אימא שלי הייתה האימא הכי טובה בעולם. היא אהבה אותי כל כך…אף פעם לא צעקה עלי, ולא גערה בי, לא ביקרה אותי ואף פעם לא נתנה לי להרגיש שאני לא טובה מספיק – והכי חשוב, נתנה לי חופש מוחלט. אימא עשתה הכל בשבילי – בישלה, תפרה, עבדה קשה, כתבה לי מכתבים בערבית על כמה שאני מיוחדת ויקרה מפז… הייתה גאה בי מאוד, וחסכה כסף 'בצד' – רק לחינוך שלי, לחוגים ולכל דבר שיעשיר אותי.
ואני? אני הייתי ילדה חצופה ומרדנית, ולא התחשבתי באימא, וקיבלתי הכול כמובן מאליו, והתנהגתי אליה כאילו היא חייבת לי הכול…
אבל אימא הייתה איתי בסימביוזה רגשית – ואני, שרציתי להשתחרר מזה, הייתי רעה אליה. וגם הרגשתי רעה – ואשמה. ורק רציתי שהיא תגיד פעם אחת, רק פעם אחת שהיא לא אימא כל כך טובה… כדי שאני לא ארגיש ילדה כל כך רעה.
ואימא אף פעם לא אמרה. וגם כשהיא נטתה למות, כשביקשתי סליחה ממנה, אימא אמרה – יקרה שלי, על מה יש לסלוח?
אבל היא לא אמרה אף פעם שגם לה היו חולשות, ושלמעשה 'הרוע' שלה היה בזה שהיא הייתה כל כך טובה, ושהיא לא שחררה אותי רגשית אף פעם.
ולמה אני נזכרת בזה עכשיו?
כי גם כשאני מטפלת, אני לא מרפה, ומחכה לאמת שתופיע, מחכה לשקר שיגיד – אני שקר, למרות שאני לא שקר מוחלט, למרות שאני משרת משהו, למרות שאני נחוץ מבחינה קיומית, למרות שאני לא יודע שאני שקר, למרות שאני מתחפש לאמת.
ואז, כשהוא מסכים להגיד פעם אחת, בעצב – אני שקר, אז אני נרגעת. יש סדר נכון בעולם.
וכשילדתי אומרת לי (להפתעתי הרבה) – אימא, את האימא הכי טובה בעולם… אני אומרת לה – חמודה שלי, אני לא האימא הכי טובה בעולם, אבל אני הכי אוהבת אותך בעולם…
יהי זכרך ברוך לעולמי עולמים – אימא הטובה מכול…
ממני, ילדתך… הטובה גם כן.