הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 16

15.9.2020 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול רוחני בליווי הספר – כיצד קונים דעת העולמות העליונים – שיעור 16

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

מוּת וְהִתְהַוֵּה / יעל ערמוני

בְּכָל יוֹם אֲנִי מַחֲשִׁיכָה עוֹד קְצָת

לְךָ, לְעַצְמִי, לָעוֹלָם

מְאַבֶּדֶת קַו נוֹסָף שֶׁל יֹפִי

מַצְמִיחָה קֶמֶט נוֹסָף שֶׁל תּוּגָה

בְּכָל לַיְלָה חַי בִּי הַמָּוֶת יוֹתֵר

מְעַכֵּל שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל

גַּאֲוָה וּפַחְדָנוּת

צִפִּיּוֹת וּשְׁאַפְתָּנוּת

אַשְׁלָיוֹת וְאִישִׁיּוּת

שׁוֹמֵט עוֹד קְצָת מִמֶּנִּי, מִמִּי שֶׁהָיִיתִי, מִמִּי שֶׁנִּדְמֵיתִי לִהְיוֹת,

יוֹנֵק עוֹד טִפַּת חַיִּים

וּמוֹתִיר אוֹתִי

בְּאֵימַת הָאֵינוּת

עַד שֶׁיִּוָּתֵר בִּי רַק זֶרַע קְטַנְטַן

שֶׁל רָצוֹן

חֹפֶן זָעִיר

שֶׁל אֹמֶץ

תַּמְצִית אַחֲרוֹנָה

שֶׁל תֹּהוּ וָבֹהוּ

בּוֹרֵא יְקוּמִים

אתמול אורנה התייחסה לכך שאנחנו לפני ראש השנה ויום כיפור. חשבתי על זה שהמסע כולו שאנחנו עושים בעבודה הביוגרפית, עם הספר ‘כיצד קונים דעת עולמות עליונים’, זה למעשה חשבון נפש מתמשך. אנחנו כל השנה נמצאים בחשבון נפש, וזה נכון שזה יהיה ככה בדרך הרוחנית. הדרך הרוחנית חייבת לעבור כל הזמן דרך חשבון נפש.

בפעם הקודמת התחלנו לדבר על שלושה מבחנים שהאדם עובר במסע ההתקדשות. דיברנו על המבחן הראשון – ‘מבחן האש’. אשמח לשמוע התייחסות שלכם ומבחני אש שאתם עברתם או חוויתם.

משתתפת – זה מבחן חניכה.

יעל – נכון, שלושת המבחנים הם מבחני חניכה. מי זוכר מה המהות שלו?

משתתפת – להסכים לאבד את המשענת שלי.

יעל – כן, בהחלט. להסכים לאבד ולחוות שאני מאבדת את המשענת, לעמוד מול הפחד הכי גדול שלי. להסיר את כל המעטפות, את כל מה שמסתיר את האמת.

אמרנו שכשאנחנו עוברים דרך המבחן הזה אנחנו יכולים לראות את הדברים במהותם, לראות את האמת שנמצאת מאחורי המעטפות, לראות את הדברים “בשם האמיתי”. אבל בשביל לראות את זה אנחנו נדרשים להסיר את כל המעטפות: של האשליות, של האחיזות, של ההזיות. כל מה שאנחנו רגילים להיאחז בו. כל ההגנות שלנו. זה מאוד מפחיד. זה כמו לבעור באש.

לאחרונה אני רואה מיועצים שלי שפתאום רואים את האמת של הדברים, את האמת על עצמם ובחוץ. כל מיני אמיתות נחשפות בפניהם. זה משבר גדול. זה נדמה לנו שאנחנו מאוד רוצים את זה בשביל ההתפתחות, אבל זה משבר גדול ומפחיד לעמוד מול האמת. זה מפחיד ויש בזה גם הרבה בדידות. פתאום יש פחות ופחות עם מי לחלוק ועם מי לדבר.

אחרי מבחן האש יש לנו אפשרות עדיין לסגת. אפשר לעבור אותו, להגיע אל משהו משמעותי, ואז אפשר לסגת. אבל אדם שבוחר להמשיך – תיחשף לפניו שפה חדשה. שפה של הרוח. שפה שצריך ללמוד לקרוא בה. זה יכול להישמע לנו הזוי ורחוק, אבל אם נחשוב על מה שאנחנו עושים כאן – אנחנו לומדים שפה חדשה. הרבה אנשים שלומדים בביה”ס שלנו או עוברים יעוץ אישי מרגישים שקשה להם לדבר עם אנשים אחרים, כי כבר לא מדברים את אותה שפה. זה לא פשוט. יש בזה גם עושר גדול – במובן שהחיים נהיים עשירים יותר. פתאום המון מהויות עולות ומתגלות. אבל זה גם מסע של בדידות, ומסע של אומץ – המון אומץ נדרש.

לפני שנמשיך למבחן הבא אשמח לשמוע אם עלו אצלכם חוויות שנחוו כמבחן אש או כהכנה למבחן האש.

משתתפת – אני לא יודעת אם זה מבחן אש, אבל אספר ונראה. גרה אצלי במשך 4 שנים אחיינית. סיכמתי איתה שהיא משלמת חצי שכר דירה ליחידה בה היא גרה. ואז היא החליטה שהיא נוסעת להודו והיא לא אמרה לי שום דבר ולא שילמה על התקופה שהיא הייתה בהודו. כשהיא חזרה דיברתי איתה על זה . באותו זמן מישהו שבנה בית לידי עלה עם טרקטור והרס לה חצי מהבית, נשבר קיר והסיפרייה נהרסה ונכנסו לה מים כי זה היה בחורף. אני אמרתי לה: ‘בואי נגמור את הקשר שלנו יפה, אני לא רוצה שתפצי אותי בכלום ונשכח מזה’. חשבתי שאני עושה לה איזו טובה. השבוע חשבתי פתאום שזה נכון שזה לא היה יפה שהיא נסעה להודו ולא אמרה שהיא לא מתכוונת לשלם על התקופה הזו, אבל זה שגמרנו את 4 השנים האלו בזה שאני עושה לה טובה ומוותרת לה על התשלום – זה ממש שקר. כי בעצם אני הייתי צריכה לפצות אותה על זה שהיא לא יכלה להמשיך לגור פה. שברו לה חתיכה מהבית, נכנס לה גשם… אם זה היה דייר אחר לא מהמשפחה הוא היה תובע, הוא היה דורש פיצוי. אני הבנתי שהייתה יהירות כזו – אני כאילו הדודה הנדיבה שאומרת לה ‘בואי נגמור את זה’, ובעצם אני הייתי עוד אמורה לפצות אותה על עוגמת הנפש, על כך שנשבר לה הבית והיא הייתה צריכה לעזוב באמצע החורף. נשארה תחושה של אי נוחות שלה מולי. בקיצור, אני צריכה לדבר איתה על זה.

יעל – מה הרגשת כשגילית את זה על עצמך?

משתתפת – יש בזה אלמנט של אש, זה שרף לי את נוצות הטווס בתור הדודה הנדיבה. ובאמת זה לא היה הגון. יצא מהכל שהיא לא בסדר ואני כאילו בסדר.

יעל – זה מאוד אמיץ מצידך, גם לפגוש את זה וגם לשתף בזה. זה באופן מסוים מפגש עם חלק קטן מתוך שומר הסף הקטן. נגיע בהמשך הספר לשומר הסף הקטן, והזכרנו אותו פה כמה פעמים. שומר הסף הקטן זו אותה ישות שמחזיקה את כל חלקי הצל, את החלקים הלא-מודעים, את הפגמים, את כל מה שאנחנו צריכים לגאול, ושאנחנו עדיין לא מודעים אליהם. המפגש מתרחש כשאנחנו מתעוררים, כמו אצלך, לחלקים של יהירות או חוסר נדיבות, לצדדים שלפני כן לא חשבת על עצמך. זה מפגש משמעותי עם חלק קטן משומר הסף הקטן. המפגש עם שומר הסף הקטן יכול לעורר תחושה של בושה בוערת, של אימה וזעזוע. בהקשר למבחן האש, יש באירוע פרידה מאשליה כלשהי שהייתה לך על עצמך. במבחן האש לעיתים יש גם פחד – זה מאוד מפחיד להיפרד ממשהו שאני רגילה להישען עליו. המפגש שהיה לך, ההתעוררות הזו, היא אולי לא בדיוק מבחן האש, אבל היה לך מפגש מאוד חשוב. תודה על השיתוף.

משתתפת – אני יכולה לנסות לשתף, נראה אם אצליח.

יעל – אי אפשר להיכשל אצלי. אולי את מבחן האש אפשר לא לעבור, אבל אצלי אי אפשר להיכשל, אין תשובה אחת נכונה (:

משתתפת – כן, רק אולי זה לא יהיה ברור… אני כבר איזשהו זמן במבחן של פרידה מקשר עם חברה שהרבה שנים שמתי אותה אצלי במקום עליון, ופיתחתי תלות גדולה בה. החברות הזו הביאה אותנו גם לגור אחת ליד השנייה, אז אנחנו גם בשכנות עכשיו, ואני במצב מורכב. הבנתי שאני חייבת לוותר על זה, אני לא יכולה להמשיך. זה מאוד קשה. פוגע.

יעל – לוותר על תלות במישהו שהיינו רגילים להישען עליו, או לחשוב שהשמחה שלנו או הביטחון שלנו או הערך שלנו קשורים אליו ותלויים בו. לוותר על זה – זה בהחלט מבחן אש. זה לעיתים נראה שלאבד את זה – זה לאבד את הדרך לאלוהים. נדמה לנו שבאדם הזה תלויה הדרך שלי, בו תלוי הביטחון שלי זה נשמע לי משהו כזה.

שטיינר לא כותב פה, אבל אני חושבת שמבחן האש יכול להיות אירוע מתמשך, לצד זה שנאמר שהוא יכול להיות רגע אחד מסוים. אני אומרת את זה על דעתי. את מתארת מבחן מתמשך, ולא אירוע נקודתי. במובן מסוים זה אפילו יותר קשה כי זה לאורך זמן. אבל אולי זה גם נותן את האפשרות לעבור את המבחן בהדרגה, לאט לאט.

זה מבחן האש, ואחריו מופיע ‘מבחן המים’. לפני שנקרא עליו אשאל על מצבים שבהם הרגשתם שהקרקע נשמטת לכם מתחת לרגלים. אם זה דרך אירוע חיצוני שקרה לכם – זה יכול להיות קשור לפעמים לקשר שנגמר, לעבודה, או להבנה שפתאום הבנתם. אני חושבת שההבנה של המשתתפת באירוע עם הדירה – יש בה תחושה שהקרקע נשמטת כי משהו שחשבתי על עצמי והייתי בטוחה שאני בסדר בו, טובה ונדיבה – הסתבר אחרת. זה מאוד מערער.

האם יש מצב שבו הרגשתם שהקרקע נשמטת לכם מתחת לרגלים – איך הגבתם? מה קורה לכם ברגעים כאלה?

משתתפת – זה קשור למבחן האש, נכון?

יעל – זה קשור גם למבחן האש, וגם למבחן המים. תכף נקרא מה זה מבחן המים. אלה מבחנים שקשורים ובנויים זה על זה.

משתתפת – יש לי דוגמא. השיעור בשבוע שעבר היה לי משמעותי כי בדיוק באותו יום עברתי מבחן אש. יש לי מבחני אש מתמשכים, שחוזרים על עצמם לאורך החיים. מבחן האש שלי הוא להיות בהסכמה שאנשים ידברו עלי רעות, שיחשבו עלי דברים רעים. עבורי זה למות. בשבילי זה סוף העולם. בשבוע שעבר היה יום מאוד לא מוצלח בגן. האימהות דיברו ביניהן וביקשו להיפגש איתי. הפעם זה היה מבחן אש שבו, לשם שינוי, הייתה לי אפשרות לתקן. זה שונה מפעמים קודמות. הפעם יכולתי להיפגש ולעשות איתן תהליך. זה היה להישרף באש ולהישתל באדמה. אני כל פעם נשרפת מחדש, ואני כנראה זקוקה לזה במסגרת ההנמכות שלי.

יעל – אז את גיבורה. להסכים להישרף ולהמשיך זו גבורה אמיתית.

משתתפת – אני מתחברת לדברי קודמתי, גם אני חוויתי מבחן אש כשהבנתי שמדברים עלי רעות. זה לקח אצלי אל תחושה עמוקה של בוז כלפי עצמי, וכעס גדול. אני זוכרת את הרגע שהבנתי שאני צריכה לחיות עם זה ולשרוד את זה. לנסות להמשיך ללכת. זה אפילו לא לנסות להזדקף, רק ללכת ליד הצל, ההשפלה. רציתי לשתף במבחן אחר, שאולי מתחבר לתחושה שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגלים. זה היה סביב יחסים, והרגשתי כמו שמישהו היכה בי ממש חזק. כמו שאומרים ‘פטיש בראש’. הרגשתי פיזית חבטה. התהלכתי ימים בתחושה שאני בין שמים וארץ. בלי שום אחיזה. הרגשתי שאני הולכת כמו אדם שהולך עקום. ראיתי הכל בזוויות. תחושה של חוויה לא מציאותית, שאני לא בעולם בכלל.

יעל – איבדת את הקרקע ממש, את הקרקע שאת הולכת עליה. זה גם מתחבר למבחן המים, שנקרא כך כי אנחנו בעצם כמו במים, בלי קרקע. כמו אדם ששוחה במים ואין לו קרקע מתחת לרגלים. אנחנו רגילים כל-כך להישען על הקרקע. זה נכון שאנחנו נשענים על הרבה דברים, אבל הדבר הכי בסיסי הוא ההישענות שלנו על כוח הכובד, על הקרקע. אנחנו צועדים ויכולים לעשות את הצעד הבא כי יש אדמה מתחת לרגלים שמאפשרת לנו לצעוד. תארו לכם שלא הייתה אדמה. וזה מה שאת הרגשת.

משתתפת – נכון, התכוונתי למבחן המים.

יעל – זה בסדר, כי הם מאוד מתחברים. אי אפשר להגיע אל מבחן המים בלי לעבור את מבחן האש.

משתתפת – זה להתהלך ממש כמו לא על האדמה. הרגשתי שאני הולכת בין שמים לארץ והיה לי חלום באותו יום שהכל קרה, וחלמתי שאני בין שמים לארץ. ממש חלמתי את זה. זו הייתה חוויה נוראית. היה לי רע.

יעל – חשוב שתדעי שחווית חוויה רוחנית מאוד משמעותית. אנחנו צריכים לזכור, כמו שאמרנו, שהחוויות הרוחניות הן לא כמו שאנחנו מדמיינים שנראות חוויות רוחניות. הן לא ריחוף על עננים ונורא כיף. את ריחפת, אבל ריחפת באימה. זה רע בתחושה אבל זה לא אירוע רע. הנפש חווה את זה כ’רע’ כי הנפש חווה ערעור גדול, אבל מבחינה רוחנית זה אירוע מאוד משמעותי.

אני רוצה לציין שהקורונה מזמנת הרבה מצבים כאלה – שהקרקע שאנחנו עומדים עליה לא יציבה. לי היה היום אירוע כזה, כמה שעות לפני המפגש שלנו. הסתבר שבעלי צריך להיכנס לבידוד כי הוא נחשף לחולה מאומתת. אמנם הכל בסדר והוא מרגיש טוב וזה לא נורא, זה לא דבר כל כך גדול, לא קרה איזה אסון חלילה – אבל ראיתי איך הדבר הזה מיד מערער משהו, ומה שקורה לי מתוך זה, ואיך אני מגיבה. אז תחשבו גם איך אתם מגיבים להשמטויות קטנות כאלה של הקרקע – משהו בתכניות משתבש, משהו ביציבות משתבש וחושבים ‘רגע, מה עכשיו, מה עושים, איך אני מתנהלת עכשיו’. תתבוננו על עצמכם במצבים האלה – מה קורה לי כשהקרקע נשמטת אפילו קצת. אנחנו רגילים מאוד להישען על התכניות שלנו ועל הבטחונות, על איך שנדמה לנו שהעולם אמור להתנהל.

נמשיך בטקסט שמתאר את מבחן המים.

“לאחר שהתלמיד למד שפת-הסימנים מחכה לו “מבחן” נוסף והוא: להוכיח כי בכוחו לנוע בעולמות העליונים בחופשיות וביטחה. בחיים הרגילים מניעים-חיצונים הם, המניעים את האדם למעשים. הוא עוסק בדבר זה או אחר מפני שחובה זו או אחרת מוטלת עליו כתוצאה מנסיבות חיצוניות. (…)

בהגיעו אל שלב זה של התקדשות, נמצא התלמיד במצב, בו עליו למלא חובות, אשר לגביהן אינו קיים כל מניע חיצוני. שום לחץ חיצוני לא יפעל על התלמיד להניעו למעשים, מלבד היצמדותו אל הכללים אשר נגלו לפניו בכתב – “הנסתר”. עתה ב”מבחן” השני, עליו להוכיח כי, בהיותו מודרך על-ידי כלל כזה, מסוגל הוא לפעול בבטחון ודייקנות כאלה, בהם למשל, ממלא פקיד מנוסה ואחראי את המוטל עליו. – לשם כך ימצא התלמיד את עצמו עומד, בהמשך התאמנותו, בפני תפקיד מסוים ומוגדר. עליו לבצע מעשה, הכרוך במה שהוא היה מסוגל לקלוט על-יסוד הנלמד בשלבי ההכנה וההארה. והמעשה שעליו לבצע, יובן לו רק באמצעות כתב-הסתר, אותו למד. אם תתחוור לו חובתו והוא פועל כהלכה – עמד במבחן. (…)

מבחן זה ידוע כ”מבחן המים” כי במעשיו אלה בעולמות העליונים משולל התלמיד כל אפשרות להישען על גורמים חיצוניים, כשם שהשחיין משולל משענה בשעה שהוא שוחה במים שבהם אין הוא מגיע אל קרקע. – על תרגיל זה יש לחזור עד שהמועמד מגיע אל בטחון מוחלט.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2008, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘התקדשות’, עמ’ 56-57

הדבר שמתווסף כאן במבחן המים, מעבר לכך שהקרקע נשמטת, זה שאנחנו נדרשים להמשיך לנוע, להמשיך לפעול, כשאין לנו כבר את המשענות שהיינו רגילים להישען עליהן, וגם אין לנו את המניעים שהיינו רגילים שיניעו אותנו. בשיעורים שלי ושל אורנה דיברנו לא מעט על חקר המניעים. כאן נאמר שאנחנו נדרשים לפעול ולבחור מה לעשות כשאין בעצם שום מניע חיצוני. אנחנו לא שמים לזה לב, אבל תחשבו מה מניע אתכם ביומיום לעשות דברים. אני לא מתכוונת אפילו למניעים נסתרים, אלא ברמה הכי פשוטה: מניע אתכם לקום בבוקר, להכין ארוחה….

משתתפים – צרכים פיזיים. הרגלים. מה שצריך/לא צריך. נסיבות חיצוניות – לקחת לבי”ס, הכנות לחג, קורונה וסגר.

יעל – הכל נכון, אני מונעת מכל מיני מטלות חיצוניות שאני פועלת מולן, מגיבה אליהן וגם תשוקות, יצרים, אמביציות, שאיפות, הרצון ברמות השונות שלו, דחפים.

פה שטיינר אומר שאנחנו נדרשים לפעול מתוך מקום שבו אין לנו שום דבר חיצוני שיניע אותנו, אלא להסתכל על סיטואציה, על מצב שהגענו אליו, ולדעת לקרוא מתוך ‘כתב הסתרים’, מתוך השפה הרוחנית, להבין מה נכון עכשיו. ללא שום גורם חיצוני או פנימי אפילו, כמו דחף ותשוקה שלרוב מניעים אותנו ונובעים מבפנים. איך אני פועלת כשאין לי מניע ואני עדיין נדרשת לפעול? זה לא פשוט. אנחנו קוראים לזה הרצון הטהור.

הרצון הטהור מתקיים כשאנחנו מתחברים לרצון שהוא הרצון האלוהי – הרצון של ה’אני’ הגבוה שלנו. רצון שאינו קשור לשום מניע אישי, לשום מוטיבציה אישית. תכף נקרא עוד טקסט בו שטיינר כותב את זה. אחד הדברים שנאמרים במה שקראנו מדבר על עמידה מול לחץ חיצוני. אני רוצה לשאול אתכם על הילדוּת שלכם בעיקר, ואולי גם אח”כ – איך הייתם מול לחצים חברתיים? האם אתם זוכרים את עצמכם עושים דברים שבדיעבד אתם רואים שאולי זה היה לא-מוסרי, או עולה חרטה שעשיתם את זה? אבל בזמן האירוע הושפעתם מלחץ חברתי שגרם לכם לעשות דברים שהיום אתם מתחרטים שעשיתם.

משתתף – אני בתור נער בפנימייה הייתי מהחנונים, לא מהילדים שעושים בעיות. בכיתה יב’ היה מנהג כל לילה לגנוב מחדר האוכל גבינה צהובה ולהכין טוסטים בחדר. יום אחד הצטרפתי אליהם ונתפסתי. המנהל אמר לי אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?‘ (תלמוד בבלי). אני זוכר את זה שנסחפתי, זה לא התאים לי, זה כאילו לא הייתי אני.

יעל – דוגמא מצוינת. בתור ילדים ונערים, וגם אח”כ, זה לא קל לעמוד מול לחץ חברתי, או מול נורמות. בדרך הרוחנית, כשצריך לקבל החלטה או תפקיד, שליחות, שיכולים להיות מאוד קשים ולהכריע מצבים מורכבים – אז חייבים להגיע למקום ששום דבר מבחוץ או מבפנים לא מפעיל אותנו לגבי קבלת ההחלטה. זה מבחן מאוד לא פשוט.

משתתפת – בילדות היינו 3 חברות, והייתה אחת מאוד דומיננטית. מה שהיא הייתה מחליטה היינו צריכות לעשות. פעם אחת היא אמרה לי ‘את לא מדברת עם זו וזו’. זה מזכיר את החרמות של היום. אני הרגשתי מצד אחד שאני כן רוצה לדבר עם ‘זו’, ומצד שני – אני פוחדת לא לעשות את זה. לא דיברתי, אבל אח”כ קיבלתי אישור לדבר.

יעל – ואיך היום את מול לחצים?

משתתפת – שום דבר כבר לא מפעיל אותי. עושה מה שאני חושבת, הולכת עם האמת שלי.

יעל – אז התחזקת מאוד מאז. זה מאוד משמעותי להתחזק במקומות האלה, כדי שנוכל לדעת שהיום אני יכולה ללכת עם האמת שלי, לא מתוך אטימות או חוסר התחשבות. שהלחצים החיצוניים לא יפעילו אותי. בתור מישהי שגדלה בקיבוץ, אני זוכרת את החברה כדבר כל כך עוצמתי. היו מחירים כבדים על כל חריגות ועל כל דבר שהוא לא לפי הכללים. היו מקומות שבהם עמדתי בכבוד, והיו מקומות שפחות. אני יודעת להגיד שבנושאים של חרם או לעג לאחר לא הייתה לי שאלה, אבל היו לזה מחירים – חברתית יש מחירים כבדים אם אנחנו לא נכנעים ללחץ.

העניין הוא להסתכל על עצמנו כמו שאנחנו – איפה אני עומדת יציבה וזקופה ואיפה אפשר להפעיל עלי לחץ. לפעמים הצורך לעמוד בציפיות יכול להיות לחץ גדול שלא קל לעמוד מולו. להסתכל על עצמנו בכנות ולראות איפה אני עומדת ב’מבחן המים’ – איפה אני יכולה לשחות בלי הקרקע שמחזיקה אותי ויכולה להתקדם, ואיפה אני עדיין צריכה להתחזק.

נשתף את המשך הטקסט:

“המועמד חייב להיות מודרך רק על-ידי מה שהוא רוכש כתוצאה מקליטתו העילאית וקריאתו של כתב-הנסתר, בכדי ליצור את השינויים המתוארים בתחום העילאי של ההוויה. אם יערבב במעשהו מדעתו, רצונו וכו’ האישיים, או יחרוג לרגע מן הכללים, אשר הכירם כנכונים, בכדי ללכת אחרי מעשה-שרירות, – אז תהיינה התוצאות שונות לחלוטין ממה שחייבות הן להיות. אז, במקרה כזה, יאבד המועמד את הכיוון אל מטרת-מעשהו, והתוצאה תהיה בלבול וערפול. – מכאן למדים כי מבחן זה מספק לאדם הזדמנות בשפע, לפתח שליטה עצמית. וזאת אמנם המטרה. – ושוב, אלה אשר השיגו בחייהם הרגילים, לפני ההתקדשות, שליטה עצמית, יעברו את המבחן ביתר קלות. מי שרכש את הכושר, להישמע לעקרונות נשגבים ולאידיאלים, בפנותו עורף אל עדיפויות אישיות ושרירות-לב, – מי אשר ביכלתו למלא תפקידו תמיד בנאמנות, למרות שנטיות אישיות מנסות להטותו ממילוי חובתו, – אדם כזה התקדש בלא יודעין כבר בחיים הרגילים.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘התקדשות’, עמ’ 57

פה נכנס מרכיב נוסף שקשור לנושא הלחץ החיצוני והוא: עד כמה אנחנו מופעלים ומקבלים החלטות מתוך עקרונות ואידיאלים נשגבים, מתוך האמת המוחלטת, או שאנחנו מופעלים מתוך מניעים אישיים. אנחנו רואים עכשיו במדינה שלנו הדגמה אכזרית לפעילות של בעלי תפקידים ומנהיגים, שמופעלים כמעט אך ורק ממניעים אישיים. אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחד, אבל זו התחושה שאני חיה בה – שיש מעט מאוד מניעים שאינם אישיים, והם בוודאי לא מובילים בדרך, לצערנו.

יש דברים שבהם אולי ברור שנבחר את הדבר הנכון ולא נפעל ממניע אישי, אבל השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא במצבים יותר מורכבים: מה קורה אם הילד שלנו, לדוגמא, רוצה תפקיד בצבא או במקום אחר, ויש לנו אפשרות להשיג לו פרוטקציה. זה מאוד מקובל במדינתנו… יותר מזה, נגיד שהפרוטקציה הזו יכולה להשיג לו תפקיד על-חשבון מישהו אחר שלא יקבל את התפקיד הזה. איך תפעלו? תשתמשו בפרוטקציה, או לא תשתמשו בה?

משתתף – אני חושב שאני אשתמש, כן.

יעל – אתה כנה.

משתתף – נכון, ואני אתן דוגמא אחרת, שכמעט כל בן אדם מועד בה. אדם שהוא עצמאי מגיש דוחות למס הכנסה, ויש לו כל מני אפשרויות לצמצם את המס. בשיקולי מס יש כל מני אפשרויות לעיגולי פינות, וכמעט כל אחד נופל בזה. זה קשה לא ליפול בזה. זה מקום מאוד גבוה להצליח לא ליפול בזה.

יעל – נתת דוגמא טובה. גם בדוגמא על הפרוטקציה אני חושבת שרובנו היינו משתמשים בפרוטקציה, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש כאן שאלה מוסרית, כי זה על חשבון מישהו אחר. גם בדוגמא של המס. אלו שאלות קשות. בשביל לעבור את מבחן המים אנחנו נדרשים שלא יהיו לנו מניעים אישיים, ואם יש לנו מניעים אישיים – אז לא הם יכריעו את הכף. כשאני אומרת שאנחנו נדרשים זו לא דרישה חיצונית. הדרך הרוחנית מובילה לשם – לעבור את מבחן המים זה להיות מסוגלת לקבל החלטה שנובעת רק מתוך השאלה ‘מה הדבר הנכון, מה הדבר המוסרי ביותר’. אנחנו לא מתכוונים למוסר כברירת מחדל, לא מוסר דוגמטי. אולי יש מצבים שזה נכון לא לשלם מס כלשהו בגלל שהוא ביסודו לא מוסרי… אני לא נכנסת לזה, אלא לשאלה ‘מה מפעיל אותי’ – האם זה מניע אישי או האמת. בשביל זה אנחנו נדרשים לוותר על כל הדעות הקדומות שלנו, על כל המניעים האישיים, על כל מה שאינו בשירות האמת והרוח. זו דרישה מאוד קשה. אני בוודאי עוד לא שם אבל זה הכיוון, המגדלור שאנחנו הולכים לקראתו.

משתתפת – אנחנו בדיוק בתקופה כזו של שאלה האם ללכת עם המוסר שלנו בנושא הסגר. יש בלבול, יש מסרים סותרים, ויש מי שאומר ש’זהו, עד כאן, אני אמצא את הדרך לצאת מהסגר כדי לחגוג את החג’. יש היום ניצול של המוסר של האנשים באופן כללי ומבחן גדול לכל אחד איך ננהג בהנחיות שאינן ברורות.

יעל – העניין הוא לא איך אני נוהגת מול הכללים החיצוניים, כי הכללים החיצוניים יכולים להיות גם לא נכונים ולא מוסריים, אלא על-פי מה אני בוחרת את הכללים לפיהם אנהג או לא אנהג. מה המניע שם. האם זה מניע אישי או הסתכלות גבוהה יותר.

הדבר שאנחנו מדברים עליו הוא אכן מאוד גבוה, כפי שנאמר ע”י המשתתפים. ובכל זאת, זה טוב שאנחנו יכולים להציב אותו מולנו כשאיפה. גם להגיד לעצמי שאני עוד לא שם זו כנות והכרה עצמית. בכולנו יש את הפוטנציאל להגיע לשם. בכולנו יש את הפוטנציאל להפוך לאלוהים – להפוך לישות רוחנית נשגבת. בזה שאנחנו מציבים את זה כמגדלור – יש לנו כיוון ללכת אליו, בענווה, במתינות.

עוד מישהו רוצה להתייחס למצב בו עומד מניע אישי מול מוסר – מה מכריע?

משתתפת – אני מרגישה שהמניע האישי שלי לפעמים מרדים אותי לתוך המוסר, המוסר אפילו לא עולה כשאלה. לא כי אני עבריינית, אלא כי אני נרדמת. למשל בעניין הצבא: יש לי 3 ילדים עכשיו שנכנסים/יוצאים מצה”ל. לסדר להם ‘ג’וב טוב’ עלה לי כמו להגן עליהם – זו כביכול הצדקה, והיא מרדימה אותי בעניין המוסר. אני לא מדברת על המוסר כלפי מישהו אחר שהילד שלו לא יקבל את הג’וב, אלא אני מתכוונת ש”מוסרית” אני דואגת לחיים שלהם, כי צבא זה מסכן חיים, אז שם זה מבחן קשה. אני רואה שעם השנים האיזון של המוסר עולה – היכולת שלי כן לראות את חוסר המוסר בהחלטה שלי, אפילו כלפי מי שאני עושה לו את ה’טובה’. הכוונה שאני עושה משהו בשביל הבן שלי, אבל בעצם בגלל זה הוא לא מתפתח ולא ילמד להשקיע מאמץ. אצלי זה מוריד מסך ואני לא באמת רואה שזה לא מוסרי.

יעל – זו תוספת חשובה. קודם כל להתעורר לזה שיש שם שאלה של מוסר. אני מסכימה איתך שבעיקר כשזה נוגע לילדים שלנו ולקרובים לנו אז אנחנו לגמרי יכולים לשכוח שיש שם שאלה מוסרית. כשאדם יקר לנו חולה למשל, ואנחנו מנסים להשיג לו את הרופא הכי טוב, ואולי זה עומד מול תור של מישהו אחר. כל מני מצבים בהם כולנו נתקלים – מה קודם למה. אלו שאלות קשות ולא פשוטות.

משתתפת – נקרע לי גיד בכתף והייתי צריכה לעשות CT  . זה היה במאי, וקבעו לי תור לאוגוסט. ממאי עד אוגוסט כבר יקטעו לי את היד…. ואז הרמתי טלפון למישהו שמצאה לי תור באשדוד, ונסעתי באותו לילה לאשדוד. אחרי שנסעתי וחזרתי חשבתי על זה שיש אנשים במדינה הזו שאין להם קשרים וקומבינות – מה הם עושים? מה הייתי עושה אם הייתי צריכה לחכות לבדיקה 3 חודשים? זה גם סוג של וילון, שמסתיר לי את השאלה המוסרית, שכביכול נורא דחוף לי לעשות את זה ורק אחרי זה יכולתי להתעורר למצוקה של אנשים אחרים שאין להם את הקשרים.

יעל – נכון. אנחנו חיים בחברה, ולא רק בארץ אלא בכלל החברה המודרנית המטריאליסטית, בה המניע האישי והאגואיזם הולכים וגוברים, והנטייה שכל אחד דואג לעצמו נהייתה הנורמה, נהייתה טבעית. הסיפור שלך לא מפתיע אותנו כי כולנו יודעים שזה עובד ככה. אבל כשאנחנו עוצרים אנחנו שואלים את השאלות הקשות ששאלת את עצמך – באיזו חברה אנחנו חיים?

משתתף – אפשר להסתכל על המנהיגים שלנו. אנחנו מסתכלים על המנהיגים שלנו ולומדים מהם.

יעל – המנהיגים שלנו הם שיקוף שלנו. זה ש-אלה הם המנהיגים שלנו, זה שיקוף שלנו כחברה ושיקוף של כל אחד מאיתנו. לכן העבודה תמיד מתחילה בעבודה על עצמנו. נשאל את עצמנו את השאלות הקטנות-גדולות האלה, מול המצבים היומיומיים – איך אני פועלת – זו העבודה. את המנהיגים לא נצליח לשנות ולהחליף כל כך מהר, אז נתחיל מעצמנו ונראה שגם אנחנו נופלים ולא תמיד הולכים בהכרח בשביל של המוסר.

נשתף בטקסט נוסף מאותו פרק:

“תכונה אנושית אחת, שהיא בעלת חשיבות מיוחדת מאוד בשלב-התקדשות זה, הנה: כוח שיפוט בריא, יציב ובלתי מתערער. יש לדאוג לטיפוח כוח זה כבר במשך כל השלבים הקודמים; ועתה בשלב הזה, על המועמד להוכיח, כי הוא אמנם מסוגל ליישם אותו באופן, המכשירו לשביל הידע-העילאי. התקדמות נוספת הנה אפשרית רק אם הוא מוכשר להבחין בין הזייה, יציר-דמיון, אמונה תפלה או מיני אחיזות עיניים, ובין המציאות האמיתית. הבחנה זו הנה, בתחילה, קשה יותר בשלבים העליונים של ההוויה מאשר בשלבים הנמוכים. כל דעה-קדומה או חוות-דעת אהובה, אשר טופחו, חייבות להיעלם במחיצת ההוויה-העילאית: האמת לבדה תשמש קנה-המידה. צריכה להיות נכונות מוחלטת לעזוב מיד כל רעיון, חוות-דעת או נטייה, המחטיאים את ההגיון. אל וודאות בעולמות העליונים מגיעים רק אם אין חסים אף פעם על דעה אישית.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘שלבי ההתקדשות’, ‘התקדשות’, עמ’ 58

כאן שטיינר מדגיש את עניין האמונות והדעות שלנו. במילה ‘הגיון’ אין כוונה להיאחז בנפש השכלית-רגשית אלא שם יש משהו שאנחנו רואים שהוא האמת, שהוא הדבר הנכון, אז אני מוכנה מיד ללכת אליו, גם אם הוא סותר את מה שחשבתי עד עכשיו, גם אם הוא סותר את הדעה הקדומה שלי, או כל עמדה שהייתה לי. זה לא פשוט לוותר על הדעות הקדומות שלנו. לפני סיום השיעור נשאל: איזה דעות קדומות יש לכם, שאתם צריכים לוותר עליהן? איזה עמדות מוצקות יש לכם שקשה לכם לוותר עליהן?

משתתף – כשהבן שלי התחיל להתעסק יותר מדי בנגינה, אז הוא הרגיש אפילו בלי שאני אגיד לו, שהתייחסתי לזה קצת בזלזול, כאילו ‘בזה לא עושים כסף’. אני רואה את זה כדעה קדומה. זה היה לפני כמה שנים, ועכשיו אני חושב אחרת. עכשיו חשוב לי שיעשה מה שהוא אוהב ומה שהוא רוצה לפי איך שהוא מרגיש. לאט לאט הדברים הסתדרו.

משתתפת – אני שחררתי ומשחררת את הדעה הקדומה שהערך שלי תלוי בכמה שיש לי בבנק. זה נשמע נורא, אבל אני הרבה זמן חשבתי שאם יש לי מלא כסף אז אני בוודאות אדם מצליח. זה נורא בעיני. ברוך השם, אני עובדת על זה שהערך שלי בעיני עצמי לא יהיה תלוי בשום דבר חיצוני, בכלום. לא ב – מה יגידו עלי, מה יחשבו עלי, איזה בית יש לי, איזה אוטו יש לי. זו עבודה קשה מאוד. יש עוד משהו שעולה עכשיו: שמתי לב שהקרקע נשמטת כשהתכניות הן לא כמו שאני רוצה ולא כמו שהיו אמורות להיות מבחינתי. על הדעות הקדומות האלו קשה לוותר, קשה לשחרר אותן, כי הן ליוו אותי שנים רבות. אני עושה עבודה קשה עם זה. אני לא יודעת איך אפשר לפתח שליטה עצמית מבחינה רוחנית, והלוואי ובגלגול הזה זה יקרה.

יעל – את בדרך, את עושה דרך מופלאה ואמיצה. אמרת שזה נורא בעינייך להיות בעלת הדעות האלו, אבל זה לא נורא. זה מה שזה. לכולנו יש אחיזות, דעות קדומות. ברגע שיש את האומץ להסתכל על זה ולעשות עם זה עבודה – זה לא נורא בכלל אלא זו הדרך. אנחנו לא היינו פה אם לא היו לנו, לכולנו, מקומות כאלה. את מאוד אמיצה גם להסתכל עליהם וגם להיות מוכנה לוותר ולעמוד מול הפחד. זה תמיד בסופו של דבר לעמוד מול הפחד. הפחד שהקרקע נשמטת לי, הפחד לא לאחוז בדבר הזה שאני רגילה לאחוז בו, הפחד שפתאום תפיסת עולם שהייתה לי – מתערערת. נתתי בעבר את הדוגמא על עצמי, כשרק פגשתי את הייעוץ הביוגרפי והערעור שחוויתי. לא סתם שטיינר מדגיש את האומץ, אבל זה אומץ שאנחנו מפתחים. אף אחד לא נולד עם שליטה עצמית. אנחנו בדרך, אנחנו מפתחים אותה, ואת יכולת העמידה, ואת החיזוק של ה’אני’.

משתתפת – היום קראתי שאיינשטיין אמר שבימינו קל יותר לפרק אטום מאשר דעה קדומה.

יעל – יפה. תודה.

נקרא שוב את השיר, ואחריו מצורף ציטוט מתוך הספר “התקדשות” של אליזבת הייך, בו מתואר השלב בו היא נכנסת לעבוד בשירות ‘המפעל  הגדול’ – המפעל של עולם הרוח – ומה נדרש מהאדם בשביל להגיע לשם. היא מתארת ממש את התכונות ואת מה ששטיינר מתאר כאן, מתוך ההתקדשות  שהיא עברה, שזו לא התקדשות בדרך של האנתרופוסופיה אלא בדרך אחרת. זה טקסט מאוד מרגש. מוזמנים לקרוא בבית. הספר הזה מאוד מומלץ, אם יש מישהו שלא קרא אותו.

מוּת וְהִתְהַוֵּה / יעל ערמוני

בְּכָל יוֹם אֲנִי מַחֲשִׁיכָה עוֹד קְצָת

לְךָ, לְעַצְמִי, לָעוֹלָם

מְאַבֶּדֶת קַו נוֹסָף שֶׁל יֹפִי

מַצְמִיחָה קֶמֶט נוֹסָף שֶׁל תּוּגָה

בְּכָל לַיְלָה חַי בִּי הַמָּוֶת יוֹתֵר

מְעַכֵּל שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל

גַּאֲוָה וּפַחְדָנוּת

צִפִּיּוֹת וּשְׁאַפְתָּנוּת

אַשְׁלָיוֹת וְאִישִׁיּוּת

שׁוֹמֵט עוֹד קְצָת מִמֶּנִּי, מִמִּי שֶׁהָיִיתִי, מִמִּי שֶׁנִּדְמֵיתִי לִהְיוֹת,

יוֹנֵק עוֹד טִפַּת חַיִּים

וּמוֹתִיר אוֹתִי

בְּאֵימַת הָאֵינוּת

עַד שֶׁיִּוָּתֵר בִּי רַק זֶרַע קְטַנְטַן

שֶׁל רָצוֹן

חֹפֶן זָעִיר

שֶׁל אֹמֶץ

תַּמְצִית אַחֲרוֹנָה

שֶׁל תֹּהוּ וָבֹהוּ

בּוֹרֵא יְקוּמִים

מתוך “התקדשות” / אליזבת הייך

“אותו ערב רציתי להתחיל לקרוא את הספר שידידנו השאלי לי. שכבתי במיטה בנוחות, נטלתי את הספר העטוף ופתחתיו.

להפתעתי הרבה ראיתי, שלא היה זה הספר שבחרתי! הפכתי אותו והתבוננתי בכותר שעל גבו. כמה מוזר! הרי קראתי שם את הכותר וזכרתי היטב ששלפתי את הספר שרציתי. הייתכן ששגיתי ושלפתי את הספר הסמוך? כנראה. אך עתה, משהספר האחר מצוי בידי, אני רוצה לפחות להעיף בו מבט. הוא עורר בי מייד עניין. מבחוץ הוא נראה כספר מודרני. כנראה כרכו אותו מחדש לפני זמן קצר. אך בפנים הוא הכיל כתב-יד עתיק ביותר. הנייר כבר הצהיב והיה זרוע עקבות עש. הדיו השחורה וגם הכתב גילו בעליל שהספר היה אמנם עתיק מאוד. התחלתי לקרוא בו. ככל שקראתי יותר, כן נעשיתי מופתעת ונרגשת יותר, עד שלבסוף ידיי ממש רעדו, ובקושי יכולתי להמשיך ולדפדף.

כתב היד דן במסדר עתיק ככדור הארץ עצמו. מסדר זה הוא גוף חשאי ללא כל צורה חיצונית גלויה של “חברות”. מתקבלים בו בקביעות חניכים חדשים, המתייצבים בעצמם, מבלי לדעת דבר על המסדר. “ההתייצבות” מתבטאת בכך, שאדם מגיע לדרגת התפתחות כזו, שהוא מוותר לגמרי על אישיותו הפרטית ומקדיש את כל חייו להקלת סבלם של אחרים. כאשר החלטה כזו גומלת בליבו של אדם, חבר המסדר החשאי הזה יוצר אתו מגע רוחני, או יותר נכון, האדם, שהתקדם עד כדי כך שהוא מוותר על ישותו העצמית ומגיע לאהבה אוניברסלית, השיג בהתפתחותו אותו שלב שבו הוא מתכייל מעצמו אל הרטיטות הזורמות בקרב חברי הברית האחרים הרוחנית הזאת. כך הוא שומע בתוך תוכו את קולו של המנהיג הרוחני, המזהירו תחילה מפני הקשיים, הסכנות והתוצאות של החלטתו. אם הוא בכל זאת נחוש בדעתו, ה”מסדר” הזה, המסייע לאנושות לצאת מן המיצר, מקבלו כחבר.

בראשונה הוא מתקבל לתקופת ניסיון, מבלי לדעת על כך. תקופת הניסיון הזאת מתחילה מייד בכך, שבמשך שבע שנים נעזב החניך החדש לנפשו. בתקופה זו אין לו כל מגע עם המסדר, גם אם הוא משתוקק לכך מאוד. אולם, המבחנים השונים שעליו לעמוד בהם באים בזה אחר זה. שבעה מהם מתייחסים לתכונות אנושית: השתחררות מחושניות, מהשפעות חיצוניות, מיהירות, מכעס, מחמדנות, מקנאה ומרגישות. אם הוא עומד בכל המבחנים האלו למרות בדידותו, ועדיין דבק בהחלטתו, הוא נחשב כבשל להשתתף בעבודה והריהו מתקבל סוף סוף למסדר כחבר מן המעניין. הוא לומד על כך עוד באותו יום, לכאורה בדרך “מקרה”. מעתה ואילך, הוא מקבל הכשרה יסודית ובד בבד גם מטלות. בהתחלה, המטלות הללו קלות, ובמידה שהוא מבצע אותן, הן נעשות קשות יותר ויותר. המטלות שונות למדיי. יש חניכים החייבים לעבוד בפומבי, ואחרים – מאחורי הקלעים. יש מהם המשוטטים כקבצנים ויש שהם עשירים מאוד. בכל מקרה עליהם למלא את חובתם. אחדים עובדים כעוזריהם של ממציאים מפורסמים, ואחרים – כסופרים או כמרצים. יש בעלי עוצמה ארצית רבה, ואילו אחרים יכולים להיות מועסקים כפועלים צנועים בבתי חרושת ענקיים. לפעמים קורה ששני חברי המסדר פועלים, כביכול, איש נגד רעהו. אולם, אסור להם לגלות בארשת פניהם שהם שייכים זה לזה ומקיימים מגע איש עם רעהו. לעיתים הם מפורסמים ונהנים מפופולריות עצומה; במקרים אחרים הם עלולים לחיות במצוקה משוועת ולסבול מחסור והשפלה. עליהם לבצע את כל מטלותיהם באורח תלוש לגמרי ובלתי אישי לחלוטין, פשוט כמשרתי המפעל הגדול. הם נושאים באחריות מלאה לגבי כל פעולה ופעולה שלהם! הם מקבלים את מטלותיהם, אך הם צריכים בעצמם לשקול כיצד לבצען, תוך מודעות מלאה לאחריות המוטלת עליהם בגין כל מעשיהם. ככל שיגביהו לעלות, כן תגדל אחריותם. כל מי שמסרב לשאת באחריות למעשיו ולעבודתו, מנסה לפרוק מעליו אחריות זו ולהטילה על חבר אחר של המסדר, כל מי שאינו מכיר בעבודתו כמטלתו, שהוא בחר בה אישית, ומנסה להיראות כאילו הוא פועל על פי הוראות המסדר או כמכשיר רוחני של חבר המסדר – אדם זה הנו בוגד והוא מאבד בו ברגע כל מגע עם המסדר. אך אין מודיעים לו שהוא נפלט מהמסדר והוא עשוי להאמין שנים שהוא עדיין חבר בו. המסדר משתמש בבריות כאלה כדי לבחון בני אדם אחרים, ולגלות אם הם נענים לנביאי שקר ונוהים אחריהם, או שהתקדמו דיים בחשיבתם העצמית ובכושר הבחנתם, כך שהם שוקלים כל מילה שהם שומעים ומקבלים אותה רק לאחר שבחנוה. אלה ההולכים בעקבות נביאי-השקר הנם עדיין עיוורים המרשים לעיוורים להוביל אותם. שניהם נופלים בצדי הדרך.

כחברים במסדר מתקבלים רק בני אדם עצמאיים לחלוטין, שאינם ניתנים להשפעה. לא כאלה העושים את הטוב או נמנעים מעשיית הרע אך ורק מתוך צייתנות, או בגלל ציפייה לגמול להגיע לגן עדן, או מפני שהם פוחדים מעונש ורוצים להימנע מהגיהינום, אלא רק כאלה, הדבקים תמיד, בחיים ובמוות, באמונתם העמוקה ביותר ופועלים לפיה! את דבר המסדר שומעים החברים בליבם בתור אמונתם הם הפנימית העמוקה ביותר!

קראתי את השורות האלו התרגשות גוברת והולכת.

לוותר על תענוגות ארציים? כמה זכרתי את הלילה שבו התייפחתי במיטתי מרוב ייאוש. האם ניתן לוותר על תענוגות בנחישות גדולה יותר מכפי שעשיתי אז? לרצות “להקל על סבל הזולת”? רק אלוהים יודע כמה רציני היה הנדר שנדרתי בזמן ההוא בחדרי, בחושבי בכוונה רבה על הסבל של חולי הרוח והכאבים והמצוקות המתמידים של כל הבריות בכל העולם! האזהרות ששמעתי אז בבירור כה רב, תחושת הבדידות האיומה, ההרגשה הנואשת שנעזבתי לגמרי לנפשי במשך שנים רבות וארוכות! כמה שנים חלפו מאז? בדיוק שבע שנים! כן, בדיוק! והיום צירוף המקרים המוזר הזה. צירוף מקרים? לא! זה היה מסר… מסר!

נרעשתי עמוקות כדרכי, בחנתי שוב את כל העניין בעזרת שכלי, מה היה לו לומר לכל זאת, כי מעולם לא חדלתי להשתמש בשכל כמכשיר בקרה. אך מה יכול שכלי לומר עתה? היטבתי לדעת שכל זה היה כך. וכי מה יכול היה שכלי לעשות פרט להכרה פשוטה בעובדות ולאישורן? אפילו השכל הספקני ביותר היה נאלם דום לנוכח צירופי מקרים רבים כל כך! לא, לא יכולתי להטיל ספק בכך: נתקבלתי!

הציפה אותי תחושת אושר והכרת תודה לאין שיעור. הרגשתי את חסד אלוהים, את ברכתו, חגיגיות נעלה ושפלות רוח עמוקה. במצב זה אני שרויה מאז ועד היום.”

אליזבט הייך, ‘התקדשות’ עמ’ 129-131

print