חג הפסח בראי הביוגרפיה

תלמידי בית הספר ‘כחותם’ ובוגריו כותבים הגיגים על חג הפסח בראי הביוגרפיה

לצאת לבד אל העולם / מיכל שזיפי

זו יציאה אמיתית אחרי 21 שנה מעבדות לחירות
12-3-2018
זה התאריך!!!
לפני שנה בדיוק כשחזרתי מחופשה חלומית בניו זילנד והונקונג, בחברת משפחתי האהובה סגרתי את דלת משרד התיווך המכובד בו עבדתי 21 שנים ויצאתי… לבד… לעולם העסקים. וואהווו זה היה מפחיד!!! עד כדי תופעות פיסיות של כאבי ראש בטן וחולשה. ובעצם גיליתי שהפחד לעיתים משתק ולפעמים מגן לפעמים מעכב ולעיתים ממריץ ומאתגר
מה גיליתי אחרי שנת עבודה פוריה?!!!
א) ״המצאתי את עצמי מחדש״, כפי שמגדיר זאת בעלי נעם, שתמיד שם לצידי.
ב) שאני לא לבד, שמי הטוב תמיד איתי היכולות לתקשר עם אנשים תמיד איתי, היכולת להביא את״ ההר למוחמד״ ולסיים משא ומתן בעסקה תמיד איתי .
ג)גיליתי שלקום בבוקר ולהתלבש יפה ומשם לעבור לחדר העבודה בביתי, זה אפילו יתרון ופריבילגיה.
ד) מצאתי סביבי חברים שלא ידעתי על קיומם. עמיתים למקצוע שתמכו עודדו פרגנו נתנו והיו שם תמיד.
ה)הבנתי ששיתופי פעולה עם משרדים או מתווכים אחרים זה יתרון מופלא שלא ידעתי ב21 שנות עבודתי.
ו) הבנתי שהלבד שלי … זה הכוח שלי. אין את מי להאשים כל החלטה היא שלי וגם התוצאה מהחלטה זו היא שלי. וזה בסדר לטעות כי אין שלמות וממשיכים הלאה…
ז)גיליתי קונים מדהימים ומוכרים מפרגנים ועל כך אני מודה ומאידך היו גם קונים ומוכרים פחות נחמדים וגם על כך אני מודה הם העניקו לי שיעור בחיים ודרך להתמודדות.
ח)הבנתי שאין לי עור של פיל אלא דווקא עור שמשיל את עצמו. שאני פגיעה וחלשה מידי פעם וגם זה בסדר.
ט) למדתי שיש לי מסכות שמגנות עלי וזה מומלץ בחום להסיר אותן מידי פעם.
י) והכי חשוב למרות שיש ימים של שחור אפור ובורדו אני אוהבת את מה שאני עושה אני טובה בזה ומאחלת לעצמי עוד שנים של שגשוג פריחה לבלוב והגשמה.
באהבה לכל הסובבים אותי, מיכל שזיפי

כנגד ארבעה בנים / עופרה יעקב

“כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה–אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שְׁאֵינוּ יוֹדֵעַ לִשְׁאַל.”
מקשיבה למשפט הזה כבר המון שנים בערב הפסח ובכל שנה מתייחסת אליו כאל משפט שמגדיר את השונות שבין האנשים, אלה היושבים לצידי בשולחן החג, אלה שאני פוגשת בנתיבי חיי בעבר ובהווה. כמה פשוט לקטלג אנשים לפי המאפיינים הללו.
ומי אני?
השנה מקבלים הבנים משמעות אחרת עבורי. הפעם לראשונה אני פוגשת בתוכי את ארבעתם. תמיד אהבתי בי את הבן החכם, חיבקתי את התם, סלחתי לזה שאינו יודע לשאול אבל את הרשע לא ראיתי. הכחשתי כל קשר אליו למרות ש”משך כל העת בשמלתי” בניסיון למשוך את תשומת ליבי. השנה פגשתי בו, פגשתי בי. כאבתי אותו בתוכי, כאבתי את שגרמתי לאחרים.
מטלטלת ההכרה שהרשע הוא חלק ממי שאני, קשה המפגש הישיר עם מקומות הצל שבתוכי, אבל יודעת ומרגישה שעכשיו אני שלמה יותר. שקטה יותר. חופשייה יותר.

ביעור חמץ / יעל ערמוני

את מה שהחמצתי, את מה שהחטאתי, את מה שאבד לי לעד

מתוך חוסר דיוק, עיוורון ועיסוק בתפל

ברפיון ידיי, פחדיי, חולשותיי, אפסותי

את מה שכבר אין בידי לשנות

ואין להשיב

אני מבקשת היום לשחרר, להרפות, לוותר

ולוואי בפעם הזו – יהיה לִבִּי ער.

את חמיצות פָּנַיי

את הסירוב לשלם את המחיר

את היהירות

את ההתנגדות לכאב, לסבל,

למה שעלי כדין להחזיר

אני מבקשת היום להסיר

את כל מה שהחמיץ בי,

את כל שתפח לאין שיעור,

בתעתועי הנפש והגוף

בריכוז העצמי

בהזיות השווא

אני מבקשת היום לבער,

להותיר רק את המצומצם, המדויק, הטהור ביותר.

את לפיד האמת אניף בידי

ואצא למסע של חיפוש

לבדי

בכל חדרי הלב הנסתרים,

בכל תאי הזכרון הנשכחים

בכל פינה חשוכה אפילה בתוכי

באומץ אצעד

לא אניח לאף פירור של שקר לחמוק

ואבעיר, ואבעַר, עד בלי די

להיות ראויה לךָ, לאורךָ, לחסדךָ

לכבודךּ ולשמךּ

אתנקה, אתייפה, אתבער,

אלוהיי.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *