטים זה שורות. או בין המילים, אני לא יודעת.
אורנה: אה, "לקרוא בין השיטים", כלומר לקרוא בין המילים.
משתתפת: גם קוראים לזה עץ המילה, שבונים מזה סירות קוראים לזה עץ מילה לעץ השיטה.
אורנה: לא ידעתי. תודה.
משתתפת: אולי יש לזה עוד פירוש, אני יודעת שבמזמור על בר יוחאי, אומרים עליו, שעצי שיטים עומדים.
אורנה: נכון. זה מהפרשה הזו.
משתתפת: אני לא יודעת אם השטויות של בר יוחאי, אולי יש פה עוד פירוש לעצי שיטים עומדים
אורנה: לא, יש שטויות רעות ויש שטויות טובות. זה נקרא בדיחותא. להכניס קצת רוח שטות, אולי אם נסתכל על הפסל של שטיינר אז אולי ישות ההומור.
משתתפת: זה גם מתאים לחודש אדר.
אורנה: בדיוק, מתאים לחודש אדר, ממש ככה.
שמן למאור, מה זה שמן? מה מסמל שמן? למה היו מושכים את הנביאים בשמן או את המלכים?
משתתפת: חכמה.
אורנה: נכון. זה מסמל אורות חכמה. ולמאור, המאור זה אור חוזר, זה התורה. התורה היא אור חוזר. היא לא אור, היא כלי לשתף את האור האלוהי כדי לאחוז באור האלוהי. אז אם אתה מביא אורות חכמה למאור, אתה יכול דרך האור חוזר לקבל חכמה. אתה לא מקבל חכמה ישירות.
אז זה אורות חכמה למאור, כדי שהמאור המחזיר למוטב יפעל בי. מה זה המאור המחזיר למוטב? זה התורה. זאת אומרת אם אני אבין את התורה, על דרך הקבלה בדור שלנו, את חכמה הנסתר האדירה הזאת. אני אדע את המתכון שהבורא נתן לי איך לחיות את החיים באופן הראוי ואיך להתקשר איתו. זה המאור.
שמן למאור. זאת אומרת, אורות חכמה לתוך אורות האור חוזר, לתוך האותיות של התורה, גם זה תכניס, ואחרון כאן בפסוקים האלה, זה בשמים. {ו} שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
כל מה שאני יכולה איתו להכין את הקטורת, והקטורת אמרנו זה התפילות והבקשות זה נקרא גם מן, מים נוקבים, זה כל מה שאני מעלה למעלה מתוך כל הסממנים שאני מכינה בתוכי. זה צורת התפילה. את כל זה אני מכניסה למשכן הפנימי שזה המקדש שאנחנו מהווים, שכל אחד ואחת מאיתנו מהווים. אז כל החומרים האלה ואחרי זה יש כמובן, איך בנוי המקדש באופן מפורט עם שלושת המדורים שלו עד קודש הקודשים, עד הפנימיות שבפנימיות. כל היריעות, זה החיצוניות ואני משאירה אותם בחוץ אבל הם בעצם העץ, כמו עץ הדעת טוב ורע, זה נקרא קליפת נגה. קליפת נגה זה הקליפה שיכולה לברר את הקליפות המאוד עבות ולהפוך את הרע לטוב או לחילופין, להצטרף אליהם.
זאת אומרת, זה נקודת ההכרעה. קליפת נגה, זה הקליפה המבררת בין הטוב לרע. הכל צריך להיות מובדל, זה לא יכול להיות בתוך קודש הקודשים. צריך להיות הכי בחוץ.
אז כל המשכן הזה זה תרשים של העולמות והספירות והנשמות.
משתתפת: יש גם את המנורה.
אורנה: ויש גם את המנורה. מה את אומרת על המנורה?
משתתפת: יש שם 7 קנים, אותם סמלים בעצם.
אורנה: יפה, אז מה זה 7 קנים?
משתתפת: ספירות
אורנה: נכון זה 7 הספירות התחתונות שהם בעצם הכלים לאורות גר. לאורות של הכתר חכמה ובינה ומנורה זה גם מהמילה מה נורא. מה נורא המקום הזה.
מי אמר – מה נורא המקום הזה?
משתתף: יעקב
אורנה: מתי הוא אמר?
משתתף: כשהוא חלם
אורנה: נכון. הוא אמר "מה נורא המקום הזה כי אם בית האלוהים ואני לא ידעתי"
זה רק להגיד את הפסוק הזה וכבר עובר רעד. נכון? אני לא ידעתי מול מי אני עומד. לא ידעתי, עד אז הוא ממש לא הבין. הוא לא הבין את זה. זה מה נורא המקום הזה. זה מנורה וזה גם אל נורא עלילות. אותו אל שהעליל על אדם וחוה בא אלי בעלילה. זה הכשיל אותם כשל מובנה.
משתתפת: יש את הכרובים, שני הכרובים, ויש את שני הכרובים שגם נמצאים שומרים על גן העדן. זה עוד יותר מחזק שמה שלמעלה יהיה למטה.
אורנה: נכון מאוד. את צודקת.
נחזור למנורה, אותה ההכרה שמבקש ממני להכיר במציאות של החיים שלי כמקום של בית האלוהים. וזהו בית האלוהים. אם כל אחד מאיתנו יחשוב על עצמו כעל בית האלוהים, כמקום משכן לאלוהים, ואנחנו לא ידענו. ואני לא ידעתי. לא ידעתי מי אני בכלל. אני בית משכן לאלוהים.
משתתפת: אני בעצם קדוש
אורנה: אני בעצם יכול להכיל בתוכי קדושה. ואני לא יודע את זה.
תודה על החסד הזה שיכולים לדבר בצורה כזאת שמעלה ומרוממת אותנו. ככה אנחנו מרימים את עצמנו, "ואני תפילה" אמר דוד. אני תפילה. גם כשאנחנו לא יכולים להתפלל בפה, כי אנחנו במצוקה או כבר אין לנו מילים, אז אני תפילה. את התפילה אנחנו מעלים והוא שומע.
משתתפת: רציתי להוסיף שבתוך הפרשה, כל פעם שהוא נותן הוראות, הוא אומר כפי שהראיתי לך בהר, זאת אומרת שכמו בעליונים כך אני רוצה. ככה אנחנו בונים את עצמנו ככלי
אורנה: הר זה גם הרהור. הרהור זה לפני המחשבה הראשונה. זה ההרהור.
משתתפת: אז זה לפני הבריאה?
אורנה: מחשבת הבריאה התחילה ברצון ובהרהור. שמשה עולה להר זה לא באמת עולה להר, זה עליה בעולמות. גם אם הוא עלה להר פיזית, הכוונה לעליה בעולמות. בעולמות התודעה.
משתתפת: רציתי להגיד לגבי הנדיבות שדיברנו בהתחלה, שפתאום הבנתי שבעצם הנדיבות זה כביכול כלפי האחור אבל בעצם זה בעיקר כלפי עצמך, כי בעצם כשאתה נותן לאחר אז אתה גם משתייך, ואתה בעצם שייך.
אורנה: וגם הבטיח לנו הבורא שאנחנו לא נוכל ליהנות יותר מרצון לקבל בעל מנת לקבל, כל העונג שלנו יהיה בהשפעה.
משתתפת: בנדיבות בעצם
אורנה: בנדיבות. זה יהיה הקשר שלנו אם האחר. כולנו נרגיש לכולנו כמו שאנחנו מרגישים לילדים שלנו, כשאנחנו נותנים להם אז אנחנו נהנים. בגמר תיקון כולנו נרגיש ככה. כל אחד ואחד. זה יהיה העונג שלנו, זה לא שנעשה את זה כאילו טובה. זה יהיה האור שלנו שממנו נחיה.
תודה לכם. נזכור שאנחנו בבתים. אנחנו משכן. ואנחנו תפילה.
שבת שלום!