תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים' 

תמלול השיעור:

הליכה לקיסריה / חנה סנש

אֵלִי

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּׁמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם.

אנחנו ממשיכים במסע שלנו, נעשה רקפיטולציה קצרה ונזכיר את מה שלמדנו עד כה:

בשיעורים האחרונים עסקנו בכללים ובחוקים הבסיסיים ששטיינר נותן ממש בתחילת הספר עבור הדרך הרוחנית. כל מני חוקי יסוד שנדרשים ושאנחנו צריכים להכיר אותם בשביל בכלל ללכת בדרך רוחנית.

עסקנו גם בפרק שנקרא "שלווה פנימית", ובשיעור האחרון גם בהבחנה בין עיקר לטפל. בסיום השיעור שאלתי אתכם שאלה למחשבה – מה יהווה עבורכם ניצחון פנימי?  באיזה מקום שבו תגיעו לאיזושהי שלווה פנימית, זה יהווה עבורכם ניצחון וחיבור לאדם העילאי שבכם? אשמח לשמוע אם מישהו מכם הרהר בשאלה הזו והגיע למחשבות בנושא.

משתתפת – לפני כמה שנים עבדתי בגן ילדים, והאחראית לקחה אותי לשיחה. זו הייתה שיחה שמאוד נפגעתי ממנה. לקח לי המון זמן להירפא ממנה. היום אני מבינה שזה בא ממקום של ביקורת, ואת הביקורת שהיא נתנה לי אני לוקחת איתי לעבודה שלי היום. הנצחון שלי הוא שסלחתי לה באיזשהו מקום.

יעל – את אומרת שעבורך ניצחון של האדם העילאי הוא התגברות, להיות בשלווה פנימית מול הדברים שמטיחים בנו, מול הרגשות שעולים בנו מתוך דברים שהאחר אומר, ונחווים על-ידינו כפגיעה, כעלבון, כביקורת. אנחנו נראה גם בהמשך הספר, שהיכולת שלנו להגיע למקום של שלווה פנימית מול רגשות שעולים, במיוחד כשאני מרגישה פגועה או נעלבת, ולא לאפשר לחוץ להפעיל אותי בצורה חזקה. זה בהחלט ניצחון של האדם העילאי – זה המקום שבו, כמו שדיברנו בשיעורים של אורנה, כשאני נפגעת מהאחר אז אני שמה את ה'אני' שלי אצלו, באופן זמני, או לעיתים אף קבוע. כשאני מצליחה להגיע במקום הזה לשווה, אז החזרתי את ה'אני' שלי אלי. זה אותו רגע בו הצלחת לסלוח. לסלוח זו דרגה מאוד גבוהה. אנחנו בביה"ס שלנו לא ממהרים כל כך לדבר על סליחה, אלא יותר להגיע למצב שאני יכולה לעשות הפרדה של כוחות הנפש. להיות בשלווה מול הדבר הזה ולהבין מה התפקיד שלו בביוגרפיה שלי. עם מה הוא בא להפגיש אותי. לקחת ולהחזיר את ה'אני' שלי אלי. זו דוגמא טובה לכך, תודה לך.

משתתפת – אני עכשיו לומדת לאט לאט לא "להיעלב ממני", כי אני זו שהכי תוקפת את עצמי: למה אני כזאת, ולמה אני עושה ככה, ולמה אני לא כזאת…. אני המבקר ואני השופט של עצמי. עכשיו אני לומדת להגיד: זהו זה, אני כזאת, מספיק לרדת עלי. זו עבודה לא פשוטה.

יעל – זו דוגמא חשובה וזה אכן לא פשוט. דיברנו בשיעורים האחרונים על היכולת להתבונן על עצמנו כעל אדם זר. בלי סימפטיות ובלי אנטיפתיות. ואת מתארת התגברות על העלבון מעצמי, וזה בעצם לעשות את ההתבוננות על עצמי מתוך מקום נקי, מתוך מקום לא שיפוטי ואובייקטיבי. זו היא גם התגברות על ריכוז עצמי. כי הרבה פעמים כשאנחנו מרגישים רגשות אשמה, ונדמה לנו שאנחנו טובים כי 'הנה אני מרגישה אשמה', ואני מתחרטת על מה שעשיתי – אבל הרבה פעמים כשאני מתחרטת על מה שעשיתי זה מגיע מתוך ריכוז עצמי, מהמקום שאני רוצה להרגיש טובה יותר ומוצלחת יותר. שטיינר מבחין בין החרטה על מה שהיה, לבין החלק שרוצה לעשות בפעם הבאה את אותו הדבר טוב יותר. זהו הייחול, זוהי הכמיהה של האדם העילאי שבתוכנו. החלק המבקר והשופט את עצמי, שעצוב שאני לא מה שהייתי רוצה להיות – זה החלק שעדיין עסוק בריכוז עצמי. יש בו פן אנוכי, למרות שהוא יכול להראות לנו יותר גבוה.

משתתף – בשבילי הניצחון הזה הוא לקבל בשלווה את התחושה שאני מתעכב, שמעכבים אותי.

יעל – כי מה אתה מרגיש כשמעכבים אותך?

משתתף – זה בלתי נסבל. גם בסיטואציות קטנות במשך היום וגם בדברים יותר גדולים בחיים כמו קריירה.

יעל – זו דוגמא מעוד כיוון. בשיעור הקודם שאלתי אתכם את השאלה: מה מוציא אתכם משלוותכם, וראינו שלכל אחד יש את הדברים שלו, שעבורו הם הכי קשים להתגבר עליהם. אתה אומר שאצלך זה קורה כשלא נותנים לך לרוץ קדימה אל המטרה שלי, בקצב הטבעי לי להתקדם בו. זה משהו שבא מקרמת העבר שלך ולהסכים להתעכב, להסכים שיעצרו אותי, זה להסכים ללכת נגד הטבע שלי – זה המקום של ההתגברות בשבילך.

היום נעבור לפרק נוסף בספר. פרק זה נקרא "שלבי ההתקדשות". הפרק מחולק לשלושה חלקים:

החלק הראשון נקרא – הכנה. היום נתחיל לעסוק בו. לדברי שטיינר, החלק הזה נועד לעזור לנו לפתח את החושים הרוחיים. אמרנו והזכרנו לא פעם שאנחנו צריכים לפתח איברי חוש רוחניים. כמו שיש לנו אברי חוש שיכולים לתפוס ולקלוט את העולם הארצי, ככה אנחנו נדרשים לפתח אברי חוש לעולם הרוח. אבל בעוד אברי החוש הארציים ניתנים לנו במתנה על-פי-רוב (אלא אם יש לנו ליקוי בהם), את אברי החוש הרוחניים אנחנו צריכים לרכוש ולפתח מתוך העבודה הפנימית שלנו.

בהקשר זה אתייחס להתרעמות שעלתה אתמול בשיעור לגבי השימוש של אורנה במושג "עיוור", כאילו נאמר משהו נגד העיוורים שלא רואים. אני רוצה להתייחס לזה, כי אנחנו משתמשים הרבה במושג עיוורים וחרשים – אדם עיוור בעולם הארצי לא יכול לקלוט את מה שנגלה בעולם מבחוץ. זה לא אומר שאין לו ראייה רוחנית. אדם כזה יכול להיות בעל אברי חוש לעולם הרוח, אך זה כבר תלוי בעבודה הפנימית שלו. אותו דבר חירש. אנחנו משתמשים בדוגמא של אנשים עיוורים או חירשים או בעלי ליקוי אחר בחושים, על-מנת להמחיש שאם אני בעלת ליקוי בראייה, כמו שיש לי לדוגמא משקפיים, ואם אסיר אותם אז אראה מטושטש. אני לא יכולה להסתדר בעולם הארצי בלי המשקפיים. רציתי להבהיר שכשאנחנו משתמשים בדוגמא של אדם עיוור או חירש, אנחנו חלילה לא מורידים מכבודו. לא אומרים משהו על יכולותיו. אלא משתמשים בדוגמא הזו כדי להסביר שגם אם אני למשל מסירה את המשקפיים ורואה את העולם מטושטש, אני לא אגיד "העולם בחוץ הוא מטושטש". אלא אדע שיש לי ליקוי בראיה, ולכן העולם נראה לי מטושטש. במקרה הזה אני מרכיבה משקפיים כדי לראות, אך בעולם הרוח אין לנו 'משקפיים' כאלו שעוזרות לנו לראות, ואני נדרשת לפתח 'משקפיים רוחיות'. אני, וכל אחד מאיתנו שרוצה, נדרש לפתח את המשקפיים הרוחיות, את מכשיר השמיעה הרוחני, שיאפשרו לנו להשתמש בחושים הרוחניים שקיימים אצלנו, אבל לא מפותחים. כמו חוש שהתנוון, שלא השתמשו בו, ואנחנו צריכים לפתח אותו, להעיר אותו.

השלב הראשון של ההתקדשות – שלב ההכנה – עוסק בנושא זה: איך אנחנו מפתחים את החושים הרוחיים.

השלבים הבאים נקראים הארה והתקדשות לא נתייחס אליהם כרגע כי הם שלבים מאוחרים יותר.

שלושת השלבים האלו יכולים להתקיים במקביל. אנחנו צריכים להתחיל עם ההכנה, אבל בהחלט יכול להיות שאדם אחד בתחומים מסוימים שהוא כבר פיתח, יהיה בשלבים יותר מתקדמים, ובתחומים אחרים הוא יהיה עדיין בשלב של ההכנה. זה אפשרי. אנחנו לא בהכרח באותו שלב כל הזמן, אנחנו יכולים בו זמנית להיות בשלבים שונים בתוך ההתפתחות שלנו.

השלב הראשון – הכנה

בראשית הפרק שטיינר מנחה אותנו להטות את תשומת הלב שלנו לשתי תופעות מרכזיות:

התופעה האחת – כל מה שיש בו נביטה, צמיחה ופריחה.

התופעה השנייה – התופעה המנוגדת, והיא כל מה שיש בו נבילה, קמילה והתרקבות.

הוא אומר שהתופעות האלו קיימות סביבנו בחיים בכל מקום ובכל פינה, ואנחנו צריכים להתחיל להפנות את תשומת הלב שלנו אליהן. אחרי שהתבוננתי, שהסבתי את תשומת הלב שלי אל התופעה בצורה חדה וחריפה, לנסות להתנתק משאר הדברים סביבי ורק לחוש בתוכי את התופעה הזו, ומה היא מעוררת בי.

כשאנחנו מדברים על נביטה, צמיחה, פריחה, ומנגד על נבילה, קמילה והתרקבות – עולה באופן טבעי עולם הצומח, בו אלו תהליכים בולטים. אבל למעשה בתוך עולם הצומח, שיש לו קשר לעולם האתרי – גוף החיים, יש את כל תהליכי החיים שקיימים גם באדם, וגם בכל דבר שיש בו חיים.

 יש 7 תהליכי חיים, שכרגע לא נפרט אותם, רק נציין שביניהם מתקיימות התופעות האלו: נביטה, צמיחה, פריחה, ומנגד קמילה ונבילה.

נסתכל ונשאל: איפה עוד מתקיימים תהליכים אלו ותופעות אלו מחוץ לעולם הצומח?

נתחיל מהתופעה של הנביטה, צמיחה ופריחה – איפה בתוך החיים שלנו יש את התופעה הזו?

משתתפת – בלידה.

יעל – תינוק שרק נולד הוא כולו צמיחה ופריחה. הוא שופע חיים. והלידה עצמה כמובן.

משתתפת – גם ברעיון: כשיש רעיון שרוצים לממש. נולד רעיון, ואם מממשים אותו אז הוא עובר את כל השלבים, עד שהוא צריך לדעוך כדי לפנות מקום לרעיון אחר.

יעל – הרגע שהרעיון עולה, שיש לנו תובנה או הארה, הוא גם מלווה לרוב בהתלהבות והתרגשות, זהו רגע של נביטה. של צמיחה. של פריחה.

משתתפת – בגוף שלנו, בכל רגע ורגע, תאי דם מתים ותאי דם מתחדשים. העור שלנו, השיער שלנו, הגיל שלנו. כל הגוף שלנו מלא ב'מות והתהווה' כל הזמן.

משתתפת – בהקשר לרגשות שמתעוררים בי מול נביטה או מיתה, בהרבה מובנים כל דבר שנבנה הוא נביטה ופריחה, וכל דבר שנהרס הוא קמילה. בכל היבט, גם במה שילדים בונים, וגם במה שבנאים עושים. גם ציור שמתחילים לצייר – זה תהליך של נביטה.

יעל -את אומרת שבכל יצירה יש את התופעות האלו.

לגבי הרגשות, שהם מגיעים לאחר ההתבוננות בתופעות, נראה ששטיינר מתאר את התהליך שקורה כשאנחנו משתקעים בתוך שתי התופעות הללו. אבל קודם אנחנו שואלים על התופעה עצמה, שלא תלויה ברגשות המתלווים אליה. מה שאת אמרת – כל תהליך של יצירה. גם התאהבות היא תהליך של צמיחה ופריחה, בעוד שקשר שדועך והאנרגיה של ההתאהבות פוחתת, אז יש בו כבר סוג של קמילה, של מוות.

משתתף – כשיש תובנות זה גם סוג של צמיחה.

יעל – עכשיו נסתכל על התהליך ההפוך, אותו הזכרתם כבר בחלקו: הנבילה, קמילה והתרקבות – איפה אנחנו פוגשים אותו בחיים שלנו?

משתתף – כשיש כעס?

יעל – בכעס לעיתים יש אנרגיה מאוד חזקה, אבל יתכן שההרס שהכעס זורע. לגבי הכעס עצמו – אני לא חושבת, כי יש בו אנרגיה חזקה, לא של דעיכה. נחפש בדברים יותר פשוטים, איפה מופיעה התופעה הזו.

משתתפת – כשאנחנו ממחזרים את עצמנו, עושים דברים בצורה רוטינית, אהרימנית, לא חיה, לא יצירתית, אלא כמו מכונה. כשנגמרת ההתלהבות, יש בזה מוות, קמילה.

משתתפת – יש בהיסטוריה של עמים את התהליכים האלו: פריחה גדולה, אימפריות שקמות ולאט לאט נכנסות לרוע, קמלות ונעלמות.

יעל – נכון. ולפעמים החזרתיות, הרוטינה, נכנסת כשאנחנו נאחזים במחשבה ישנה שכבר הייתה צריכה לדעוך. הדעיכה עצמה היא תהליך נכון. לדוגמא: פרעֹה – האימפריה המצרית כבר דעכה והגיע הזמן שעם חדש יקבל את השרביט, אבל פרעֹה נאחז ולא נתן, לכן גם לא שחרר את בני ישראל. הדעיכה, שהייתה נכונה והייתה אמורה לקרות, כבר התחילה. התפקיד של האימפריה המצרית כבר הסתיים והיה צריך לדעוך. אבל כשאנחנו לא מוכנים לוותר, אז זה הופך להיות אהרימני. הדעיכה עצמה, הקמילה, היא תהליך נכון, היא חלק מהמעגל השלם, היא כשלעצמה לא בהכרח אהרימנית. ההאחזות הופכת את ההתרחשות לאהרימנית.

משתתפת – החברה הקיבוצית זה תהליך שצמח וקמל, ועכשיו הוא שוב בצמיחה. זה ריתמוס מעגלי של הצמיחה והפריחה, ואח"כ הקמילה, לצורך צמיחה מחודשת. לדעתי החברה הקיבוצית עברה את התהליכים האלו ועדיין עוברת אותם: רעיון ישן שנאחזו בו בעולם החדש, וברגע שקצת שיחררו אז עלה משהו חדש.

יעל – זה יפה מה שאת אומרת ומתקשר לנושא האידיאולוגיות שיש להן את הזמן הנכון, ואח"כ יש דעיכה, ואם אנחנו נאחזים זה מתקשה, הופך למטריאליסטי. מרעיון – רעיון נמצא ברוח – יכול להתקשות אם נאחזים בו, מתקשים לתוכו, ואז הוא הופך לחומרי.

משתתפת – זה לגמרי מנוגד לעולם הרוח. עולם הרוח ואנחנו בעולם הרוח – זה כל הזמן תנועה, ושום דבר לא חוזר על עצמו. כל דבר אמור להיוולד, לצמוח, ולמות כדי לפנות מקום לדבר חדש. כי אחרת יש סטגנציה, יש עמידה, וזה מנוגד לתנועה האינסופית של הרוח. גם כשהדברים חוזרים, הם לא חוזרים אותו דבר.

יעל – אולי זה נראה מובן מאליו, ובכל זאת נציין את כל תהליך הגסיסה, המוות. אלו חלקים חשובים בחיים.

"אולם, אין זאת אומרת כי תנאי להתקדמות הוא לאטום את החושים לגבי העולם. תחילה הסתכל בדברים, בעירנות ובחדות עד כמה שתוכל. רק לאחר זאת התמסר לרגש המתפתח ולמחשבה המתעוררת בנפשך. החשוב הוא שתשומת הלב תכוון – שווה בשווה – אל שתי התופעות הללו. אם הושגה השלווה הפנימית הדרושה, ומתמסרים אל מה שמתפתח ומתעורר בתוך הנפש, אז בבוא הזמן, יתנסו בהתנסות דלהלן: מחשבות ורגשות ממין חדש, אשר טרם ידעום, יתעוררו בתוך הנפש. ככל שמוסיפים להפנות את תשומת הלב לסירוגין, אל הנביטה, הצמיחה והפריחה מחד גיסא, ואל הכמישה והרקבון מאידך גיסא, כן יתמלאו רגשות אלו רוח-חיים. ומהמחשבות והרגשות הללו, המתעוררים בדרך זו, נבנים אברי-החישה של הרואה-הרוחי, כשם שמחומר חי נבנים, באמצעות כוחות-הטבע, עיניים ואוזניים של הגוף הפיסי."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', עמ' 35

אנחנו בונים דרך התרגול הרוחני אברי חישה חדשים. אנחנו בונים איברים חדשים ממש כמו שבונים בית מחומרים. החומר שממנו אנחנו בונים את אברי החוש הרוחיים הוא העבודה הזו שאנחנו עושים. העבודה הרוחנית בונה איברים חדשים, בוראת משהו חדש.

"מי שמרבה להפנות את תשומת-לבו אל תופעות ההתהוות, הצמיחה והפריחה, ירגיש רגש הדומה דמיון רחוק לתחושה בה מתנסים בשעת זריחת השמש. לעומת-זאת, התופעה של כמישה ורקבון תגרור אחריה חוויה הדומה, באותו האופן, אל העלייה האיטית של הירח על פני האופק."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', עמ' 36

שטיינר מעלה כאן דימויים של הרגשות והתחושות שאדם יחווה אם יעמיק מספיק בחוויה של התופעות עליהן דיברנו: דימוי אחד הוא זריחת השמש, ודימוי שני הוא עליית הירח. השמש והירח הם שני כוחות ששטיינר מרבה להתייחס אליהם:

השמש – קשורה לכוח העתיד, לקרמת העתיד שלנו.

הירח – שייך לקרמת העבר שלנו.

בלוח השנה יש שני סוגי ספירה של חודשי השנה: הספירה העברית – עפ"י הירח, והספירה הלועזית – עפ"י השמש.

הישויות הרוחיות שנמצאו בשמש ובירח הן כוחות שפועלים באדם, פועלים בתוכנו.

אנחנו יכולים להגיד שכל אחד מאיתנו מרגיש משהו אחר כשהוא מתעמק בפריחה או קמילה, אז למה הכוונה כשנאמר בטקסט שכך אמור התלמיד לחוש? הכוונה היא שכפי שאנחנו בעלי אברי חוש שקולטים את העולם בחוץ – אני מסתכלת מהחלון ורואה את הבית של השכנים. פעם ראיתי פה עץ דובדבן, ולצערי הוא חלה ומת והיה צריך לכרות אותו. אז כרגע כבר לא רואים את עץ הדובדבן, אבל רואים את הגג של בית השכנים. אם תבוא אלי אפרת ותסתכל מהחלון, היא תראה את אותו הדבר, כי זה מה שיש בחוץ. אם שתינו רואות טוב אז נראה את אותו הדבר ולא יהיה לנו על זה ויכוח. באותו אופן, שטיינר אומר שאם נפתח את אברי החוש הרוחיים נגיע לכך ששני תלמידי מדע הרוח יחוו חוויה דומה, אמנם עם הגוון של עצמם, אבל את אותו הדבר. זאת משום שיש בדברים ממשות, לא פחות מאשר בדברים במציאות הפיזית. אם נתפוס את הממשות הזו דרך החושים הרוחיים שלנו, אז לא יקרה מצב שכל אחד יגיד את האמת 'שלו', אלא נתפוס ביחד את המהות שנמצאת שם, שמתגלה שם.

"שני תלמידים של מדע הרוח אשר הגיעו לאותו שלב של ההתפתחות הרוחית, יראו תמיד את אותם הקווים והדמויות ביחס לאותה התרחשות. כשם ששולחן עגול נראה עגול על-ידי שני אנשים בעלי ראות נורמלית, ולא עגול על-ידי הראשון ומרובע על-ידי השני, כן, ובאותה וודאות, מצטייר הפרח-בפריחתו באותה צורה רוחית בנפשותיהם של שני תלמידים – וכשם שהצורות של הצמחים ובעלי-החיים מתוארות במדע הטבע, כן מתאר או משרטט איש מדע-הרוח את הצורות הרוחיות של תהליכי הצמיחה והקמילה בהתאם לכל סוג ומין."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', עמ' 36

משתתפת – מה ששטיינר כותב על השמש והירח, זה שאם אנחנו מתרכזים בכוחות החיים נחווה זריחה, ואם נחשוב על קמילה אז נחווה את עליית הירח, ומה שאני רואה הוא ששתי החוויות מתוארות באופן חיובי, אין שפיטה. בשנים האחרונות אני מתחילה להבין את הקמילה, כי אני בדיוק בגיל שזה מתחיל להופיע, ואני מבינה את זה, גם אם יש בזה כאב. זה יפה שהוא לא מתאר את זה כחוויה של כישלון.

יעל – הוספת דבר חשוב, שקשור לשיוויון נפש עליו דיברנו בפעמים הקודמות. הדברים נאמרים לגמרי ללא שיפוט. שטיינר מתאר שתי תופעות, ושתיהן חשובות באותה המידה. תארו לכם: בגוף שלנו יש את מערכת הדם ומערכת העצבים. מערכת הדם היא שופעת חיים, והיא שואפת כל הזמן להפוך לרוח. כך שאם היה לנו רק דם, בלי מערכת העצבים, היינו כבר מתאדים מפה. לעומת זאת, במערכת העצבים יש כל הזמן תהליכים של מוות. המערכות האלו מאזנות זו את זו. אנחנו לא יכולים בלי אחת מהן. אם לא היה לנו את שתיהן, לא היינו בני אדם. אותו דבר החיים והמוות, אפשר לראות את זה גם בעולם הצומח. שתי התופעות האלו חשובות באותה המידה.

בשביל כל עבודה רוחנית אנחנו צריכים להתגבר על הסימפטיות והאנטיפתיות שלנו. סימפטיה ואנטיפתיה הן שתי מהויות שקיימות בתוך הנפש שלנו – דחייה ומשיכה. אנחנו לא מתייחסים לסימפטיה כדבר חיובי ולאנטיפתיה כדבר שלילי, אלא אנחנו מתייחסים אליהן כשתי איכויות, ושתיהן חשובות באותה מידה. אנחנו זקוקים לסימפטיה כדי להימשך לדברים, כדי ליצור קשר, כדי להתקרב, אבל אם הייתה לנו רק סימפטיה אז היינו מתמזגים עם האחר, ולא יכולים להפוך ל'אני' אינדיווידואלי. לא היינו יכולים לפתח תודעה כי היינו כל הזמן ממוזגים בדבר האחר. אנטיפתיה – מצב של דחייה, שמאפשר לנו להתרחק מהדבר, להפוך לאינדיווידואלים, לפתח זהות נפרדת. לכן אין רע כשלעצמו, אלא רע הוא טוב שאינו בזמנו ואינו במקומו.

באותו אופן, הקמילה היא לא פחות טובה מצמיחה, אין כאן שלילי וחיובי, יש כאן שתי תופעות שאנחנו צריכים לחוות מתוכנו. כך אנחנו מתחילים דרך להתקרב ולהכיר את העולם האסטרלי. העולם האסטרלי הוא עולם הנפש. הרגשות שלנו לא באים מכאן, מהספירה הארצית, אלא מגיעים מספירה אחרת – מתוך מימד אחר. יש כל מיני עולמות שקיימים, לא רק העולם הארצי. אנחנו לא מכירים אותם כי אנחנו לא תופסים אותם דרך החושים שלנו.

אני מזמינה את כולנו להתחיל לפתח עירנות לשתי התופעות הללו, לתהליכים האלו: האחד, הנביטה, צמיחה ופריחה, והשני הדעיכה, קמילה והתרקבות. בכל דבר שסביבנו – בעולם הטבע או בנו. כשאני מסתכלת בראי ורואה קמט חדש… קודם כל לפתח ערנות כלפי תהליכים אלו. ואז לקחת אותם להתנסות פנימית ללא שיפוט. מתוך אותו שיוויון נפש, שלווה פנימית, עליהם עבדנו בשיעורים האחרונים – לראות מה מתעורר בי.

"יש להדגיש, כי אסור לתלמיד להשקיע ראשו בהשערות בדבר משמעותו של דבר זה או אחר. עבודה שכלית כזו תורידהו מן הדרך הנכונה. עליו להשקיף  על פני העולם-הפיסי בחושים חדשים ובריאים ובכושר הסתכלותי חריף, ולאחר זאת להתמסר לרגשות המתעוררים בו. אל-ינחש את משמעות הדברים לפי שכלו, אלא יתן לדברים עצמם להתגלות אליו."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', עמ' 36-37

כולנו תלמידי מדע הרוח. תלמיד מדע הרוח הוא לא מישהו שיושב בישוב מבודד או על איזה הר, אלא כל אחד מאיתנו. מי שנמצא כאן סימן שהוא תלמיד מדע הרוח.

כששני תלמידים של מדע הרוח, שנמצאים בדרגה מסוימת של התפתחות, יהרהרו ויתנסו בתופעות אלו, הם יגיעו לאותה חוויה, לאותו הדבר, כי יש מהות אחת, מסוימת, והיא יכולה להתגלות לנו דרך העבודה הפנימית. זה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. אם אתם זוכרים, בשבוע שעבר נתתי לכם תרגיל בקבוצות: להפריד בין הטפל לעיקר ולנסות למצוא את המהות של האירוע. בעבודה ביוגרפית, כמו שאפשר למצוא את המהות שנמצאת מאחורי הקמילה או הפריחה, אנחנו יכולים להגיע למהות של האירוע. אנחנו קודם כל יוצאים מהנחה שיש לאירוע מהות. זו לא רק השערה, ולא פעולת דמיון כדי להגיע אל משהו כלשהו, או אל משהו יפה. אנחנו מנסים להגיע לאמת של האירוע, למהות שלו, וכל מי שכאן תלמיד יותר מתקדם, או עבר יעוץ ביוגרפי, יכול להעיד שכשאתה מגיע למהות של הדבר אז אין שם שאלה. יש ידיעה ברורה שהגענו למהות, לדבר האמיתי. יש חוויה פנימית שזה הדבר, יש שם ידיעה, שהיא לא פחות ידיעה מאשר התפיסה בעולם חיצוני. לשם אנחנו מכוונים.

למה חשוב לא לעסוק בכל מני השערות, ניחושים או מאמץ חיצוני 'לדעת'? כי יש סכנה גדולה ליפול לאשליות והטעיות. היום קראתי ב'גוף נפש רוח' נאמר שכשאני עושה טעות בעולם הארצי, אז המציאות תתקן אותי. למשל: אם אני הולכת לעיר חדשה ואין לי חוש כיוון, ואני אחשוב שאני יודעת את הדרך, אבל לא אלך בדרך הנכונה. מה יקרה? לא אגיע לאן שרציתי ללכת. זאת אומרת שהמציאות, העולם החיצוני, מתקן אותי. אני אגיע למקום אחר ממה שרציתי אז אבין שטעיתי, שהייתה לי חשיבה מוטעית, ואז אני אקנה מפה, או אשאל, ואגיע למקום הנכון. דוגמא נוספת של שטיינר: אדם שרוצה להפעיל את המכונה החדשה שלו, שהוא חושב שהוא יודע להפעיל אותה, אבל עושה טעות. מה יקרה? המכונה לא תפעל. כך הוא יבין שיש לו טעות בחשיבה, ושהוא עשה משהו לא נכון. העולם החיצוני יתקן אותו.

הסכנה שלנו היא שבעולם הרוח, בגלל שאינו עולם מוחשי, אנחנו עלולים לטעות, ליפול להזיות ולמחשבות שווא. זה יכול לקרות בגלל המקום הרגשי שלנו – שאנחנו פועלים מתוך הסימפטיות והאנטיפתיות שלנו, או שהחשיבה שלנו אסוציאטיבית ואנחנו קופצים מדבר לדבר, או שאנחנו מאוד יהירים וחושבים שאנחנו יודעים הכל, מתקדמים וחכמים.

משתתפת – לא הבנתי למה טעות רוחית לא תבוא על תיקונה, למרות שהוספת בסוף שזה לא יופיע במיידי ואולי בסוף אני אבין. זה מפחיד לטעות רוחנית….

יעל – תודה על השאלה. אם אנחנו הולכים בדרך של ענווה ובדרך הדרגתית, אז כן יתקנו אותנו, בכך שנקבל עזרה וסימנים לתיקון המתבקש. מאידך, כשיש מוטיבציות אסטרליות – מוטיבציות רגשיות-נפשיות, אמביציה, צורך לוהט לדעת – זה טבעי לבוא איתן, כי כשצועדים בדרך, לעיתים הרבה זמן, ועושים עבודה עמוקה וקשה, אז גם מרגישים שמאוד רוצים לדעת, אבל אנחנו צריכים להתגבר על המוטיבציות האסטרליות הללו. שם יש סכנה לטעות – אם אני מתחילה לשער כל מני השערות מתוך העולם הפנימי שלי, ולא מתוך המתנה סבלנית שהדברים יתגלו.

אל תפחדי, כי אם אנחנו הולכים בדרך בצורה כנה, הכי כנה שאנחנו מסוגלים, כי כולנו יכולים ליפול ואף נופלים בכל מני נקודות, לכל אחד יש את החולשות שלו – אם אנחנו הולכים בצורה כנה ואמיצה והכי טובה שאנחנו יכולים בעבודה פנימית, אז כן נקבל תיקון מעולם הרוח. אבל התיקונים הם אחרים. הם לא יופיעו כמו התיקונים בעולם הארצי. בעולם הארצי זה מאוד ברור – הגעתי לפתח-תקוה כשרציתי להגיע לרעננה, אז ברור שמתישהו אגלה שהגעתי לרעננה, זה לא יהיה נסתר ממני לאורך זמן. בעולם הרוח אני יכולה לטעות טעות גדולה, ואם אני לא ערה לסימנים, ולא קשובה, ופועלת מתוך יהירות, אז אני עלולה לא להבין שסטיתי מהדרך. ואת צודקת שזה מאוד מפחיד.

משתתפת – אני לא חשבתי שיש טעויות בעולם הרוח, חשבתי שלכל סטייה מהדרך יש סיבה כלשהי. זה לא נכון?

יעל – הטעות היא לא של עולם הרוח, הטעות היא שלנו. עולם הרוח לא טועה כי הוא עולם של אמת. אבל אנחנו יכולים לסטות מהדרך. את צודקת בזה שגם לסטייה מהדרך יש תפקיד. לפעמים אנחנו חייבים, במסגרת הקרמה שלנו ובתוך ההתפתחות, לסטות מהדרך. כמו בסיפור של 'הבן האובד', שאומר שאתה חייב לאבד כדי לחזור חזרה. כך גם סטייה מהדרך היא לא באמת טעות. אבל ככל שאנחנו מפתחים את התודעה שלנו, וגם בהתאם לגיל, אנחנו לא חייבים שהקרמה תתממש במלואה בעולם הארצי. אנחנו יכולים לחוות את הדברים בתודעה. זה דורש תמיד הסכמה להרגיש את הכאב. בשביל זה צריך להיות ויתור וצריכה להיות הקרבה. את צודקת שזו לא באמת טעות, במובן שגם הטעות לפעמים חייבת לקרות.

משתתף – בספר 'התקדשות' יש דוגמא לזה, שהיא סוטה ונאלצת לעבור גילגולים שלמים עד שהיא חוזרת למסלול.

יעל – אכן, שם זו דוגמא אכזרית מאוד, אבל נכונה. ההתקדשות בעבר נעשתה במקדשים. המתקדשת בספר עוברת את כל הגלגולים העתידיים שלה בתודעה, וזה יכול היה להישאר שם אם היא לא הייתה נופלת – היא לא הייתה נדרשת לחוות את גלגוליה בעולם הארצי. אבל כיוון שהיא נפלה, והיא הייתה חייבת ליפול – גם זה היה ידוע מראש ועדיין יש בזה משהו אכזרי בשביל הנפש שלנו להבין את זה. בגלל שהיא נפלה, היא הייתה צריכה לעבור בפיזי את כל מה שהיא חוותה בתודעה בגלגולים האלה, לחוות על בשרה, לא היה מספיק לעבור את זה בתודעה. היא נפלה בגלל היהירות שלה.

משתתפת – בטקסט האחרון שטיינר מזהיר מעבודה שכלית. אתמול שאלתי לגבי חוסר אונים, וכאן אמרנו שחוסר האונים לא מספיק וצריך לעבוד. איזו עבודה עוד צריך לעשות? אני לא יודעת לעבוד בלי לעבוד. מה זו העבודה הזו שנדרשת מאיתנו?

יעל – שטיינר לא מזהיר מעבודה שכלית, הוא דווקא מדבר הרבה על חיזוק החשיבה, על הצורך להפוך את החשיבה שלנו ליותר ויותר בהירה, נקייה, ופחות ופחות מופעלת מהדעות הקדומות שלנו, מהנפשיות שלנו, חשיבה שתהיה יותר ויותר טהורה. העבודה, כמו שאורנה גם אמרה אתמול, זה לקחת את התרגיל שקראנו היום מהספר, ולהיות השבוע כל הזמן עירניים לתופעות עליהן דיברנו. זו עבודה שדורשת איזושהי ערנות, הקדשה של תשומת הלב שלנו לדברים שביומיום אנחנו לא שמים לב אליהם באופן טבעי. זה סוג של עבודה ששטיינר ממליץ לנו כאן עליה. העבודה היא גם לקרוא חומרים רוחניים. לתת את הדעת לאן אני לוקחת את האנרגיה המוגבלת והזמן המועט שיש לי  – אני לא אלך דבר ראשון בבוקר ואצפה בסידרה, אולי את הסידרה אשאיר לערב, שאני כבר עייפה ופחות מרוכזת, ובבוקר או בזמן שבו אני ערנית ופנויה, אקרא חומר רוחני. זה מאמץ, זה סוג של עבודה. בנוסף, כל מה שדיברנו על פיתוח שלווה פנימית – כמו הדוגמא של המשתתפת שעשתה עבודה פנימית כדי להתגבר על עלבון שחוותה. כל הדברים האלו הם עבודה מודעת שאנחנו עושים, וזהו מאמץ פנימי. לא מאמץ כוחני. הזהירות ששטיינר מעלה היא לגבי אופן ההתייחסות שלי, לדוגמא להתבוננות בפריחה ובהתרקבות: לא אבוא אל זה במחשבה ש'זה אמור להיות ככה וככה'. אלא אנסה מתוך שלווה פנימית לחכות שהדבר יתגלה אלי, ולא שאני בכוח אגלה אותו. ואם עוד לא התגלה אלי, אז כנראה שאני עוד לא מוכנה שיתגלה אלי. הוא יתגלה בזמן שלו, בזמן של עולם הרוח, בזמן של אלוהים, ולא כי אני עכשיו נורא רוצה שיתגלה בפני, ועבדתי קשה אז 'מגיע לי' שיתגלה, וכדומה. זה המקום שבו אנחנו צריכים להיות בחוסר אונים – איפה שאנחנו נורא רוצים לדעת, והדברים עוד לא התגלו בפנינו.

משתתפת – סיפור ששמעתי ונראה לי קשור: מבקשים מחכם לצייר תרנגול, ואחרי יום שאלו אותו 'מה עם התרנגול?' והוא אמר 'עוד אין לי', וכך למחרת ועוד בימים הבאים, עד שיום אחד שוב שאלו אותו 'נו, מה עם התרנגול', ואז הוא לקח את העיפרון וצייר תרנגול. שאלו אותו 'כל כך הרבה זמן לקח לך, ועכשיו ברגע ציירת את זה'. והוא ענה שהוא היה צריך לשבת בלול התרנגולות עם התרנגולים, כדי שהוא ירגיש שהוא יכול לצייר תרנגול.

יעל – תודה, זה סיפור יפה ומאוד מתאים. הוא היה צריך לחוות מבפנים את התרנגול, כדי לצייר אותו בחוץ.

הליכה לקיסריה / חנה סנש

אֵלִי

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּׁמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם.

לשיעור הבא אתם מוזמנים להמשיך לקרוא בספר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', מתוך הפרק: שלבי ההתקדשות, את החלק שנקרא הכנה, עמ' 34-40

 

print