תלמידי בית הספר 'כחותם' ובוגריו מספרים על מסעם האישי ביציאה מעבדות לחירות
עבד לשלמות/ רינת שטרום
הפסח הזה גיליתי שאני עבד לשלמות, חיפוש אחר שלמות וניסיון להיות מושלמת בעצמי. יש משהו יפה בכמיהה לשלמות, כי זה מעין כח עילוי שממריץ אותך לחפש אחר הנעלה, הטוב ביותר, האחדות, האלוהי. אבל יש גם צד אפל בחיפוש אחר השלמות, זה יכול לכבות אותך, להצמית אותך מחשש פן לא תהיה מושלם, וגרוע מזה בשם אותה שלמות, תהיה המבקר הכי גדול של האחר. בשם השלמות תמצא חוסר ודופי בהרבה דברים, ותוכל להעריץ אנשים שעוד לא "לחצו על כפתור" המדויק המפעיל את הספק בקשר למושלמותם ולכעוס על אלו שהערצת ונחשפת לחוסר מושלמותם.
אותו ספק המחלחל בקשר למושלמותך שלך, יגרום לך לאיבוד כוחות ואמונה בקשר לעצמך. ועלול אתה למצוא את עצמך בהימנעות. הימנעות מלהיות זה שנושא את הלפיד או מביא חידוש זה או אחר, או לימוד זה או אחר, תימנע מלהיות בקו החזית, כי נושא הלפיד יחטוף את הביקורות שאתה כל כך מכיר, את גלי הספקות בקשר למושלמותו, ואילו אם תמַנע לא תחטוף כל זאת, אך גם תמְנע מעצמך את היכולת להביא את עצמך ותחוש החמצה. החמצה שיכלת להביא חידוש, גילוי, מתת, קירוב לבבות, איחוד, נתינה ולא הבאתָ.
השקר הקיומי שאתה מגלה על עצמך, שהכאב בגילוי החוסר מושלמות שלך בעיני הסביבה, בחשיפה של הלב שלך, גדול יותר מהרצון להביא פרי משל עצמך. אתה רוצה להביא את הפרי אך זה כואב, כי אתה לא מושלם.
אם רק אפסיק להיות עבד למושלמות ולהבין שלא נולדנו מושלמים – לשם כך ישנה הדרך. להסכים לכאוב את חוסר המושלמות שלי (מה לעשות), ולהסכים לראות את חוסר המושלמות של האחר באהבה והבנה שגם הוא בדרך. וחלילה, שלא יובנו דברי להסכים לכל בינוניות, או עצלות כלשהי ולראות בה דבר נפלא, שאינו טעון שיפור. אלא, להתבונן בהשתדלות של האדם ובדברים מתוך עומקם, לנסות להשהות את השיפוטיות, והביקורתיות שקופצת כליצן החצר מיד להגן עלינו מפני חוסר השלמות המופיע לפנינו, ומספיק שנשים ליבנו כמה טורח האדם עשה כדי להביא את הדבר לפנינו…אולי איננו מושלם ואולי למרות זאת כן יש שם חידוש, גילוי לדבר שלא שמתי לב אליו קודם. ואולי אני זה שאינני רואה את הכל במדויק?
אינני בֵחירות גאוותי שלי. היא קופצת לה בכל מני צורות. ותובעת ממני להתבונן בה ובכאב שהיא מצליחה למנוע ממני ושרק לא אעזוב אותה כי היא תגן עלי. אני בכאב מפני שהבאתי פרי וזה לא צלח, לא הבאיש אך פשוט לא היה מושלם, וזה מסב לי כאב. אני לא בחֵרות עדיין, אני בכאב. חובה עלי, לנסות, להשתדל ולהמשיך להביא פרי מעצמי חרף הכאב שאולי לא אהיה המושלמת שהשתדלתי להיות, ושהאחר יראה אותי בחוסר מושלמותי, ולהתמלא באמונה שזה מה שעלי לעשות, שזו הצעידה בדרך, שזו ההתגברות הנדרשת ממני.
צילום: klimkin
ישות השורד / דניאל עוז
לאחרונה גיליתי את "ישות השורד" שבתוכי. זו ישות שליוותה אותי שנים ארוכות ופעלה במחשכים, היא צבעה את האופן בו אני רואה את העולם, הפעילה אותי, הצרה את צעדיי. יש לה תפיסת עולם שלמה. כל עוד היא פעלה ללא מודעות, לא הייתה לי את החירות להטיל בה ספק ולשאול: "האמנם כך הם פני הדברים?" אכן "יותר מודעות= יותר חירות". תובנה עדינה נוספת היא שחירות היא תהליך. זה לא זבנג וגמרנו. ישות השורד יותר שקופה לי אך זהו רק פתח לחקירה והעמקה נוספת, פתח לחירות הולכת וגדלה ככל שמתגלים הקשרים נוספים שפעלו עד כה באפילה.
הפנימיות שלי מזמינה אותי לחקור את הביוגרפיה של השורד. לידה לסביבה שורדנית. הורים נכים, דאגה כלכלית-השרדותית מתמדת איך נגמור את החודש. לישות השורד מערכת ענפה של אמונות: מנטליות של "אין לי". "אם יש תגיד תודה. היש הוא לא זכותך המולדת, היש הוא פריבילגיה. היש הוא זמני- האין הוא המצב הבסיסי, ברירת המחדל". עולה לי דימוי קשה לעיכול, לא מעולם הרשמים המוכר לי: ישות השורד כחתול רחוב. היא לא חתול בית שבעליו דואגים לו לאוכל מזין שמסופק לו באופן שוטף. עבורו ארוחה עסיסית היא פרי של מזל, שאריות שמצא במקרה, מים גנובים ימתקו. המציאות השוטפת שלו היא החסר. ישות השורד היא זו הרואה את החיים כרצף של מטלות. משמעות, הנאה, עומק, קלות ושמחה הן ממנה והלאה. היא לא תיתן להן להיות כי למי יש זמן אליהן? אלו איכויות שהן פריבילגיה. ישות השורד חיה במינימום.
הגילויים הללו הם קשים אך הם משמחים כי הם מיילדים את המשמעות, ההנאה, הקלות, המשחקיות והשמחה. העבדות לישות השורד הוותה מכשול לא מודע לשמחה. איך אפשר לשמוח כשבאופן לא מודע הגב שלי כפוף מול החיים? עבורי כעת חירות מישות השורד אינה שפע חומרי וריבוי מצלצלין, למרות שאלה יתקבלו בברכה. חירות היא רגע פשוט של רווחה, של נשימה, של "אפשר להיות" לא תחת חנק ההשרדות. תוך כדי כתיבה נופל לי אסימון ענק: נולדתי עם חבל הטבור סביב הצוואר, נולדתי בחנק! ברור שאני בהשרדות! מהרגע הראשון…כך תוכנתתי (או בעצם תיכנתתי?). אני יכול להוציא את הדיסק שכותרתו "החיים קשים" ולהחליף אותו בתוכנה "החיים שלנו תותים". אני יכול להיות חופשי גם מהתותים ורק לנשום, פשוט לנשום.
יציאת מצרים השנייה שלי / מרי נתן
במהלך חיי, יצאתי ממצרים יותר מפעם אחת. בפעם הראשונה יצאתי תרתי משמע. נולדתי במצרים וגדלתי בה עד גיל שבע. (כל השביעון הראשון). שם, על אדמת מצרים, פיתחתי בתוכי הרבה מיצרים. את תקופת ה"גן" שלי עברתי בבית ספר של נזירות. סגור, מסוגר ומוקף חומה. למדתי לצבוע את העולם בשחור ובלבן כצבע בגדי הנזירות ולהקיף את עצמי בחומות הגנה. כשעליתי ארצה חשתי את שכרון החושים שבשחרור דרך בילוי בטבע ובשדות בין פרחים ועשבים ובלימוד בבית ספר חופשי ומשוחרר. זו הייתה יציאת מצרים הראשונה שלי ולאורך שנים רבות חשבתי שהשתחררתי, שאני זו המנהלת את חיי וכל מה ש"השתבש" בהם היה או מקרה או בגלל שאחרים לא היו בסדר. בהרבה מקומות חשתי ממש לא שלמה עם עצמי אבל שכנעתי את עצמי ש"הכל בסדר".
עד שהכרתי את היעוץ הביוגרפי ואת בית ספר "כחותם". כאן, לאט לאט התחלתי להבין שהחומות שחשבתי שבניתי בתוכי על אדמת מצרים שרתו למעשה את מה שהייתי צריכה לחוות והיו עדיין בצורות היטב. משהו בתוכי המשיך לצבוע את העולם ואת החיים בשחור ובלבן וכמובן חשבתי שאני ב"צד הלבן" הטוב והצודק וכל מי שנפגעתי ממנו נראה לי בצד ה"שחור". כעסתי, האשמתי. הייתי משועבדת לרגישויות שלי לנוכח ה"שחור" של האחרים, הייתי משועבדת לכעסים. לזעם, לבדידות שבין החומות וכמו כל תלמידת פסיכולוגיה טובה חשבתי שמצבי בהווה הוא תוצאה של מערכות יחסים בילדות. לאט לאט למדתי שהשחור והלבן הם בתוכי, חלק ממני, ומשרתים מטרה התפתחותית נעלה. למדתי לראות את האחריות שלי במערכות יחסים עכורות ולראות כיצד הכאב שבהן משרת את ההתפתחות שלי. למדתי להסכים לחוות את הכאב ולצלול אל תוך מסע הגם שהיעד היה נסתר מעיני. והנה, למרבה התדהמה, ברגע שהסכמתי לקחת אחריות על מכאובי ולחוות אותם מבלי להלחם בהם, ברגע שהבנתי שיש להם תפקיד ומטרה בחיי, הם כאילו סיימו את תפקידם ולאט לאט התחילו להרפות. רק כאשר הכנסתי תודעה לכאב הכאב החל לשחרר אותי. לפני שהבנתי את תפקיד המכאובים בחיי הם ייסרו אותי כאילו אמרו: "עד שלא תביני מה אנחנו רוצים ממך לא נרפה" רק כשראיתי את החוט הסמוי השזור לאורך אירועי חיי והבנתי אותו, התחילו השחור והלבן שבתוכי לקבל צבעים וגוונים ותתי גוונים ותתי תתי גווונים. התחלתי לראות את חיי ואת חיי הסובבים אותי בדרך שונה לגמרי מזו שהכרתי עד כה. התחלתי להבין את העולם ובעיקר את עצמי בצורה שונה וכך החל מסע השחרור מכבלי דפוסי מצרים.
המסע לא קל ובכל פעם שמשהו משתחרר עולה שכבה עמוקה יותר ונסתרת יותר ודורשת את שחרורה. בכל פעם שמשתחרר קושי יש אנחת רווחה. בכל פעם שאני מגלה ומבינה את תכלית התרחשות זו או אחרת בחיים שלי מתפזרים עוד ועוד ערפילים ומתגלה עוד חלק מהיעד. עוד חלק מהארץ המובטחת שאליה אני צועדת במסע. מסע יציאת מצרים השניה שלי.
תודה לעבדות / מירב גרדינדר
מי הגיעה קודם?
מי ראשונה?
מי מתקיימת בזכות מי?
החירות בזכות העבדות או ההיפך?
ללא העבדות, איך אחווה חירות?
איך אכיר בקיומה?
שתי מילים ענקיות כל כך יש לי הרבה כבוד לעבדות, היא מביאה לפתחי עבודה קשה, מאומצת ולעתים זאת נראית משימה בלתי אפשרית והרוח….הו הרוח…אינה מוותרת ולו במעט עד הסוף לאמת חותרת ,להוציא ממני את המירב
ומי כאן העבד? הגוף? הנפש? הרוח? והחירות? היכן היא? מי היא? מה רצונה?
יש מקומות בחיי בהם אני חופשיה הרגע בו יכולתי להכיר בכך שאני אישה עצמאית בכל מובן!!! רגע מכונן בחיי.
להגיע לחירות הזאת זה מסע יומיומי הדורש למידה ,התנסות,עבודה מאומצת ומעל הכול החלטה ואמונה מאד עמוקה.
יש מקומות בהם אני עבד ושם הפחד הוא עצום ונדרשת עוד עבודה רבה.
בלימודי הייעוץ הביוגראפי ובהיותי יועצת ביוגרפית בהתלמדות אני ממשיכה במחויבות מוחלטת במסע.
חג חירות שמח!
וברשותכם באופן אישי אודה שוב לעבדות, איזה תפקיד קשה היא לקחה על עצמה במסע חיי …
אני גם עבד וגם חופשיה.
השחרור מעבדות – לשחרר את הפסל מתוך גוש האבן / יעל ערמוני
בסדרה נפלאה של פסלים, פיסל מיכאלאנג'לו – הפסל והצייר הגאון – את אחד הדימויים האהובים עלי ביותר בנוגע ליציאה מעבדות לחירות. בכוונה תחילה, הוא השאיר את הפסל שלו משוחרר רק באופן חלקי מגוש האבן שמתוכה הוא נוצר. מיכאלאנג'לו אמר כי כאשר הוא מפסל הוא לא ממציא את הדמות המפוסלת, הוא יודע שהדמות כבר נמצאת בתוך גוש האבן, מחכה שיגלו אותה, שישחררו אותו מתוכה, ושזהו תפקידו האמיתי כפסל.
כך גם אני מרגישה במסע האישי שאני עוברת בשנים האחרונות ביעוץ הביוגרפי-אנתרופוסופי, בליוויה של מורתי, אורנה בן דור, בתוך הקהילה המיוחדת של בית הספר 'כחותם'.
כתלמידה – וכיום גם מורה בעצמי – אני מרגישה שבכל צעד שאני עושה, בהיכרות עם עצמי, בהתקרבות אל האמת ואל הרוח, נושרת ממני עוד פיסת אבן, בדרך לגילוי העצמי האמיתי שלי, הפוטנציאל הגלום בי, שחיכה כל כך הרבה שנים להתגלות!
החומות, הדימויים והאחיזות שבניתי עם השנים, הגנו עלי, אך גם כבלו אותי. כיום בהדרגה, אני מעזה לוותר עליהם.
העבודה אינה קלה, לא פעם כואבת, אך כל-כך משתלמת, כשכל צעד נוסף בדרך מוביל אותי ליותר יצירתיות וחירות.
עבדים / מאת מיכלאנג'לו
יציאות מצרים קטנות ויומיומיות / תלמידה שבחרה להישאר בעילום שם
אני בוחרת לכתוב דווקא על יציאות מצרים הקטנות, היומיומיות, המתרחשות כאשר אני מתעלה מעל המשימות השגרתיות, מתנתקת מהטלפון ומהשעון ומשחררת את האחיזה המהודקת בסדר יום ובכל מה ש"צריך" לעשות…
ובמקום זאת, אני מתמסרת למשחק עם הילדים שלי, לטיול בחיק הטבע, להדלקת מדורה…
אז הלב שלי נפתח ומתרחב ואני חווה בו זמנית את עצמי ואת העולם כולו.