תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’  

תמלול השיעור:

יש לנו בעוד שבועיים שיעור מסכם. שמחתי לראות שזה יהיה השיעור 42, זה יוצא יפה – גיל הלידה הרוחנית…

תהילים לד:

(יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

(יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

(טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

חשבתי שמתאים לפתוח בשיר התפילה הזה כי היום אני קוראת לשיעור 'המפעל הגדול', או 'לקחת חלק במפעל הגדול'. היום נחבר את מה שלמדנו בשיעורים האחרונים של 'כיצד קונים' לספר 'התקדשות' של אליזבת הייך. ספר מומלץ בחום.

בשיעור הקודם דיברנו על המפגש עם שומר הסף הגדול, ועל השביל הלבן והשביל השחור – שני השבילים שהאדם פוגש לאחר המפגש עם שומר הסף הקטן. בו נאמר שאנחנו נוכל לעבור שלב נוסף ולהיכנס לעולם הרוח בצורה נכונה, או להמשיך ולשרת כאן בעולם הארצי בצורה נכונה, רק אם אנחנו בוחרים בשביל הלבן.

השביל הלבן – אחרי שהאדם הגיע למפגש עם שומר הסף הקטן, והגיע לדרגה רוחנית והשגה רוחנית גבוהה יותר – המבחנים לא נגמרים, ועכשיו עומד בפניו מבחן גדול יותר: האם רכשתי את הידע הזה ועברתי את הדרך הזו עבור הרצון העצמי שלי – להרגיש נעלה, לחוות חוויות נשגבות, להתהדר בידע שלי ולהרוויח רווחים שיכולים להיות לי מההתפתחות הרוחנית כמו להרגיש באור. או שהגעתי לשלב בו יחד עם היכולות הרוחניות שלי הגעתי לדרגה מוסרית כזו שאני מקבלת על מנת להשפיע – אני משתמשת בידע, בכלים ובכוח שקיבלתי כדי לתת אותם הלאה לאנושות, לעזור לאנשים נוספים להתקדם. דרך רוחנית נכונה לא יכולה להוביל לפיצול בין היכולות הרוחניות לבין הדרגה המוסרית שפיתחתי. זה לא עניין מיסיונרי אלא שבסופו של דבר יש ביננו ערבות הדדית. בסופו של דבר האנושות היא אחת. בתקופת התרבות השישית, תקופת התרבות הבאה, לא יתכן שיהיה אדם מאושר כאשר אדם אחר סובל סביבנו. היום אנחנו עדיין לא בתודעה כזו. וגם אם אנחנו בתודעה, עדיין יכול להיות שיהיה אדם מעבר לגבול, לידינו, שסובל, ואנחנו אולי נרגיש צער אבל נמשיך בשלנו. ככל שמתפתחים בדרך הרוחנית האחריות שלנו כלפי האחר גדלה ולא קטנה.

נקרא קטע מתוך מה שקראנו בפעם הקודמת:

"אין לומר, כי האדם יבחר, כאשר יקרא להחליט, כדבר המובן מאליו בשביל הלבן. זה לגמרי תלוי בכך, אם בשעת ההחלטה הוא מטוהר במידה כזו, ששום אנוכיות לא תוכל לדחוף אותו להיגרר אחרי פיתויי האושר. כי פיתויים אלה של השביל-השחור הם החזקים ביותר. בעוד שבצד השני אין בעצם פיתויים. כאן אין מאומה הקוסם לאנוכיות. הדבר לו יזכה האדם בעליונות אשר בספירות העל-חושיות, אינו אשר בא אליו, אלא אשר יוצא ממנו: אהבה לעולם ולאחיו-לגורל. כל אשר האנוכיות משתוקקת לו אינו חסר כלל בשביל-השחור. להיפך, בשביל הזה מוצאת האנוכיות את סיפוקה המושלם, ומי שרוצה אושר רק למענו-הוא, לבטח ילך בשביל-השחור הזה, כי זה השביל המתאים לו. – לכן אל יצפה איש, כי אוקולטיסט (מדען רוח) של השביל-הלבן ידריך אותו כיצד לפתח את האני האנוכי שלו. אין לו, אין להם, לאוקולטיסטים, ענין כלשהו באושרו של האדם היחיד. זה עניינו של האדם-היחיד עצמו. ואין זה מתפקידם של האוקולטיסטים מהשביל הלבן לקצר אותה דרך אליו, אל האושר. עניינם אך-ורק בהתפתחותם והשתחררותם של כל היצורים – בני-האדם ושאר היצורים בחבורת האדם המלווים אותו בדרך-התפתחותו. לכן עוסקות הוראותיהם בפיתוח כוחות-האדם רק לשם שיתוף פעולה במפעל הזה."

ר. שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'חיים ומוות – השומר הגדול של הסף', עמ' 135-138

זה מעניין שגם שטיינר משתמש במילה 'המפעל'. נראה בטקסט הבא שגם אליזבת הייך משתמשת במושג זה לתיאור כל האנשים ששותפים במפעל הרוח, 'המפעל הגדול'. כנראה שהם בחרו באותה מילה כי יש קשר בין אנשים מתורות רוחניות שונות. כל מי שבחר בדרך רוחנית שהיא לא רק דרך של רצון עצמי הוא שותף והוא אחד עם אותם אנשים, גם אם הם חיים במקומות שונים. כשקוראים את זה, זה יכול להישמע כמו הטפת מוסר או אידיאולוגיה שלפיה כולם אמורים לשרת את הכלל ולבטל את היחיד. אני, כמי שגדלה בקיבוץ, יכולה לראות את זה ככה, אבל זו בכלל לא הכוונה. זו גם לא כוונתו של שטיינר. שטיינר דיבר כל הזמן על ההתפתחות של האינדיווידואל. אבל בסופו של דבר, כשהאינדיווידואל הגיע לדרגת התפתחות מסוימת, אז כמו שזה מופיע בגרף, בפרבולה של הביוגרפיה: אז יש את האקסקרנציה, את החלק השני, שבו – אחרי שקיבלתי, אחרי שלקחתי אנרגיה,  אחרי שלקחתי לעצמי מספיק – עולה כמיהה לתת את זה בחזרה. אדם שהגיע למקום הנכון – אין סיכוי שהוא יבחר בשביל השחור כי הוא לא ירצה, זה לא יביא לו אושר. זה לא יכול להביא לו אושר. אבל זה לא אומר שלכולנו, גם אם התפתחנו, כל עוד אנחנו לא מתקדשים, בוודאי יש עוד חלקים של רצון עצמי. יש עוד חלקים כאלה, שעליהם כדאי שנסתכל, גם אם הסתכלנו עליהם לא מעט ועוד נסתכל.

הקטע שנקרא ביחד הוא מתוך הספר 'התקדשות' של אליזבת הייך. היא מהתקופה שלנו, חיה עד גיל מבוגר ונפטרה ב 1994. היא עברה בתקופה המודרנית התקדשות שבתוכה היא נזכרה בכל הגלגולים הקודמים שלה, כולל בגלגול הקדום ביותר שלה כמתקדשת במצרים העתיקה, שם היא הייתה מלכה ועברה התקדשות אבל נכשלה בה – אחרי שהיא עברה את ההתקדשות, מתוך היהירות שלה היא נפלה למקום של אהבה חושנית, שהיא לא התנסתה בה לפני ההתקדשות וחשבה שלא זקוקה לזה, אבל היא טעתה. היא לא עברה את האינקרנציה כראוי, במושגים שלנו. לכן היא הייתה צריכה לעבור שרשרת ארוכה של גלגולים במקומות מאוד נמוכים, כקבצנית למשל. ממתקדשת ומלכה היא הייתה צריכה ליפול לדרגה מאוד נמוכה ולמקומות חסרי תודעה לחלוטין. לאט לאט מגלגול לגלגול היא יכלה לחזור ולעלות, עד שבגלגול הנוכחי היא הגיעה שוב לדרגה של מתקדשת בתוך התקופה המודרנית. בקטע שנקרא היא מתארת איך נודע לה שהיא הצטרפה לשירותו של המפעל הגדול.

"אותו ערב רציתי להתחיל לקרוא את הספר שידידנו השאיל לי. שכבתי במיטה בנוחות, נטלתי את הספר העטוף ופתחתיו.

להפתעתי הרבה ראיתי, שלא היה זה הספר שבחרתי! הפכתי אותו והתבוננתי בכותר שעל גבו. כמה מוזר! הרי קראתי שם את הכותר וזכרתי היטב ששלפתי את הספר שרציתי. הייתכן ששגיתי ושלפתי את הספר הסמוך? כנראה. אך עתה, משהספר האחר מצוי בידי, אני רוצה לפחות להעיף בו מבט. הוא עורר בי מייד עניין. מבחוץ הוא נראה כספר מודרני. כנראה כרכו אותו מחדש לפני זמן קצר. אך בפנים הוא הכיל כתב-יד עתיק ביותר. הנייר כבר הצהיב והיה זרוע עקבות עש. הדיו השחורה וגם הכתב גילו בעליל שהספר היה אמנם עתיק מאוד. התחלתי לקרוא בו. ככל שקראתי יותר, כן נעשיתי מופתעת ונרגשת יותר, עד שלבסוף ידיי ממש רעדו, ובקושי יכולתי להמשיך ולדפדף.

כתב היד דן במסדר עתיק ככדור הארץ עצמו. מסדר זה הוא גוף חשאי ללא כל צורה חיצונית גלויה של "חברות". מתקבלים בו בקביעות חניכים חדשים, המתייצבים בעצמם, מבלי לדעת דבר על המסדר. "ההתייצבות" מתבטאת בכך, שאדם מגיע לדרגת התפתחות כזו, שהוא מוותר לגמרי על אישיותו הפרטית ומקדיש את כל חייו להקלת סבלם של אחרים. כאשר החלטה כזו גומלת בליבו של אדם, חבר המסדר החשאי הזה יוצר אתו מגע רוחני, או יותר נכון, האדם, שהתקדם עד כדי כך שהוא מוותר על ישותו העצמית ומגיע לאהבה אוניברסלית, השיג בהתפתחותו אותו שלב שבו הוא מתכייל מעצמו אל הרטיטות הזורמות בקרב חברי הברית האחרים הרוחנית הזאת. כך הוא שומע בתוך תוכו את קולו של המנהיג הרוחני, המזהירו תחילה מפני הקשיים, הסכנות והתוצאות של החלטתו. אם הוא בכל זאת נחוש בדעתו, ה"מסדר" הזה, המסייע לאנושות לצאת מן המיצר, מקבלו כחבר."

שאלה לחקירה ביוגרפית:

האם אתן זוכרות חוויה כזו שכביכול במקרה פתאום גיליתן שעליתן בדרגה הרוחנית, שעברתן שלב? זו יותר מתובנה רוחנית. זה פתאום להבין שנוצר לי קשר רוחני גבוה יותר, כאילו במקרה, כמו שפה היא לקחה כביכול את הספר הלא נכון, כמו שאותו ידיד הוא לא סתם ידיד, יש לו תפקיד בדרך הרוחנית שלה. זה יכול להיות שנסעתם באוטו ופתאום שמעתם שיר ברדיו שדרכו הבנתם משהו רוחני חשוב.

אני אספר לכן אירוע שקרה לי והיה מאוד מרגש וגרם לי להבין משהו על התפקיד של האימפולס של הזרם שלנו. טסתי מהונגריה לספרד, ובדרך עבדתי והטמעתי תיקונים בספר באנגלית של 'הפילוסופיה של החירות' של אורנה, ספר עבודה של ביה"ס. ישבתי במושב לבד במטוס (בזכות הקורונה) ומאחורי ישב זוג, שנראה לי שהם ישנו, ולא היה לי קשר איתם. בסוף הטיסה נגשת אלי הבחורה הצעירה ואומרת לי "תראי, אני מקווה שאני לא אשמע חצופה אבל אני חייבת לשאול אותך משהו, כי לא יכולתי שלא להסתכל במסך המחשב שלך. את עובדת על ספר? מה זה הדבר הזה שאת עובדת עליו? אמרתי לה שזה ספר שאני עורכת והיא המשיכה ואמרה "זה היה כל כך מרתק". אני בכלל לא הבנתי איך היא הצליחה לראות מה כתוב, היא הייתה בספסל מאחורי. היא אמרה שהיא בדיוק עוברת איזשהו סף רוחני, משהו מאוד גדול, ומה שהיא קראה במסך מאוד דיבר אליה והיא הייתה חייבת לשאול אותי מה זה אחרת היא ממש תתחרט שלא שאלה. היא נתנה לי את המייל שלה ונתתי לה את שלי, והיא כתבה לי, ואפילו שלא נראה לי שכרגע היא תצטרף למשהו של ביה"ס כי היא מאוד צעירה, היא בת 24, אבל היא אמרה "המפגש איתך ועם הספר שעבדת עליו השפיע עלי מאוד". אני בטוחה שהיא תגיע אלינו יום אחד. זה היה מפגש מפעים, ועל אף שהוא לא היה קשור ישירות אלי זה היה מפגש עם הרוח ועם התפקיד, מפגש עם הזכות לקחת חלק במפעל הגדול ולהשפיע בצורה כזו, עקיפה, על החיים של מישהו.

משתתפת – לי היה אירוע מטורף עבורי. אמא שלי הייתה על ערש דווי בבי"ח, ועשינו תורניות, אני ואחיי. יצאתי לאוטו בדרך למשמרת שלי, ובדרך לאוטו הייתה ערימת ספרים על המדרכה. כמו רובינו, אני לא יכולה להתעלם מערימות ספרים. היה שם סידור, ואמרתי 'באמת אין לי סידור. זה הכי בסיסי ואין לי סידור בבית. אני אקח סידור'. ואז פתחתי את הסידור ויש שם הקדשה. לאמא שלי קראו סול, ובעדה המרוקאית זה קיצור של סוליקה. סוליקה הייתה מתקדשת ומסופר עליה המון. פתחתי את הסידור ובהקדשה נכתב 'לעילוי נשמתה של סוליקה שנפטרה בט'ו שנת תשמ"ח'. ואני התייבשתי. והבנתי שהיום זה יקרה – וזה קרה. זה קרה באותו לילה. מאז כבר לא הייתי צריכה יותר סימנים שחיפשתי כל החיים שלי. בהתחלה אמרתי 'רגע, היא עוד לא מתה, מה זה לעילוי נשמתה…?' ואז הבנתי הכל. הכל.

יעל – סיפור מרגש ומרטיט.

משתתפת – יש לי הרבה חוויות של רגעים כאלה, אבל זכור לי רגע מהזמן שהייתי בשנה הרביעית בלימודים. עבדתי בגן ילדים. זה היה מפגש אחרון לפני שאנחנו יוצאים לחופש, והייתי עסוקה בשאלה 'מה אני אעשה' – האם אני אמשיך לעבוד בגן? אורנה שאלה שאלה כללית כזו על ההמשך שלנו. אני כל הזמן, גם לפני המפגש הזה, שאלתי את עצמי מה היא דרכי, האם זו דרכי? מה הדרך שלי? במפגש הזה נפלה לי תובנה כל כך עמוקה שזו הייתה הפעם האחרונה ששאלתי מה הדרך שלי, כי הבנתי. אני בדרך הזו כבר 4 שנים אז מה זאת אומרת 'מה הדרך שלך', את בתוך הדרך שלך! זה היה רגע מכונן. הבנתי משהו מאוד גדול, עם סיום 4 השנים האלה. זהו, לא היו שם יותר סימני שאלה. הייתה שם ידיעה.

יעל – במקרה שלך זה 'ידיעה שנפלה על לבבו'. לא היה משהו חיצוני.

משתתפת – אני אספר משהו, שאני לא יודעת מה הוא, אבל עבורי הוא היה משמעותי, רוחני. הייתה לי תקופה של כמה חודשים של סבל מאוד גדול, הייתי ממש בתוך הסבל, תקופה לא קלה. אחרי כמה חודשים כאלה הרגשתי שזה נמוג. לא לגמרי אבל זה נרגע בצורה מדהימה. ואז הייתה לי תובנה כזו של 'וואו, עברתי כזו תקופה קשה ופתאום, בגלל שהייתי בתוך זה ממש, זה נרגע ונעלם'. זה היה מאוד משמעותי, האופן שזה נרגע ונעלם. זה היה רגע משמעותי עבורי כשהבנתי את זה.

יעל – בטח שזה רוחני. זה סוג של 'מות והתהווה' – הסכמת להיות ברגש, שזה לא טבעי בשבילך. הסכמת לסבל, לא נלחמת, לא התנתקת, ומתוך זה, אולי את יכולה לראות אם אחרי התקופה הזו משהו השתנה בך, גם אם לא מיד?

משתתפת – כן, אני יותר מחוברת. אני חייבת את התפילות של הבוקר מאז. יש לי את הריטואל של התפילות, אם אני לא מתפללת אז משהו חסר. הקריאה של הבוקר. נוצר חיבור. בשבילי זה שינוי עצום ורוחני.

יעל – האירוע הזה הוא כמו הסיום, השיא של תקופה ארוכה שאת עושה עבודה. חיבור זו הכמיהה הכי גדולה שלך, אם יותר לי להגיד מתוך היכרותי איתך.

משתתפת – נכון, זו הכמיהה הכי גדולה שלי. זה בעליות וירידות, אבל אני יכולה להגיד שיש חיבור.

נמשיך בקריאה מהספר התקדשות:

"בראשונה הוא מתקבל לתקופת ניסיון, מבלי לדעת על כך. תקופת הניסיון הזאת מתחילה מייד בכך, שבמשך שבע שנים נעזב החניך החדש לנפשו. בתקופה זו אין לו כל מגע עם המסדר, גם אם הוא משתוקק לכך מאוד. אולם, המבחנים השונים שעליו לעמוד בהם באים בזה אחר זה. שבעה מהם מתייחסים לתכונות אנושיות: השתחררות מחושניות, מהשפעות חיצוניות, מיהירות, מכעס, מחמדנות, מקנאה ומרגישות."

יעל – תראו עד כמה זה מתחבר לכל מה שלמדנו: העבודה על התכונות שלנו ומה שאנחנו צריכים לפתח.

"אם הוא עומד בכל המבחנים האלו למרות בדידותו, ועדיין דבק בהחלטתו, הוא נחשב כבשל להשתתף בעבודה והריהו מתקבל סוף סוף למסדר כחבר מן המעניין. הוא לומד על כך עוד באותו יום, לכאורה בדרך "מקרה". מעתה ואילך, הוא מקבל הכשרה יסודית ובד בבד גם מטלות. בהתחלה, המטלות הללו קלות, ובמידה שהוא מבצע אותן, הן נעשות קשות יותר ויותר. המטלות שונות למדיי. יש חניכים החייבים לעבוד בפומבי, ואחרים – מאחורי הקלעים. יש מהם המשוטטים כקבצנים ויש שהם עשירים מאוד. בכל מקרה עליהם למלא את חובתם. אחדים עובדים כעוזריהם של ממציאים מפורסמים, ואחרים – כסופרים או כמרצים. יש בעלי עוצמה ארצית רבה, ואילו אחרים יכולים להיות מועסקים כפועלים צנועים בבתי חרושת ענקיים. לפעמים קורה ששני חברי המסדר פועלים, כביכול, איש נגד רעהו. אולם, אסור להם לגלות בארשת פניהם שהם שייכים זה לזה ומקיימים מגע איש עם רעהו. לעיתים הם מפורסמים ונהנים מפופולריות עצומה; במקרים אחרים הם עלולים לחיות במצוקה משוועת ולסבול מחסור והשפלה. עליהם לבצע את כל מטלותיהם באורח תלוש לגמרי ובלתי אישי לחלוטין, פשוט כמשרתי המפעל הגדול. הם נושאים באחריות מלאה לגבי כל פעולה ופעולה שלהם! הם מקבלים את מטלותיהם, אך הם צריכים בעצמם לשקול כיצד לבצען, תוך מודעות מלאה לאחריות המוטלת עליהם בגין כל מעשיהם. ככל שיגביהו לעלות, כן תגדל אחריותם. כל מי שמסרב לשאת באחריות למעשיו ולעבודתו, מנסה לפרוק מעליו אחריות זו ולהטילה על חבר אחר של המסדר, כל מי שאינו מכיר בעבודתו כמטלתו, שהוא בחר בה אישית, ומנסה להיראות כאילו הוא פועל על פי הוראות המסדר או כמכשיר רוחני של חבר המסדר – אדם זה הנו בוגד והוא מאבד בו ברגע כל מגע עם המסדר. אך אין מודיעים לו שהוא נפלט מהמסדר והוא עשוי להאמין שנים שהוא עדיין חבר בו. המסדר משתמש בבריות כאלה כדי לבחון בני אדם אחרים, ולגלות אם הם נענים לנביאי שקר ונוהים אחריהם, או שהתקדמו דיים בחשיבתם העצמית ובכושר הבחנתם, כך שהם שוקלים כל מילה שהם שומעים ומקבלים אותה רק לאחר שבחנוה. אלה ההולכים בעקבות נביאי-השקר הנם עדיין עיוורים המרשים לעיוורים להוביל אותם. שניהם נופלים בצדי הדרך.

כחברים במסדר מתקבלים רק בני אדם עצמאיים לחלוטין, שאינם ניתנים להשפעה. לא כאלה העושים את הטוב או נמנעים מעשיית הרע אך ורק מתוך צייתנות, או בגלל ציפייה לגמול להגיע לגן עדן, או מפני שהם פוחדים מעונש ורוצים להימנע מהגיהינום, אלא רק כאלה, הדבקים תמיד, בחיים ובמוות, באמונתם העמוקה ביותר ופועלים לפיה! את דבר המסדר שומעים החברים בליבם בתור אמונתם הם הפנימית העמוקה ביותר!"

זה מאוד מתחבר אלינו, במיוחד בנושא המוסר שאינו מוסר כברירת מחדל. אדם לא עושה את הדברים על מנת לקבל כבוד או כדי שזה יראה טוב, או מפני שאחרים לוחצים עליו. זו השאיפה, זה המקום שאנחנו רוצים להגיע אליו – מוסר שהוא ממקום פנימי ועמוק, ידיעה ואמונה פנימית, חיבור. רק אז, בתקווה שנגיע לשם, נוכל לבחור נכון – לא מתוך הטייה חיצונית ולא מתוך שיקול אישי. זה מקום מאוד גבוה, שסביר להניח שאנחנו לא שם באופן מלא אבל בתקווה שאנחנו בדרך לשם. זה הכיוון שאנחנו – כאימפולס – מנסים ללכת אליו.

מתוך זה נשאל כמה שאלות ביוגרפיות:

מתי הרגשתן שאתן במבחן – ואולי רק בדיעבד, כי לא ידעתן בכלל שאתן במבחן. מתי עברתן חוויה מאוד קשה שערערה אתכן, את האמונה, ובדיעבד גיליתן שזה בעצם היה מבחן.

משתתפת – לפני כשנתיים הייתי צריכה לעבור מהבית שלי. ה-בית שלי. הייתה שם ידיעה שזה משהו שאני חייבת לעשות, מבחינה רוחנית, אבל זה בא עם סבל עצום. המשכה של השנה הזו היה מאוד קשה. נכנסנו לקורונה. נפשית היה מאוד קשה. כל הזמן ידעתי שאני צריכה לעבור את זה. עוד לא נפלו לי כל התובנות, כי הייתי מאוד בסבל, מאוד ברגש. בתחילתה של אותה שנה עברתי עוד אירוע מאוד קשה, עם כניסתי לשנה ה49. באירוע הזה חוויתי חוויה עוצמתית, פיזית, שאחרי כמה ימים הבנתי. הבנתי את החוויה הפיזית הזו, שלוותה בחנק כי לא יכולתי לנשום – שם נולדתי מחדש. שכל התהליך הזה הוא אחד גדול, כנראה שיש עוד כמה פרקים בדרך. הבנתי שלא יכולתי לעמוד בזה אילולא הייתי מתמידה מגיל 40 בביה"ס, כי תמי שאני מכירה הייתה מתפרקת לאבק, לרסיסים. קרו הרבה דברים. עדין לא חזרתי לשם אבל אני במקום אחר – כל החיים שלי הפחד ליווה אותי. תמיד עם חרדות, פחדים, חששות. ומשהו קרה. משהו שלא האמנתי שיקרה, וברוך השם הפחד פינה את מקומו למשהו חזק יותר. היום אני מתמודדת ממקום אחר עם הדברים. עדיין יש התמודדות לא פשוטה, אבל אני במקום אחר, אני בן אדם אחר. זה משהו מאוד חזק. אוטוטו שנתיים. האירוע היה מאוד קשה. אבל משהו קורה. גיל 49 הביא לי את ה'מה כבר יכול לקרות' בשיא העוצמה. כל יום שישי כשהייתי מדליקה נרות, עוד לפני האירוע, הייתי אומרת 'תן לי כוח, תעביר אותי שלב'. ואז, אחרי שקרו הדברים, אורנה אמרה לי 'ביקשת. קיבלת'. אנחנו מבקשים דברים ואנחנו לא יודעים מה אנחנו באמת מבקשים.

יעל – זה שיתוף מאוד מרגש, ויצא לנו גם לראות אותך בתקופה הזו בשיעורים שלנו, ומי שמכירה אותך יותר זמן יכולה לראות את השינוי שעליו את מדברת. לפעמים, כשאנחנו פוגשים את הפחד הכי הכי גדול שלנו – רק אז אנחנו נגמלים מהפחד, שם אנחנו נפרדים ממנו. זה מתאים למה שתארת – אחרי כזה מפגש, הפחד נגמר.

משתתפת – אחרי המפגש הזה שחוויתי, הייתי אומרת 'מי יכול עלי? עברתי את הגרוע מכל'. זה לא שלא מצפה לי עוד, אני בטוחה ויודעת, אבל אני לא אתרסק, את זה אני יודעת.

יעל – הפחד קשור לחוסר אמונה. אהרימן נכנס לתוך הפחד – הוא מביא את הספק. כשאנחנו בפחד אז מתלווה לזה חוסר אמונה, זה מין שילוב כזה.

משתתפת – תמיד הייתה לי אמונה, אבל השנתיים האלה היו בסימן אמונה, וזה מה שהחזיק אותי בחיים.

משתתפת – לפני 3 שנים ההורים של בעלי יצאו לפנסיה וחיו שנתיים אצל הבת שלהם בניו גרסי. הם חזרו לארץ כי הוא הרגיש לא טוב. הם התארחו אצלי בבית. הם הגיעו בשישי וביום שלישי או רביעי הוא נכנס לבריכה אחה"צ, ואני יושבת מהצד ומתבוננת, והשמש מאירה/לא מאירה, והוא שוטף את הפנים, וזה היה רגע חזק, קסום, רוחנית. אף אחד אחר לא ראה את זה ואני ראיתי ולא יכולתי להזיז את המבט. אחרי יומיים הוא נפטר. היה לי ברור שמה שראיתי היה טבילה, טהרה. ראיתי שהוא התכונן, הוא הכין את עצמו לקראת. הוא הכי אהב תאנים, וקניתי לו תאנים כשהוא נכנס לבי"ח וחשבתי להביא לו אותן ביום שאחרי, כשהוא ירגיש יותר טוב. ואז הוא נפטר וכשהוצאתי את התאנים הן היו בוסר לגמרי. זה היה ברור לי שהכל קשור. זה ישאר איתי כבר לכל החיים.

יעל – זה מעניין לראות שהרבה חוויות רוחניות קשורות במפגש עם המוות של אנשים קרובים. אלה הן סיטואציות שבהן, כשעומדים על הסף, מתקרבים לממד אחר. גם האדם שהולך לקראת מותו וגם הקרובים לו.

קראנו בטקסט על אנשים שמצטרפים למסדר ולוקחים חלק במפעל הגדול. כשאנחנו אומרים 'המפעל הגדול' אין לחשוב על משהו גדול וברור. אני חושבת שכולנו לוקחות חלק במפעל הגדול. כשאדם לוקח חלק בשירות הרוח, בצורות שונות – כל אחת לפי התפקיד שלה ולפי המקום שלה ומה שנכון לה. מתואר כאן יפה שהמשרתים של המפעל הזה יכולים להיות ממעמד גבוה או נמוך, עשירים או עניים, פופולריים או דחויים. אין דרך אחת שבה נכון לשרת את הרוח ואת האנושות, ואין חשיבות לזה: זה שמישהו נחשב מבחינה חיצונית יותר חשוב זה בכלל לא אומר שום דבר. יכול להיות שדווקא זה שמשרת כקבצן עושה תפקיד שהראשון לא יכול היה למלא.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

האם יש לכן חוויה שבה לקחתן חלק, מילאתן תפקיד, שבאינקרנציה היה אולי נראה לכן נחות או לא לרמתכן, והיום אתן יכולות לראות ששם יש מילוי של תפקיד משמעותי. זו שאלה על האופן השונה שבו כל אחת מאיתנו מתבקשת למלא את היעוד שלה, ואיך הוכשרתן לכך. עוד אפשרות לשאלה הזו היא שאולי כן קיבלתן תפקיד שמאוד רציתן, אבל רק אחרי שכבר לא היה שם רצון עצמי. אני יכולה לחשוב על עצמי ועל דברים שאני עושה בביה"ס, שפעם היו נחשקים בעיני, אבל לא יכולתי לקבל אותם אלא לאחר שכבר לא הייתה שם השאלה של איך זה יחשב או איך זה יראה.

משתתפת – אני תמיד רציתי להיות פסנתרנית, נגנית. באקדמיה התקבלתי למחלקת החינוך המוזיקלית, וזו הייתה 'ברירת מחדל' מבחינתי אבל כנראה זה לא קרה סתם כי אני מרגישה שכנראה זה היה היעוד הרוחני שלי. בתור פסנתרנית אני לא חושבת שהייתי ממלאה איזשהו יעוד או שליחות, אלא רק עבור עצמי. כל השנים, עד עכשיו, בעצם עסקתי בלהוביל משהו שיש בו יעוד, תכלית וערך. בשביל להיות פסנתרנית גם עבדתי מאוד קשה, אבל בסוף לא הגעתי לשם.

יעל – אני יודעת איזו עבודה עצומה את עושה עם ילדים ועם בוגרים בתחום של המוזיקה, ואכן כפסנתרנית אולי היית מנעימה את זמנם של אנשים, אבל במה שאת עושה יש נתינה עצומה. לגבי זה שעבדת מאוד קשה, אנחנו יודעים שכשאנחנו עובדים קשה ומתמידים, גם אם לא קיבלנו את הדבר שאותו רצינו ולשמו עבדנו – עדיין אנחנו מכשירים כישורים אחרים. אותה עבודה קשה והתמסרות שהייתה לך לפסנתר היא זו שמשמשת אותך היום למילוי היעוד שלך. היכולת להתמיד, היכולת לעבוד קשה, היא גם זו שעוברת הלאה לילדים שאיתם את עובדת.

בקיבוץ היה משפט 'אין עבודה שמביישת את בעליה'. למרות שאני לא בטוחה שכל הקיבוצניקים באמת עמדו בו, ובסופו של דבר כן נוצר פער בין מקצועות ומעמדות, אבל בבסיס זה משפט מאוד רוחני, שמבין שכל מלאכה וכל דבר שאתה עושה מתוך התכוונות אמיתית וממקום נכון – יכול להיות בעל חשיבות עצומה. גם שטיינר מדבר על זה, והזכרנו את זה באחד השיעורים: גם דבר מאוד פשוט, שאדם עושה מתוך לב חפץ וברוח נכונה אז אתה תורם, משפיע, מביא משהו לעולם.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

בטקסט האחרון שקראנו מתואר שאנחנו עלולים ללכת שבי אחרי נביא שקר. האם הייתה לכם חוויה מסוג כזה – האם מצאתן את עצמכן הולכות אחרי נביא שקר עד שהתפקחתן, או שהאם זיהיתן נביא שקר במשהו שאולי בהתחלה היה נראה מאוד מרשים אולי כביכול מורה רוחני, אבל ידעתן לזהות בזמן שזה נביא שקר ולא הלכתן אחריו.

אני באופן אישי לא זוכרת שהלכתי אחרי נביא שקר, אבל יש סמן עבורי שמרתיע אותי: כשיש מישהו שהוא מאוד נערץ ומלא הערצה עצמית, ולא רק שמעריצים אותו אלא גם הוא את עצמו. יצא לי לפגוש, לא רק מורים רוחניים אלא גם אנשים שהיו מנהיגים ונחשבו מאוד במעמדם, וראיתי שהאדם מלא בעצמו ומאמין לעצמו, בטוח שהכל הוא 'כוחי ועוצם ידי' – זה מעורר בי רתיעה ותחושה שכדאי להתרחק מזה.

משתתפת – לי יש חוש נוסף לחושים הרגילים, ואני מיד מאתרת את הדבר הזה, ולפעמים עוברות הרבה שנים עד שזה מסתבר. יש כמה אירועים בחיים שלי ששמתי לב וניתקתי מגע, ועברו כמה שנים וזה התגלה. אני מיד שמה לב ומנתקת מגע. אני שואלת את עצמי מה בביוגרפיה שלי הכין אותי לדבר הזה.

יעל – יכול להיות שזה לא בחיים האלה. אם את כל כך ערה לזה אז יתכן שנתקלת בזה בחיים קודמים. או שנתקלת במחיר של זה או האופן אחר נתקלת בזה והתמודדת עם זה. פיתחת את היכולת הזו כנראה לא בחיים האלה, לפי מה שאת מתארת.

בסוף התמלול – המשך הטקסט מתוך 'התקדשות'.

 תהילים לד:

(יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

(יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

(טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

אמן.

בתקווה שנזכה תמיד ללכת בשביל הלבן, ונעמוד במבחנים שאנחנו עומדות מולן, ונלך רק אחרי נביאי אמת, ונשרת במפעל הגדול באופן שנקראנו אליו – זה תמיד נכון, אין שם טעויות.

תודה ולהתראות.

"קראתי את השורות האלו בהתרגשות גוברת והולכת.

לוותר על תענוגות ארציים? כמה זכרתי את הלילה שבו התייפחתי במיטתי מרוב ייאוש. האם ניתן לוותר על תענוגות בנחישות גדולה יותר מכפי שעשיתי אז? לרצות "להקל על סבל הזולת"? רק אלוהים יודע כמה רציני היה הנדר שנדרתי בזמן ההוא בחדרי, בחושבי בכוונה רבה על הסבל של חולי הרוח והכאבים והמצוקות המתמידים של כל הבריות בכל העולם! האזהרות ששמעתי אז בבירור כה רב, תחושת הבדידות האיומה, ההרגשה הנואשת שנעזבתי לגמרי לנפשי במשך שנים רבות וארוכות! כמה שנים חלפו מאז? בדיוק שבע שנים! כן, בדיוק! והיום צירוף המקרים המוזר הזה. צירוף מקרים? לא! זה היה מסר… מסר!

נרעשתי עמוקות כדרכי, בחנתי שוב את כל העניין בעזרת שכלי, מה היה לו לומר לכל זאת, כי מעולם לא חדלתי להשתמש בשכל כמכשיר בקרה. אך מה יכול שכלי לומר עתה? היטבתי לדעת שכל זה היה כך. וכי מה יכול היה שכלי לעשות פרט להכרה פשוטה בעובדות ולאישורן? אפילו השכל הספקני ביותר היה נאלם דום לנוכח צירופי מקרים רבים כל כך! לא, לא יכולתי להטיל ספק בכך: נתקבלתי!

הציפה אותי תחושת אושר והכרת תודה לאין שיעור. הרגשתי את חסד אלוהים, את ברכתו, חגיגיות נעלה ושפלות רוח עמוקה. במצב זה אני שרויה מאז ועד היום."

אליזבט הייך, 'התקדשות' עמ' 168-171

 

print