ו' אב ה'תשפ"א, 15 ליולי 2021
לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
מי יודעת איזו פרשה היא פרשת השבוע?
פרשת דברים. בואו נקרא כמה פסוקים. אני אשתף הפרשה. הפרשות לפעמים הן מייגעות אבל מייגעות כי אנו לא מבינים אותן. כשמבינים את הפשט בדרך הסוד אז הן כבר לא מייגעות. אבל צריך להתמודד איתן עד שנבין. זו פרשה ארוכה.
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם. ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי. ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. ו יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. ז פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. ח רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת-הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. י יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. יא יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. יב אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם.
ספר דברים הוא הדיבור של הנברא, לפני הכניסה לארץ ישראל. ספר דברים הוא ספר שמדובר מפי משה, ומתוך 5 חומשי תורה, 4 חומשי תורה מסכמים את כל המסע של בני ישראל ובספר דברים יש חזרה על המסע הזה, אבל הפעם הדיבור הוא דיבור של האדם, שהביטוי שלו הוא משה. משה, בעצם בתוכו התכללו כל מערכת הנשמות ובעצם הוא מאחד שהיה מגמגם וכבד פה וכבד לשון, שלא יכל לדבר, בתחילת דברים ובסוף במדבר הוא מדבר שוטף ומספר את כל מסעות ישראל כפי שהנברא רואה אותם דרך העיניים שלו. כמובן הנברא הוא משה הוא לא נברא רגיל. הוא משול למלכות, הנברא שצריך להחזיר בחזרה את הדיבור מלמטה.
משתתפת: יש את ההתרחשות שהיתה במשך כל 4 החומשים. עכשיו זה שיקוף של ההתרחשות דרך משה.
נכון. משה דיבר את כל 4 החומשים הראשונים, אבל דיבר מפי הקדוש ברוך הוא, עכשיו מדבר מפיו. לפני שאני מתחילה, דרך אגב, את הפרשה היום, אני רוצה לתת כבוד ולהביא דברים בשם אומרם. דבר מאוד מאוד חשוב. אני לא מדברת כאן מתוך עצמי, אלא מתוך ידע שרוכשת ורכשתי, מפי סופרים, ספרים, מקובלים, מורים לקבלה. אני רוצה לציין את שמותיהם כדי שתדעו את המקורות שלי. במשך זמן רב עשיתי חקירה, עד שהבנתי לאן נפשי שייכת. זה מאוד קשור בדרך שעשינו באנתרופוסופיה ואמרתי את זה כמה פעמים, שביהדות הרב אשלג הוא המקביל היהודי לשטיינר, מפני שהוא הביא את הידע הקבלי בצורה המודרנית לבני תקופתנו ויש הרבה דברים שהם חופפים. אז המקור הנשמתי שאני מרגישה מחוברת אליו הוא הרב אשלג. הוא מביא את הפרשנות מהזוהר, אז אני מביאה פרשנות גם מהזוהר. אני מביאה גם דברים של הרב אשלג שהוא "בעל הסולם", שאני לומדת גם בעצמי, אבל גם דרך רבנים שרוצה להזכיר את שמותיהם: הרב גוטליב, הרבה ספיר נוימן. אני לומדת מפי עוד שני רבנים לאו דוקא את בעל הסולם: הרב אמנון גרוס שאיתו למדתי ספר של אבולעפיה והרב סטבסקי, שעמו אני לומדת את הבעל שם טוב. אז מכל מלמדי אני לוקחת ומנסה לתת לזה נופח שמתאים לעבודה הביוגרפית שאנחנו עושים. אלה המקורות שלי. רק שתדעו, שמאוד חשוב תמיד להזכיר מה המקורות שלך. אף פעם לא להתיימר שאתה המצאת את הגלגל. זה דבר לא מוסרי. מעבר לכך שזה לא חברתי, זה לא מוסרי קוסמית. תמיד צריך להזכיר את אבותיך.
נחזור לספר דברים – הדיבור של האדם, דרך משה, משה נקרא קו אמצעי. זאת אומרת שהוא יכל לחבר בין השמאל והימין, הוא לא היחיד. מה זה שמאל ומה זה ימין? השמאל זה דין הימין זה חסד, להיות יותר מדי דין להיות יותר מדי חסד, העולם לא יכול להתקיים. להיות הקו המכריע.
מי היה מאבותינו הקו המכריע הראשון בין חסד לדין?
משתתפת: יעקב.
אורנה: נכון מאוד, מתוכו צמח עם ישראל. אנחנו לא אומרים עם אברהם, ולא אומרים עם יצחק, אלא עם ישראל, שזה יעקב בגדולתו, מצב ההגבה שלו, הגדולה שלו. מצב קטנותו, הנמכתו הוא יעקב, מצב הגדולה שלו הוא ישראל ויש לו עוד שם, מה שמו? יותר גבוה מישראל–ישורון, זה השם הגבוה ביותר שלו, זה מעניין, בטח גם קשור לישר. מי שממשיך את הקו האמצעי זה משה רבינו. הקו האמצעי זאת אומרת הקו שמחבר גם בין בורא לנברא. מה זאת אומרת? כדי לא למשוך אורות ישר, למשוך אורות ישר – זאת אומרת לקחת את האורות הגבוהים על הרצון לקבל שלי למען עצמי לאגואיזם שלי – אז אני מחזיר לבורא בחזרה את מה שנתן ואז אני יוצר כלי חדש. הכלי החדש הוא הסירוב שלי – אנחנו קוראים לזה "הויתור היוצר" – הסירוב שלי לקבל ישירות לתועלת עצמי. לטובת עצמי, לטובת האגו שלי, לטובת האגואיזם שלי, לטובת הגוף האסטרלי שלי. הסירוב הזה יוצר כלי חדש ובתוך הכלי הזה אני יכול לקבל. הכלי הזה יוצר גם את הקו האמצעי וזה בני ישראל, זה התפקיד של בני ישראל בעולם, להיות הקו האמצעי, כדי שדרך הכלי הזה שנוצר, הכלי החדש, האור יעבור לכל אומות העולם. אבל גם יכולים להסתכל על זה בבן אדם אחד, הישראל שבי, אומות העולם שבי, גם בתוך הסיפור של נפש רוח של אדם יחיד לא בתוך סיפור של עם או של אומה, כמובן שקשור לעם ולאומה ולארץ, כי ארץ ישראל היא הגוף של עם ישראל, אבל אמרנו שישראל – ישר כאל – זה אופן של הנהגה פנימית, שגם לא מישהו מישראל, בהגדרה, יכול להיות ישראל.
נחזור לספר דברים, למשה, שהוא גם המלכות. המלכות המחזירה את האור שמקבלת והוא מחזיר את הדברים בחזרה, הדברים שנאמרים מלמעלה, נאמרים בחזרה בפה של משה, (נלמד על הפה) ומשה מדבר את ספר דברים בגוף ראשון. הוא מזכיר להם בדברים שהפרשנים אומרים, שהם דברי תוכחה, אך דברי תוכחה לא מתוך כעס אלא מתוך אהבה. משום שהוא יודע, מגולה לפניו, הבורא גילה לו שהוא לא הולך להיכנס לארץ ישראל ו- 3 שבועות אחרי דבריו הוא נפטר. לכן הוא בא בדברי תוכחה אבל מתוך אהבה. מבחינת הוכח תוכיח את עמיתיך. רק על זה שווה לעשות שיעור שלם. האם אני מספיק אוהבת את החבר שלי, או החברה שלי, או המיועץ שלי כדי להוכיח אותו? אבל חשוב תמיד לבדוק האם אני עושה זאת מתוך כעס, או מתוך רצון עצמי ואם לא – האם מספיק אוהבת אותו על מנת שאעזור לו לתקן את עצמו?
הוא (משה) מזכיר להם את כל המקומות שנפלו בהם, אבל על מנת שכשהם יכנסו לארץ ישראל בלעדיו הם יזהרו שבעתיים. נוסף לכך ספר דברים הוא השורש לתורה שבעל פה מפני שעד אז ניתנה תורה שבכתב, וממשה. אומרים: משה קיבל את התורה מסיני, ונתנה ליהושע ויהושע נתנה לזקנים וכן הלאה. התורה עברה בעל פה אבל הכל באותה השראה.
התורה שבעל פה היא לא המצאה של אנשים, הם קיבלו אותה ברוח הקודש, כמו שמשה קיבל אותה בנבואה גבוהה אבל גם הממשיכים שלו קיבלו תורה, וזאת התורה שבעל פה. היא נקראת התורה שבעל פה, כיון שנאסר לכתוב אותה. היא נכתבה מפני שהיתה סכנה שתלך לאיבוד. הדיבור שיוצא מפיו של משה, בעצם, זה דבר השם אבל מפיו של משה.
קחו את השם משה והיפכו אותו, מה תקבלו? השם. כבר דיברנו מה זה אותיות. אמרנו שאותיות זה יחידות של תדרים, אפשר להגיד ככה, שלתוכם נכנס אור במידה ובצורה מסוימת. משה והשם. זה אומר הרבה מאוד על הנשמה של משה. אז בעצם השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, שהוא התכללות כל נשמות ישראל, שאח"כ, כשהוא יישאר מעבר לירדן, הם יצטרכו כקולקטיב, לקיים, או לשאוף להגיע לדרגה של משה. זאת אומרת שעם ישראל במובן מסוים הוא כלל, שעשוי מפרטים, שלא מאבדים את האינדיבידואליות שלהם אבל הם צריכים ככלל נשמות להגיע למקום כזה, שמשה הגיע אליו, על מנת שהאור יוכל להאיר דרכם ולתוכם ואת זה הם צריכים להעביר הלאה.
ותמיד אנחנו רואים לצערנו, שעם ישראל, במשך כל הדורות לא מקיים את השליחות שלו, ותמיד יש קרבן, ותמיד יש קרבן הבית, יש גלות, יש עבדות נוראית. וספר דברים נכתב בתקופה של 9 באב, של חורבן הבית הראשון. תכף נראה הקשר ביניהם.
הוא נקרא משנה תורה כי הוא המשנה למלך ומשנה למלך מוציא את דבר המלך לפועל. עד עכשיו ניתנה התורה מלמעלה. תורה אמרנו, מאור, האור בא מלמעלה, אור ישר, ומעכשיו יצטרך עם ישראל להחזיר התורה מלמטה, בהצלחה כזו או אחרת, או באי הצלחה ומשה חרד האם הוא יצליח.
הוא (משה) יישאר מבחוץ. הוא שמש. הוא לא יכול להיכנס לארץ ישראל. מי שמוביל את עם ישראל לתוך ארץ ישראל הוא יהושע. הוא הלבנה, שהשמש מקרינה עליה. יהושע הוא מוציא דברו של משה. אז הוא נשאר בחוץ ועם ישראל נכנס והוא רוצה לצייד אותם בכל מה שאפשר כדי שעם ישראל יבצע המשימה שלו. מה המשימה שלו, תיקון. איזה תיקון? תיקון הנפילה של גן עדן, שנפילה מגן עדן שנקראת נשירת איברים ממערכת הנשמות הקולקטיבית, היא שיקוף של שבירת הכלים בעולמות הגבוהים.
משתתפת: האם כשמשה מדבר מתוך עצמו, אז הוא כבר בנפרדות? אם עד עכשיו משה דיבר דרך אלוהים, ודרך מה שהיה צריך להביא את דבר אלוהים, האם כשהוא מוכיח את העם, האם הוא בנפרדות?
תשובה: לא. שאלה טובה, כי למעשה כל התנ"ך נכתב על ידי משה. זה תמיד משה שמדבר. האלוהות זה אור ישר ואנו מקבלים אותה מלמעלה למטה. אני לא יודעת בדיוק איך הוא מקבל את זה, פה אל פה. הוא מקבל את זה באופן ברור, בניגוד לשאר הנביאים שמקבלים את זה בתמונות, מראות או משלים, הפעם הוא אור חוזר. האור הזה עבר דרך הנברא וקיבל גם את השותפות של הנברא. שזה מה שהבורא רוצה, שנהיה שותפים שלו. אז משה הגיע לדרגה כזו שאומרים: צדיק גוזר והשם מקיים. זאת אומרת שהוא יכול גם להנחות, כמו אברהם שהתווכח עם אלוהים על כמה צדיקים צריכים להיות בסדום כדי להשאיר אותם. משה היה ברמה רוחנית כל כך גבוהה שהתורה יכלה להישמע גם מפיו דרך המסך שלו, דרך העדשה שלו, אך ברור שתמיד זה דבר השם. אבל פה יש שיתוף כאן כאילו שאתה ערוץ ישר וכשזה אור חוזר אז זה כבר משותף בין הבורא לבין הנברא. זו הדרגה הכי גבוהה שניתן להגיע אליה ולהיות שותפים לבורא בבריאה. אז זה לא פירוד חס וחלילה אף פעם זה לא פירוד, זה לא שהוא אמר מה שמתחשק לו או איך שמשה האישיות, ראה את הדבר.
משתתפת: זה מאוד מעניין בהקשר של השמש והלבנה. השמש יותר קשורה למשהו גבוה והלבנה להתגשמות. זה מאוד מתחבר לאנתרופוסופיה.
אורנה: נכון. מאוד מתחבר.
אז בשנה ה-40 לצאת ישראל ממצרים, קצת לפני שמשה מחזיר את נשמתו לבורא, הוא מסכם את שנות הנדודים במדבר וכאמור הוא נותן להם דברי תוכחה, שרק עליהם ספרים של דרש נכתבו, שבעצם אלה הם לא דברי תוכחה מתוך כעס אלא מתוך אהבה ומסבירים למה וכו' וכו' והוא דואג לעם, כמו שאמרתי, שלא יקרה שהעם לא יפרש את מה שהוא רואה בארץ כמו שהמרגלים פרשו. כלומר, כשדיברנו על חטא המרגלים, אמרנו שהמרגלים באו ואמרו שהם רואים בארץ ענקים ורפאים וכל מיני ישויות מפחידות בני אדם גדולים או מלאכים אפילו בגוף אדם, והם הפחידו את עם ישראל. זה לא שמה שהם ראו לא היה נכון, אך השאלה האם אתה רואה מתוך הדעת או רואה מעל הדעת. אכן האוכלוסיה שם היתה מפחידה מאוד, אכן היו שם ערים בצורות, זאת אומרת שאם אתה בא בלי אמונה, בודאי שאתה אומר בחיים אני לא אצליח, אך אם אתה מרגיש שהבורא שלח אותך והוא כבר עשה לך את כל הניסים האלה בחיים שלך עד כה, אני מתכוונת אלינו ולא רק לבני ישראל במדבר, ואז אתה מרפה את ידיך כי אין לך אמונה למרות שכמה פעמים כבר קרו לך ניסים במקומות שחשבת שאתה לא עומד לצאת מהם, זה החטא. החטא הוא לא שהם המציאו דברים, החטא הוא לא להבין את המציאות הרוחנית או את ההשגחה האלוהית החטא הוא ללכת בתוך הדעת ולא מעל הדעת ועם ישראל צריך ללכת מעל הדעת.
עם ישראל צריך לפתח את החוש שבשפה האנתרופוסופית אנחנו קוראים לו, אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. זאת אומרת שבאמת העיניים הפיזיות שלי רואות ענקים או מחלה או דכאון או שבר או ילדים שקורה להם משהו חס וחלילה, אבל אני צריכה להחזיק בתוכי את הבחינה של האמונה שיודעת שאם אני הולכת עם השם, אם אני הולכת עם עולם הרוח, אני אתגבר על זה. איך? אני לא יודעת. זה נכון שאני לא יודעת כי זה מעל הדעת, אבל כבר עשו לי ניסים, כבר חצו לי את הים ועברתי ביבשה, כבר הורידו לי מן מהשמים כשלא היה לי מה לאכול, כבר הוציאו לי מים מן הסלע כשלא היה לי מה לשתות. כבוד השם התגלה על הענן בהר סיני לפני העם כולו, כל זה גם קורה בחיים הקטנים שלי וכל פעם מחדש אני רואה את הענקים וזה היה החטא של המרגלים, שהם האמינו למה שהעיניים שלהם רואות והחוש שצריך לפתח הוא מעל הדעת. כי כשמפתחים החוש הזה, אני אגיד את זה בשפה ניו אייגי'ת, הוא יוצר מציאות. וכשלא מפתחים אותו לא יכולים להגיע למציאות הרוחנית.
אז בעצם זה מה שמשה רצה להנחיל להם, את יכולת האמונה שלו. יש מושג שנקרא נקודת משה, זו לא הנקודה של הלב, נק' משה זה אם אני עושה דברים לשמם. לשמם זה אומר שאני לא עושה דברים בשביל הצרכים האגואיסטיים שלי. ישנם הרבה אנשים שלומדים רוחניות שלא לשמה. איך אני יכולה ללמוד רוחניות שלא לשמה? איך זה יכול לשרת אותי? יש בזה עונג, שזה ממש נפלא, שזו הבעיה האחרונה, יש בעיות הרבה יותר ממשיות שאני יכולה להשתמש ברוחניות כקרדום לחפור בו, מעמד, כבוד, שליטה, וזה מאוד מקפידים בקבלה ובמסורת היהודית להיזהר, כי אתה יכול להיות חכם גדול ורב גדול ומורה גדול אבל מתוך זה שאתה מפאר את עצמך. בחינת משה רבינו היא לעבוד לשמה. זה לעבוד בשביל האור הזה, בשביל המאור הזה, בשביל החיבור הזה של הקדוש ברוך הוא והשכינה שלו, של האור עם הכלי שלו, של הנשמה עם הגוף שלנו, בשביל זה. לשמה תהפכו את זה שוב – למשה. זו הנקודה הפנימית ביותר, נק' משה, לשם השם. הנקודה הפנימית הזו, זה המעבר שלנו האם אני עובדת בשביל עצמי, או אני עובדת בשביל הענין, בשביל להגביר את האור בתוך הנשמות כולן או לפחות בתוך הסביבה שלי, שזה נגיד קבוצה.
אנחנו לומדים דרך ספרים, מורים וקבוצה. צריך להתחיל לראות בשביל מה אני עושה את העבודה הרוחנית וגם יכול להיות שאני מתחילה בלשמה ותוך כדי זה אני מקבלת טובות הנאה וקצת שוכחת מאיפה התחלתי ואני מקיימת במקביל את לשמה ושלא לשמה וזה מתחיל להיות צרה. אני עובדת שני אדונים ביחד ואז צריכה כל הזמן להיות בבירורים, זה הענין של הבחנה – הכנעה, הבחנה והמתקה. המתקה תמיד באה מלמעלה. זה בדיוק מה שאמרתי מקודם, שכאשר אני באמונה תבוא המתקה אבל אין לי מושג איך, באיזה צורה ומתי. אז ההמתקה היא שהכשרתי את הכלים שלי על ידי הכנעה, זאת אומרת כינון כלי מתאים, הבדלה, ברור בין מה שצריך להיכנס ובין מה שלא צריך להיכנס. הברור הזה צריך להיות על בסיס יום יומי ואז ההמתקה באה מהצד של העליון. שלושת השלבים האלה, הבעל שם טוב דבר עליהם הרבה.
מה זאת אומרת לשמה – לשמה של השכינה, מערכת הנשמות שנשברה ככלי כולל. אני לעצמי אני כלי קטן אבל מה אני בלעדיכם? אני יכולה לשבת ולהרצות למחשב, מהי מורה בלי קהילה? מהי קהילה בלי מורה? מהי קהילה בלי חברים? כלום. זה לא נוגד את האינדיבידואל שלנו, לכל אחד מאתנו יש את הצבע המיוחד שלו את החלק שלו בפאזל הזה. אז איך נגיע לשמה?
משתתפת: יש בתוך זה גם את השלם, ושלמה, אולי יש לזה משמעות.
נחזור לכתוב:
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן"
מאיפה משה מדבר? איפה הוא נמצא?
משתתפת: בעבר הירדן.
ננסה להבין מה זה עבר הירדן.
משתתפת: מחוץ לישראל.
אורנה: יפה מאוד, מחוץ לישראל, ישראל זה כבר עולם אצילות אצלו. ישראל זה מצב של גדלות, במצב של גדלות אנחנו עלולים לעבוד שלא לשמה. זאת אומרת אנחנו מרגישים גדולים, אנחנו יכולים לעבור חוויות רוחניות מאירות עיניים ואז בכלל לחשוב שיש לנו פרוטקציה אצל אלוהים לעומת פשוטי העם, או כל אלה שלא זכו לחוויות כאלה. אבל מי שמרגיש שהוא כבר בארץ ישראל, אני לא מדברת על ארץ ישראל פיזית אלא על השגה שנקראת ארץ ישראל, זאת אומרת שהוא מחוצה לה. הוא נזרק החוצה. ודווקא זה שהוא בעבר הירדן שירדן זה דין ומה עוד זה ירדן?
ירידה. דוקא כשאנחנו מרגישים שאנחנו בירידה ומצב של קטנות ולא מבינים מה קורה לנו ובתוך הדעת שלנו אנחנו יכולים לכפור, לפחוד, לחשוש, לחשוב שהפעם אלוהים שכח אותי, או שכל הדרך הזו היא לא תוביל אותי לשום מקום שאני ארגיש באמת מחוברת וכו'. דוקא מהמצב של מעבר הירדן שזה דין, קושי, ושזה ירידה, תמיד ההשגה הרוחנית תגיע משם. עצם העובדה שמשה מדבר בעבר הירדן צריכה להזכיר לנו תמיד שכדי להיכנס לארץ ישראל כמצב נשמתי, אנחנו חייבים תמיד להיות במצב של מעבר לירדן. אז מה הוא מוריש להם?
בדיוק את זה. מוריש להם את היכולת שלו כל הזמן להיות במצב של ענווה, כל הזמן להיות במצב של מעבר לירדן ואף פעם לא במצב של הגעתי כבר. שהגעתי לאור, שאני מרגישה את טעם המאור, שאני כבר משפיעה. יש סכנה בלחשוב שהנה אני כבר משפיעה על האחרים, כל הזמן צריכה לדבר אל עצמי ולבדוק עם עצמי – הבחנה והבדלה. האם אני משפיעה מתוך רצון להשפיע או אם אני משפיעה מתוך רצון לקבל? להשפיע מתוך רצון לקבל זה לא דרגה גבוהה, זה יותר גבוה מלקבל על מנת לקבל, אבל המקום של להשפיע מתוך רצון להשפיע או לקבל על מנת להשפיע זה המקום שאני צריכה לשאוף אליו. תמיד צריכה לחזור בחזרה אל מעבר לירדן, אף פעם לא להיצמד למצב של התעלות שיכול להביא אותי למצב של המחשבה שאני עשיתי את יאורי. "לי יאורי ואני עשיתיו". זה אמר פרעה. פרעה הרגיש שהוא עשה, כיון שבאמת היה מכשף חרטום בעל כוחות גבוהים, אמר "לי יאורי ואני עשיתיו". זו הסכנה. עם ישראל בא בדיוק לתקן את התכונה הזו, התכונה שאני המקור של האור. עם ישראל בא לשים מסך על הרצונות הכי גדולים לקבל את האור הכי גדול ולהגיד לא אני לא אקבל את האור הכי גדול לתוך עצמי כי אני לא יכול להתמודד איתו, אני אחזיר את האור הזה ואקבל אור בצורה אחרת. כלומר כל נאום התוכחה שנעשה מאהבה הוא בעצם נושא את הזיכרון של עם ישראל, כל התורה, תורת חוץ לארץ, תורת מעבר לירדן, זו התורה של מה שאנו צריכים לעשות כשנכנס לארץ.
פסוק לט: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ."
אז יש לנו כמובן את הצורה הרגילה שאנחנו מבינים שהוא מדבר על הטף, על הילדים, על אלה שלא היו עבדים, על הדור שלא ידע עבדות, על הדור שנולד במדבר, שהם יורשים את הארץ. אבל אם נסתכל על קטנות וגדלות, על הגבהה והנמכה.
מה זה טף? קטנים. אז הוא אומר דווקא "טפכם אשר אמרתם לבז יהיה". זאת אומרת אותם מצבי קטנות שלכם, שחשבתם שהם אלה שמבזים אתכם, שמרחיקים אתכם, דווקא ימי הקטנות האלה, הם שיכניסו אתכם לארץ ישראל. כי הקטנות, מצבי הקטנות, שאני משתדלת לעשות את העבודה בלי שארגיש את העונג, אנחנו מכירים את המצב הזה, שאנחנו ממשיכים לעבוד, העונג נעלם, המצב קטנות, האמונה לא בשמים, הרחמים העצמיים עוד פעם מתגברים, המצב של חוסר משמעות גם כן עולה – ודווקא במצבי הקטנות האלה, הם אלה שיכניסו אותנו לארץ ישראל, ההרגשה שאין לי טעם, שאיבדתי את ההתלהבות, את האחיזה, כל אלה יכניסו אותנו לארץ ישראל. כשאנחנו חושבים שמצב הגדלות נבזז מאיתנו, זה "טפכם אשר אמרתם לבז" , ושאין לנו אבחנה בין טוב לרע, "לא ידעו היום טוב ורע המה, המה יבואו שמה, להם אתנן", המצב הזה של הקטנות הוא שיירש את ארץ ישראל, זה מאוד מאוד מרגש בעיני, זה מה שמכניס אותנו לארץ ישראל. .
משתתפת: אורנה – אפשר גם אולי להבדיל את זה כמו הקטנות שאח"כ היא תהיה בהתמרה, היא תגדל.
אורנה: נכון מאוד היא תגדל. החומר שיהפוך למשהו.
המצב שאני לא מרגישה חיבור ובכל זאת אני ממשיכה לעשות, זה מה שייתן לי, כי אני זוכרת את מה שעשה לי אלוהים במדבר. את כל הניסים שקרו בחיים שלי. במקרים שחשבתי שאני לא אצא מהם, זה נשען על כוח משה, זה נקרא כוח משה, זו נקודת האמונה מעל הדעת. זה משה.
משתתפת: זה מדהים שכבר בלידה שלו זה מתרחש. אני חושבת שכבר בלידה שלו שמו אותו ביאור, מי ידע בכלל שהוא יחיה.
את צודקת, משה הוא לא ישראל מובהק, הוא נולד בבית מצרי, הוא שאב את התרבות המצרית, שזו תרבות עם שורשים מאוד, מאוד ארוכים. זו התרבות הכי עליונה בהיסטוריה, אז, של ההיסטוריה האנושית, בזמן ההוא. הוא כל הזמן היה צריך להיות במאבק, גם עם העם. העם התמרד נגדו, עם כפוי טובה במובן מסוים. זאת אומרת, בכל אחד מאיתנו יש את נק' משה, והמאבק שלנו הוא לחזק את הנקודה הזאת. מהי הנקודה הזאת?
היכולת שלנו לשמור על הזהות שלנו, ולברר מה אנחנו צריכים לתקן. זה מה שהוא אומר להם, מה הם יצטרכו לתקן. הוא מזכיר להם מה הם קילקלו, ולזכור תמיד מי אנחנו, לא לזהות את עצמנו כאישיות שלנו, כגוף שלנו, אלא לזכור תמיד שכל אחד מאיתנו הוא נשמה מהעולם הכי גבוה ומה התפקיד שלנו. כי התפקיד שלנו בתור בני אדם מוגדר לא דרך הפסיכולוגיה שלנו, ולא דרך ההגשמה העצמית שלנו, התפקיד שלי מוגדר דרך היחס שלי לעליון. דרך זה שאני מכוננת את עצמי ככלי מתאים למה שהעליון רוצה ממני, בכלי האינדיבידואלי שלי, בהקשר לכלים האחרים שלידי, על מנת שהוא יוכל לשכון בתוכי ועל מנת שאוכל לעשות תיקון לשבירה שהתחילה בשבירת העולמות, המשיכה בשבירת הנשמות והתוצאה שלה זה החיים שלי ושלכם ושל כל אחד מאיתנו.
ולא סתם, הפרשה הזו נקבעה בזמן של 9 באב, של חורבן בית המקדש הראשון, שהוא הכלי החיצוני להשראת השכינה הקדושה, המלכות, הכלי שלתוכו הקדוש ברוך הוא יכול להיכנס, שזה אנחנו. אנחנו גם מקום השכינה, ולא סתם יש בכייה, זוכרים שדיברנו על חטא המרגלים, שהם בכו. עם ישראל בכה על כל המכשולים שנראו לו שיש בארץ ישראל, וכבר אז נקבע הגורל של שני בתי המקדש, שזה נקרא בכייה לדורות שזה השבר של הקשר בין הכלי לאור. זה נקרא שבירת הכלים. הכלי כבר לא יודע, כמו רוב האנשים במאה ה- 21, הוא לא יודע מי הוא, הוא לא יודע מה התפקיד שלו, הוא לא יודע למה הוא שייך ומי יצר אותו ומה המחויבות שלו לעשות כדי לממש את הקיום שלו בהקשר לשאר האנשים. זה נושא גדול אבל רק נושא אחד מהפרשה. והייתי רוצה עכשיו לדבר על זה בחיים שלכם.
משתתפת: אורנה אני רוצה לשאול – נק' משה זה בעצם הכל, הכל. מהתחלה ועד הסוף?
נק' משה זה ללכת מעל לדעת. זה להיות תמיד מחובר באמונה גם כשרואה את המציאות הנגלית שהיא מבחינת ענקים ורפאים וערים בצורות. ואני רוצה לראות אצל כולנו, אני מבקשת מי שרוצה לשתף אותנו בחוויות שלה בנק' הזו.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
האם במצב של קטנות, של הנמכה, אני החזקתי את האמונה שהמצב הזה יעבור ומתוך הקטנות יצמח משהו יותר גדול?
האם אני האמנתי במציאות הנגלית, כמו המרגלים, ולא הלכתי מעל לדעת. המציאות הנגלית הפחידה אותי, ריפתה את ידי, האמנתי לה שאכן זה כך, או שהתבדיתי או שלא התבדיתי, האם הייתי למעשה קשורה למציאות הנגלית כדבר שהוא בלתי אפשרי לשינוי?
משתתפת: רוצה להבהיר, המציאות הנגלית מבחינתי היא המבנה הנפשי שלי. מה שאני מפענחת אותו כדבר הבלעדי. דווקא המציאות הנגלית היומיומית של החיים שלי זה פחות, אבל המבנה הנפשי שלי שאני מאמינה לו, הוא היה בשבילי ענקים ורפאים.
יכולה לתת דוגמא ספציפית?
משתתפת: לא הייתי נכנסת לזה עכשיו, אבל לשם הייתי לוקחת את השאלה.
אורנה: אני אתן דוגמא מחיי אני. תמיד הדוגמאות שאני נותנת, מעוררות אצל אנשים את הזיכרון. בהריון השני שלי, בסוף ההיריון, התחילו לי כאבים מאוד מאוד חזקים באגן, בלתי אפשרי היה ללכת, ורק בתנוחה אחת לא כאב לי, זה היה בחודש השמיני, הלכתי לרופאים, אמרו לי בסדר, התינוק לא יושב טוב, לוחץ על איזה עצב, כשתלדי הכל יעבור. אני בתוכי ידעתי שזה לא נכון ואכן ילדתי ולא רק שזה לא עבר, זה התגבר, בסופו של דבר לא יכולתי ללכת, בצילומי רנטגן היו לי יותר חורים מאשר עצם, משהו קרה בהריון הזה שנאכלו לי העצמות והייתי על כסא גלגלים עם תינוק בן יומו וילדה בת 4. הלכתי מרופא לרופא, רק רופא אחד אמר שכן התופעה הזו כתובה בספרים ואני ארפא. יתר הרופאים, בעלי שמע את האבחון, כי אמרתי לו אם אשמע את האבחון לא אלך עד שאני אמות רק מהאבחון. ואני לא האמנתי שאני אצא מזה. לא האמנתי. האמנתי למציאות הפיזית. במיוחד שקיבלה גיבוי מרופאים וגם קיבלה גיבוי מחוסר האמונה שלי, היום אני יודעת שזה היה מבחן אמונה מאוד מאוד גדול שלא עמדתי בו, ואתן יודעות שאני לא על כסא גלגלים. זה עבר. לקח לזה שנתיים. נתתי דוגמא די רצינית מפני שאולי יחידי סגולה היו מאמינים. אולי. אז אני האמנתי לרופאים ולענקים ושזה מה שיקרה עד סוף החיים, אני אשב בכסא גלגלים. הייתי מאוד אומללה, הרגשתי מאוד נבגדת ועוד פעם הרגשתי שאני עושה דבר רגיל, הריון, אבל לי תמיד קורה הדבר הכי גרוע שאפשר. וזה לא הדבר היחיד שלא האמנתי בחיים שלי. עכשיו אתן יכולות להיזכר בדוגמאות.
משתתפת: אורנה, בעצם כל פעם שקורה דבר רע, אתה מאמין שהדבר הוא רע אז זו הסיטואציה שאתה לא מאמין.
אורנה: כשאתה מאמין שאין לזה ריפוי לא רק פיזי, כשאתה מאמין שאי אפשר לצאת מזה. כמו כשיש ענקים ויש רפאים אבל אתה מאמין שלא תוכל לצאת מהם. יש ענקים יש רפאים במציאות הפיזית והנפשית אבל אתה לא מאמין. מה שהיה למשה ולאברהם, אתה לא מאמין שכוח גדול יותר יוציא אותך מזה. ומתי ואיך או שרק יוציא אותך מבחינה נפשית. יכולתי גם להישאר חלילה נכה אבל מבחינה נפשית להיות שמחה ומאושרת גם זה נקרא לצאת מזה, לאו דווקא הריפוי הפיזי. הקשר שלי לעליון.
משתתפת: אני יכולה להגיד שכשהייתי בשנים של יא', יב', היו לי שנתיים מאוד מאוד מאוד קשות. בראשונה הרגשתי בחוסר מוצא מוחלט, חשבתי שאני לא אצא מזה, שזה יהיה כך לתמיד, והייתי בייאוש מאוד גדול ובשנייה אחרי נסיעה עם משלחת שנתנה לי תמונה אחרת, אז עדיין הייתי בייאוש גדול אבל אני חושבת ששם התחילה איזושהי אמונה שיכול להיות שמתישהו זה ישתנה. וגם איזושהי יכולת לפנות לעזרה. התעורר איזשהו כוח אחר של אמונה, גם אם הייתה מאוד קלושה, אבל נתן לי כוח גם לקבל עזרה וגם להחזיק מעמד.
אורנה: אמרת עכשיו משהו מאוד מאוד חשוב. הבורא מחכה שאנחנו נחפש את העזרה שלו, משום שכשאנחנו מחפשים את העזרה שלו אנחנו יוצרים את הקשר איתו ואז הוא יכול לתת לנו. והיכולת שלנו לבקש עזרה בין אם מהבורא או בין מהאנשים וגם היכולת שלנו לשים לב שגם בתוך האירוע עצמו יש עזרה, אנחנו צריכים לשים לב, אם זה בצורה עזרה מבן הזוג שתומך בנו, אם זה בצורת אמא שבאה לעזור לי לגדל את הילד. יש עזרה. צריך לפתוח העיניים ולראות שהרוח נמצאת שם רק שזה לא קורה כמו שאני רוצה את זה ברצון העצמי שלי, זה קורה אחרת.
משתתפת: יכולה להוסיף לגבי זה שאחרי השנתיים האלה, בתקופות הקשות הבאות שעברתי, היה לי איזשהו זיכרון, שכשהייתי בייאוש מוחלט קיבלתי עזרה, אז לא דימיתי את זה כעולם הרוח, לא ידעתי בכלל את המושגים האלה אבל היתה לי איזושהי ידיעה שגם כשיש חוסר אונים מוחלט אז יש מוצא וזה נשאר לי כאיזושהי ידיעה.
אז אשרייך וטוב לך, וזה אנחנו מזכירים לעצמנו שמול מצב של קטנות יש תמיד מצב של גדלות ומול מצב של גדלות יש תמיד מצב של קטנות כי העולם שלנו זה עולם של ריבוי. העולם שלנו זה עולם של קצוות, זה לא אצילות ולא מעבר לאצילות, ששם זה עולם של אחדות. כל עוד אנחנו כאן, בעולם הפירוד, עד שלא יהיה תיקון מוחלט, אנחנו בעולם של ניגודים, של קונפליקטים, ובעצם האמונה היא, אני לא יכולה להגיד האמונה היא הידיעה, אבל האמונה היא שאני יכולה לעלות מעל הקונפליקטים, שהקונפליקט רק נראה ככה כי אני חיה בתודעה של עולם של פרוד, ולא של עולם של אחדות וזה גם התיקון, לחבר בין הניגודים.
משתתפת: אז אפשר להגיד אולי שהקונפליקט הוא לא הטעות בעצם. אם אני מחזיקה את זה שהקונפליקט הוא במקום, אז כבר יש לי את האמונה שאני יכולה לעבור את זה.
אורנה: זה נשמע קל.
משתתפת: זה לא קל.
משתתפת: יש לי תחושה שיש פה גם עניין, שמשה הוא כמו גשר. משה – הוא מָשַה את בני ישראל ממצרים. אמרת את העניין הזה של המצרים – הוא צריך לעשות את הגשר הזה בין העולמות. זה מה שאנחנו צריכים ללמוד, לעשות את הגשר הזה.
אורנה: מקסים. גם אומרים את זה במדרשים, הוא משה את בני ישראל. כמו שמשו אותו.
משתתפת: אני מרגישה שהמון פעמים בחיים בקטע הכלכלי, אני כל פעם עומדת בפני משבר כזה, ואני אומרת, וואו, איך אעבור את השנה הזאת, ובסוף זה מסתדר. אבל כל שנה, כבר כמה שנים זה קורה לי שוב ושוב מחדש, ועכשיו אני שוב במקום הזה, חשבתי שאני כבר לא אהיה במקום הזה ושוב אני צריכה לגייס את האמונה מאוד מאוד חזק.
אורנה: בדיוק. אז המקומות האלה הם בעצם ההזדמנויות שלנו, כל אחד עם התחומים שלו. זה ההזדמנויות שלנו ליצור כלי שהאור יוכל להאיר לתוכו. המקום שעוד לא התגברתי. המקום הזה שלא התגברתי, זו ההזדמנות שלי להגיע לאמונה. לכן זה חוזר שוב ושוב כי שם אני לא מקבלת את האור של הבורא, יש לי איזה תחום חסום וכשאפתור את זה ואגיע לאמונה אז כמובן יוכל להיכנס לשם אור מאוד, מאוד גדול שהוא מעל הדעת. הדעת זה המקום הנמוך ביותר מבחינת האור האלוקי. זה נהירו דקיק איך שאנחנו חיים כאן, זה נקרא נהירו דקיק. רק אור כדי חיות ומחשבה רגילה.
שבת שלום!