רפאל – ומיסטריות אמנות הריפוי – דרך סיפורם של איוב ושל פאוסט
קטעים מתוך הפרק הראשון בספרה של ד"ר מיכאלה גלוקלר
תרגום: אורנה בן דור
| רפאל:
" השמש סואן כדרכו מני עד מתחרה עם אחיו על בכורת השירה ואת מחזור מסעו המיועד ברעם ישלים כצאתו בגבורה. עוז ישאבו מלאכים משתאים, אף כי לא באו בסוד התכלית, מה נפלאו פעלי מרומים, נאים כביום מעשה בראשית". [מתוך תחילת ה"פרולוג בשמיים" פאוסט-גתה. בתרגום ניצה בן ארי] |
:Raphael
The sun intones, in ancient tourney With brother spheres, a rival air And his predestinated journey He closes with a thunderous blare His sight, as none can comprehend it Gives strength to angels; the array Of works, unfathomably splendid .Is glorious as on the first day Beginning of Prologue in Heaven in Goethe's Faust[1]
|
רפאל הוא מלאך אמנות-הריפוי. בעברית, האותיות 'רפא' הן השורש של המילה – רופא.
'אל' הנו קיצור של שם האלוהות המוזכרת בסיפור הבריאה בשם – אלוהים. אנו פוגשים את המלאך הזה כרופא המלווה באגדה התנכ"ית של טוביאס. כמו כן, אנו פוגשים אותו ברוח, בספר איוב, המשמש עדות לסיבות מקרה המחלה המפורסם ביותר בעולם, מהלך המחלה, ולבסוף – ההצלחה של ריפויו של איוב. שמו של רפאל לא מוזכר בספר איוב, אך אנו מוצאים בו את השפעות 'הרוח הרפאלית'. רפאל הוא הרוח הרואה את הסיבות למחלה ואת תוצאותיה – כשהן מושרשות בהתפתחותה הרוחנית של הישות האנושית – ומתוך מקור זה, מלמדת את מיסטריות אמנויות הריפוי. ברוח זו, כותב גתה את פאוסט – דרמת האנושות עבור תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית (תקופתנו), אשר – ע"פ מחקרו הרוחני-מדעי של ר. שטיינר – החלה בשנת 1413, ותמשיך עד שנת 3573. עניינה של תקופה זו הנו האינדיבידואציה של הישות האנושית, השחרור ההדרגתי מקשרים קבוצתיים מוכרים, כגון – עַם, דת, ערכים חברתיים, משפחה ומקצוע…
הכיוון החדש הזה נראה כבר בספר איוב, כמעין הכנה של האנושות לעתיד.
סיפורו של איוב – פרוטוטיפ של משבר חיים
כשאנו קוראים את ספר איוב, אנו עדים לעובדה שאלוהים מעניש אדם נאמן וצדיק – בניגוד לכל מנהג קודם. אנו רואים אדם 'טוב', העומד למבחן. כל מה שברשותו נלקח ממנו – מצב הדומה למשבר חיים רציני – המוכר מאוד לכולנו בעולם של ההווה. מה שמגיע מהעבר לא תומך בנו יותר, ותחזיות חדשות אינן נראות עדיין באופק. שאלות מקיפות מתחילות להישאל, מתחילות מחאות, ומתחיל גם ייאוש. איוב לא יכול להבין זאת; גם חבריו לא מבינים. הם מאמינים שככל הנראה הוא סובל כתוצאה מחטא שביצע בסתר. גם איוב מטיל ספק – בעצמו ובצדק העולמי, עליו נשען האל. הוא מהרהר מחדש ביחסיו עם האל. המסורת למדה אותו ש'אלוהים לא מעניש את הצודק'. הוא לא מודע לשום עוול, חריגה, או הפרת מוסר אותם הוא ביצע לכאורה; אין ביכולתו להבין עוד את עצמו ואת העולם. רק כאשר מתאפשר לו – כשהוא מעוּרר ע"י שיחות רבות עם האנשים מסביבו – להתייחס לזהות האל, לחלוטין מחוץ לעצמו, ולהבין עד כמה האל נעלה בשלמותו העצומה ביחס לישות-אנושית כלשהי – רק כאשר הוא רואה את אלוהים בפעולותיו, הוא מבין שהוא חלק מהשלמות הגדולה, רק אז הוא שואל:
"האנוש מאלוה יצדק אם מעשהו יטהר-גבר"
רק כאשר הוא רואה את עצמו בפני ארשת הפנים של האל, במראה של הטוב והמושלם, הוא יכול להרגיש:
"הנה אשרי אנוש יוכחנו אלוה ומוסר שד אל-תמאס: כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידו תרפינה".
משום שרק בפני השלמות, חווה איוב את 'ההתהוות' שלו, את טבעו המתפתח, והוא חווה עמוקות את חוסר-השלמות המתמשך שלו, ויכול לומר לאלוהים:
"אדברה ולא איראנו כי לא-כן אנוכי עמדי"
הוא מבין שהוא נמצא בתהליך התפתחות, וצריך הנחיות. הוא מרגיש שהעמידה בפני הרוע, הטעות והאשמה, הם חלק בלתי נפרד מהדרך לשלמות, חלק של היות אנושי, חלק הקשור אליו.
למרות ששלמות זו טמונה כזרע בכל עצמיות של ישות-אנושית, כניצוץ אלוהי, אנו מאשימים כל הזמן האחד את השני. אנו רק נראים כאילו שאנו נמנעים מלהעמיס אשמה רבה משל עצמנו. האם אין אנו לומדים מהשגיאות של האחרים, כפי שאנו לומדים משגיאותינו אנו? האם אין הם לוקחים על עצמם אשמה גם למעננו, כדי שאנו לא נצטרך לעשות זאת? …
…כשאיוב חש זאת, היה ביכולתו לקבל את גורלו, ולבקש עזרה להמשך דרכו, בעודו מודה בחוסר-השלמות שלו – "אשמתו" מבוססת על העובדה שהוא חשב שאין בו אשמה…
"ויען איוב את-יהוה ויאמר: ידעת כי כל תוכל ולא-יבצר ממך מזימה: מי זה מעלים עצה בלי דעת לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע: שמע נא ואנכי אדבר אשאלך והודיעני: לשמע-אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך: על-כן אמאס ונחמתי על-עפר ואפר".
לאחר הצעד המכריע הזה בידיעה-עצמית, הנולדת מתוך הכאב העמוק ביותר, יכול גורלו להשתנות שוב לטובה. הוא מחלים, עושרו חוזר אליו, והוא מגיע לשיבה טובה.
חתימת-היד הרפאלית בפאוסט של גתה
גתה פותח את פאוסט, בפרולוג בשמים, המתחיל ממילותיו של רפאל . רפאל עֵד לעסקה שמבצע האל עם השטן, כשהוא נותן לו – כמו במקרה של איוב – רשות לֵענות אדם צדיק, הגון, ושאפתן כפאוסט, ולהשתמש בכל כוחו, כל עוד פאוסט נמצא על פני האדמה. גם כאן, שאלת האשמה, כפי שאנו מבינים אותה בדרך כלל, שבעקבותיה בא העונש, אינה העניין. לא מדובר על כך. בדיוק כבמקרה של איוב – מדובר על הדבר שהנו ההפך הגמור; על אינדיבידואל מפותח מאוד, המוצא חן בעיני האל. כאן אנו פוגשים ישות אנושית המוכנה לצעד ההתפתחות הבא. האל מעוניין במה שאותו אדם יוכל להרוויח כתוצאה ממאבקו האישי עם הרוע – לא מדובר על עונש או על שפיטה. לחילופין, כאן אומר 'האל' את המילים המעוררות השראה: "אדם, כל עוד ישאף, יכול לשגות" – (ניצה בן ארי) רפאל לא מציג את עצמו כשומר המוסר. לחילופין, הוא האחד הקשור להרמוניה בקוסמוס – "לספרות האחיות". הוא מכיר את מה שמחבר ומרפא מבפנים. הוא מכיר את הכוח המחזק הנובע מהתבוננות על הטוב, האמת והיפה – והמושלם. הוא יודע שהמלכותי והמטיב חזקים מחימתו של ההרס, המטרידה שוב ושוב את האנושות על פני האדמה, וגורמת לתהייה על משמעות הבריאה ולפקפוק במשמעות זו. "התפארת" המקורית, הידע על הריפוי, ה"עוצמה" שבחזקתה.
לאחר הדו-שיח בין האל לשטן בשמים, חווה פאוסט דבר מה הדומה לאיוב, במחשבתו, הדבר נראה במישור-הנפשי, לא בסבל גופני או חיצוני. גם עבורו, הופכים כל הדברים אותם הוא העריך לפני כן, לריקנים ולאפסיים, והוא מגיע לנקודה בה הוא אומר: קיום זה הוא עול עבורי/במוות חשקתי, את החיים שנאתי[1]. קודם לכן, הוא גינה והוקיע:
|
"מבין שלעד לא נדע מאומה! והלב נאכל בי בלא נחמה. אמנם השכלתי מכל השרלטנים, דוקטורים, כמרים, לבלרים, כתבנים, ספק לא מיסרני, גם לא מוסר כליות, לא אפחד משטן או משאול תחתיות. על כן גם שמחה לא ידעתי מעודי, גם איני מתיימר להורות לבריות לסור מן הרע וביושר לחיות, (…) בחיים שכאלה גם כלב יבחל!" [פאוסט. חלק ראשון-תמונת פתיחה בתאטרון. תרגום-ניצה בן ארי] |
!And see that we can know – nothing
.It almost sets my heart burning .I’m cleverer than all these teachers :Doctors, Masters, scribes, preachers ,I’m not plagued by doubt or scruple – Scared by neither Hell nor Devil ,Instead all Joy is snatched away What’s worth knowing, I can’t say I can’t say what I should teach .To make men better or convert each (…) !Not even a dog would play this part |
הוא זקוק לזהות חדשה, זהות העבר הפכה לחסרת-ערך, הוא מחפש נואשות אחר דבר חדש, עד הגיעו לקצה, להתאבדות. הזהות שניתנה מידי אלוהים והטבע, וכן זאת אותה רכש דרך לימודים אקדמאים והכרה חיצונית, אינן מחזיקות אותו יותר. כעת, הוא לבדו מאותגר להגיע לדבר מה, לאורך נתיבי הטעות והמאמץ שלו, ולבנות זהות חדשה.
מציאת נתיבו בקרב המסורות הישנות, דרך תרגול ולימוד – אינו עוד מספק. חסר עדיין צעד נחוש והחלטי. הוא מתעורר לבית הספר של הגורל, ולשביל האימגינציה, דרך החיים בהם גם המיסטריה של הרוע, וכוחות ההרס נוטלים חלק.
בספרו 'הפילוסופיה של החירות' ר. שטיינר מעיר:
"הטבע הופך את הישות האנושית רק לישות-טבע
החברה הופכת אותו לאחד הפועל על פי החוק
רק הוא לבדו מסוגל להפוך את עצמו לישות חופשית"
תהליך האינדיבידואליזציה של הישות האנושית קורה דרך חווית הגורל האישי שלה. בזה, אנו תלויים לחלוטין בעצמנו. לפיכך, האימפולס האנתרופוסופי המאפשר לאינדיבידואל את לימוד הקרמה והחיים החוזרים, קשור בבירור לספרת הפעולה של רפאל. ללמוד להזדהות עם הגורל-העצמי, להכיר בו כנתיב האישי להתפתחות, ולקחת עליו אחריות – זה אתגר רציני. בדרך כלל, ניתן לשלוט עליו רק בעזרת מתודות תרפויטיות, לאחר מעבר דרך מחלה ומשברים…
…רכישת ידע, לא רק באופן מסורתי, אלא בנתיב החוויה-העצמית, אינה אפשרית ללא טעות, אשמה, והאפשרות לחלות. מסיבה זו בית הספר של רפאל, הוא בית הספר של החיים – "נתיב החניכה דרך החיים", בו לומד כל אחד לשמור על הבריאות דרך הבנת החוקים של התפתחותו. כל למידה מהגורל משרתת את האינדיבידואליזציה, ואת החזרה לבריאות האדם. ר. שטיינר מתייחס לזה גם כאל "אוקולטיזם בריאותי" “hygienic occultism”.[2]
[1] Johann Wolfgang Goethe: Faust. The Harvard Classics 1909-14, Study
[2] Rudolf Steiner: Die soziale Grundforderung unserer Zeit. In geänderter Zeitlage. Rudolf Steiner Verlag 1990 (vol. GA 186), lecture of 1 Dec. 1918
