ביוגרפיה בימי קורונה 83

16.62021 – לימוד 83 – הכנעה, הבדלה והמתקה

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

היום נעשה עבודת חקר קטנה. אני אשתף משהו של הבעל-שם-טוב (הבעש”ט), ואנחנו ננסה להפוך את זה למונחים אנתרופוסופיים – להפוך את הבעש”ט לאנתרופוסופיה. בביה”ס שלנו אנחנו עושים את זה הרבה – מנסים למצוא את המשותף בין האנתרופוסופיה ליהדות או לקבלה, ועכשיו נתנסה בזה ביחד. מי שתלמיד ותיק ודאי ימצא את המושגים, ומי שלא ותיק גם ימצא את הדרך. כולם מוזמנים להשתתף, ונראה מה נעלה בחכתנו.

הקטע הזה הוא באדיבות בית הבעש”ט – הרשו לי להשתמש בחומרים האלה, ובתנאי שאביא אותם כלשונם, אז הנה אני מביאה אותם כלשונם.

אנחנו מדברים על שלושה מושגים עליהם התעכב הבעש”ט ופיתח אותם:

הכנעה – הבדלה – המתקה.

נראה איך הבעש”ט מסביר את שלושת המושגים האלה בכתבים שלו, ואיך אנחנו יכולים להעביר אותם לשפה שאנחנו מכירים ולקשר בין שתי השפות.

ובזה יובן לך לך מארצך [וממולדתך ומבית אביך], שיתרחק מן ג’ בחינות [נגד ג’ בחינות] הנ”ל הכנעה הבדלה והמתקה שביאר מורי זלה”ה, כי מצד <ארציות ועכירות החומר והקליפות> [ארציות חומר ועכירות הקליפות] נמשך גסות הרוח, לכך הזהירו לך לך מארצך ויבוא להכנעה, וממולדתך שהוא תרח עע”ז שורש הקליפות ויש כח האב בבן, כמ”ש הראב”ד בס’ יצירה כי כח הבנאי בבנין [וכו’], ולכך צריך הבדלה להפריש ולהבדיל הקליפות שמצד האב המולידו, ומבית אביך שהי’ בחרן כמ”ש וימת תרח בחרן ודרז”ל עד אברהם הי’ חרון אף של מקום, שהוא דין וגבורה, ואברם בחי’ חסד ימתיק הדין בשורש החסד שיש בגבורה והדין ההוא, כמ”ש במ”א בשם מורי זלה”ה איך למתוק הדין בשורשו, ואחר המתקה אז תשיג בחינת הארץ אשר אראך, והבן.

נזכיר שהבעש”ט חידש את היהדות הגלותית שהלכה והתנוונה בגלל שהיא הסתגרה בד’ אמות, התקשתה והפכה להלכתית וגם לאקסקלוסיבית – רק התלמידים החכמים ואנשי המעלה הורשו להיכנס לבתי כנסת מסוימים. הבעש”ט החייה אותה ואמר שהיהדות היא של כולם. החידוש הגדול שהוא הביא בתקופה ההיא היה שהוא הכניס את כל הידע הקבלי והתורני לתוך נפש האדם. כל מה שנמצא בתוך התורה זה סיפור הנפש האנושית. היום אנחנו עושים את זה ונראה לנו טבעי, אבל אז זה לא היה כל כך טבעי. הוא מסביר את שלושת המושגים האלה כמחוות נפש שלנו:

לך לך מארצך [וממולדתך ומבית אביך], שיתרחק מן ג’ בחינות  – מהן ג’ הבחינות?

משתתפים – ארצך, מולדתך ובית אביך.

אורנה – נכון. הוא מבדיל בן שלושתם וקורא לאחד הכנעה, לשני הבדלה, ולשלישי המתקה.

– איך אתם מבינים את זה?

משתתף – ארצך זה המקום שבו אתה נמצא פיזית. המקום הפיזי מביא אתו הרבה קליפות ודברים שאנחנו צריכים לעזוב. מולדתך זה כבר משהו יותר תרבותי – אני יכול להיות בארץ עם הרבה סוגי תרבות. מולדת זה תרבותי. בית אביך – זה המקום הכי קרוב אליך מבחינת החינוך ומבחינת עצמך.

אורנה – זה יפה ואני חושבת שיש עוד פרשנים שפירשו כמוך, וחלק מזה באמת מקביל אל מה שהבעש”ט אומר, אם כי בהתחלה, ב’ארצך’ – הוא לוקח כיוון מסוים. זה כיוון קצת שונה ממה שהצעת.

ארץ זה גם רצון. במקום להגיד ‘לך לך מארצך’ אנחנו יכולים להגיד ‘לך לך מרצונך העצמי’. נקרא שוב מה הוא אומר:

מצד ארציות ועכירות החומר והקליפות נמשך גסות הרוח – למה הוא מתכוון?

משתתפת – אולי הארציות זה המטריאליסטיות.

אורנה – אפשר להבין את זה ככה.

משתתפת – הוא מתכוון לתכונות הגסות שלנו, שבהן אנחנו לא מעודנים.

אורנה – נכון. גם זה אפשרי. התכונות הגסות שלנו, שקשורות לרצון העצמי שלנו, הן מעכירות ועוטפות כקליפה את הרוח שלנו. איך אתם יכולים להבין את גסות הרוח בהקשר הזה? מה קורה לבן אדם שמאוד מלא בעצמו ככה?

משתתפת – הוא גם לא רואה את האחר.

משתתפת – הוא מזדהה עם החומר, והחומר מקשה את הרוח.

אורנה – חומר הוא לא רק חומר פיזי. גם הנפש יכולה להתמלא בחומר עכור. נקרא לזה ‘המטריאליזם של הנפש’. המטריאליזם של הנפש – הנפש נעשית גסה. זה מאוד מאפיין את החברה המודרנית, את העולם המודרני. הגסות היא להתייחס לדברים בידיים גסות, בעיניים עכורות.

אחרי שהוא אומר לך לך מארצך הוא אומר ויבוא להכנעה – מה הכוונה? את מה אני מכניע?

משתתפת – את הרצון העצמי, את התשוקות, את כל הדברים הגסים שגורמים לנו לא להיות ברוח.

משתתפת – אני חשבתי שזה להיכנע לציווי ‘לך לך’, גם אם זה לא ברור או לא מובן לאן ללכת. ושזה קשה ללכת.

אורנה – מאוד יפה מה שאת אומרת. ננסה להבין את ‘לך לך’ אצל הפרשנים. יכול היה להגיד לו ‘לך מארצך’, אבל אמר לו ‘לך לך’. איך אפשר להבין את המילה לכאורה המיותרת הזו, הרי אין מילה מיותרת בתורה ובתנ”ך. לכן אנחנו צריכים להיכנס לעומק הכתוב ולנסות להבין מה זה שכתוב ‘לך לך’.

משתתפת – זה כמו שאת אמרת: לך אליך, לך לתוך עצמך.

אורנה – נכון. זו ההתחלה של ההתבוננות העצמית. אברהם נדרש להיות הפסיכולוג הראשון. הוא נדרש להתבוננות עצמית. להתבוננות על עצמו. גם נאמר על אברהם שהוא עשה נפשות.

משתתף – לך אליך זה נותן כיוון לאן ללכת – אל עצמך. להתנתק מהגורמים החיצונים – מהארץ, מהמולדת ומבית האב.

אורנה – אתה אומר דבר נכון, וזה אכן לא רק להתבונן אלא: המקום שאליו אתה אמור ללכת זה לתוכך. שם נמצאת הארץ, כמו שנראה אחרי זה.

משתתפת – זה מזכיר שאת אומרת שאלוהים ברא אותנו בצלמו ובדמותו, אז כשאנחנו חוזרים אלינו בחזרה אנחנו חוזרים אליו, אל אלוהים.

משתתף – יש פה משהו שמזכיר את עקדת יצחק, שם הוא אומר ‘קח את בנך את יחידך אשר אהבת’. גם בזה יש מעבר משלב לשלב עד שהוא מדייק יותר ויותר.

אורנה – נכון, שם נאמר ‘קח את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק’. זה להתכנס אל משהו פנימי יותר ויותר.

עכשיו הוא אומר ויבוא להכנעה. נדבר על מה זה ‘הכנעה’ ואיך אנחנו יכולים לקשר את זה לטרמינולוגיה האנתרופוסופית, אבל קודם לכן שימו לב שהכנעה זה תנאי בסיסי – למה?

משתתפת – לאפשרות ללכת.

משתתף – אני לקחתי את ההכנעה בצורה יותר פסיבית: רק כשאני מכניע את עצמי ואני נעשה צנוע אז אני יכול לקבל משהו.

אורנה – בדיוק. לכן בתשתית של כל עשייה רוחנית נמצאת הכנעה של כל הרצון העצמי שלי לרצון יותר גבוה, לרצון עליון. אי אפשר לעקוף את זה. כל מי שעוקף את זה – לא מגיע למקום הנכון. הוא יכול להגיע לזרמים רוחניים שלוקחים אותו הרחק הרחק, אבל גם הרחק מהזרם הנכון. ואז יש נפילה מאוד גדולה.

הדרך הנכונה היא הכנעת הרצון העצמי שלי בפני רצון יותר גבוה. אפשר לקרוא לזה גם ה’אני הגבוה’.

בתרבות המודרנית המילה ‘הכנעה’ היא לא פוליטיקלי-קורקט. זה נראה כאילו שאני מוותר על העצמיות שלי, אבל זה לא כך. אנחנו מבינים שזה כן למצוא את העצמיות שלנו. זה לוותר – על מה? אפילו בשפה של הבעש”ט או של הקבלה.

משתתפת – הקליפות.

אורנה – זה לוותר על הקליפות שאני מזוהה איתן ומחליפה אותן בתודעתי ב’אני’ האמיתי. אז למעשה הקליפות הן אלה שצריכות להיכנע. אם אני מכניעה אותן אז אני יכולה להמשיך את הדרך. זה השלב הראשון.

משתתפת – גם העכירות, כמו שכתוב כאן. עכירות החומר. זה לא יותר רחוק, זה יותר קרוב.

אורנה – נכון. עכירות החומר.

ויבוא להכנעה – השאלה מה קודם למה: האם ההכנעה באה אחרי הוויתור על גסות הרוח או שההכנעה היא עצם הוויתור על גסות הרוח? האם אחרי שאני הולכת מארצי – כפי שמתואר כאן בתור הרצון העצמי שלי, העכור, שמביא אותי לגסות רוח – האם עצם זה שאני עובדת על היהירות שלי, על זחיחות הדעת שלי, האם זה כשלעצמו מביא להכנעה? או הפוך – האם הנכונות שלי להיכנע היא זו שטומנת בחובה את ההתנקות, ההיטהרות הזו? אני לא יודעת אם זה כל כך חשוב.

משתתף – אני חושב שהסדר הזה הוא חשוב, כי ההכנעה היא לא לגמרי ברורה בהתחלה. רק אחרי שאני מגיע להחלטה שאני מוותר על הרצון שלי, ושאני מבין שאני צריך ללכת אל עצמי – אז אני צריך להחליט להיכנע לרצון גבוה, להשפיל את עצמי כמו שכמו שכתוב בפרקי אבות ” וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם של חכמים”. אני מתחיל לעשות את הפעולות הברורות יותר, שהן להיפטר מהקליפות ומהדברים הלא נכונים.

משתתפת – אני מתייחסת למילים לכך הזהירו: יש פה אזהרה. ניסיתי להבין מפני מה ולמה מזהירים אותי, ואני חושבת שזה תלוי תקופה. ‘לך לך מארצך ויבוא להכנעה’ זה כמו ‘תעשה ותשמע’. יש פה ציווי. ‘אני מזהיר אותך כי אתה אמנם תעשה את ההכנעה אבל אחרי זה אתה עלול לפגוש את הוויתור שעשית על מנעמי הארץ, על כל הקליפות, או אולי לפגוש אור גדול שתקבל בעקבות זה. אז האזהרה מחוברת לתודעה מסוימת, שהיא: קודם ‘נעשה’ ואז ‘נשמע’. אפילו ביעוץ מדברים על הוויתור לפני שאנחנו יודעים בשביל מה. שאנחנו מביאים למודעות בכלל את הרעיון הזה.

אורנה – את אומרת שבתקופות מסוימות, כמו תקופת בני ישראל בסיני, הנפש האנושית, או לפחות הנפש היהודית, הייתה מוכנה יותר לעשות מתוך אמונה, וזו הייתה מעין הצהרת אמון: אנחנו מוכנים לעשות כי אנחנו מאמינים שמה שנשמע הוא דברי אלוהים חיים, וזה בסדר להתמסר מההתחלה.

בתקופה שלנו את אומרת שזה הפוך – קודם כל נשמע, ואז נחליט אם נעשה.

משתתפת – לא לגמרי, אבל יש יותר אינטגרציה. בגלל שאלו תכנים אזוטריים של סוד, ולא כל העם קיבל אותם, אז אולי בגלל זה הוא מזהיר שזה בשונה מהיום יום שבו עושים מצוות ואח”כ אולי מגיעה הארה.

אורנה – מה שבטוח הוא שללא הכנעה אי אפשר להתחיל את הדרך.

משתתפת – מעניינת המילה ‘ויבוא’ ב ויבוא להכנעה – ההכנעה היא כמו תוצאה של הדרך. כמו ‘ויגיע’ – ההכנעה היא מקום שאליו מגיעים.

אורנה – זאת אומרת שמבחינת הבעש”ט הכנעה זה מקום נחשק, זה לא מקום מבזה ולא מקום מובן מאליו. זה לא שאני בקלות מגיעה להכנעה, אלא שאני צריכה לעשות דברים כדי להגיע לשלב הבסיסי  שבסופו אני אגיע לארץ המובטחת.

משתתפת – זה מתחבר לחירות – כל זמן שאנחנו לא בהכנעה אנחנו חושבים שאנחנו בחירות אבל אנחנו ממש לא. רק אם אנחנו מוותרים על המקום שבו אני יודעת מה שאני יודעת, ואני נכנעת ויוצרת את הסימפטיה.

אורנה – ברגע שאני נכנעת אני מקשרת את עצמי לרצון יותר גבוה ממני. זו המשמעות. כשאני מוותרת על הרצון העצמי, שהוא רצון שרק מסתכל על ‘מה אני אקבל מזה’, ולא משנה אם אני אקבל מזה באופן חומרי או באופן רגשי. עד אז אני לא יכולה להתחבר לרצון הגבוה. זה נקרא ‘השוואת צורה’ – אם אני ברצון עצמי ולא נכנעת אז אני רחוקה מהבורא, כי אני בשינוי צורה. לכן הכנעה מאפשרת יצירת קשר ראשוני עם העליון. אז כל מי שלא עובר דרך השלב הזה לא יוצר את הקשר הראשוני עם העליון. מראש הוא הולך בדרך שהיא ללא קשר עם העליון. בונה מגדלים באוויר, ולפעמים מאוד יפים.

מה צמד המילים שבהם אנחנו משתמשים באנתרופוסופיה כדי להביע את אותה מחוות נפש בביוגרפיה?

משתתפת – יראת כבוד.

אורנה – לא חשבתי על זה, וזה יפה, זה בהחלט מביא להכנעה. אבל יש לנו צמד מילים שהן ממש הכנעה גופא.

הויתור היוצר – המושג הזה נשען על הקוסמולוגיה השלמה ששטיינר מביא למה שהוא מכנה בשם ‘הממשות’ – עולמות הרוח, ואיך בעולמות הרוח, מתוך ויתור יוצר, יכולים להיוולד דברים. אמנם אני בראשית צעדי בקבלה, וחשבתי לעצמי כשהסתכלתי על עצמי, על החוצפה האינסופית שלי להתחיל ללמד דברים שאני רק למדתי אותם זה לא מכבר, והבנתי שככה גם התחלתי ללמד ביוגרפיה, והחוצפה הזו היא כנראה נכונה. אני אומרת את זה כי רק עכשיו התחלתי ללמוד על מה שנקרא בקבלה ‘צמצום ב”. צמצום ב’ זה הויתור של ספירת בינה על חלק מהאורות הגבוהים שלה, כדי שהמלכות תוכל לקבל אורות גבוהים. יש כאן ויתור שיוצר משהו חדש. כשאני אדע את זה הרבה יותר אז אני אלמד אתכם, כי אני לא חצופה עד כדי כך. הבאתי את זה כי לא מדובר כאן על ויתור יוצר שלנו, מדובר על ויתור יוצר בעולמות הרבה יותר גבוהים מאיתנו, ששטיינר קורא להם ‘הממשויות’ – בספרו: האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות. מה שקורה שם כאבולוציה יורד אלינו כחותם ונחתם. אם אנחנו במחווה של כניעה או של ויתור יוצר – אנחנו בעצם משחזרים את מה שקרה בעולמות הרוח. ואם אנחנו במחווה של יהירות –  אין לזה שום אח ורע, שום תמונה מקבילה בעולם הרוח. יש לחז”ל אמרה ידועה, בה מדובר על מישהו יהיר, ונאמר שם: “אין אני והוא יכולים לדור בעולם אחד” (סוטה ה,א). הקב”ה לא יכול לדור במקום אחד עם יהירים. זאת אומרת שאין שום מודל רוחני לתכונת היהירות. היהירות לא נחתמת כאן מהכוחות הטובים, ואילו הויתור היוצר – הכניעה – כן! יש מודל – באנתרופוסופיה וגם בקבלה –  של ישות גבוהה שנכנעת, שמוותרת, ומאפשרת למשהו אחר להיוולד. אצל הבעש”ט הכל מתקיים באדם אחד, כשאני נכנעת, מכניעה את הרצונות העצמיים שלי.

את זה אנחנו יכולים לעשות הרבה פעמים מול הילדים שלנו, במיוחד הילדים המתבגרים – אני מכניעה את הרצון שלי על מנת שהילד ייוולד כישות עצמאית. ואנחנו יכולים למצוא את זה בכל מקום, בכל תחום: הויתור שלי מאפשר לאחרים להתפתח, מאפשר למשהו חדש להיוולד. וכאן הבעש”ט אומר שיש את זה באדם אחד: הויתור שלי על הרצון העצמי שלי מאפשר לרצון האלוהי להיוולד בתוכי.

משתתף – אני רוצה להגיד, ולא מתוך צורך לטפוח לך על השכם, שעצם זה שאת מציינת שאת רק התחלת לעסוק בקבלה, אני רואה שכל דבר שהוא בתהליך אז אני לא יודע לאן הוא ילך, כי הוא בתהליך, אבל עצם זה שאני משתף עוד מישהו, הפלפול והלמידה המשותפת – מאפשרת לראות דברים ביחד ומהבטים שונים. ואז אני לא שומר לעצמי את הידע עד שאני אהיה מוכן לתת אותו. זה חלק מתהליך נכון.

אורנה – מתהליך משותף. תודה. אני לא באמת פוחדת כי על אף שזה לא מכבר התחלתי ללמוד, אבל כמות השעות שאני מקדישה לזה היא רבה מאוד, כך שאולי אני בהתחלה אבל זו לא כל כך התחלה של התחלה. ואני גם משתפת מה שאני חושבת שאני לא עושה אתו עוול בשום מקום. יסלח לי הקב”ה כי רק לטוב אני מתכוונת.

עכשיו נלך אל הצעד השני שבא אחרי ההכנעה. הצעד השני ממולדתך – אנחנו מתחילים להתקרב. מולדת זה יותר קרוב, עם יותר מטען רגשי, כמילות השיר ‘אנו אוהבים אותך מולדת’. ומה הוא אומר על המולדת:

וממולדתך שהוא תרח עע”ז (עובד עבודה זרה) שורש הקליפות ויש כח האב בבן, כמ”ש הראב”ד בס’ יצירה כי כח הבנאי בבנין [וכו’], ולכך צריך הבדלה להפריש ולהבדיל הקליפות שמצד האב המולידו.

ספר היצירה זה לא ספר שהראב”ד כתב. אומרים שספר היצירה נכתב ע”י אברהם אבינו, כלומר, לא נכתב, אבל הידע נמשך מאברהם אבינו ולאחר מכן נכתב. הראב”ד הוא אחד מגדולי ישראל שפירשו את ספר היצירה, ובפירוש שלו הוא אמר ‘כי כוח הבנאי בבניין’. ולשם כך צריך הבדלה.

הבדלה זה דבר שדיברנו עליו בקורס ‘האני האותנטי’ בהקשר של הבדלה ואבחנה, ועכשיו נראה למה הבעש”ט מתכוון כאן ב’הבדלה’ – הבדלה בין מה למה?

משתתפת – זה נשמע שהוא אומר שה ד.נ.א. שלנו שאליו נולדנו – הדם של אבא שלי שזורם אצלי, הדם של אמא שלי שזורם אצלי – עלול לבלבל אותי, במקום שהדם שלי יהיה דומיננטי אצלי. אני צריכה לוותר על זה. זה מזכיר את השיעור של יעל לא מזמן לגבי שאלת השייכות למשפחה, לאום וגזע. זו שאלה שליוותה אותי – מי אני בלי השייכות הזו? זו ההכנעה – ברגע שאני לא שייכת אז אני נכנעת להיותי אינסופית.

אורנה – בהבדלה אני צריכה להבדיל בין מה שאני לבין מה שהוא לא אני, מה שהוא הקליפות שלי. הוא נותן כדוגמא את אברהם שנולד למשפחה של עובדי אלילים, ולא רק הם – כל החברה הקדומה בזמן ההוא היו עובדי אלילים, כלומר: הייתה להם תפיסת האלוהות שלהם הייתה שונה ממה שאברהם הביא. הייתה להם תפיסת אלוהות אינסטינקטיבית. זה לא שהם עבדו את הכוכבים והמזלות והפסלים, אלא הם עבדו את הכוחות הרוחניים שמאחוריהם. מה שהם לא הבינו ולא תפסו: את ה’אחד’ – האחד יחיד ומיוחד. את זה אברהם בא להביא לעולם. גם עפ”י שטיינר אברהם בא להביא את ידיעת האל האחד, שהוא מעבר לכל הכוחות שהתרבות הפגאנית עבדה. כל עובדי האלילים של התקופה הקדומה חשו את הכוחות של השמש, של הרוח, הייתה להם חוויה ישירה גופנית-נפשית של מה שאצלנו אבד מזמן. אברהם הביא את האמונה המונותאיסטית – האמונה באל אחד שחולש על הכל, ולפיכך אם אתה עובד כוח מסוים זו עבודה זרה כי אתה מחשיב את הכוח הזה, שהוא חלק, כאילו שהוא השלם. מחשיב את החלק בתור השלם.

זה יכול להביא אותנו לשאלה מהי העבודה הזרה שאני עובדת. עבודה זרה זה כל כוח שמסתיר ממני את האחד. אני יכולה לעבוד עבודה זרה את הקריירה שלי למשל – שהיא תהיה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, ושכל כמיהות הנפש והרוח שלי ינווטו לשם, או לילד שלי. זה יספק אותי כמו שעובדי האלילים הסתפקו בעבודת השמש והירח משום שזה, בשפה של ויניקוט – ‘טוב דיו’. ה’טוב דיו מסתיר את האמיתי. הטוב דיו מספק אותי – אני חושבת שהכוח של השמש, הירח, או הכוכבים ממלא את כל כמיהות הנפש שלי לחיבור. זה יכול להיות אהוב או אהובה, או ילד או ילדה, או משהו שהוא לא אדם, למשל, להיות ראש ממשלה, כל דבר כזה, שאם אני מאבדת אותו אני יכולה לחוש כאילו אני מאבדת את מה שהוא נדמה כ-ערוץ שלי לאלוהות. אבל זה בדיוק הפוך: אני אמורה לאבד את זה כי זה המכשול ביני לבין הקשר הישיר שלי לאינסוף, וכל עוד אני מתמלאת במשהו שהוא ‘חלק’ אז אני חוסמת את האפשרות לטוב המלא והשלם שהבורא רוצה להעניק לי – שאני מחוברת לגמרי אתו. כי גם אם אני מחוברת עם ילד או עם אהוב, תמיד יש שם פירוד וכאב. אבל אם אני חוברת עם הבורא – אין פירוד ואין כאב.

זו שאלה עבורכם למחשבה: מהי העבודה הזרה שלי? את מי אני שמה שם במקום הבורא? מי ממלא את הנפש שלי בחוויה שעונה על הכיסופים שיש לכל אחד מאיתנו – הכיסופים לחזור הביתה. מי זה שאותו אני כל כך אוהבת וכל כך מעריצה וכל כך נושאת עיניים והוא כל עולמי? – זו עבודה זרה.

אנשים בעלי יעוד רוחני יצטרכו לוותר על כל עבודה זרה שבדרך, בין אם ברצון או בין אם בייסורים. הדרך הולכת בדרך כלל בהתחלה בייסורים, ולאט לאט כשאת מתפתחת את מגיעה למקום שכאשר את נדרשת לוותר זה אמור להיות עם פחות ייסורים.

משתתפת – מעניין שזה ‘ממולדתך’. ב’כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ שטיינר מדבר על המולדת הרוחית והמולדת הארצית. ומעניין שהפרידה כאן קשורה לפרידה מהמולדת הארצית.

אורנה – אז אולי זו גם המולדת הרוחנית כי זה קו התורשה. או לפחות המולדת הנפשית: תרח היה עובד אלילים, ואברהם ניפץ לו את כל הפסלים, והלך מחרן ‘לארץ אשר אראך’ – הוא עזב את קו התורשה שלו. אפשר להגיד שמולדתך זו התורשה הנפשית שלך.

משתתפת – כשהוא אומר לו לעשות הבדלה זה ההפך מ’אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה’.

אורנה – לחלוטין, אבל אם את נכנסת לפנימיות של המשפט הזה אז אנחנו לא מדברים פה על אבות אלא אנחנו מדברים על הגלגולים שלנו. אז אם ‘אבות אכלו בוסר’, והאבות זה הגלגול הקודם שלי ואז השיניים שלי קהות, וזה מובן וזה מקובל. זאת הפנימיות של ‘אבות אכלו בוסר’. אבל אם אני לוקחת את זה ברמת הפשט, אז זה בהחלט ההפך.

 מה זה כי כח הבנאי בבנין – למה הוא מתכוון? למה זה קשור?

משתתפת – ליסודות שלי, ליסודות שמוטמעים בתוכי.

אורנה – נכון. זה כוח האב בבן. תמיד אנחנו חושבות שאני אהיה אמא אחרת, רק כדי לגלות שאנחנו עושות את אותן טעויות והתנהגויות שאמא שלי עשתה. לי זה קרה, אמנם בגיל מאוד מבוגר, אבל ראיתי שאני מתנהגת כמו אמא שלי.

משתתפת – אבל זה קורה גם הפוך, כי אני לא רוצה להתנהג כמו אמא שלי ואני חושבת שאני פועלת בחירות ואני ממש לא, כי אני עושה הכל הפוך.

אורנה – אז קודם כל אם את יודעת את זה, זה הצעד הראשון לחירות.

אז יש לנו את כוח האב בבן, ולכן צריך הבדלה. הבדלה זה דבר מאד משמעותי. אמרנו שהבריאה מתחילה עם הבדלה.

משתתפת – גם בבניין וגם בבנאי יש את המילה בן.

אורנה – נכון מאוד.

ומבית אביך שהי’ בחרן כמ”ש וימת תרח בחרן ודרז”ל עד אברהם הי’ חרון אף של מקום, שהוא דין וגבורה – מה הכוונה? מה היה עד אברהם? איך חרון האף של ה’דין’ התבטא באנושות?

משתתף – במבול.

אורנה – נכון מאוד. בראש ובראשונה במבול – היה שם דין, לא היה שם חסד. ספירת הדין, שהיא ספירת הגבורה, שלטה. מה זאת אומרת שספירת הדין שולטת? – שאתה מקבל גמול מדויק על מעשיך, לא נותנים לך זמן של רחמים. זה מה שנקרא: שברא את העולם בדין, והעולם לא יכול היה לעמוד בזה, ואז שיתף את מידת הרחמים. זה קרה גם בעולמות הגבוהים מאוד, שם היה שבירת הכלים, ואז העולם המתוקן הוא עולם עם שלוש מידות: מידת חסד – שזה אברהם, מידת גבורה – שזה יצחק, ומידת רחמים – שזה יעקב. עד אברהם העולם נמדד בדין. גם מגדל בבל.

משתתף – מגדל בבל הוא פחות טוטלי, נכנסת בו מידה של התחשבות, של אפשרות.

אורנה – נכון, אז אתה אומר שאולי יש התקדמות.

אברהם, שנקרא איש החסד ושייך למידת החסד – מספרים עליו שהוא היה מכניס אורחים ואוהלו היה פתוח מארבעה כיוונים, ורק חיכה לאורחים, ‘לעשות נפשות’, לארח אותם ולתת. אז הוא מידת החסד. ומאז אברהם חרון האף – חרן – קיבל איזון.

עד אברהם הי’ חרון אף של מקום, שהוא דין וגבורה, ואברם בחי’ חסד ימתיק הדין בשורש החסד שיש בגבורה והדין ההוא, כמ”ש במ”א בשם מורי זלה”ה איך למתוק הדין בשורשו, ואחר המתקה אז תשיג בחינת הארץ אשר אראך, והבן – אנחנו צריכים להבין שהמתקה לא נעשית על-ידינו. רק אם אנחנו מוכנים להכנעה ולהבדלה, בא חסד מלמעלה, ממתיק את הדין, ומאפשר לנו להשיג את הארץ אשר אראך.

משתתפת – אולי זה כמו התהליך שתארת, שאם אנחנו לא הולכים מעצמנו אז אנחנו מקבלים על הראש, עד שאנחנו מתחילים להבין שזה מה שאנחנו צריכים ואז זה פחות פועל.

אורנה – כן, זה כל התהליך של התיקון של השבירה, כל התיקון של הנפילה מגן עדן – הוא הדרגתי. גם התיקון שלנו. לכן ככל שאנחנו מתבגרים, במידה ואנחנו כן עושים את הדרך הנכונה, אנחנו יותר מתוקנים. לכן יש את הגילים המכוננים שלנו באנתרופוסופיה ובביוגרפיה, שמצביעים על מה ניתן לתקן בכל שלב ועל מה מתפתח בכל שלב. כי אנחנו ישויות שחיות במימד של זמן. אז אנחנו מִיתָּקנים במידה ואנחנו עושים הכנעה והבדלה, ואז אנחנו זוכים להמתקה.

המתקה באה כחסד, וצריך לשים לב אליו. לפעמים יכול להגיע החסד ואנחנו נחמיץ אותו. אולי כי לא עברנו טוב את השלבים הראשונים. למשל יש קבוצות מחוץ להכשרה שאנחנו מלמדים, והם מבינים איזה חסד הם מקבלים אבל מצד שני הם יכולים להתלונן על דבר כמו ‘למה את לא מלמדת את כל השיעורים’?. כאילו שבכלל אני צריכה ללמד את כל השיעורים, כאילו שמישהו שהוא לא אני לא מספיק טוב בשבילם. הרי כולנו באותו זרם. כל מני תלונות כאלה….

אז כשאדם מתלונן על חסד שנעשה לו, הוא מחמיץ את החסד, וזה כאילו שלא נעשה לו חסד. לכן צריך להבחין בחסד ולהודות על החסד. ואז מתגלה הארץ, שבהתחלה לא ידענו מה היא. והרבה זמן הם גם לא ידעו מה היא, וגם כשהם יגיעו על סף ארץ ישראל וכל הדרך לשם – עדיין הם יתמרמרו ולא יראו את החסדים שנעשו להם.

אנחנו צריכים להיזהר מזה כי עם ישראל קיבל על זה עונש כבד מאוד. נדבר על זה בזמן אחר.

משתתף – אני מבין ששני השלבים הראשונים הם עשייה שלי ובאחריותי, ואז אני יכול לקבל את החסד שהוא להתחיל לראות את עצמי כ-עולם. את העולם כ’אני’. בשביל זה צריך להיות בשלווה, בהקשבה  ובהתבוננות. בשביל זה אני צריך להיות יותר בהקשבה ובהפנמה.

אורנה – זה גם תלוי גיל. ככל שאני מתבגרת, ההבדלה שלי צריכה להיות הרבה יותר מדויקת. אם בגיל צעיר אני מרשה לעצמי לעשות יותר דברים פריפריאליים כי אני עוד בעניין של לחוות חוויות ולבנות לעצמי ארגז כלים, אז בגיל מבוגר, שהזמן הולך וכלה ואני מודעת לזה, אז אני עושה הבדלה – מה כן ומה לא. זה יכול להיות אפילו בדברים הקטנים כמו: האם אני הולכת לבשל כל יום או שאני לא מבשלת כל יום. כמובן כל אחת עם הבית שלה ועם התנאים המתאפשרים לה, אבל אני מדברת עלי: האם אני מסתכנת בלהיות עקרת בית לא טובה, בעיני עצמי? אני חייבת לעשות הבדלה. אני חייבת לעשות הבדלה גם בזה שהבית לא יהיה כל הזמן מסודר.

משתתף – אנחנו מקבלים בזה חסד בעצם זה שהכוחות הפיזיים פוחתים. זה מאפשר לנו לראות אותו. זה חלק מהחסד שהוא מגיע אלינו. זו אחת ההזדמנויות.

אורנה – זו אחת ההזדמנויות, כשהרצון העצמי לא יכול למצוא את הכלים החזקים שהיו לו כשהגוף שלנו היה חסון, אז עכשיו אנחנו צריכים להקשיב לרצון הפנימי.

עוד שאלה שתיקחו אתכם: חסדים שמגיעים לפתחכם ואתם/אנחנו מתנהגים אליהם ‘בגסות רוח’. בגסות רוח – גם לחסד שמגיע אלי אני יכולה להתייחס בגסות רוח, ואז החסד נעלם. הוא לא קיים. גם אם קיים לכאורה אובייקטיבית – אם אני לא מרגישה אותו אז הוא לא קיים בחיים שלי. אם אני לא חווה את החסד שמגיע אלי, ורק רוצה עוד ועוד כאילו שמגיע לי וכאילו שאני היחידה בעולם, ולא מבינה שהחסד שניתן לי הוא שפע כל כך גדול ועכשיו אני צריכה לעשות אתו משהו – אז הוא כאילו לא ניתן לי. אז זה לא נחווה כחסד, ואני מתמרמרת והחסד נמחק מחיי. מאוד חשוב לשים לב לחסדים. זה מחזק את האמונה ומחזק את הרוח שלנו.

משתתפת – חסד ללמוד ממך.

אורנה – חסד ללמוד איתכם. דרך הלימוד איתכם כל מה שאני ידעתי עבר והפך לרעיונות חדשים בעקבות מה שאמרתם. מה שתכננתי היה רזה וקטן, והכל גדל בזכות כולנו, אז החסד הוא שלי.

תודה רבה.

print