י"ד באדר ב' תשפ"ב, 10 במרץ 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: {ג} וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: {ד} וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: {ה} וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: {ו} אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה:
זה הקרבן הראשון שמשה מצווה, לצוות את אהרון, שנקרא קרבן העולה: א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
אח"כ אנחנו נראה קרבנות נוספים שאנחנו לא ניגע בהם היום. נדבר בעיקר על תורת העולה. וזה מעניין שקוראים לזה תורת העולה ולא קרבן העולה.
אז יש לנו קרבן מנחה, קרבן חטאת, קרבן אשם, קרבן שלמים ואת האופנים שמקריבים אותם ומי מקריב אותם ומי אוכל מהם.
קרבן העולה זה קרבן שאף אחד לא אוכל ממנו. הוא נשרף כליל, כולו להוויה, גם לא הכהנים, וגם לא מי שמביא את הקרבן.
אח"כ יש לנו משהו שלא ניגע בו היום, בגדי הכהן. ספר ויקרא הוא בכלל תורת הכהנים. אז יש לנו את בגדי הכהן. הכהנים זה בעצם אנחנו. הכהנים הם אלה שתיווכו בין העם, בין ישראל, לבין הקדוש ברוך הוא, כשהיה צריך לעשות את כל סוגי הקרבנות. אז היום כל אחד מאיתנו הוא כהן, תכף נראה.
אז יש לנו את בגדי הכהן, החושן, האורים והתומים, מצנפת, ציץ זהב ומשיחה בשמן. אז היום, כאמור, נתרכז בקרבן העולה. מה זה קרבן העולה.
אז אם אנחנו ניקח את המלכות, שזה אנחנו, שהיא רצון, שזה אנחנו, שזה בעצם הרצון לקבל, אז אנחנו נראה שבתוך המילה רצון יש גם את המילה צו. צו זה שם הפרשה. אתם רואים את זה מול העיניים?
הרצון עכשו הופך להיות, בפרשת צו, הוא הופך להיות לצו פנימי. זאת אומרת, הוא לא כבר בא מבחוץ, כציווי מבחוץ, אלא אני חשה את רצון הבורא בתוכי כצו פנימי.
דיברנו על זה בלי קשר לפרשת צו הרבה פעמים, מה הצו הפנימי שלי? זאת אומרת, מה הצו האלוהי שבתוכי? עכשו אם אני לוקחת את שתי האותיות האחרות, שנשארו מהמילה רצון, מוציאה את צו, מה נשאר לי? רן.
אנחנו יודעים שבבית המקדש, או במשכן, שירת הלוויים, רינה, שירה, היא שליוותה את מעשה הקרבן. וככה השירה בעצם עזרה לקרבן להתעלות למעלה.
אז יש לנו את הצו שהוא צו פנימי, מצד אחד, וגם מצד שני אנחנו תמיד אמרנו שצו, לא תמיד אבל הרבה פעמים אמרנו שצו זה מהמילה צוותא. להיות עם החיבור, להיות עם הבורא בחיבור, להיות עם הבורא בשותפות.
אז כבר בהתחלת הפסוק השני, צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה, אנחנו כבר מקבלים איזשהו אור, על האופן שאנחנו בעצם מצווים להקריב.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ככה זה מתחיל. לכל אחד מאיתנו יש מה שבקבלה קוראים נקודת משה. נקודת משה זה הנקודה של המאור. המאור, שזה התורה, שזה כלי מתוקן שיכול לקבל את האור. התורה היא לא אור. התורה כתובה באותיות, אותיות זה אף פעם לא אור, אותיות זה כלי. אבל, האופן שהכלים האלה, האותיות האלה מסודרות למילים בתורה, הם מכילות את האור שנדרש לנו לעשות את התיקון. כלומר, התורה זה כלי מתוקן שהוא מכיל אור, שאם אנחנו נתחבר להארה של התורה, אז אנחנו נוכל גם לקבל את האור ולעשות תיקונים.
אז יש לנו את נקודת משה, שזה התורה, והיא בעצם מלבישה את התפילה. כי משה הוא זה שמלביש את אהרון בפרשה הזאת ואהרון הוא משרת בקודש.
אז אנחנו יכולים להגיד שהתורה נקרא לתורה כרגע, הלימוד שלנו, נגיד של פרשת השבוע, הוא ילביש אחרי זה את התפילה שתנבע ממה שלמדנו. זאת אומרת, אם אני קולטת משהו מהשיעור, ואני אומרת שזה דיבר אלי, וזה הדהד בי, ולמדתי משהו, אני צריכה אח"כ להפוך את זה לתפילה. למדתי משהו על עצמי, אני צריכה להפוך את זה לתפילה.
אז הלימוד מלביש , לימוד כאילו הוא כלי לתפילה. לכן, משה מלביש את אהרון.
נקודת משה היא גם נקודת ההשפעה שבתוכנו, היא צד של השפעה, היא גם מגדילה בנו את צד ימין. זאת אומרת, משה הוא קו אמצע, הוא בדעת. דעת זה הספירה הכי גבוהה של קו האמצע. יש לנו דעת, תפארת, יסוד ומלכות, הם כולם בקו האמצע. משה הגיע עד לדרגה הכי גבוהה שבן אדם יכול להגיע, עד הדרגה שידע שהוא לא ידע. זאת אומרת עד המקום שמעבר לזה הוא ידע שהוא לא יכול לדעת.
אז הנקודה של האמצע, הקו אמצעי בתוכנו הוא גם מגדיל את צד ימין, שהוא צד ההשפעה. וגם הוא, זוכרים שאמרנו, הוא כורת את הראש, כלומר שלושת הספירות הראשונות של צד השמאל, ומכופף את השמאל לימין וככה אפשר, הם יכולים לחיות באחדות ניגודים.
אז כמו שאמרנו על כל הקרבנות האחרים – יכלו לאכול משהו מהקרבנות? כן, לפעמים גם מי שהביא את הקרבן, אבל קרבן העולה לא משאיר כלום מלבד הקטורת, מלבד הריח. זאת אומרת, מה זה אומר לנו, על סוג הקרבן הזה יחסית לקרבנות אחרים? מה הוא יותר?
משתתפת: יותר רוחני
אורנה: נכון, יותר רוחני. הוא נשרף כליל ועולה לשמים כמו תפילה. כל מה שגשמי, פיזי, נשרף כליל. זה הקרבן הכי רוחני.
א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה נתרכז במילה זאת. זאת זה תמיד כינוי למלכות. למלכות דאינסוף. זאת העולה, מי זאת העולה מן המדבר? היא עולה.
תורה זה תמיד הקדוש ברוך הוא. איזה ספירה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על האופן שאנחנו מרגישים את הקדוש ברוך הוא? אנחנו מדברים על איזה ספירה? זעיר אנפין.
זאת אומרת, כשיש לי זאת ותורה אז יש לי זיווג. יש לי איחוד בין אור לכלי. האם זה ברור? זאת זה תמיד מלכות. היא עולה מן המדבר בגמר תיקון היא תעלה. היא תעלה והיא תתנשא. אז זה זאת. תורה זה תמיד זעיר אנפין, זה 6 המידות שניתנו לנו כדי לתקן את עצמנו. חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד. זה עולם התיקונים.
אז "זאת" זה מלכות, או אפשר להגיד גם כנסת ישראל, זה מערכת הנשמות, הכוח שכונס את העם , אנחנו רואים בפרשות איך לאט לאט העם יותר מתכנס לתוך ההגדרה שלו. כל מה שאמרנו בשמות גם עם האור החדש שיורד בויקרא, זאת מערכת נשמות שמשתוקקת לחזור לשורשה. משתוקקת לתיקון.
אז מלכות שהיא גם משפיעה, היא זאת העולה.
עכשו הייתי רוצה לתת פעם אחת קצת הסבר על מלכות. זה תמיד מן שם חדש שהוא חדש בשבילנו ויכול להיות שאנחנו לא תופסים את הקשר שלה אל כל אחד ואחד מאיתנו, אז אני רוצה להסביר מה זה מלכות.
מי זה מלכות באדם הפרטי. אני אשתף מספר של הרב שג"ר שהוא פרש את ליקוטי מוהרן של רבי נחמן מברסלב, ויש לו הגדרות מאוד יפות למלכות, ואני רוצה לשתף במקום להגיד את זה במילים שלי. אני חושבת שיהיה יפה לקרוא את זה. הוא רב מודרני שהוא היה בקיא גם בכל הפילוסופיה, לא רק הפילוסופים היהודים, הוא היה לגמרי מעורה בכל הידע והתרבות האחר שנקרא חיצוני והוא נפטר לפני כ- 15 שנים ממחלה מאוד קשה. הוא מהציונות הדתית. רב מעניין. תת הפרק זה נקרא חיבור הסובייקטיביות. סובייקטיבי זה מלכות, זה האני הסובייקטיבי שלנו, והאובייקטיבי זה בינה. זה שתי הנוקבאות. ה' תחתונה של שם הוויה ו-ה' ראשונה, שיש הוויה י' ו-ה' ו-ו' ו-ה', זה השם המפורש, שתי הנוקבאות הן בינה ומלכות והוא קורא לזה חיבור האובייקטיבי עם הסובייקטיבי.
חיבור הסובייקטיבי והאובייקטיבי
"ספירת מלכות דקדושה, מזוהה עם סמל הלבנה ותכונתה המרכזית מתוארת בדור הקדוש בניסוח הידוע, מלכות דלית לה מגרמה כלום
(זה מלכות שאין לה מעצמה כלום. זה המלכות הצמצום שכל האור הסתלק ממנה והיא גילה שהיא נקודה שחורה שכל מה שהיה בה קודם, זה היה בגלל שהבורא האיר לתוכה. כמו ירח, בדיוק כמו הלבנה, שכל האור שלה בא מן השמש. ).
ייחודה של ספירת מלכות הוא שאין לה מעצמה דבר, אלא כל חיותה באה מכוח החכמה המתוארת כשמש
(אז שמש זה זעיר אנפין, זה תפארת, שהוא מאיר לתוך מלכות הוא גם היסוד שלוקח את כל מה שבא מלמעלה, מהעליונים, מכתב מחכמה מבינה אפילו מהאינסוף, הכל מתנקז לספירה התחתונה של זעיר אנפין, שזה היסוד, והוא נותן לה את כל מה שהיא צריכה. הוא מאיר לה).
אלא כל חיותה באה מכח החכמה המתוארת כשמש שהלבנה מקבל ממנה את תורה. ספירת המלכות היא ספירה של עולם העשייה.
(אז יש לנו ארבעה עולמות, זה עולמות של תודעה, אם אני מתחילה מלמטה, נגיד עשייה, זה מעל לעולם שלנו, יש עולם רוחני שנקרא עשייה, ומה מעליו? יצירה, בריאה, אצילות. ארבעה עולמות. )
הנקשרת לעבודתו של האדם עם האני שלו. עם האגו שלו, עם רצונו למלוך.
(האני שלנו, לא האני הגבוה, האני הרגיל שלנו, העצמיות שלנו. בעצם העצמיות שלנו הנפרדת מהבורא. זה מה שמלכות הלכה לחפש. הלכה לחפש את עצמה. לכן היא סילקה את כל האורות. לכן מלכות היא האני שלנו. כשאני אומרת מלכות אני מתכוונת לאני. אבל האני שאני מגדירה את עצמי ללא הקשר לבורא קודם כל, אלא האגו שלי עם הרצון שלי למלוך, נלמד שהיתה שבירה בעולמות משום שהספירות קיבלו אורות שהם לא יכלו להתמודד איתם, כי היה בהם רצון לקבל בעל מנת לקבל, שזה אומר אני אמלוך. זה נקרא שבעת המלכים. זה אומר אני אמלוך, אני לבד. אז הם נשברו, וזה כולל גם ספירת המלכות, הם נשברו והשבירה יצרה תוהו ובוהו, ואז זה איפשר בכלל לעולם האצילות להתאצל, להיות נאצל, וכל מה שאנחנו חווים כעולמות בכלל, התאפשרו בזכות השבירה.)
כדי להתקשר לשכל ולתבונה האדם צריך ליצור אני המאופיין בהתלבטות. כמידת מלכות דקדושה שעניינה היא יכולת הקבלה, ולא ליפול לבחינת מלכות דסיטרא אחרא שעניינה העמדת עצמו ורצונו לשלוט במרכז. רצון להיות משפיע ולא מקבל.
(הוא אומר לנו כאן, שזה חיבור הסובייקטיבי והאובייקטיבי. הוא אומר לנו, אם אני רוצה להגדיר את עצמי רק דרך הרצון שלי לקבל אז אני נופלת למלכות של הטומאה. טומאה זה אטום. זאת אומרת, שלא נכנס אלי אור. אבל אם אני משתפת פעולה עם אלוהים, אלוהים זה בינה, זה הנוקבא השניה, ובעצם נותנת לה להאיר לתוכי ואני בעצם מגדירה את האני שלי את הסובייקט שלי, באמצעות האובייקט. האני שלי, אני מגדירה אותו באמצעות האני הגבוה, האני האלוהי, אז אני בעצם כמו מלכות דקדושה. אבל אם האני שלי נפרד, "לי יאורי ואני עשיתיו", כמו שנאמר על פרעה, אז האני שלי נשאר סובייקטיבי.)
השימוש בדימוי שמש חכמה ולבנה מלכות בתורה זו
(הוא מתכוון לתורה של רבי נחמן. רבי נחמן קרא לקטעים שלו תורות)
מבטא את הרעיון שבכדי לזכות בהארת החכמה המשקפת נכונה את ההויה, צריך לדעת לבטל את האני ולחבר את המלכות לחכמה. כדברי הפסוק אותו דורש רבי נחמן, "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו" (משלי יח ב)
(לא יחפוץ כסיל בתבונה, זאת אומרת הסובייקטיביות שלי. אני לא רוצה תבונה אלא ככה אני מרגישה, ככה אני חושבת. זה מה שכסיל אומר. בזה כסיל חפץ. בלי שום קשר להגדרה שלו באמצעות העליון)
זאת כיון שכל זמן שאדם חי רק מתוך הרצונות והמאוויים האישיים שלו, הוא לעולם לא יוכל להבין ולזהות את המציאות כהווייתה- תורה העולה באה לתיקון המחשבה.
אז מה הוא אומר לנו כאן? הוא אומר לנו שאם מלכות לא מחברת את עצמה לבינה, אז היא נפרדת ואם אנחנו בתור מלכות, בתור נשמה, בתורה מערכת הנשמות, לא מחברות את עצמנו למשהו יותר גבוה מאיתנו, אז אנחנו בעצם באני הכוזב. זה אני כוזב.
אז אמרתי כמה פעמים שהענין להגשים את עצמי זה הפוך ממה שאנחנו רוצים. אנחנו לא רוצים להפוך את עצמנו לגשמיים. זה היה הסיסמא של ה- 120. אנחנו רוצים להרחין (מהמילה רוח) את עצמנו. גם אני אומרת, לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל אני לא רוצה להגשים את עצמי ללא קשר לבורא כי אז אני במערכת המקבילה לא המערכת הנכונה.
משתתפת: מאחורי מה שהוא כותב בעצם מסתתרת האקטיביות שנדרשת היום ממלכות. זה כבר לא שזה ברור מאליו שתוכל להיות מחובר למעלה, זה דורש ממך את הבחירה והאקטיביות.
אורנה: נכון מאוד. אז כשאנחנו אומרים מלכות אני יכולה להגיד אני. כל אחד שאומר את המילה מלכות יתרגם את זה לאני.
משתתפת: משהו שעלה לי לגבי המילה צו. לנו היא מאוד שימושית בהקשר של הצו הקרמתי. יכולה לראות את ההקשר, שאם מסתכלים על החיים רק לפי הקדושה, באמת זה סובייקטיבי לגמרי ואין לזה שום משמעות, אבל אם אנחנו מבינים את זה כצו קרמתי, משהו שחייב להיות, אז כל המשמעות משתנה.
אורנה: יפה מאוד.
זוהר צו אות (כ)
פירוש אחר, זאת תורת – זוהי כנסת ישראל מלכות, העולה – זוהי מחשבה רעה שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו מן דרך האמת. היא העולה – זוהי העולה ומשטנת על האדם וצריכים לשרפה באש כדי שלא לתת לו מקום להשטין.
זה מאוד מעניין. הוא אומר, "זאת תורת" – באמת הזוהר אומר שזאת זה כנסת ישראל, זה מלכות, זה השכינה, זה מערכת הנשמות, ומה זה העולה? העולה זה שאני מעלה את כל המחשבות הרעות שיש לי, אני מעלה אותן לעולה, כי אמרנו, שקרבן העולה הוא קרבן הכי רוחני, כי יתר הקרבנות זה על המעשים שעשיתי. ובכלל, אל תסתכלו על זה כעל קרבנות חיות כי זה ממש לא הסיפור.
נסתכל על זה באופן סימבולי, שקרבן העולה, זה קרבן רוחני ולכן הוא על המחשבות. הוא אומר, העולה – זוהי מחשבה רעה שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו מן דרך האמת. איזו אמת?
משתתפת: האמת של התורה
אורנה: מה זה האמת של התורה?
משתתפת: החיבור עם הרוח.
אורנה: נכון, עוד מחשבה
משתתפת: יציאה מהעצמיות ומהרצון לשלוט ברצון להשפיע.
אורנה: נגיד הפוך ממה שאת אומרת, נשתמש במה שאת אומרת ונגיד: האמת על עצמי. האמת היא שאני לא כל כך טובה כמו שחשבתי. ואני רוצה לתת דוגמא.
מה הוא אומר כאן? מי נותן לו את המחשבות הרעות?
אז זה מה שאמרנו מקודם, שהמלכות מתקשרת עם בינה, נוצר ביניהם חיבור, שתוף פעולה, ואז הסובייקטיבי, אם נשתמש במילים של הרב שגר, הסובייקטיבי והאובייקטיבי מתחברות כי זה שתי נוקבאות.
אז מי עלתה למעלה לפי האות י"ט?
משתתפת: מלכות?
אורנה: נכון
אז יש כאן משהו שאפשר לתהות עליו. כי הוא אומר שהוא עלה למעלה ומשטינה עלינו מחשבות רעות. למה שהמלכות תעלה את המחשבות הרעות שלנו למעלה?
אז אני רוצה לתת דוגמא כי זה מאוד מאוד יפה. מה המשמעות? אני אגיד מה המשמעות ואני אתן דוגמא.
המשמעות שמלכות נותנת לנו את המחשבות הרעות: דווקא כשאנחנו חושבים שהתקדמנו, מלכות בעצם באה להראות לנו איפה אנחנו באמת.
איך היא תראה את זה? כשפתאום תעלה לנו מחשבה מאוד אגואיסטית, ואנחנו נגיד, מאיפה באה המחשבה הזאת בכלל? אני לא שם. אז מלכות תגיד לנו, אתה כן שם. אני רוצה להראות לך איפה אתה באמת. לא איפה שאת חושבת שאת.
למשל, נגיד, שתי מורות, ממש לא מהבית ספר שלנו, אחת נגיד תרצה בצרפת (שם אנחנו לא מרצים) והשניה תעביר סדנא באנגליה. ואז פתאום מסתבר, שנגיד שלאחת המדינות אני באה (אורנה) לעזור לה, או לעבוד איתה, השניה יכולה לבוא ולהגיד, רגע, רגע, זה ממש לא טוב אורנה שאת תבואי, כי זה יקטין אותה, כי זה לא יתן לה להתבטא ואז פתאום אותה אחת שאמרה את זה תופסת את עצמה ואומרת, זה לא נכון, לא בגלל זה אני לא רוצה שאורנה לא תבוא לחברה שלי, למה אני לא רוצה? דוגמא די דבילית אבל נגיד.
למה אני לא רוצה?
משתתפת: מקנאה.
לא רוצה ששם יהיה יותר טוב. רוצה ששתינו נחזור לארץ ושתינו נרגיש לפחות שוות אם לא שאני ארגיש יותר. זה לא המורות שלי, באמת לא. ואז הקנאה הזו שעולה, פתאום ההבנה הזאת שמה שאמרתי הוא שקר מוחלט, מה שאמרה המורה הזו, הוא שקר מוחלט, לא את טובת בתי הספר אני רוצה, ולא את טובת המורה השניה, אלא את טובתי בלבד, זה מה שמלכות מעלה לעולה.
מלכות לא מקטרגת עלינו את מה שאנחנו לא. אבל היא בעצם אומרת לי, איפה אני במקום המדויק. חשבתי שאני במקום אחר, חשבתי.
האם זה ברור? זה מאוד חשוב.
משתתפת: אז היא בעצם אומרת את האמת
אורנה: היא אומרת את האמת. אני אגיד את האמת, יהיה לי איזשהו אימפולס מאוד אגואיסטי, לא אכפת לי מהבית ספר, לא אכפת לי שזה יצליח העיקר שאצלי לא יהיה פחות טוב מאשר במקום השני, אז מלכות תתן לי, תתן לאגואיזם שלי לצאת, ותתן לי אחרי זה להבין איפה אני באמת, ואת זה היא תעלה לעולה לתיקון.
משתתפת: זה מדהים
משתתפת: אז היא מראה לנו את החסרון
אורנה: היא מראה לנו את החסרון שאנחנו לא יודעים עליו. אנחנו חושבים שאנחנו במקום אחר. למה? כי כבר אני הרציתי הרבה, ותלמידים אוהבים אותי, ואני באמת בסדר, ויש לי מטופלים, אני באמת בסדר. ואני חושבת שאני במקום מסוים ומלכות תראה לי איפה שאני במדויק כדי שהיא תוכל להעלות את זה לעולה. תוכל לשרוף את זה. תוכל לטהר את זה בשבילי.
לכן קרבן העולה הוא קרבן המחשבות.
משתתפת: בשבילי זה מאוד מיוחד, זה עוד יותר חשוב בימינו, כי יש נטיה להגיד, אני בדרך הנכונה, אני צועד לכיוון הרוח, אני בסדר, ולא לראות את המעשים הרעים, ואת מי שאני באמת, אני חושבת שרק שם אפשר באמת לעבוד, זאת אומרת זה מתנה שהיא עושה את זה.
אורנה: זה מתנה שהיא עושה בשבילנו כי היא באמת מאפשרת לנו לראות איפה אנחנו באמת ואת זה אנחנו יכולים להעלות כתפילה, כי היום כמובן אין קרבנות יש תפילות. את זה היא מאפשרת לנו להעלות כתפילה.
אז הקדוש ברוך הוא ומלכות, ביחד, הם מראים לי את הרוע שבי, וזאת על מנת שאני אוכל לתקן. וזה קורה לכולנו הרבה בייעוצים. פתאום נחשף איזה רוע שלנו שלא ידענו.
משתתפת: קודם כל זה מתקשר ללימוד של הבוקר, על לכנוס את כל הרצונות. כלומר, איזה רצון מסתתר לרצון הכביכול יפה שלי. וגם פה, בהמשך הפרשה מקריבים את כל הטקס החניכה הזה של הארון, זה תמונה מאוד מרגשת שמופיעה בהמשך. זה באופן אישי – לא אספר את הכל – אבל הדבר הזה, באמת בשלב שבו כאילו התבססתי, כאילו, היה בשבוע שעבר מן נפילה במחשבות, נפילה קשה כזאת שהיממה אותי. זה היה מאוד מאוד קשה – מאיפה זה בא פתאום? וזה היה מטלטל ומבהיל וברוך השם נעשתה עבודה, ועכשו זה ממש, את אותה בהלה, את אותה מחשבה זרה, היא עלתה לעולה. זה היה צריך לעלות לעולה.
אורנה: כי אחרת אי אפשר להבין אחרת את דברי הזוהר. כי מלכות לא עולה לקטרג עלינו. היא בעצם מראה לנו איפה אנחנו באמת ומעלה את זה למעלה.
משתתפת: כשהיא מראה לנו את זה באמת, אני מרגישה את זה בגוף הפיזי.
אורנה: איזה רגש היית מחברת לזה?
משתתפת: אני חושבת פחד, או בהלה
אורנה: איזה עוד רגשות יכולים להיות?
משתתפת: בושה
אורנה: חשבתי שאני במקום אחר. מלכות דסיטרא אחרא מגיעה והיא אומרת לי, עכשו היא בעצם תופסת טרמפ על הגילוי הנפלא הזה, והיא אומרת לי, את רואה? את גרועה כזאת. את מה זה גרועה? שלא תחשבי לך בכלל שיש לך סיכוי. זה כתוב בזוהר.
אז צריך לעשות הבחנה. תמיד אמרנו שצריכים לעשות הבדלה אחרי שאנחנו עושים הכנעה, והמתקה. אז אנחנו עושים הבדלה כי לא כל שיח בתוכנו הוא שיח של מלכות דקדושה. בהחלט אחרי זה שאני בושה בעצמי, ממש בושה בעצמי על מה שחשבתי על עצמי שאני, אז תבוא מלכות דטומאה, זה נקרא גם לילית, היא נקראת גם נחש, מעניין – לילית, המלכות דטומאה, והיא תגיד לי "את לא שווה שום דבר". רואה איזה גרועה את? תפסיקי לעבוד. ממילא לא יצא ממך כלום.
משתתף: אני נשוי ללילית אם ככה. חס וחלילה לא אשתי. היא נמצאת איפשהו מאחורה בראש שלי…
אורנה: בדיוק. זאת לילית, מלכות דטומאה, היא פשוט תופסת טרמפ על הגילוי הזה שכל כולו נועד לתיקון כדי לרפות את ידינו. כל פעם שאנחנו מתקדמים, אז כוחות הנגד הם נבהלים. הם ירצו להוריד אותנו.
משתתפת: היא יותר קשורה ליאוש, נכון?
אורנה: נכון. היא קשורה ליאוש, נכון, לא קדושה ליאוש.
משתתפת: אז זה יכול להיות עבורנו כמו רמז? כמו סימן? אז לשאול אם זה בעצם סיטרא אחרא?
אורנה: כן, יפה. נכון מאוד.
משתתפת: גם על זה מדבר רבי נחמן מברסלב, שמחשבות קשות מרה שחורה, זה של הסיטרא אחרא.
אורנה: אשמה שהיא הורגת אותי. כי אז אני לא מבינה שהכל זה מהשם. זה הכל מהבורא. הכל יסתדר ככה. הכל יסתדר שאני אקנא במורה השניה ושאני אגיד מה שאני אגיד, הכל יסתדר ככה, הכל מהבורא.
אז מה רוצה הצד האחר, כוחות הנגד, הסיטרא אחרא? הוא רוצה להגיד זה לא מהבורא, זה אתה גרוע. הוא עושה פרוד באחדות. הוא רוצה להגיד לי , אין כאן השגחה. זה מקרה. או, אתה גרוע. זה נקרא עמלק.
משתתפת: זה ממש אהרימן.
אורנה: זה ממש אהרימן. הוא אומר לנו, אין כאן אחדות, זה לא הכל מרצונו להיטיב לנבראיו, ואם זה כן מרצונו להיטיב לנבראיו אתה לא כלול בזה. האם קרה לכם לפעמים שאמרתם "אלוהים הוא טוב, אבל אני לא נכללת בתכנית של הטוב, אותי הוא שכח, או משהו כזה", קרה לכם?
משתתפת: בטח.
אורנה: שאני לא אמצא את עצמי בבדידות.
משתתפת: את מעדנת את זה. זה תחושה של מטומטמת כזאת, אוףף
אורנה: זה הסיטרא אחרא, זה ממש הסיטרא אחרא.
אם אני ממשיכה קצת בפסוקים אז אני רואה שיש מצווה לכהן להעלות את הדשן. כתוב וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן – מה זה הדשן הזה?
{ג} וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד (שזה גם כן שאלה, מה זה מדו בד) וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
משתתפת: יכול להיות שזה שומן כמו הפרות הדשנות של פרעה.
אורנה: כן, יכול להיות. מה כותב לנו רש"י? הוא אומר: "הדשן אשר תאכל האש את העולה ועשתא דשן מאותו דשן ירים תרומה ושמו אל המזבח, מצא איברים שעדיין לא נתאכלו מחזירן אל המזבח. לאחר שחתא גחלים אילך ואילך ונתן מן הפנימיות."
אז כנראה שזה משהו שנשאר והאיברים שלא נתאכלו, זאת אומרת, החסרונות שלא עלו, ואני מרים את כולם, זאת אומרת, כל הירידה הזאת היא לצורך עליה. כשאני מרימה חסרון למעלה, את המחשבה הרעה עצמה, אני אומרת, "אלוהים, אני מרגישה שאני לא שווה כלום, שאני הגרועה באדם, תראה אותי, איזה מחשבות אגואיסטיות, מה חשבתי לעצמי," את כל זה אני מעלה למעלה, מעלה כחסרון לבורא, מלווה בתפילה, אז כל הירידה הזאת היא לצורך עליה. זאת אומרת, על ידי אותו דבר עצמו אני יכולה להגיד, דבקות באור, זאת אומרת, להשוואת צורה ע"י החסרון עצמו.
כתוב, "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך". המילה לבבך זה עם 2 ב'. אומרים הפרשנים, ש-ב' אחד זה עם היצר הטוב שלך וה-ב' השניה זה עם היצר הרע שלך. בשני יצריך. וזה גם עדות שאין לסיטרא אחרא כוח משלו, כי הרע יכול להתהפך לטוב, כמו שקרה בפורים.
זאת אומרת, הכל בא מהאינסוף, אין כאן, בעל הסולם אומר שמי שאומר שזה הסטרא אחרא עשה הוא כופר (לא יודעת אם הוא אמר כופר אבל משהו כזה), זאת אומרת שאם אני משייכת לסיטרא אחרא כוח משלו, אז אין לי סיכוי בכלל.
זאת אומרת, מכיון שרע יכול להפוך לטוב. אם לרוע יש כוח משלו, אז רע לא יכול להפוך לטוב. חסרון לא יכול להתמלא. ודווקא החסרונות הכי חסרוניים בנו, "חסרון כיס" קורא לזה רש"י, הם אלה שיכולים להפוך אחרי זה לנתינה הכי גדולה שלנו בעולם.
הסבל הכי גדול שלנו, הרוע הכי גדול שלנו, יכול להפוך אחרי זה, למקום שממנו אני יכולה לתת לאחר וגם להבין בדיוק מה קורה לו. אני עברתי את זה. אני יודעת בדיוק מה קורה לו. אני לא שופטת אותו, אם אני עושה עבודה. אני לא שופטת אותו, אני לא מנמיכה אותו אני לא מביישת אותו.
משתתפת: יש גם תנועה הפוכה? מטוב לרע?
אורנה: לא. אין רע יורד מלמעלה. רק פה יש את הניגודים, למעלה יש את אחדות הניגודים. ברור שאדם פרטי יכול להפוך מטוב לרע, "לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו." אבל למעלה, זה מעבר לטוב ולרע. יש לניטשה ספר כזה. מעבר לטוב ולרע.
מה זה מעבר לטוב ולרע?
אורנה: אין לנו מושג מה מעבר לטוב ולרע – זה מעל לדעת. איך זה יכול להיות שהשורש של המן למעלה זה שורש מאוד גבוה? אנחנו לא יודעים מה זה מעבר לטוב ולרע כי זה באמת צורת תודעה שאנחנו לא יכולים לתפוס אותה. אנחנו בפרוש רואים מה זה רע. אנחנו לא מתכחשים לזה ואומרים הכל טוב. זה יהיה טיפשי באותה מידה. אנחנו לא אומרים, הנה אנשים עוברים סבל בעולם, זה טוב, אנחנו לא אומרים את זה, אנחנו מאמינים שהבורא רוצה להיטיב לנבראיו בכל פעולה ופעולה שאנחנו רואים על פני האדמה, אנחנו כבר יודעים מהביוגרפיה שלנו שמה שהיה נדמה לנו כרע, התהפך עלינו לטוב הגדול ביותר, ומתוך האמונה הזו שהיא רציונלית מאוד כי היא נשענת על עובדות שאנחנו מכירים בחיים שלנו, אז אנחנו אומרים, אני לא יודעת איך זה טוב. אבל אני מאמינה שזה טוב.
אמונה אין לה על מה להישען. זאת קפיצה קוונטית. אין לה על מה להישען רק על זה שמישהו מלמעלה החליט שאנחנו ראויים להאמין. מה מעבר לזה, מה מעבר לטוב ולרע אין לי שום מושג, זה עולם אחר.
משתתפת: הימין חוזר הרבה פה בפרשה הזו.
אורנה: הימין זה הכהן. הלוויים זה השמאל, אבל השמאל המתוקן הם גם שרים את השירה.
אם תסתכלו בתנ"ך על המילה מוקדה. פס' ב' {ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה
משתתפת: המ' המוקטנת
אורנה: מ' קטנה, נכון? נכון כבר פגשנו כל מיני אותיות קטנות, וגם אותיות גדולות, אני חושבת שפגשנו.
אז מה זה ה- מ' הקטנה הזאת?
משתתפת: קטנה זה אמור להיות משהו שמעיד על מלכות, לא? על הקטנה.
אורנה: קודם כל זה מעיד על הקטנה, נכון. תעזבי את מלכות בחוץ. תחשבי איפה מופיעה ה- מ' הזאת, באיזו מילה?
משתתפת: מוקדה
אורנה: מה זה מוקדה, ומה ההקשר של זה כאן?
להעלות על המוקד, נכון? זה להעלות על האש, נכון? גם יצחק כמובן עלה על המוקד, ככה כתוב שהוא עלה על המוקד? לעקוד.
משתתפת: הוא נעקד
אורנה: הכוונה היא לשרוף באש. אז למה ה-מ' הזו היא קטנה? על מה היא מצביעה? באיזה אופן אנחנו צריכים לעבוד?
משתתפת: צריכים לעבוד בקטנות
אורנה: צריכים לעבוד עם האש שלא נתלהט יותר מדי. זה הכל עבודה פנימית. כל מה שאנחנו קוראים כאן כאילו זה בחוץ, זה הכל פנימי.
משתתפת: אם אמרנו קודם שאנחנו מעלים את החסרון על המוקד, את המחשבה הרעה, אז זה כבר אנחנו בקטנות, כשעולה החסרון אני בקטנות.
אורנה: כן, אבל יש שני אשים. יש אש אחת שמכלה, והיא מכלה את החסרונות ויש אש אחרת שהיא אש הדבקות. ואש הדבקות – מזהירים אותנו כאן.
משתתפת: לא להיות כמו אליהו.
אורנה: יותר מאשר אליהו, נדב ואביהוא, האש הזרה שלהם. לא להיות במילים שלנו, לא להיות באקסטזה, או לא לחפש אורות גדולים ששורפים אותנו, אלא לעבוד בעבודה של אורות יותר קטנים ושלא מביאים אותנו כל הזמן לחוויות מיסטיות או לחוויות אקסטטיות. זה הפרוש של המ' הקטנה.
אז גם הלעלות על המוקד גם את ההתלהבות יתר שלי. אנחנו היינו אומרים העבודה מהאסטרלי. לפעמים אני חושבת שאני עובדת מתוך הרוחני אבל לגמרי בהתלהבות אסטרלית. ואני לא מבינה למה המורה לא מתפעלת ממני.
התלהבויות יתר כאלה שהם נראות לי שאני עובדת את השם, אבל אני לא עובדת את השם אני עובדת את הסובייקטיבי, אם כבר אנחנו משתמשים בתיאור של הרב שג"ר.
רבי נחמן – ההתלהבות והצמצום
מאוד מאוד יפה. הוא מחבר את זה לצמצום של הבריאה.
כי הלב הוא צור העולמים היינו צור המידות. (זאת אומרת צור העולמות. צור המידות זה הספירות) כי לפי אור להביות הלב האיש הישראלי, אי אפשר להתגלות מהמידות כי אור להביותו הוא עד אינסוף היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו.
זאת אומרת, הרצון שלנו לעבוד בדבקות וההתלהבות שלנו היא נובעת גם מהאינסופיות של האינסוף, הכמיהה האינסופית שלנו, ועם זה אי אפשר לעבוד. זה בדיוק עולם העיגולים לפני שנכנס הקו ועשה מידות וזה אי אפשר לעבוד, כי זה עולם שאין בו למעלה ואין בו למטה ואין בו חשוב, או פחות חשוב, אין בו מידות.
זאת אומרת, זה עולם של תוהו.
וצריך לצמצם ההתלהבות כדי שישאר בלב חלל.
שבתוך החלל הזה אנחנו עומדים. נבראו כל העולמות בצורת קו היושר, מי שלא יודע, שיעשה רענון בשלושה שיעורים שנתתי משום שעל זה אני הולכת אחרי זה לבנות גם עוד קומה לבנין הזה.
האלוהות, לכאורה, הסתלקה לצדדים, ופינתה בתוכה חלל, ובתוך החלל הזה, נבראו עולמות. והעולמות האלה הם כבר לא אינסופיים, הם לפי מידה ויושר. זאת אומרת, אפשר להגיד, עולמות של מוסר.
אז הוא אומר כך:
וצריך לצמצם ההתלהבות כדי שישאר בלב חלל. כמו שכתוב "וליבי חלל בקירבי" (תהילים) ועל ידי הצמצום של ההתלהבות יוכל לבוא להתגלות המידות היינו לעבוד את השם יתברך בהדרגה ובמידה.
לפעמים מרוב שאני מתלהבת אני גם עלולה לכסות על כל החברות והחברים שלי לקבוצה, לא לפנות להם חלל. לא לפנות מרחב. אני תופסת את כל המרחב הזה, באש של התלהבות שהיא נקראת אש זרה. וזה לא האש שהבורא רוצה שאנחנו נקריב עליה. לא לזה הוא התכוון אלא לאש התמיד לאש שכל הזמן מזינים אותה, שהיא לא כבה והיא לא אש שורפת.
אז אם אנחנו נצליח לעשות את זה…
{ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
{ה} וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה
אז האש שלנו לא תכבה אם אנחנו נדע להגביל אותה. לא רק בעבודה רוחנית יש לנו אש זרה, ההתלהבויות שלנו מכל מיני דברים יכולות לקחת אותנו החוצה מהעבודה הנכונה.
אתם מוזמנים לתת הערות, או תגובות, להגיד למה התחברתם. למשל האם התחברתם לדוגמא הראשונה שאמרתי שבעצם מלכות מאירה לנו על המקום האמיתי שאנחנו נמצאים בו ולא על מה שאנחנו חושבים. התחברתם אל זה? אם היה זמן בוודאי גם הייתם מביאים דוגמאות, אני רוצה להאמין.
משתתפת: יש את התמונה שמדברים על ההקרבת קורבנות בבית המקדש, שעולים והלוויים שרים, עולים לרגל עולים מהמדבר, והם שרים יחד איתם "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי?" זה מאוד התחבר, אני צריכה לשים פה את העולה, את הדברים הכי…
אורנה: את ההרהורים. הרים זה הרהורים, המחשבות.
משתתפת: והתמיכה הזאת של הלווים שמביאים לקו האמצע…
אורנה: נכון מאוד, הלוויים תומכים. כי זה פעולה שצריך תמיכה של אנשי קודש. היום הלויים בתוכנו, היום הכל בתוכנו.
שבת שלום!