הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 39

29.6.2021 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – שיעור 39

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

היום אנחנו ממשיכות בנושא של שומר הסף הגדול. הנושא המורחב הוא ‘היות אדם’, וגם חיים ומוות, או – מוות וחיים, עבר ועתיד.

היות אדם

וּבָכִיתִי, בָּכִיתִי עַד כְּלוֹת

כְּמוֹ עֲלִיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת

יָצַרְתִּי אֲגַמִּים

וְטָבַעְתִּי בְּתוֹכָם

לֹא זָכַרְתִּי אֵיךְ שׂוֹחִים

בָּכִיתִי

עָלֶיךָ וְעָלַי

וְעַל כֻּלָּנוּ שֶׁגֹּרַשְׁנוּ מֵהַגַּן

עַל הָאַהֲבָה

עַל הַזָּרוֹת

וְעַל גְּבוּלוֹת הַקִּיּוּם שֶׁבְּכָל יוֹם מַפְרִידִים אוֹתָנוּ עוֹד קְצָת

עַל הַגּוּף הַמִּתְיַסֵּר בִּתְשׁוּקָתוֹ, מַכְרִיעֵנִי, עוֹלֵב בִּי, לוֹעֵג:

“כָּל-כָּךְ אֱנוֹשִׁית”

עַל גּוֹרָלוֹ הַטְּרָגִי שֶׁל מַלְאָךְ הַכָּלוּא בַּבָּשָׂר

מְקַצֵּץ כְּנָפָיו לְמַעֲנִי

מְאַבֵּד שַׂגִּיבוּתוֹ בְּתוֹכִי

עַל הַגַּעֲגוּעַ הַיַּלְדִּי שֶׁלֹּא נִגְמַר

לְיַד שׁוֹמֶרֶת

שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא וֶאֱלֹהִים

עַל הָרֶגַע הַחוֹלֵף

וְכַמָּה רָצִיתִי לְהַחֲזִיק בּוֹ עוֹד קְצָת

עַל הַנֵּצַח הַבִּלְתִּי מֻשָּׂג

בּוֹדֵד כָּל-כָּךְ בְּאֵינְסוֹפִיּוּתוֹ

עַל הַיֹּפִי הַשַּׁבְרִירִי הַזֶּה

שֶׁל רוּחַ לוֹבֶשֶׁת צוּרָה

שֶׁל חֹמֶר מְיַחֵל לַהֲפֹךְ לְאַיִן

בַּהֲוָיָה הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית

אַכְזָרִית וּמֻפְלָאָה כְּאֶחָד

שֶׁל הֱיוֹת אָדָם

11.12.19 יעל ערמוני

הבאתי את השיר בהתאם לנושא היום – ‘היות אדם’. שטיינר מביא בפרק זה את הנושא ‘מוות וחיים’ בצורה מאוד מיוחדת, שאני לא נתקלתי במקומות אחרים בהגשתו באופן הזה. בתוך הפרק הוא אומר:

האדם הנו לכן ישות דו-מהותית, היינו: בן-תמותה ובן-אלמוות. בן התמותה שבו מתקרב לסופו, בן האל-מוות נמצא בראשית דרכו.”

לפני שנקרא את הטקסט כולו, נתעכב על המשפט הזה, ונשאל את עצמנו מה זה אומר להיות אדם, ומה היא החוויה של ישות דו-מהותית: בן תמותה ובן אל-מוות.

משתתפת – הוא מדבר על גלגולים: המוות בתור סוף של משהו אחד והתחלה של משהו אחר.

יעל – זה חלק מהדבר. נראה איפה אנחנו בתוך החיים חווים את החוויה הזו, בחיי היומיום – היות ישות דו-מהותית.

משתתפת – אני הרבה פעמים צריכה להמית משהו, או ישות בתוכי, כדי להביא משהו חדש שאולי ראיתי אותו כל החיים אבל אף פעם לא העזתי להביא אותו. אני חייבת להיות בת מוות כדי להיות בת-אלמוות.

משתתפת – אני אמשיך את הדברים האלו במובן שכל משבר וכל חוסר אונים שלנו, גם בדברים שהם יותר עדינים – כל מפגש כזה הוא מוות קטן, ואנחנו עדיין מצליחים לעמוד כאן. למרות שתמיד מוות מתחבר לנו ל’סופי’, בכל זאת יש איזושהי התחדשות עם המוות, עם המיתות הקטנות האלה. יש לנו כוחות אדירים שאנחנו בכלל לא מודעים ואולי לא מעריכים את עצמנו ככאלה, אבל הכוח המיוחד הזה הוא בן אל-מוות, הוא זה שנותן לנו את הכוחות לקום כמו עוף החול, כשנדמה לנו לרגעים שלא נוכל לקום.

משתתפת – אני חושבת שאלה שני כוחות שנמצאים בנו כל הזמן, בו זמנית. מההתחלה, מבראשית שנאמר ‘אלוהים ברא את השמים ואת הארץ’ – יש לנו את הארץ שזה החומר, ואת השמים זה עולם הרוח, ואנחנו נמצאים כל רגע ורגע בין שניהם: בין החומר הזמני והמתכלה, לבין הרוח שהיא אל-מוות.

יעל – ואיך זה בשבילך להיות בחוויה הדו-מהותית הזו?

משתתפת – זו חוויה שהיא לעיתים מאוד קשה, כי כשאתה מרגיש בן-רוח אז אתה מרגיש שהגוף מכביד עליך. המוות, החומר, שמושך אותך למטה הוא קשה והוא מכביד. ומצד שני, אם אתה בהנאה ובחיים באתריות שלהם ובכוחות החיים שלהם, אז אתה במקום אחר. התנועה שקיימת כל הזמן היא מכבידה.

משתתפת – אני חושבת שמשפט כזה גם מעורר אותנו לאחריות על המעשים שלנו. הם אלה שנשארים בעולם – את מורה, גננת, אחות, מורה, אדריכל, מה שאתה עושה נשאר בעולם. אתה אולי בר חלוף אבל אם היית גננת נהדרת יכולת לשנות לילד מסוים את החיים. אני חושבת שיש לנו אחריות על המעשים שלנו, כי הם לא בני חלוף, הם מתגלגלים בעולם. אנחנו משפיעים על ישות אחת שתשפיע על ישות אחרת.

יעל – זה יתחבר אל המשך השיעור, כשנשאל: מה נשאר ומה לא נשאר. זו נקודה חשובה והסברת אותה יפה.

אפשר להתייחס לחוויה הזו של ‘היות אדם’ בשבילכם. בשיר כתבתי משהו על החוויה הזו עבורי ברגעים מסוימים.

משתתפת – מלבד השאלה של מוות וחיים, שבכל פעם שמשהו מת אז משהו אחר נולד, אותי זה לוקח למקום שמבחינתי הוא האתגר והוא הסיפור שלי – הדואליות, ואיך באותו בן אדם יש חומר ורוח, נצחי וחולף, והם גם רע וטוב וגם קסם וזוועה. מבחינתי ואצלי – אני עדיין מרגישה שזה בלתי אפשרי. אני עוד נאבקת בניסיון להבין את זה. אני חושבת שהמשפט הזה כולל את הכל – שאני יכולה לראות שאדם נהדר יכול לעשות מעשה רב קסם, וגם לעשות מעשה זוועה.

יעל – את מתארת את הנושא שצבי בריגר חקר והביא, ואנחנו לומדים הרבה בביה”ס שלנו, והוא: האדמה כישות הקונפליקט. את מתארת את הקונפליקט המתמיד שבחוויה הדו-מהותית הזו. אנחנו לא ניכנס לזה עכשיו כי הנושא שלנו פונה לכיוון אחר, אבל יחד עם זאת אי אפשר שלא להזכיר את זה כאן: החוויה שבה אנחנו בו זמנית ישות של חומר וישות של רוח, זה אתגר שרק האדם צריך להתמודד איתו באופן הזה. האתגר הכי גדול של האדם הוא היות רוח בתוך חומר, היות ‘אני’ אנידיווידואלי בתוך חומר.

הטקסטים הבאים מתוך: ר.שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘חיים ומוות השומר הגדול של הסף’, עמ’ 133-135

“כאשר תלמיד מדע-הרוח נכנס אל העולם העל-חושי, מקבלים החיים משמעות חדשה לגביו; הוא מגלה בעולם-הפיסי את קרקע-הנבטים לעולם-עילאי. כך שזה, ‘העולם של מעלה’, ייראה לו, במובן מסוים, חסר שלמות בלי ‘העולם של מטה’. שני אופקים נפתחים בפניו. האחד אל תוך העבר והשני אל תוך העתיד. “

יעל – כמו שדיברנו בעבר, כשאנחנו עושים דרך רוחנית אמיתית נכונה לתקופה שלנו אז היא לא תנתק אותנו מהעולם הארצי אלא דווקא תעזור לנו ליצור את החיבור בין העולם של מעלה והעולם של מטה. ההבנה שהחיבור הזה הכרחי, ושהאחד לא יכול להתקיים ללא השני – היא הבנה מאוד משמעותית.

“הוא מביט אחורה אל-תוך עבר, בו טרם היה קיים העולם-הפיסי הזה. כי מזמן השליך אחרי גוו את הדעה הקדומה כי העולם העל-חושי התפתח מתוך העולם החושי-פיסי. יודע הוא כי העל-חושי קיים מבראשית, ומתוכו התפתח כל חושי-פיסי. רואה הוא כי הוא-עצמו היה שייך אל עולם על-חושי בטרם בא לראשונה אל-תוך עולם-חושי-פיסי זה. “

יעל – כאן הוא מדגיש נקודה שאנחנו מכירים וחשוב להדגיש אותה שוב ושוב: החושי, הפיזי, נולד מתוך העל-חושי, מתוך הרוח. בראשית ‘רוח אלוהים מרחפת מעל המים’ – קודם כל היתה הרוח. זאת בניגוד לתפיסה המטריאליסטית שגורסת שאנחנו התפתחנו מתוך הפיזי. ההסתכלות האנתרופוסופית, כמו גם תורות רוחניות אחרות, אומרת שהרוח היתה בראשית והרוח היא גם זו שתהיה באחרית, והשלב הפיזי הוא שלב שהתפתח מתוך הרוח. מאחורי הפיזי תמיד יש רוח. אין דבר כזה משהו בפיזי שאין מאחוריו את המימד הרוחני.

“אולם העולם העל-חושי הקדמון הזה הזדקק לעבור דרך העולם החושי-פיסי. כי בלי מעבר זה לא היתה אפשרות להמשך התפתחותו. רק לאחר שבעולם החושי-פיסי תתפתחנה ישויות בעלות הכשרים הנחוצים, יוכל העולם העל-חושי להמשיך בהתפתחותו. והישויות הללו הן בני-האדם. מוצאם, שהביא לידי צורת-חייהם הנוכחית, הוא על-כן משלב חסר שלמות של ההוויה-הרוחית; והם מובלים בתוך השלב הזה, אל אותה שלמות, אשר תסגלם לתרום את תרומתם לקידום ההתפתחות של העולם-העילאי. וכאן נפתח האופק אל העתיד. הוא מצביע על שלב-התפתחות יותר גבוה של העולם העל-חושי. זה האחרון יכיל אז את הפירות שהבשילו בעולם החושי-פיסי. העולם החושי-פיסי, בתור שכזה, יחלוף; אבל תוצאותיו תתאחדנה עם עולם-עילאי.

יעל – פה שטיינר אומר, כפי שאנחנו יודעים, שהעולם העילאי זקוק לעולם הארצי בשביל ההתפתחות שלו, וזקוק אף לאדם, כפי שעוד מעט נפרט. העולם העילאי זקוק לכך עבור ההתפתחות שלו, ולא רק עבור ההתפתחות של האדם. העולם העילאי לא יוכל להמשיך בלי העולם הארצי והפיזי.

“כאן נפתחת דרך להבנת חולי ומוות בעולם החושי-פיסי. המוות אינו אלא ביטוי לעובדה, כי העולם העל-חושי הקדמון הגיע אל נקודה, אשר ממנה והלאה לא היה מסוגל להתקדם בכוחות-עצמו. מוות לכל צריך היה להיות בהכרח מנת-חלקו, אילולא נבקע לו מעיין-חיים חדש. וחיים חדשים אלו יצאו למלחמה נגד המוות-לכל. מתוך השרידים של עולם בן-מוות – מתאבן – צמחו הנבטים של עולם חדש. לכן יש בעולם מוות וחיים בד בבד. והללו משתנים לאט ביחסם ההדדי. החלקים המתים-והולכים של העולם הישן דבקים עדיין בנבטי-החיים החדשים אשר נבעו מהם. מצב זה מוצא את ביטויו המובהק באדם עצמו. הוא לובש כעטיפתו מה שממשיך להתקיים מן העולם-הישן ההוא; ובתוך עטיפה זו גדל ומבשיל הנבט של אותה ישות אשר תחיה בעתיד. האדם הנו לכן ישות דו-מהותית, היינו: בן-תמותה ובן-אלמוות. בן התמותה שבו מתקרב לסופו, בן האל-מוות נמצא בראשית דרכו.” 

יעל – חזרנו למשפט שממנו התחלנו, ונתייחס למספר משפטים הפותחים את הקטע הזה:העולם החושי-פיסי, בתור שכזה, יחלוף; אבל תוצאותיו תתאחדנה עם עולם-עילאי… המוות אינו אלא ביטוי לעובדה, כי העולם העל-חושי הקדמון הגיע אל נקודה, אשר ממנה והלאה לא היה מסוגל להתקדם בכוחות-עצמו. מוות לכל צריך היה להיות בהכרח מנת-חלקו, אילולא נבקע לו מעיין-חיים חדש. וחיים חדשים אלו יצאו למלחמה נגד המוות-לכל. “

כאן נאמר דבר מרחיק לכת: על כך שהעולם העל-חושי זקוק לאדם ולעולם החושי אנחנו יודעים מלימודים קודמים – אנחנו מתייחסים לאדם ככזה שיש לו תפקיד בהתפתחות של כל העולם. אך בנוסף לזה, שטיינר אומר כאן שהעולם העל-חושי, עולם הרוח, הגיע לנקודה שבה היה נוצר מוות לכל, לא הייתה יותר התפתחות, אם לא היה נוצר העולם החושי ולא היה נוצר האדם. ננסה להבין את האמירה הזו, כי זו אמירה חזקה. בד”כ אנחנו מייחסים את המוות רק לעולם החושי. כמובן שהמוות עדיין קשור לעולם החושי, אבל האמירה כאן היא שהעולם העל-חושי היה מגיע למצב של מוות.

איך אתן מבינות את זה?

משתתפת – אנחנו קוראים למוות משהו שהוא לא בעולם הפיזי, אז אולי הכוונה היא שאם לא היה עולם פיזי אז היה רק מוות. שום דבר לא היה מתפתח, הכל היה נשאר שם למעלה. כי האדם הוא זה שעוזר לו להתפתח.

יעל – אני לא בטוחה לגבי החלק הראשון של דברייך, אבל בחלק השני את אומרת – ללא הפיזי לא היתה התפתחות. זה גם מה שהוא אומר כאן. למה העולם העל-חושי לא יכול היה להמשיך את ההתפתחות שלו? למה האדם – בו תלויה כל ההתפתחות, לא רק שלו עצמו את של כל העולמות, כולל עולם הרוח?

משתתפת – קודם כל זה באמת מדהים, לחשוב שעולם הרוח יכול למות, יכול לחוות מוות. בשבילנו מוות הוא רק בחיים הגשמיים ולא בחיי הרוח. אולי זה מחדד את ההבנה שתמיד התפתחות יכולה להיווצר רק כשיש ניגודים, עליות ומורדות, חיים ומוות – משברים. כמו שזה בחיים הפיזיים אולי זה כך גם בקיום הרוחי, ברוחניות. אני חושבת איתכן בקול, מנסה להבין מה זה מוות בקיום העל-חושי. בעצם הוא אומר שהמוות זה חוסר התפתחות, זה התאבדות.

יעל – מוות כמו שיש במימד הפיזי וכמו שהאדם חווה אותו – אין בעולם הרוח. לא מתקבל על הדעת וגם שטיינר לא טוען שיש משהו מהסוג הזה בעולם הרוח. אבל מה שאת אומרת מתחבר לדברים שנאמרו גם מקודם: בלי הבריאה של האדם – והכוונה היא לאדם שירד עד לפיזי, כי האדם נברא עוד קודם אבל הוא לא מיד ירד למצב המוצק הזה – לא הייתה יכולה להמשיך תנועה של התפתחות. ננסה להבין למה?

משתתפת – כי המעשים של בני האדם הם החומר גלם שאתו עולם הרוח יכול להתפתח.

יעל – אני מסכימה איתך, ושואלת למה דווקא המעשים של האדם?

משתתפת – כי הם משקפים את הדואליות, הם משקפים את הרע והטוב, הם משקפים את הדברים שאין בעולם הרוח. בעולם הרוח אין חומר גלם.

יעל – את אמרת שהמעשים משקפים את הרע והטוב שאין בעולם הרוח, וכפי שאנחנו יודעים, האדם הוא היחיד שיכול להגיע למצב שהוא בוחר לעשות משהו מתוך חירות. אני משתפת במחשבה שלי בהקשר לטקסט ואפשר להוסיף עליה משלכם: האדם, מעצם היותו בעל חירות, הוא המאפשר לשאר העולמות איזושהי תנועה. אחד הדברים שאנחנו יודעים על ההיררכיות שמעלינו הוא שאין להן חירות, וגם אין להן אפשרות לטעות – ההיררכיות הן טובות מעצם מהותן, מעצם טבען. בביה”ס אנחנו קוראים לזה ‘טוב כברירת מחדל’. אם נחשוב עליהן ללא הקיום של האדם – היררכיות רוחניות בלי האדם – איזו תנועה יכולה להיות שם, אם אין את האפשרות הנגדית?

משתתפת – אפשר להחזיר את השאלה למה עולם הרוח זקוק לאדם?

יעל – אפשר לשאול את השאלה האם יש עולם הרוח בלי האדם? האם יש לעולם הרוח קיום או תכלית ללא האדם? האם לבורא יש תכלית בלי הנברא?

משתתפת – זו שאלה מאוד גדולה: מאיפה אנחנו מתחילים? אם אנחנו מתחילים באינסוף, במשהו שאנחנו לא יכולים בכלל להשיג (מלשון ‘מושג’) – אז מבחינתנו בעצם אין לו קיום. גם ב’אבולוציה של הממשויות’ של שטיינר אנחנו רואים בתמונות המופלאות את ההתחלה בנקודה מסוימת שבה מתחיל להיווצר משהו, וכל עולם הרוח פועל בשביל שתהיה הבריאה. גם אצלנו במקורות זה מופיע. כל הבריאה, הכל מתחיל להתרחש, בשביל שבסופו של דבר יווצר האדם.

משתתפת – היצירה: הבורא צריך לברוא. אם הוא לא יכול לברוא אז הוא כאילו מת.

משתתפת – הוא לא מת, הוא לא קיים.

משתתפת – אולי אפשר לעשות אנלוגיה ללידה. גם התכלית שלנו הרבה פעמים בחיים היא עם הילדים שלנו, עם הצאצאים. אם נדמיין עולם שלא נולדים בו צאצאים אז מה התכלית שלו? ככלל, אם נסתכל על הארכיטיפ, אז הצאצאים הם תכלית הקיום שלנו.

יעל – את מתכוונת שעולם שאין בו בכלל המשכיות, לא לאדם או אישה מסוימים שאין להם ילדים. אפשר לעשות על זה דיון, אבל אם נלך עם הרעיון שלך אפשר לומר שאין אמא בלי ילד, אין הורות בלי צאצא. במובן הזה – אם הבורא לא יכול לברוא אז האם יש בורא, ומה היא תכליתו.

משתתפת – שזה מתקשר ליצירה, כמו שאמרו מקודם. בטוח שאפשר להתווכח בנושא הצאצאים כתכלית החיים, אבל אני התכוונתי שאפשר לצייר את התמונה ההפוכה – אילו לא הייתה ילודה אז איך היינו יוצרים תכלית בחיים.

משתתפת – אני מרגישה לא נוח עם השיח הזה, שבו אנחנו לוקחות משהו אינסופי ומנסות להכניס אותו אל תחום מאוד סופי. זה עושה לי לא טוב, גורם לי לעומס. מתוך השיחה עלתה לי התמונה שאנחנו ‘מאנישות’ את עולם הרוח. זה מעורר בי התנגדות. זו לא אנטיפתיה אבל זה נראה לי משהו כל-כך גדול, ולהגיד שהוא תלוי בנו, ואנחנו פתאום הופכים להיות המרכז – זה מעלה בי קושי.

יעל – מה שאת מתארת מתחבר לכך שכל המהות של ‘להיות אדם’, והבריאה עצמה, היא חוויה שיש בה צמצום של האינסוף אל הסופי. במובן הזה יש בה הקרבה. זאת על מנת שהסופי יהפוך בסופו של דבר לאינסופי, שהסופי יותמר, שאותם חלקים יחזרו אל האינסופי. חוסר הנוחות שלך הוא חזרה אל המשמעות של ‘היות אדם’ – כי הרוח היא אינסופית, וכל אחד מאיתנו הוא חלקיק מאלוהים, גם הוא אינסופי, ונאלץ בתוך ההתגשמות להיכנס ולחדור אל הממד של הסופיות.

הדבר השני לגבי מה שאת מעלה זה שהשאלה שאת מעלה קיימת כדיון גם אצל אנשי דת ורוח, ואצל פילוסופים רבים, ששאלו האם יש לנו זכות לדבר על האלוהות. אפשר להגיד שכל העבודה הביוגרפית והאנתרופוסופית יוצאת מתוך הנחה שיש לנו קשר עם ההיררכיות הגבוהות ויש לנו אפשרות להיות במגע איתן. ולא רק אפשרות אלא חובה, אחרת גם הן ייעצרו ולא תהיה להן תזונה. האדם הוא נזר הבריאה, וזה הרעיון שמלווה גם את היהדות וגם את האנתרופוסופיה. השאלה שלך במובן הזה היא שאלה שהעסיקה אנשים בכל הדורות.

משתתפת – כשאנחנו מדברים על האלוהות או הבורא, אנחנו מדברים על ההיררכיות, ויש את האינסוף שעליו בכלל אנחנו לא מדברים. המימד שעליו אורית מדברת באינסוף הוא אכן משהו שבו אין לנו מושג. השיח הוא תמיד בחלקים ‘הנמוכים’ של ההיררכיה האלוהית, החלקים הבוראים. גם המקובלים הגדולים לא דיברו על זה. היה שלב מסוים שמעליו לא מדברים בכלל ואין לנו שום יכולת לתפוס את קצהו.

יעל – אנחנו נמשיך עם הטקסט:

“אבל רק בתוך דו מהותיות זו, המוצאת את ביטויה בחושי-פיסי, רוכש הוא את הכשרים, הדרושים למען הביא את העולם לידי קיום אל-מוות. אכן משימתו היא, להניב מן עצם בן-המוות את הפירות למען האל-מוות. מביט הוא איפוא על ישותו כפי שהוא-עצמו בנה אותה בעבר, אז עליו לומר לעצמו: “יש בתוכי את השרידים של עולם הולך ומת. הם פועלים את פעולתם בתוכי, וניתן בידי לשבור רק קמעא-קמעא את כוחם על-ידי יסודות החיים החדשים, בני האל-מוות, המתעוררים בי.” זוהי הדרך של האדם מן המוות אל החיים. אילו, בשעת מותו, מסוגל היה לדבר אל עצמו מתוך הכרה מלאה, אז היה עליו לומר: “ההולך ומת היה המורה שלי. מותי הוא הפועל-יוצא של כל העבר, בו אני שזור. אולם שדה-המוות הבשיל בי את נבטי האל-מוות. הללו נושא אני איתי אל-תוך עולם אחר. אילו היה רק העבר קובע, לא הייתי יכול להיוולד לחיים בכלל. חיי-העבר מסתיימים עם עצם הלידה. החיים בתחומי החושי-פיסי – נבט-החיים החדש כבש אותם במלחמתו נגד המוות-לכל. אורך-הזמן בין לידה ומוות הוא רק ביטוי לכך, כמה יכלו החיים החדשים לכבוש מן העבר ההולך ומת. וחולי אינו אלא פעולה מתמשכת של החלקים המתים-והולכים של עבר זה.”

יעל – כאן אנחנו רואים שהמוות קשור לעבר, וחיים קשורים לעתיד, ויש כאן משפט מאוד מעניין: “ אורך-הזמן בין לידה ומוות הוא רק ביטוי לכך, כמה יכלו החיים החדשים לכבוש מן העבר ההולך ומת.” אנחנו יודעים שהגוף האסטרלי וה’אני’ לאורך החיים שלנו הורסים את הפיזי והאתרי. הפיזי-אתרי – אפשר לומר במידה רבה שהם העבר, והאסטרלי וה’אני’ הם בוודאי העתיד. אנחנו יודעים שאנחנו מתים כשאין לנו כבר מה לעשות פה. כל עוד יש לנו עוד מה לעשות פה, אנחנו נחייה. אפשר להגיד שכל רגע של חיים זה רגע שבו החיים החדשים כובשים את הרגע שמת – זה רגע שבו עדיין יש איזושהי התחדשות, התפתחות, תנועה שמצדיקה את היותנו כאן. הרגע של מוות הוא רגע שבו העבר, החלק המת, הופך גוויה. החלק החי, ה’אני’, החלק של העתיד – נפרד לגמרי מהעבר, כבר אין לו מה לעשות בתוך הגוף הזה, כבר אין לו לאן להתפתח בתוך התנאים האלה. יש כאן משפט מאוד יפה: “ ההולך ומת היה המורה שלי.” – אני רוצה לשאול אתכן באיזה אופן ‘ההולך ומת’, כלומר החיים כאן בעולם החושי הארצי, הם המורים שלכם?

אני חשבתי על זה שאחד הדברים שאנחנו לומדים פה בעולם הארצי זה חוק הסיבה והתוצאה. אנחנו יודעים שכל נושא הגלגולים, ההתגשמויות החוזרות והקרמה, זה חוק הסיבה והתוצאה. אבל בקרמה – אם אנחנו לא רואים רוחיים אז אנחנו לא חווים את הסיבה שבגללה הגיעה התוצאה. בשביל להתוודע לתוצאה מתוך הסיבה הקרמתית אנחנו צריכים לעשות חקירה ביוגרפית עמוקה ובכלל להאמין שזה קיים. לעומת זאת, בעולם הארצי הסיבה והתוצאה מגיעות באותו זמן: אם אני אפיל כוס על הרצפה – היא תישבר. כל אחד יודע את זה, גם ילד מאוד קטן לומד מהר שאם הוא לא יזהר והכוס תיפול היא תתנפץ מיד. זו חוויה שכל אחד מאיתנו יכול לזכור כילד. יש בזה בהתחלה משהו מבהיל – זו תוצאה מיידית של המעשה שלי, תוצאה מיידית שאני יכולה לראות אותה ולתפוס אותה בחושים שלי. לגבי זה חשבתי היום, שזה דבר שבעולם הזה, של המוות, אנחנו יכולים ללמוד: את החוק של הסיבה והתוצאה. את העובדה שלכל מעשה שלנו יש תוצאה. הדבר הזה נכון גם בעולם הרוח: כל מעשה שלנו, גם המעשים שלא נראים בפיזי, נרשמים ברשימות האקשיות ויש להם השפעה, כפי שדיברנו בשיעורים קודמים, על הישויות האסטרליות שאנחנו יוצרים במעשים ובמחשבות שלנו. אבל את זה אנחנו לא רואים ולא תופסים בחושים. אבל את החוויה שבה נופלת כוס ונשברת לרסיסים – אנחנו חווים כחוויה מאוד חזקה ומוחשית. יש עוד המון דוגמאות כאלה בעולם הארצי, בהן באופן מיידי אני רואה את התוצאה של המעשים שלי.

איך לדעתכן העולם בן-המוות הוא המורה שלכן? מה למדתן כאן וישרת אתכן בעולם הרוח?

משתתפת – אני חשבתי על שני דברים: האחד – הטעויות. אני מבינה שבעולם הרוח אי אפשר לטעות. שם זה עולם האידיאות. ופה אנחנו יכולים לטעות המון, וזה דבר נפלא. דרך הטעויות אנחנו לומדים. דבר שני – היצירתיות, שהיא גם אפשרית רק פה, וגם היא קשורה לטעויות. המון דברים יצירתיים קורים מתוך טעויות.

יעל – הטעויות זו נקודה מאוד חשובה שאת מעלה, כי העולם הזה הוא עולם של התנסות. כמו שילד קטן יכול לשחק ולחיות את החיים ולחוות אותם דרך התפקידים אליהם הוא נכנס במשחק, כך העולם הארצי הוא קרקע של התנסות וטעייה. את הטעות שלנו אנחנו יכולים לראות ולחוות בעולם הארצי, ואנחנו יכולים גם לתקן – העולם הארצי הוא המקום היחיד בו אנחנו יכולים לתקן את הטעויות שלנו. לגבי היצירה אני רוצה לתקן אותך – בוודאי שיצירה אין רק בעולם הארצי. יש כוחות יוצרים הרבה יותר גדולים וגבוהים מאיתנו. אנחנו עדיין לא ישויות בוראות, והיצירות שלנו הן קטנות מאוד לעומת היצירה של הכוחות שמעלינו, אבל פה אנחנו יכולים להתנסות ביצירה, ופה אפשר לראות ולחוות את תוצאות היצירה שלנו, ואת התוצרים של היוצרים הגדולים שבראו אותנו.

משתתפת – בעצם רק פה ה’אני’ שלנו יכול ליצור, לא? אנחנו לא ברמה של יצירה בעולם הרוח.

יעל – אם אנחנו יוצרים ישות אסטרלית אז יצרנו משהו בעולם הרוח. תחשבי על החלק הזה.

תמשיכו לחשוב על השאלה הזו – איך ההולך ומת היה המורה שלי?

“הדברים האמורים לעיל משיבים מענה-לשון על השאלה, מדוע מתקדם האדם רק אט-אט דרך טעייה ואי-שלמות אל האמת והטוב. מעשיו, רגשותיו ומחשבותיו – בהם שולט, תחילה, זה ההולך-ומת. מזה, והאחרון, התהוו איבריו החושיים-פיסיים. זאת הסיבה שהאיברים הללו וכל המפעיל אותם, נדונו לכלייה – זה שהינו אל מותי – אינו היצרים, הדחפים, התאוות וכו’, והאיברים הקשורים בהם, אלא רק זה יהיה בן אל-מוות אשר יעלה כפרי-עמלם של איברים אלה. רק לאחר שהאדם הפיק מזה שנדון-לכליה, מן החולף, אשר שימש לו בסיס להתפתחותו, ואשר מוצא את ביטויו בעולם החושי-פיסי.”

ר.שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘חיים ומוות השומר הגדול של הסף’, עמ’ 133-135

נסתכל על המשפט “ מדוע מתקדם האדם רק אט-אט דרך טעייה ואי-שלמות אל האמת והטוב” – זה בדיוק מה שאמרתם על זה שרק בעולם הזה אנחנו יכולים לטעות, ולהתנסות, ולהתקדם בהדרגה, ולחזור אחורה ושוב להתקדם.

בקטע שקראנו – הדחפים, היצרים, התאוות הם כולם בני מוות, וגם לא האיברים הפנימיים שלנו וגם לא החושים שלנו. כל זה בן מוות. אבל מה שאנחנו ניצור – הקישורים, התובנות, הדברים החדשים שיווצרו מתוך העמל היומיומי שלנו ומתוך הדרך שלנו בפיזי – הם אלו שיגיעו אל האל-מוות.

אנחנו יודעים שאנחנו לא תמיד נהיה פה כמובן, אבל גם כבני אדם במצב הפיזי הזה אנחנו לא נהיה לתמיד. יגיע הזמן שגם אנחנו כאנושות נעלה בפרבולה ונגיע למצב הוויה אחר לגמרי. אני רוצה לשאול: אחרי שניפרד מכל מה שהוא בן מוות, מכל החיים האלה שלנו היום – מה ישאר? מה יישאר מכל מה שאני פה בעולם הזה? מה יישאר לאל-מוות?

משתתפת – התוצרים של המעשים שלנו, והאופן שבו עשינו אותם.

משתתפת – ההשפעות של המעשים שלנו על נשמות אחרות. האופן שבו הם נכנסו אל לבבות אחרים.

יעל – אני מתחבת מאוד למה שאתן אומרות. שתיכן עוסקות בחינוך, ואפילו שזה לא שייך רק לחינוך, אפשר להרגיש את זה מכן.

משתתפת – אולי מעשים זו מילה קצת בומבסטית, אנחנו לא חייבים לעשות רק מעשים גדולים בעולם. גם בפינה הקטנה שלנו, האופן שבו פעלנו ואיך שהשפענו על אחרים – אני חושבת שזה מה שקובע בסופו של דבר.

יעל – גם זה מעשה. המעשה לא חייב להיות לקחת טוריה ולעבוד בגינה.

משתתפת – זה יכול להיות גם חלק מהאישיות שלנו שנמצאת אצל מישהו אחר. חלק מהאופי, מהלך הרוח ומדברים יותר עמוקים שהם לאו דווקא מעשים.

יעל – אנחנו יכולים גם לחשוב על מה נשאר בתוכי ממישהו שכבר מת. זה יכול לעזור לחשוב מה נשאר כי זה נצחי. יש דברים שהם נצחיים.

משתתפת – התחושה שלי שאנחנו עפים בשובל של כל מה שהשאירו לנו. האטמוספירה שאנחנו נושמים, בהשאלה, היא מה שהשאירו לנו. אולי לא רק בהשאלה אלא גם פיזית. כל מה שקיים פה זה שאריות של מה שהשאירו מי שהיו לפנינו. אני מרגישה את זה וחיה את זה כל הזמן, אומרת לעצמי ‘וואו, מה השאירו פה, מה יש פה’, לטוב ולרע.

יעל – אנחנו צריכים לראות מה מתוך זה הוא בן מוות, מה מתוך זה שייך לעבר, ויתכלה. אני לא מתכוונת רק לדברים פיזיים אלא גם למחשבות ורעיונות. גם ביצירות הגדולות אפשר לראות את היצירה שהיא זמנית – יצירות ספרותיות שהן זמניות, שהן לא רלוונטיות אחרי איזשהו זמן. ויש יצירות כמו התנ”ך ויצירות שרואים שהן אל-מותיות. שהן רלוונטיות בכל זמן ובכל תקופה, לעומת דברים אחרים שהשאירו פה ויש בהן משהו מת.

משתתפת – לפעמים זה חוזר. לפעמים בשביל אוכלוסיות מסוימות דברים מתו ובשביל אחרות לא. לדוגמא המיתולוגיה היוונית – בשביל הרבה צעירים בעולם זה דבר שלא קיים.

יעל – אז יכול להיות שהיא מתה. זו שאלה.

משתתפת – אם כך אז זה מאוד חבל.

יעל – אנחנו עוד נקרא בטקסט של הפרק האחרון בשיעורים הבאים. זה טקסט מאוד עמוק ועוסק בפנים שבהם אנחנו פחות עוסקים בלימודים שלנו. אני מזמינה אתכן לקרוא ולהעמיק בו לקראת המפגש הבא. אמרנו מעט מכל מה שאפשר להגיד על הנושאים בטקסט הזה, וגם על מה שאמרנו אפשר עוד להגיד הרבה. נסיים בשיר אתו פתחנו:

היות אדם

וּבָכִיתִי, בָּכִיתִי עַד כְּלוֹת

כְּמוֹ עֲלִיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת

יָצַרְתִּי אֲגַמִּים

וְטָבַעְתִּי בְּתוֹכָם

לֹא זָכַרְתִּי אֵיךְ שׂוֹחִים

בָּכִיתִי

עָלֶיךָ וְעָלַי

וְעַל כֻּלָּנוּ שֶׁגֹּרַשְׁנוּ מֵהַגַּן

עַל הָאַהֲבָה

עַל הַזָּרוֹת

וְעַל גְּבוּלוֹת הַקִּיּוּם שֶׁבְּכָל יוֹם מַפְרִידִים אוֹתָנוּ עוֹד קְצָת

עַל הַגּוּף הַמִּתְיַסֵּר בִּתְשׁוּקָתוֹ, מַכְרִיעֵנִי, עוֹלֵב בִּי, לוֹעֵג:

“כָּל-כָּךְ אֱנוֹשִׁית”

עַל גּוֹרָלוֹ הַטְּרָגִי שֶׁל מַלְאָךְ הַכָּלוּא בַּבָּשָׂר

מְקַצֵּץ כְּנָפָיו לְמַעֲנִי

מְאַבֵּד שַׂגִּיבוּתוֹ בְּתוֹכִי

עַל הַגַּעֲגוּעַ הַיַּלְדִּי שֶׁלֹּא נִגְמַר

לְיַד שׁוֹמֶרֶת

שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא וֶאֱלֹהִים

עַל הָרֶגַע הַחוֹלֵף

וְכַמָּה רָצִיתִי לְהַחֲזִיק בּוֹ עוֹד קְצָת

עַל הַנֵּצַח הַבִּלְתִּי מֻשָּׂג

בּוֹדֵד כָּל-כָּךְ בְּאֵינְסוֹפִיּוּתוֹ

עַל הַיֹּפִי הַשַּׁבְרִירִי הַזֶּה

שֶׁל רוּחַ לוֹבֶשֶׁת צוּרָה

שֶׁל חֹמֶר מְיַחֵל לַהֲפֹךְ לְאַיִן

בַּהֲוָיָה הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית

אַכְזָרִית וּמֻפְלָאָה כְּאֶחָד

שֶׁל הֱיוֹת אָדָם

11.12.19 יעל ערמוני

להתראות!

print