תשעה באב – חורבן או תחייה פרשת דברים

תשעה באב הוא יום סימבולי, הנמצא בחתך החותם את ספר במדבר, ומתחיל את ספר דברים. ננסה לברר, האם מלבד היות יום זה יום חורבן, הרס ושברון לבב, המכונה “ימי בין המצרים”‘, (על פי הכתוב במגילת ‘איכה’ (פרק א’ פסוק ג’) “כל רודפיה השיגוה בין המצרים”), הוא טומן בחובו דבר נוסף.

תשעה באב משקף צומת שאינה בהכרח חרבן של מה שנהרס, אלא התבוננות של מה שמתאפשר. במסכת מכות כ”ד, מתוארים החכמים המקוננים ואבלים על חרבן בית המקדש, בעוד שרבי עקיבא צוחק. למה צחק רבי עקיבא?

רבי עקיבא ראה את המהלך האבולוציוני בפרספקטיבה רחבה יותר; הוא ידע שכפי שהגיע החורבן, כך תגיע גם התחייה.

שאלו אותו: ” מדוע אתה צוחק?” השיב להם רבי עקיבא: “ומדוע אתם בוכים?” אמרו לו שלושת חבריו החכמים: “איך לא נבכה, ובית-מקדשנו חרב ושועלים מהלכים בו?”

צחק רבי עקיבא בשנית ואמר: “במהרה ייבנה בית-המקדש”. “וכיצד אתה יודע?” שאלו אותו, נדהמים.”….אמר להם רבי עקיבא: “האם לא קראתם? הרי הקב”ה בכבודו ובעצמו אמר זאת לנביאיו: וכשם שקיים את הבטחתו הראשונה – להחריב את בית-המקדש, כפי שאמר לנביא מיכה: ‘ציון שדה תחרש, וירושלים עיים (חורבן והרס) תהיה…’ – כך יקיים את הבטחתו השניה, לבנות את בית-המקדש השלישי, כפי שאמר לנביא זכריה: ‘עוד ישובו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'”.

באותו רגע נשמע משק כנפיים בשמים, ויונה לבנה חלפה במהירות ונעמדה מעל הכותל המערבי, כשהיא נוהמת בקול המיה דקה.

אמר רבי עקיבא לחבריו החכמים: “הקשיבו ליונה זו. מספרת היא לנו כי לעולם לא תעזוב השכינה את הכותל, ובקרוב יבנה בית-המקדש”.

חייכו גם החכמים חיוך גדול ואמרו: “רבי עקיבא – נחמת אותנו”. מסכת מכות כ”ד

כשבית המקדש נחרב פעמים בתשעה באב, התפנה חלל, לתוכו האדם נכנס, חלל המאפשר לו תפיסה אחרת של המציאות, תפיסה אותה הוא חוצב מתוך עצמו; אדם צריך לעשות את התהליך בתוכו. זו ההבטחה של תשעה באב. לאחר שהתורה נשרפה, והמקדש נשרף, רק האדם עצמו נשאר כסמל לשלמות. רבי עקיבא מצחק, כשכולם בוכים, כי זה מה שהוא רואה. הוא רואה כיצד נלקח מהאדם הפן המכני והלא בחירי;  נלקח ממנו המקום בו קיימת איכות אלוהית כברירת מחדל, המקום בו מגיעה התודעה הגבוהה לאדם בחסד ולא בזכות.

בתשעה באב קיימת הזדמנות מיוחדת לאדם להגיע מתוך עצמו וישותו הוא לתודעה של אחדות והכללה, שבאה לידי ביטוי במזמור בתהילים, המשקף את מה שקרה בחורבן: עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. תהילים י”ז

סולם העלייה שהיה קיים עד לבית שני קשור למבנה שלא יתכן שיחרב, כי זה מבנה של אלוהים. מה שנחרב הוא האפשרות של האמת להגיע מבחוץ. המהפך העצום הזה החל  מאז ימי בית שני ונמשך עד להיום; אין יותר גורמים חיצוניים שיעוררו את האדם לתכליתו. האדם, האני הוא מבחינת מקדש, תורה וסולם העלייה, והדברים תלויים רק בו. כך, בסוף בית שני נחתם עיקרון הבחירה החופשית. מבית שני ועד להיום קיים מהלך אינדיבידואלי פרטי אישי.

האל לא רוצה יותר לראות עולם בו כולם מתנהגים באופן דומה ומוסרי כברירת מחדל; האל שואף למצב בו יש אינספור אינדיבידואלים, כשכל אחד מבטא את האחדות לפי צורתו האישית.

המסורת הנבואית, המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך,  נועד להיהרס. האמת היא דבר שמתהווה, ולא ניתן לקבע אותה. רצונו של הבורא מהאדם הוא שהאדם ימצא את האמת מתוכו. רבי זושא אמר: “אם ישאלו אותי בשמים למה לא הייתי אלימלך (אחיו) – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותי”. האדם צריך לבטא את האחדות והשלמות על פי כללי המיוחדות שלו.

תשעה באב זה היום שבו הכול נחרב, חוץ מהמבנה המכונה אני; התורה נחרבה, נחרב המקדש, אך לא האני! האני הוא אחד משמותיו של אלוהים- אי אפשר לו שיחרב. חוויית האני של האדם היא דבר שאינו בר הכחדה.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *