תרגול רוחני בליווי הספר – 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים'

תמלול השיעור:

ערב טוב לכולם, היום ניכנס מיד אל הדברים בהם הפסקנו בשבוע שעבר. נקרא את הטקסט של שטיינר ונסתכל על הפסלים של מיכאלאנג'לו:

"סבלנות מושכת, אי-סבלנות דוחה את אוצרות היידע-העילאי. בתחומים העליונים של ההוויה אין משיגים מאומה על-ידי חיפזון ואי-שקט. מעל-לכל חייבות לשתוק השתוקקות ותאווה. אלו הן תכונות של הנפש אשר מהן מתרחק היידע-העילאי. כל כמה שמבוקש הוא, אל-לנו להתאוות ליידע-העילאי, כי אז לא יתקרב אלינו. מי שירצה בו בשביל עצמו, לעולם לא ישיג אותו. – וזה דורש מהתלמיד להיות, במעמקי נפשו, ישר עם עצמו. לעולם אל-ישלה את עצמו במאומה במה שנוגע לו עצמו. ביושר מוחלט יביט הישר בפני חסרונותיו, חולשותיו ואי-כשירותו. – ברגע שאתה מנסה למצוא תירוצים ולסלוח לעצמך על אחת מחולשותיך, הרי אתה זורק אבן למכשול בדרך אל-על. מכשולים כאלה, האפשרות היחידה להסיר אותם היא על-ידי הארה-על-עצמך. יש רק דרך אחת לאדם להיפטר מחסרונותיו וחולשותיו והיא: להכיר אותם על בורים. הכל ישנו – במצב רדום – בנפשו של האדם וניתן לעוררו. גם שכלו, גם תבונתו – ניתן להשביחם, אם האדם מברר לעצמו, בשלווה ובדעה צלולה-ומיושבת, את סיבת חולשתו בהם. הכרה-עצמית כזאת היא, כמובן קשה, כי הפיתוי להונאה עצמית הוא גדול עד-מאוד. כל אדם המתרגל לפגוש את עצמו ביושר מוחלט, פותח לעצמו את השער להבנה עילאית."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'כמה צדדים מעשיים', עמ' 63-64

עבדים / מיכאל אנג'לו

בסוף המפגש הקודם קראנו את הטקסט ששרי קראה לנו עכשיו, והסתכלנו  על הפסלים של מיכאלאנג'לו שנקראים "עבדים". דיברנו על כך שמיכאלאנג'לו אמר שבתוך האבן מסתתר הפסל – הפסל כבר נמצא שם – אבל כדי שאוכל להוציא אותו מתוך האבן אני צריך להסיר את כל החלקים המיותרים, את כל החלקים שמפריעים לראות אותו. במפגש הקודם ביקשתי לעשות עבודה עם יושר מוחלט, כמו ששטיינר כותב בטקסט שקראנו, וזה לא פשוט. ביקשתי להסתכל מה אני נדרשת להסיר – איזה חולשות, איזה שכבות, איזה מקומות שמפריעים לי להתקרב ולמצוא את ה'אני' העילאי שלי שמסתתר ורדום בתוך גוש האבן הזה. לפני השיעור היום שמעתי את השיעור של אורנה מאתמול, וחשבתי שזה מאוד מתחבר כי יש משהו בסיטואציה העכשווית שלא נותן לנו לברוח. גם הטקסט הזה, שאינו טקסט פשוט – לא מבחינת ההבנה שלו, כי קל להבין מה נאמר בו, אבל הוא לא פשוט מבחינת התביעה שבו. הוא תובע יושר מוחלט, לקיחת אחריות מלאה, וזה לא פשוט.

אשמח לשמוע מה עלה לכם בעקבות השאלה מהמפגש הקודם. אם מישהו רוצה לשתף בתכונה או תחום שהוא מרגיש ששם יש לו עבודה להסיר, וגם כל דבר אחר שעורר בכם הטקסט או הפסלים.

משתתפת – אני בשבועות האחרונים הסתובבתי עם איזשהו עניין שהיה לי עם אחד הילדים בגן. סיפרנו למלווה של הגן על הילד הזה, והיא שאלה 'תגידו, אתן אוהבות אותו? יש לכן איזשהו רגש כלפיו?' וזה תפס אותי בבטן. יש לא מעט ילדים בגן שמאתגרים, ואני מאוד אוהבת אותם. ואיתו – כשהיא שאלה אותי את השאלה אז הבנתי שכנראה מהאופן שבו הצגנו אותו עלה שקשה לנו לאהוב אותו. חשבתי על זה, הבנתי שאני רוצה לחקור את הדבר הזה, למה קשה לי אתו. לפני יומיים נפגשתי עם אישה שמלווה אותי ושיתפתי אותה וירדנו לעומק הדברים, והבנתי משהו. הוא ילד גדול ממדים, הוא שמן ומאוד מתריס, מביא המון אנטגוניזם ואנטיפתיה. אמרתי לה שאני חושבת שאחד הדברים שמאוד קשה לי זה מה שאני מרגישה – בהגדרה הסובייקטיבית שלי – מה זה אסתטי, מה זה הרמוני, מה זה להיות מושלם/שלם. הילד החמוד הזה הוא באמת חמוד, והוא מביא לי קושי בהרמוניה. בהרמוניה כמו שאני תופסת אותה, כמו שאני מרגישה אותה, בגוף שלי, באסתטיקה. הבנתי שיש לי שם חולשה אמיתית, ובטח לא רק עם הילד הזה. זה מלווה אותי כל החיים בוורסיה כזו או אחרת. הילדה הגדולה שלי היא גם מאוד גדולה, וכשהיא מגיעה לכאן לבקר פעם בחודש אז תמיד יש לנו חיכוך על הבסיס הזה. זה היה לי לא פשוט להבין את זה. תמיד החזקתי מחשבה שיש לי חוש ליופי או איזה אידיאל, והבנתי, כמו שנאמר בטקסט, ש'עבדתי על עצמי' בגדול, שלא ראיתי דברים לעומקם. ידעתי למסך את זה, ידעתי לשים על זה עטיפה יפה שכאילו אני יודעת דברים אבל אני לא באמת יודעת את הדברים עד הסוף. אני מתעסקת עם זה בימים האחרונים כי רק עכשיו הבנתי את זה. אני לא יודעת אפילו מה לעשות עם זה. אני רק בתוך הדבר הזה, להבין שזה משהו שמלווה אותי והוא מאוד עמוק. להתמודד עם דברים שהם לא מושלמים. אני כמובן מביאה את זה גם אל עצמי – כשמשהו נראה לי לא מושלם או לא יפה אז יש לי ביקורת עצמית, על עצמי. יש לי עבודה עם הדבר הזה.

יעל – אני קודם כל רוצה לברך אותך על האומץ והכנות שבהם התבוננת על הדברים. זה יותר מהתחלה – זה אומץ וכנות גדולה להסתכל על זה כמו שזה, ולראות שזאת האמת. לזה בדיוק שטיינר מזמין אותנו בטקסט הזה – להסתכל על האמת על עצמנו, ביושר. בלי הנחות – אבל לא בלי חמלה. עם הרבה חמלה, אבל בלי הנחות. זה מעורר הערכה והשראה – עצם ההתבוננות הזאת.

השלב הבא הוא להסתכל מה הרגש. איזה רגש מתעורר. אמרת חוסר מושלמות, חוסר הרמוניה – שאלו דברים שהם בטוח נכונים אבל הם כלליים. דווקא כן להסתכל על הדבר הספציפי: את דיברת על שומן, על גוף גדול. מה הרגש שמתעורר מול זה? מה הרגש שהילד הזה מעורר בך, או כשאת רואה את הבת שלך. אל תפחדי להגיד, כי את לא אומרת עכשיו משהו עליהם, את אומרת משהו עלייך.

משתתפת – מה שעולה לי זו בושה, ואני לא בטוחה שזה הדבר הנכון.

יעל – קודם כל אם זה עולה מיד, באינטואיציה מיידית בלי שחשבת, אז זה כנראה נכון. בושה זה בהחלט רגש שיכול להתקשר לנושא הזה.

השלב הבא, שלא נעשה אותו כאן כי זה תהליך יותר אישי, והוא: להסתכל איפה בביוגרפיה שלי פגשתי את הרגש הזה? איפה פגשתי בושה? איפה פגשתי בושה שקשורה לגוף, לשומן, ואולי גם לדברים אחרים. לראות מה זה המפגש הזה עם הבושה. אני מעיזה לשאול האם יש פה גם סוג של רגש דחייה, גועל, סלידה.

משתתפת – כן. זה כנראה מכלול של דברים כאלה שמעוררים את זה. זה מעורבב. כשאני פוגשת משהו שהוא לא מושלם/אסתטי, אז זה באמת פוגש אותי בדחייה. כשאמרתי 'בושה' התכוונתי לגילוי של זה על עצמי – כשגיליתי את זה על עצמי אז הרגשתי בושה. היתה לי אנטיתזה לגבי איך שהסתכלתי על זה. לא חשבתי שככה אני חושבת בכלל. על זה הבושה. דברים שאני מרגישה שהם לא מושלמים מעוררים בי דחייה, וכשהבנתי את זה אז הדבר הראשון שעלה לי זה 'מה אני עושה עם הדבר הזה?' זה כנראה מאוד עמוק אצלי, אולי אפילו מלפני הילדות. אני מרגישה שזה עמוק, מלווה אותי בהרבה תחומים.

יעל – עכשיו זיהית מה את מרגישה מול הנושא הזה, וגם מה הרגשת כשפגשת את עצמך שם. היה לך פה מפגש עם חלק מסוים של שומר הסף הקטן. שומר הסף הקטן זה לפגוש את צדדי הצל שלנו. אנחנו לא פוגשים את הכל בבת אחת, ברוך השם. את פגשת צד צל שלא הכרת, של שומר הסף הקטן, ופגשת אותו באומץ רב. שטיינר מתאר במפגש עם שומר הסף הקטן רגש של בושה שורפת. זה רגש מאוד עוצמתי והוא קשור למפגש בזה.

זו ההתחלה של התיקון, ויותר מההתחלה – קודם כל לדעת את האמת על עצמנו. ההזמנה היא לראות איפה עוד בביוגרפיה שלי פגשתי את הרגשות של הדחייה, של הגועל, של הסלידה – הרגשות שעלו. הרגשות של כולנו לא באים מהחיים האלה. את צודקת כשאת אומרת שזה עמוק וזה קדום. הילד מהגן הוא רק טריגר לזה, זה בכלל לא קשור אליו. אבל ברגע שעשית את העבודה הזו תוכלי להתחיל לראות אותו, בהדרגה, כמו שהוא, לפגוש אותו באמת ולהרגיש כלפיו כמו שאת יכולה להרגיש כלפיו – אהבה. עד שלא הורדת את המסך הזה לא היה סיכוי שתוכלי לפגוש אותו באמת. עשית עבודה מאוד חשובה גם בשבילו. אולי גם בשביל הבת שלך.

הרגש עצמו, וכל הרגשות שלנו, לא באים מעכשיו. הרגשות שלנו, במיוחד כשיש להם עוצמה שאינה מותאמת לסיטואציה, הם באים מהעבר, מהחיים הקודמים. לפעמים הם באים גם מהעתיד. אבל הם לא באים מעכשיו. האירוע הוא רק טריגר לעורר אותם.

תודה לך על השיתוף, אני מעריכה את הכנות ואת האומץ שלך. אם תרצי תוכלי לשתף אותי באופן אישי במה שעלה בעקבות זה.

משתתפת – לי יש מקרה דומה, כשבעבודה הקודמת שלי בגן היה ילד שקשה להתחבר אליו, כמו שאומרים. שאלתי את עצמי 'למה?', כי על-פניו הוא ילד חמוד, שובב במידה, לא הייתה אמורה להיות סיבה לא להתחבר אליו. כששאלתי את עצמי את זה אז הגעתי לתובנה מעניינת: מה שהיה קשה לי אתו הן אותן תכונות בהן קשה לי עם עצמי. ברגע שקיבלתי את זה אז ראיתי אותו בצורה אחרת לגמרי.

יעל – לפעמים האחר הוא ראי. המשתתפת מקודם פגשה ראי מסוג אחד – דרך הרגש שהילד עורר בה, ואת פגשת ראי מסוג שני – פגשת בילד את אותם חלקים שקשה לך לפגוש בעצמך. זה הרבה פעמים ככה. זו עבודה חשובה. השלב הבא זה להתבונן על החלקים האלה: איפה הם מופיעים, מתי הם מופיעים, מתי הם התחילו בביוגרפיה שלי.

נקרא טקסט נוסף מתוך אותו פרק:

"מכשול בדרכו של האדם אל התאמנות מדע-רוחית מהווה גם כל מה שהוא מדבר מבלי לשקול דבריו היטב לפני-כן. וכאן לפנינו דבר אשר אפשר להסבירו רק על-ידי דוגמא. אם איש אומר לי דבר המחייב אותי בתשובה, אז עלי לדאוג ולהתחשב עם דעתו, עם רגשותיו ואף עם דעותיו הקדומות, של המדבר, יותר מאשר עם מה שיש לי-עצמי לומר באותה עת על הענין המדובר. בדוגמא זו צוינה תכונה של טאקט עדין, אשר להתפתחותו חייב התלמיד להקדיש תשומת-לב מרובה. הוא חייב ללמוד לשפוט, באיזו מידה חשוב לזולת שזה יכיר את דעתו של התלמיד. הוא, התלמיד, לא ישתיק כמובן, את דעתו. שאלה כזו אינה קיימת כלל-וכלל. אלא הוא חייב להאזין אל המדבר בתשומת-לב מירבית, ולפי מה ששמע צריך הוא לבנות את צורת תשובתו. במקרים כאלה חוזרת ועולה מחשבה אחת ומיוחדת בתלמיד מדע-הרוח; והוא בדרך הנכונה אם מחשבה זו חיה בו במידה, שהיא נעשית לקו מאופיו. וזוהי המחשבה: "לא בזה העניין שדעתי שונה מדעתו של הזולת, אלא שהוא יגיע אל הנכון מתוך ידיעותיו הוא – אם אסייע לו לכך." מחשבות ממין זה או דומה לזה הופכות את אופיו והתנהגותו של תלמיד מדע הרוח לספוגי אהבה, רכות לב, – דבר אשר הוא אחד האמצעים הראשיים בכל התאמנות מדע רוחית. קשיות-הלב מגרשת את הישויות הנפשיות מסביבך, שעליהן לפתוח את עיני נפשך. רכות הלב מסלקת את המכשולים ופותחת את חושי-רוחך."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'כמה צדדים מעשיים', עמ' 63-64

פה נתייחס למשפט שלא מודגש אצל שטיינר אבל אני רוצה להדגיש אותו:

 "לא בזה העניין שדעתי שונה מדעתו של הזולת, אלא שהוא יגיע אל הנכון מתוך ידיעותיו הוא – אם אסייע לו לכך."

כל הטקסט הזה, והמשפט הזה במיוחד, הוא חשוב עבור כל אדם, ובמיוחד עבורנו כיועצים ביוגרפיים, אנשים שעובדים עם אנשים אחרים, בדרך רוחנית. היכולת לאפשר לאחר להגיע אל ה'נכון' מתוכו – יש שם תמיד ויתור, הקרבה שלי על הצורך להוכיח את דעתי, את ידיעותיי, את הבנותיי, להוכיח עד כמה אני חכמה או עד כמה המחשבה שלי נכונה, או עד כמה אני יודעת לדבר יפה. החלק הזה חיבר אותי אל משהו שקראתי שנאמר ע"י ויניקוט. ויניקוט הוא לא מתוך האנתרופוסופיה. הוא פסיכולוג, פסיכיאטר, רופא ילדים, מאוד ידוע, שפיתח תיאוריה פסיכולוגית שעוסקת בטיפול בילדים, אבל נכונה לא רק לילדים. נשתף שני קטעים מתוך דבריו:

"אינני צריך להרחיק כדי למצוא פסיכופט מנופח. יש אותי. בעשור המכונה שנות השלושים למדתי להיות פסיכואנליטיקאי והרגשתי שעם קצת יותר הכשרה, קצת יותר מיומנות וקצת יותר מזל אוכל להזיז הרים ממקומם באמצעות מתן הפירוש הנכון ברגע הנכון. אבל במוקדם או במאוחר מתחיל תהליך ההתקטנות והוא כואב בהתחלה, עד שמתרגלים."

ויניקוט, 'עצמי אמיתי ועצמי כוזב', 2009

"אם רק נמתין, יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה והיום אני נהנה מן החדווה הזאת יותר משנהניתי אז מן התחושה שאני פיקח."

ויניקוט, 'עצמי אמיתי ועצמי כוזב', 2009

נתייחס לאמירה של שטיינר וגם לאמירות של ויניקוט, בהקשר לדיבור עם האחר, עם הזולת בחדר הטיפולים, או בכל מפגש עם אדם אחר: מה קורה לנו כשיש לנו צורך להעביר רעיון או דעה, או כשיש לנו שאיפה שהאחר יגיע להבנה כלשהי? כמה יש לנו יכולת לעצור את הדיבור שלנו, כמה יש לנו צורך לשכנע, כמה יש לנו שאיפה שהזולת יחשוב כמונו, שידעו שאנחנו פקחים, וכיו"ב?

משתתף – ככל שאני מתחזק, מרגיש בטוח בעצמי, עובד על עצמי, אז אני פחות רוצה להשפיע את דעתי. יותר מקבל ופחות מביע את דעתי. אני רואה שזה הולך ומתגבר עם הזמן.

יעל – מה שאתה אומר הוא יפה: כשאנחנו עושים עבודה עם עצמנו – עבודה רוחנית וגם עבודה על הביטחון והחיבור שלנו למרכז, ל'אני' שלי – אז אני פחות חייבת להראות שדעתי נכונה ולרצות שכולם ישמעו אותה.

משתתפת – לפעמים, גם עם עבודה רוחנית, יש הזדהות עם המטופל. אז קורה משהו במפגש – אולי אני לא כופה את דעתי, אבל בזכות שעברתי את הדרך הזו כבר, אז אני רוצה מהר מאוד לסדר להם את הדרך. מה שויניקוט אמר זה מקסים – שבהמתנה הוא הפך לפיקח. אני אקח את זה איתי, זה מאוד יפה. כשיש הזדהות עם הסיפור אז זה קשה.

יעל – את מוסיפה לנו פן חשוב: כשיש לי הזדהות וסימפטית יתר למטופל – אז אני בעצם כבר לא נמצאת איתו. נדמה לי שאני מבינה אותו ונמצאת איתו, אבל בעצם אני עסוקה שם בעצמי. בנוסף, נכנסת שם הרבה מוטיבציה – את מאוד רוצה שהוא כבר יבין/ יצא מזה/ ידע את מה שצריך להבין. זה קורה אפילו מתוך רצון לתת להם את מה שאת כבר קיבלת והדרך שאת כבר עברת. אבל זה כמו המשל על הפרפר, שהילד מאוד רוצה לעזור לו לצאת מהגולם, ואז הוא הוא הורג אותו. הנמשל עבורנו הוא שלדברים יש את הזמן שלהם. מה גם שזה שיש לנו סיפור דומה לא אומר שלמיועץ יש את אותה דרך לעבור. אני כמובן יכולה בתוך יעוץ להגיד את דעתי או את ההסתכלות שלי, אבל השאלה היא:

  1. מאיזה מקום אני אומרת אותם, ו-2. כמה יש לי צורך ומוטיבציה שהמיועץ יבין משהו, או יחשוב גם כן ככה, או יעבור כבר את הדרך. אלו שאלות שקשורות למידה שבה אני מגיעה מתוך רצון עצמי. אנחנו צריכים לוותר על כל המוטיבציות שלנו.

משתתפת – אני חושבת שבהקשר הזה בל נשכח את הגיל. אדם בתקופת הנפש השכלית – דעותיו הן המרכז מבחינתו. כפי שויניקוט כתב, שדעתו בגיל 30 הייתה מוצקה והוא חשב כמה הוא חכם ופיקח. ההדרגתיות הזו קשורה גם בגיל הביוגרפי, וגם בהתפתחות, של המטפל והמטופל.

יעל – תודה על התוספת הזו. ההתבוננות שמופיעה בטקסט של שטיינר  וגם אצל ויניקוט היא התבוננות שמתאימה לתקופת נפש התודעה ולשביעון השישי, שבו כבר אין דרך. בתקופת נפש התודעה הדרך כבר לא ניתנת לנו מבחוץ. בעבר, בתקופת הנפש השכלית-רגשית, שחופפת לשביעון החמישי 28-35 – שם היה את 'עשרת הדיברות', הייתה התורה שבאה מבחוץ. בשביעון הזה אנחנו בתהליך של התבססות, אנחנו רוצים להרגיש חכמים ופקחים, ומרגישים כ'רוכבים על הסוס' עם שאיפה לכבוש יעדים. זה מתאים ונכון לשביעון הזה. בתקופה של נפש התודעה – אלוהים שבחוץ "מת" במובן שאין עולם הרוח, הוא כבר לא ניתן לנו מבחוץ, ונדרש מכל אחד מאיתנו למצוא את הדרך בחזרה אל הרוח מתוכו. עם עזרה, אבל עזרה באופן שמתאר שטיינר וגם ויניקוט – עזרה לפיה אני לא אומרת למיועץ "זאת הדרך",  אלא אני עוזרת לו למצוא את הדרך מתוך התהליך שלו. האמירה של ויניקוט – שככל שהוא התבגר הוא הפיק יותר הנאה ועניין מהחוויה בה הוא מלווה בתהליך ולאו דווקא מוכיח כמה הוא פיקח ונותן את הפירוש הכי חכם. זה תהליך, וזה הדרגתי, ולעיתים לא קל לוותר על זה. לא רק בהקשר לגיל אלא גם בהקשר למיקום של היועץ בתוך הדרך – לעיתים למטפלים בתחילת הדרך יש יותר צורך לצבור ביטחון, להוכיח לעצמי ולאחר כמה הרבה אני יודע. עם ההתבגרות המקצועית אפשר יותר ויותר לוותר על זה.

משתתפת – אני פחות יכולה לחבר את זה למיועצים, אבל זה קורה לי עכשיו עם הילדים שלי. הם מביאים משהו, עולים ביננו דברים, ואני מרגישה שאני יותר מנוסה ויודעת יותר, ושיש לי עוד ממד שהתפתחתי בו, ואז נוצר מצב שגם הגיל משפיע וגם אני פוגשת יהירות שלי. הבן שלי תמיד מחזיר את זה אלי ואומר: אמא, את לוקחת בחשבון שאולי מה שאת חושבת ויודעת זו לא האמת היחידה? הילדים מפגישים אותנו עם הרצון לתת להם את הידע שלנו ואת מה שאנחנו רכשנו בזכות ובחסד, אבל הם עדיין לא שם כדי להבין ולקבל את זה. הם כנראה ימצאו את הדרך שלהם להבין את הדברים. מה שאנחנו מדברות כאן היום מופיע אצלי עם הילדים שלי.

יעל – זה מתחבר אל מה שנאמר לגבי הזדהות: עם הילדים אנחנו הכי מזדהים, שם הכי קשה לנו לעשות את הנפרדות. יש גם רצון לחסוך להם את הכאב, את הקושי, את הטעויות. אנחנו שוכחים שיש להם את הביוגרפיה שלהם, ואת הקרמה שלהם, ואת הדרך שהם צריכים לעבור.

הזכרת את היהירות והיא בהחלט רלוונטית – ויניקוט מתאר שהוא היה בטוח שיביא את התיאוריה שלו ויציל את העולם… יש בתהליך התקטנות וענווה, נכנסת הבנה שאני לא מאוד חשובה ולא כזאת גדולה, והעניין להביא את דעתי הוא לא העיקר – כבר היו לפני אנשים שהשמיעו דעות חכמות, ולא משם באה הישועה.

משתתפת – אני מרגישה שהטקסטים האלה נכתבו בשבילי. אני רוצה להוסיף למה שאמרו, שבשבילי – בשביל לוותר על הצורך להציל ולהנכיח את התובנות שלי אני צריכה לסמוך על הרוח, אני צריכה אמונה. כשאני באמונה אז אני מסוגלת לשהות שם ולתת לתהליך להתרחש. כשאני ללא מספיק אמונה זה קשה לי מאוד.

יעל – זה מתחבר למה שנאמר לפני כן: לסמוך על הרוח זה גם להאמין שלאדם שמולי יש 'אני' שיכול להגיע, יכול למצוא את הדרך, ויש לו דרך. לא הכל תלוי בי ולא הכל על הכוחות שלי.

משתתפת – זה מזכיר לי את תהליך הלמידה לפי חינוך וולדורף: הילד מגלה את התגלית מתוך הלמידה, הוא מגלה לבד את הדבר. זה דומה – בתהליך העברה של ידע, רעיון, או כל דבר אחר האדם שרוכש מתוך עצמו הופך את הדבר להיות 'שלו'. זה הרבה יותר מאשר שיגידו לו מבחוץ את הדברים.

יעל – הטקסט הזה גם מאוד מתחבר לפסלים של מיכאלאנג'לו ולאמירה של שטיינר שהדברים כולם – הפוטנציאל כולו – נמצא ורדום בתוכנו. הוא נמצא שם. נמצא אצל הילד, וגם בתוך הזרע – כמו שחווינו בתרגיל שעשינו מזמן עם הזרע. הפוטנציאל כבר גלום בתוך הזרע הקטן, כבר גלום בתוך כל אחד מאיתנו, כמו בפסל. איך אני עוזרת – לעצמי וגם לאחר – להסיר את החלקים שמסתירים את האמת, את הפוטנציאל? איך אני עוזרת לו להביא מתוכו ולפתח את מה שכבר נמצא בו? איך אני עוזרת לזרע הזה לצמוח ולהפוך לפרח? זו אומנות שצריך בתוכה את כל הדברים שאמרתם: לוותר על ההזדהות, לעבור תהליך של התבגרות בגיל ובשלבי ההתפתחות, לוותר על היהירות, להאמין.

משתתפת – יש דוגמא מתוך המוסיקה, בהתייחס לשירה ככלי: הדרך לגילוי הקול. אנחנו מגלים את הקול ולא מפתחים אותו. זו דרך יותר ארוכה אבל היא כמו הפסלים של מיכאלאנג'לו: לגלף את כל המיותר מתוכך בשביל לגלות את הקול האמיתי שנמצא בתוכך. השיח שלנו זה מזכיר לי  את זה, כי יש לדוגמא זמרות אופרה שעבדו על פיתוח הקול, וזה לא תמיד היה בזמן – כי הכלי הוא כלי פיזיולוגי – ואז מהר מאוד הקול נפגע והפסיקו לשיר. ואז צמחה הדרך לגילוי הקול ע"י זמרת שוודית שהגיעה גם כן מהאנתרופוסופיה. עם ילדים אני קוראת לזה גילוי ולא פיתוח כי אני לא מנסה לפתח שום דבר, אני מנסה רק לגלות את מה שיש. כך יוצא הקול האמיתי והזך, ולא נובע מדימוי שיש לאדם על מישהו ששמע ברדיו והוא רוצה להישמע כמוהו. זה קורה לעיתים ואז הקול הוא לא שלך אלא של מישהו אחר.

יעל – עכשיו אני רואה שקרה כאן דבר יפה: כל אחת הביאה דוגמא מתוך העולם שלה, מתוך החינוך, מתוך המוסיקה, מתוך ההורות, מתוך הטיפול. זו דוגמא לאפשרות להגיע אל הדבר מתוך הדרך האינדיווידואלית של כל אחד.

נחזור אל משפט בטקסט " אם איש אומר לי דבר המחייב אותי בתשובה, אז עלי לדאוג ולהתחשב עם דעתו, עם רגשותיו ואף עם דעותיו הקדומות, של המדבר, יותר מאשר עם מה שיש לי-עצמי לומר באותה עת על הענין המדובר." – אפילו את הדעות הקדומות אני צריכה לקחת בחשבון. יותר מאשר ממה שיש לי להגיד. בשביל שאוכל להגיע אל הזולת ולעזור לו, בשביל להגיע אל הדבר הנכון מתוכו, לאמת מתוכו, אני צריכה להכיר אותו מתוכו, כולל את הדעות הקדומות שלו. לא לנסות לחסל את הדעות הקדומות שלו אלא להכיר אותו – מאיזו תרבות הוא בא, מהי הביוגרפיה שלו. להסתכל עליו ללא שיפוט. כך יכול כל אדם להגיע מתוך הדרך האינדיווידואלית שלו לדברים, למהות. כי המהות היא אחת. האמת היא בסופו של דבר אחת. אבל אנחנו יכולים להגיע אליה מכל מני כיוונים וצורות. זה אחד הדברים המדהימים באנתרופוסופיה. שטיינר הביא אל האנתרופוסופיה ידע באינסוף תחומים. אי אפשר לתפוס את זה. אחת הדרכים בהן הוא עשה זאת הייתה להביא את הידע על-פי שאלות שהוא נשאל: כשבא אליו אדם מתחום מסוים וביקש ממנו לעזור לו לפתח את התחום הזה באופן אנתרופוסופי, אז מתוך הבקשה והשאלה התפתח התחום המבוקש: משם התפתחה הרפואה האנתרופוסופית, משם האוריתמיה, החינוך וכו'. היעוץ הביוגרפי הוא שונה כי הוא התפתח הרבה שנים אחרי ששטיינר לא היה בעולם הארצי, אבל גם היעוץ הביוגרפי התפתח מתוך צורך: אצל ליווכוד עלה צורך כשהוא עבד כפסיכיאטר וזיהה את הצורך לעבוד עם הביוגרפיה. איך שטיינר יכול היה להביא ידע בכל-כך הרבה תחומים שונים? זה נראה לא מתקבל על הדעת. אבל אם נבין שכאשר אנחנו מסתכלים על דבר מתוך מגוון של זוויות שונות – עדיין יש הבט משותף שמתחבר לכולם. כל השאר זה מגוון נקודות מבט, שכולן שייכות לאותו שלם אחד, לאותה אמת. האמת – אין בה סתירות. לכן זה היה יפה לראות עכשיו שכל אחת הביאה דברים מתוכה, ונאמרו דברים שונים שמתחברים אחד לשני.

נשתף בטקסט נוסף מתוך הפרק הזה. כאן מדובר על הדרכים השונות בהן אנחנו יכולים לעבור את תהליך החניכה ולהגיע אל הארה רוחנית. כל אחד מאתנו פוגש את עולם הרוח בהתאם לביוגרפיה שלו, ולדרך שנכונה לו.  

"… אפשר שאדם התקדם כבר מאוד בהתאמנות המדע-רוחית. נגיד שהגיע לשלב, בו עיני-נפשו ואזני-רוחו עומדות להיפתח; ומזלו שיחק לו והוא מפליג באוניה כאשר הים שקט או אולי גם סוער, ומעיני נפשו נקרע הצעיף: לפתע פתאום הוא נעשה רואה-רוחי. -אדם אחר גם הוא הגיע לשלב אשר הצעיף עומד להיקרע; אצלו גורמת מכת-גורל לכך. אצל איש אחר מכה כזאת היתה גורמת לשיתוק כוחותיו ולחתירה תחת מרצו; אצל תלמיד מדע הרוח גורמת היא להארתו. – אדם שלישי מחכה בסבלנות; חיכה שנים ללא תוצאות ניכרות. לפתע-פתאום בשבתו לו בשלווה בחדרו השקט, מואר סביבו אור רוחי; הקירות נעלמים נעשים שקופים לגבי הנפש, ועולם חדש משתרע בפני עיני-נפשו שהיו לרואות, או משמיע צלילו לאזני-רוחו שהיו לשומעות."

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, 'כמה צדדים מעשיים', עמ' 63-64

כאן שטיינר מתאר חוויה שבה פתאום מסך או צעיף שכיסה את עיננו נקרע, ואנחנו פתאום רואים משהו שלא יכולנו לראות קודם, או מבינים משהו שלא ראינו קודם. אנחנו מסתכלים על המציאות ומשהו מהעולם שמאחורי המאיה נחשף כשהמסך יורד. זה לא צריך להיות משהו טוטאלי כמו שיכול להשתמע מהטקסט. אני מאמינה שלכולנו יש את החוויות האלו שפתאום איזשהו מסך שהסתיר – מוסט. זה מה שקרה למשתתפת שסיפרה על הילד בגן בתחילת השיעור: היה לך שם מסך – מסך יפה, נעים, אבל לא אמיתי – והוא הסתיר לך משהו מהאמת. בזכות העבודה הכנה שעשית הוסר שם המסך ופתאום ראית מה שלא יכולת לראות קודם. זה לא היה נעים, כי ההארות הרוחניות שלנו הן לא תמיד חוויה נעימה, ולרוב זה לא. לפעמים זה קורה דרך מכת גורל. אבל – שם אנחנו יותר קרובים לאמת. את היום הרבה יותר קרובה לאמת ממה שהיית קודם.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

לחשוב על אירוע ביוגרפי שבו הוסר מסך – איך המסך הזה הוסר? זה כמובן קשור לעבודה שאנחנו עושים כל הזמן, אבל עכשיו נחפש איזה טריגר גרם לכך? דרך איזה אירוע ספציפי זה קרה? האם זה קרה לכם דרך מכת גורל, או כשהייתם בטבע, או ברגע מסוים בחדר שלכם, או בתוך חלום…. – כל אופן שזה קרה לכם מתקבל. לחשוב על חוויה שבה הוסר מסך – ומה גיליתם מאחורי המסך הזה?

הסטת המסך יכולה להיות כתוצאה מטריגר חיצוני, כמו חוויה טראומטית קשה או מכת גורל. זה יכול להיות שפשוט הייתי בחדר ופתאום ירדה התובנה על ליבי, או אולי בטבע….  כל חוויה שבה פתאום יכולתי לראות איזושהי אמת שלפני כן לא יכולתי לראות אותה. פתאום יכולתי לראות משהו על עצמי או על העולם שקשור אלי – בצורה שונה לגמרי. ראיתי את האמת הרוחנית שמחורי האירוע. כמו שמתואר כאן – כמו מסך שהיה שם, ואני לא ידעתי שהוא שם, ופתאום הוא הוסר ואני ראיתי את מה שנמצא מאחוריו באמת.

משתתף – אני לא רואה אירוע, אלא רצף של אירועים קטנים שבסופו של דבר גורם לשינוי. לא אירוע חד פעמי פתאומי. ככה זה נחווה אצלי.

יעל – אמרנו שהדבר הזה קורה כתוצאה של עבודה התפתחותית ממושכת שאנחנו עושים. אבל יש רגעים כאלה שפתאום אחרי עבודה של הרבה זמן יש רגע שאפשר לראות משהו שלא ראיתי קודם. תובנה, התגלות, הארה – כשאני מבינה משהו באופן שונה, רואה אותו באופן אחר. רואה את האמת שנמצאת מאחורי המסך הזה.

משתתפת – אני חושבת שהייתי מאוד שיפוטית עד אירוע מסוים, שהיה ממש 'לבנה על הראש' מבחינה קרמתית. לבעלי הייתה תקופה שהוא עשה דברים מוזרים, ואחד מהם היה כשהלכנו לחברים שעברו דירה, והוא צנח על הספה שלהם, עליה היו מונחות כל התמונות שלהם. הם הניחו את התמונות על הספה והוא צנח שם וכל הזכוכיות נשברו, ואני אמרתי לו – איך מתיישבים בלי להסתכל? הוא אמר שהוא לא יודע, שהיה עייף אז התיישב. אני זוכרת שהייתה לי ביקורת מאוד גדולה על זה. גם כמורה הייתי ביקורתית לילדים שלא יכולים, או שצועקים. הייתה לי הביקורתיות הזו. אחרי שנתיים או שלוש בעלי הלך לאבחון אצל נוירולוג והסתבר שיש לו מחלת ניוון שרירים. בשנים אחרי האבחון הסתכלתי אחורה על השנים שעברו ופתאום הבנתי את הנפילה הזו על הספה ועוד אירועים שהיו לי עליהם ביקורת. כל הביקורתיות שלי התמוססה. לגמרי. היה לי ילד בכיתה שכל הזמן הפריע, היה דופק עם סרגל על השולחן. הסתכלתי עליו וחשבתי שבטח יש לו משהו שאנחנו לא יודעים, ורק אלוהים יודע מה יש לו. ניגשתי אליו בשקט ואמרתי לו שזה מסיח את דעתי, ושיעזור לי אם ידפוק עם הסרגל על הרגל, וכך הוא עשה. המבט שלו – זה היה עולם בשבילי. במבט שלו הייתה אהבה שלמה. הוא לעולם לא הפריע יותר. מאז הבנתי – אין מה לכעוס על אף אחד. כל אחד עושה מתוך היכולות שלו, מתוך ההבנות שלו.

יעל – זה סיפור מרגש, שמתחבר לטקסט הראשון בו דובר על רכות הלב – היא זו שגורמת לישויות הרוחניות להתקרב אלינו, לחשוף את עצמן פנינו. קשיות הלב – מרחיקה אותן מאיתנו. את תיארת יפה שהיית בקשיות לב ובביקורת, וקשיות לב אינה רוע מכוון, היא רוע לא מודע, הייתה לך שם בורות מסוימת, את לא ידעת את הפרטים. בקשיות לב ובביקורת אנחנו מרחיקים את עולם הרוח. מה שקרה לך בעקבות המפגש הכואב עם המחלה של בעלך – התעוררה שם רכות לב, ואז יכולת לראות את הילד, לגשת אליו, לראות את המהות הרוחנית שלו. הוא כבר לא היה הילד הזה שמפריע. נגעת שם במקום אמיתי שלו, ויצרת רכות גם אצלו. מאוד מרגש.

זה רגע טוב לסיים בו.

נתראה בשיעורים הבאים.

להתראות.

 

print