הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 21

20.10.20 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול רוחני בליווי הספר – כיצד קונים דעת העולמות העליונים – שיעור 21

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

סְפֵרַת הָרוּחַ הִנֵּה מוֹלַדְתָּהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

הָאָדָם יַגִּיעַ אֵלֶיהָ

בַּהֲלִיכָה בַּשְּׁבִיל שֶׁל חֲשִׁיבָה כֵּנָה;

בִּבְחִירַת כּוֹחַ הָאַהֲבָה שֶׁל הַלֵּב כְּמַדְרִיכוֹ הָאֵיתָן

בִּפְקִיחַת עֵינֵי נַפְשׁוֹ לִכְתַב הַיָּד שֶׁל הָאֲדָמָה

הַנִּפְרָס לְפָנָיו דֶּרֶךְ כָּל הַיְּקוּם,

בּוֹ יוּכַל לִמְצֹא תָּמִיד אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ שֶׁל הָרוּחַ

בְּכָל מָה שֶׁחַי וּמְשַׂגְשֵׂג

וְגַם בַּחֲסַר הַחַיִּים הַנִּגְלֶה בַּמֶּרְחָב

וּבְזֶרֶם הַזְּמַן – תַּהֲלִיךְ הַהִתְהַוּוּת

שטיינר

היום נתחיל פרק חדש שנקרא “תנאים להתאמנות המדע רוחית”. לא להתבלבל עם החלק בתחילת הספר שנקרא ‘תנאים’. העמודים שלו 69-76. בפרק הזה שטיינר פורט 7 תנאים, עליהם הוא אומר שאלו שבעה תנאים להתאמנות מדע רוחית – כל תלמיד מדע הרוח שרוצה ללכת בדרך ההתאמנות של האנתרופוסופיה נדרש להתאמן בהם. תשימו לב שאלו תנאים להתאמנות. אלו לא תנאים שאומרים שאם אין לי אותם אז אני לא יכול להיות תלמיד מדע הרוח. בראש הפרק גם נאמר שאף אדם לא יכול למלא אותם באופן מושלם, אבל אנחנו נדרשים להתחיל להתאמן בהם. בנוסף, ההתאמנות חייבת להיעשות מתוך רצון חופשי. אדם יכול לחשוב שאם בעבר נאמר שכל אחד שרוצה יכול ללכת בדרך של מדע הרוח, אז לא צריכים להיות לכך תנאים. אבל התשובה היא שאכן, כל אדם שחפץ בכך בכנות יכול להתאמן בדרך הרוחנית שמציעה האנתרופוסופיה, אבל אי אפשר להגיד שאני מאוד רוצה להגיע אל הידע העילאי או רוצה לקבל את הידע האנתרופוסופי, אבל לא מוכנה לעשות שום דבר בשביל זה. שטיינר משווה את זה לאדם שרוצה ללמוד ציור אבל לא מוכן שיגידו לו לגעת במכחול – שרוצה ללמוד ציור בלי לגעת במכחול. אותו הדבר עם התנאים להתאמנות. אין כאן שום דבר שניתן בכפייה, לא מחייבים אותנו ולא דורשים מאיתנו לעשות דבר – אלא נותנים לנו דרך והכוונה כדי שנוכל לקבל כלים להגיע אל הידע הזה. לכן הרצון החופשי הוא משמעותי.

כפי שאנחנו יודעים, באנתרופוסופיה הרצון חי בגפיים, בעשייה. כשאני אומרת ‘אני רוצה ללמוד את הידע הרוחני’ – אם אני לא מוכנה לעשות עבור זה עבודה אז זה לא רצון, אנחנו לא קוראים לאמירה הזו ‘רצון’. אנחנו קוראים לזה ‘מחשבה’ – יש לי מחשבה שאני רוצה ללכת בדרך הרוחנית. אבל כשזה מגיע אל מבחן האמת – בעצם יש שם חלק שלא רוצה. למשל, בביה”ס שלנו היו לא פעם תלמידים עם פוטנציאל מאוד גבוה, אבל באיזשהו שלב החולשה ברצון הכריעה אותם והם לא חצו סף שהתבקש. וזו לא טעות! אפשר היה לחשוב ‘כמה חבל, יש להם כזה פוטנציאל והם לא המשיכו’, אבל בהתבוננות הקרמתית – ה’אני’ הגבוה שלהם ידע שהידע הזה לא נכון להם: אולי מסוכן להם, אולי הם לא מוכנים אליו, אולי הדרך הזו לא נכונה להם, ולכן היה מה שעצר אותם ומנע מהם להתקדם בדרך. לכן זו לא טעות.

במידה ואנחנו בוחרים בדרך הזו, אז התנאים האלו הם הבסיס, ואנחנו צריכים להתחיל להתאמן בהם.

התנאי הראשון – לשפר כמיטב יכולתנו את הבריאות הפיזית, הנפשית והרוחנית שלנו ולשמור עליה. הוא מוסיף ואומר שזה קודם כל להימנע ככל האפשר מהשפעות מזיקות. למה לדעתכם מכל הדברים שאפשר לחשוב עליהם, שטיינר בחר להתחיל דווקא מהתנאי הזה?

משתתפת – אם הכלי שלנו לא יהיה מוכן לקבל את הדרך הרוחנית, אם הגוף יהיה עייף, אם לא נזין אותו באוכל בריא ונשמור על פעילות גופנית סבירה (לאו דווקא לרוץ מרתון) – זה לשמור על הכלי כדי שיוכל להחזיק את התוכן. אני חושבת שזה אלף-בית בכל דבר: שהגוף יהיה חזק, שמור, לקבל את הידע.

יעל – נכון. אנחנו מדברים על 3 גופים: הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי. שלושה גופים שהם הכלי שהולך ונבנה עד גיל 21, עד לידת ה’אני’. הכלי שצריך להכיל את ה’אני’, את המרכיב הרוחני שצריך להיכנס. אם הכלי לא יהיה מתאים ולא יוכל להכיל את הרוח, אז יהיה לנו קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות עבודה רוחנית, או שאנחנו נעשה עבודה רוחנית ונקבל ידע רוחני – אבל נקבל אותו בצורה מעוותת, לא נכונה. תכף נתייחס לזה יותר.

אני רוצה להתחיל דווקא מהגוף הפיזי מבין שלושת הגופים ולשאול אתכם מה יחסכם לגוף הפיזי שלכם – למרכיב הכי מוצק, הכי חומרי של הישות שלנו?

משתתפת – לצערי, רוב הזמן הוא מובן לי מאליו. אין לי כל כך יחס, אני לא באמת מודעת לו. אבל למשל אתמול בלילה נפלתי אז פתאום אני כן מסתכלת, התנצלתי בפניו… אני צריכה לחטוף מכות כדי לזכור שבכלל יש לי את הגוף. ברור שכן זוכרת, כי אני כבר בשביעון כזה ועשיתי תהליכים, והגוף הזה שמר עלי, אבל במובן מסוים ברור שהוא שם, זה משהו שהוא ברור. אם הייתי יכולה לצאת ממנו ולהסתכל מבחוץ ולראות את הנפלאות שלו – אז היה לי יותר קל. בגלל שאני בתוכו זה מסובך, אין נפרדות.

משתתף – אני חושב שדרך הגוף הפיזי אנשים מוכנים להקשיב לנו, שופטים אותנו. אם אנחנו מזניחים את עצמנו מבחינה חיצונית אז קשה לנו להעביר מסר של רצינות ודברים גבוהים. באופן אישי, מאז שהצטרפתי ללימודים האלה לקחתי על עצמי להוריד במשקל, להתאמן יותר, עשיתי את ההיפנוזה של אברהמסון לגמילה מסוכרים ופחמימות. אני חושב שזה שילוב, אי אפשר לעשות עבודה בצד אחד ולהזניח את הצד השני.

יעל – כל הכבוד, לקחת על עצמך את התנאי הראשון.

משתתפת – אני חושבת שבגלל שהגוף הפיזי נראה לעין, כשאתה מתחייב אליו אז התוצאה של המחויבות נכרת לך בעצמך, הפידבק הוא מיידי ושם אותך על דרך של נוכחות חזקה. כששטיינר מדבר על ההתמרה של האיברים הרוחניים יותר והקשר של ההתמרה הזו לגוף – המוכנות של הגוף, של הכלי, כמו שאמרו מקודם. היחס שלי – יש לי מחויבות מאוד גבוהה לגוף, כי אני עובדת איתו מגיל מאוד צעיר, התחלתי לרקוד בלט מגיל 3 אז הפידבק שלי מאוד מיידי. אם אני נוטשת משהו לזמן מה, ומספיק חודש שאני לא עושה שום דבר פיזי – אני מרגישה עצבות בגוף. הדיבור שלי אתו מיידי ורצוף, ויחסית אני יודעת לתקן את זה מהר, אז אני ישר מביאה את עצמי לאיזושהי פעילות כדי להכניס אותו למצב חזק, מוכן וגמיש.

משתתפת – משלושת הגופים אני הכי מחוברת לגוף הפיזי, הוא הנוכחות שלי בעולם. משלושת הגופים, הפיזי תמיד היה נוכח אצלי בחיים. כילדה הייתי מתאמנת, גם היום אני צריכה כל הזמן לעבוד עם הגוף. העיסויים שאני עושה זה לחבר דרך הגוף. אז היחס שלי לגוף הוא חיבור. אני לא מחוברת כמו רונהלי שהיא רקדנית, אבל עדיין הגוף הפיזי הכי נוכח אצלי משלושת הגופים.

יעל – אז יש לנו כאן כמה אנשים, עם חיבור חזק לגוף.

משתתפת – אני באה מתחום היוגה, ובחוויה שלי, בתקופות מסוימות שאני קצת מתרחקת ברמת האימון האישי אני ממש מרגישה את זה, והביטוי “נפש בריאה בגוף בריא” הוא מאוד נכון. כשאני פותחת את היום בתרגול, אפילו קצר, אני מרגישה שהיום שלי הופך להיות הרבה יותר צלול ברמת התודעה וכשאני מזניחה את האימון אני מתרחקת מעצמי. עם זאת, אני חושבת שלרוב בני האדם קשה להקפיד על טיפוח הבריאות הגופנית ולוקחים את הגוף כמובן מאליו, כמו שאמרו בהתחלה.

יעל – מעניין שיש לנו כמה שדיברו על הקשר והחיבור לגוף.

משתתפת – אני אספר משהו אחר. מבין הגופים, הגוף הפיזי הכי מכביד עלי. קשה לי לקבל אותו ואת כל התופעות שבו. ללכת לרופא שיניים, כל ההתעסקות עם הגוף – אני לא רוצה. אני זוכרת שהייתי בלי גוף פיזי ואני מתגעגעת למצב הזה. לאורך כל החיים אני מרגישה שהייתי מעדיפה בלי.

יעל – אני אתייחס למה שאמרתן, ואני חושבת שלא סתם שטיינר מתחיל מנושא הבריאות, ודווקא מהגוף הפיזי, כי הרבה פעמים לאנשים שהולכים בדרך רוחנית יש נטייה לוציפרית לחשוב שהגוף הוא דבר קצת מיותר. אם הייתי בלי גוף, אם לא הייתי צריכה להיות בתוך הדבר החומרי הזה שיש לו גם צדדים פחות סימפטיים ככל שאנחנו מתבגרים – הוא מזדקן, הוא מתעייף, הוא מתכער, הוא מכביד. לפעמים הוא מכביד, כמו ששמענו, כבר מגיל יותר צעיר – כשיש פער בין החוויה הקוגניטיבית רוחנית רגשית – שם אנחנו יכולים להיות מאוד מפותחים מצד אחד, ומצד שני – אני זוכרת את עצמי כילדה חלשה בספורט כחוויה קשה לפגוש את הפער הזה – שהגוף הוא לא מותאם ליכולות האחרות. הפער הזה הוא כאב מאוד גדול. יש את הנטייה לחשוב שאפשר בלי הגוף – אני רוצה להתנתק מהגוף, לצאת מהגוף. אבל הדרך הרוחנית המודרנית, כמו שהזכרנו בעבר, עוברת דרך הגוף, דרך החומר. אנחנו כבני אדם – אנחנו ישות של רוח בתוך חומר. זה הדבר שמייחד אותנו. ההתקדשות המודרנית היא בתוך הגוף, בתוך החוויה הגופנית-ארצית. זאת בניגוד לעבר. גם בעבר אנשים בדרך להתקדשות הכינו את הגופים שלהם וחיזקו אותם, אבל בהתקדשות המודרנית זה יותר מזה – אנחנו לא אמורים להתנתק מהגוף. שמענו, שמי שלא בא ממקום שהוא עובד דרך הגוף, לעיתים צריך תזכורת, נפילה, מכה, או עליה במשקל – כל מני דברים שמזכירים לנו פתאום שיש לנו גוף. כשהגוף שלנו לא מתפקד, אפילו קצת, זו תזכורת. אני הייתי לפני הקורונה חולה עם חום, וזה דבר שאני לא רגילה אליו, לא הייתי ככה מזה 12 שנה, חולה במיטה שבוע שלם, וכשהגוף חולה אי אפשר לתפקד. זו הייתה עבורי תזכורת חשובה – אני לא רגילה לחוויה כזו. מבחינתי הכי טבעי לי לשבת ללמד, לקרוא, ללמוד, לעסוק ברוח – ולשכוח, כמו שתיארו המשתתפים. זה לא נכון לשכוח שיש גוף.

לכן אני חושבת שלא סתם שטיינר מתחיל בנושא של הבריאות הפיזית. ואח”כ אומר גם הנפשית-רוחית – זה תנאי: לנסות ככל יכולתנו לשמור עליה. תכף נראה מה הוא מעיר ממש מיד אחרי זה – הערה חשובה:

“למען מילוי חובותינו חייבים אנו לעיתים להשלים עם דברים בלתי מועילים לבריאותנו. חייב האדם במקרה הצורך, להחשיב את החובה יותר מאשר את הבריאות. (…) החובה חייבת, במקרים רבים, לעלות בחשיבותה מעל הבריאות, ובמקרים לא מעטים מעל החיים עצמם, – אבל בעיני תלמיד מדע-הרוח באף מקרה לא התענוג. לגבי דידו יכול התענוג לשמש רק אמצעי לקידום הבריאות והחיים. בעניין זה חייב האדם, בהחלט, להיות כן עם עצמו.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘התנאים להתאמנות המדע רוחית’, עמ’ 70

מיד אחרי ששטיינר מדבר על זה שאנחנו מחויבים לשמור כמיטב יכולתנו על הבריאות הפיזית-נפשית-רוחנית, הוא מעיר את ההערה הזו ואומר שלמען מילוי חובתנו – אני חושבת שב’חובתנו’ הוא מתכוון ליעוד הרוחני שלנו, לשליחות שלנו, למשימה שלשמה באנו לחיים האלו – ואז, לדבריו, אנחנו נצטרך לפעמים לפגוע בבריאות שלנו למען השליחות שלנו. השליחות קודמת לבריאות. הוא אומר משהו די קיצוני “ובמקרים לא מעטים מעל החיים עצמם”. אספר ששטיינר בסוף ימיו, בשנים האחרונות של חייו, לקח את החברה האנתרופוסופית על כתפיו עד לממד הפיזי, כשהוא ראה שהדברים לא הולכים בכיוון הנכון. הגתהאנום – המבנה הפיזי שנועד להיות המרכז של מדע הרוח האנתרופוסופי ונבנה בתכנון שלו במשך 10 שנים ע”י פועלים מכל העולם – נשרף. זמן לא ארוך אח”כ שטיינר מת – הוא הספיק רק לתכנן ולשים את אבן הפינה למבנה שקיים היום ונבנה מאבן. שטיינר עצמו כנראה מת כי הורעל, זאת אומרת שהוא שילם ברמה הפיזית – בחייו – עבור השליחות הרוחנית שלו.

כאן הוא אומר לנו שני דברים בו זמנית: מצד אחד אנחנו מחויבים לשמור על הבריאות שלנו כמיטב יכולתנו, לשמור על הכלי, ולשמור עליו בתור כלי – לא להתבלבל כמו שרבים מתבלבלים בתקופתנו ושוכחים שהגוף הפיזי הוא הכלי לרוח. זה שונה מהכיוון האחד שדובר כאן – שאנחנו עלולים ללכת אל רוחניות מנותקת ולשכוח את הגוף. האופציה השנייה היא שהגוף הופך להיות הדבר שסוגדים לו, האלוהים. רבים בזמננו בכלל שוכחים שיש משהו חוץ מהגוף, ואז הגוף הופך להיות סוג של מקדש שאליו סוגדים ואותו עובדים. עובדים את הגוף כדי להיות הכי יפה, או מענגים את הגוף – לחשוב שהעינוגים הגופניים הם האושר הכי גדול או השאיפה הכי גדולה שאליה אפשר לשאוף, או לשקוע בהנאות פיזיות ולשכוח שיש תכלית אחרת. לחשוב שהדבר הכי נורא זה שהגוף יפגע.

כאן יש הבדלה ברורה: מצד אחד – תשמרו על הגוף ככלי, ובו זמנית יש מצבים שיש לכם שליחות, תפקיד שאתם צריכים למלא, וזה יהיה על חשבון הבריאות ואפילו החיים.

אני אשאל אתכם עוד שאלה, יותר קשה: עבור מה הייתן מוכנות לסכן את הבריאות שלכן ואפילו את החיים שלכן?

בבקשה אל תגידו לי ‘עבור הילדים’ כי זה ברור, אני מתארת לעצמי שכולנו פה נהיה מוכנות ומוכנים להסתכן עבור ילדנו. לכן אני לא רוצה שנלך לשם אלא נשאל:

מהו עבורכן הדבר שמספיק חשוב שבשבילו אני מוכנה לקחת בחשבון שאולי הבריאות שלי תיפגע, ואולי אפילו אסכן את החיים שלי?

משתתפת – לישון פחות שעות וללמוד יותר ולהתפתח יותר, או לרוץ ברחבי הארץ ולהביא את הבשורה שצריכה לעבור דרכי. שואלים אותי למה אני מתעוררת כל כך מוקדם ואני עונה ‘כי זה חשוב, זה לוקח זמן וזה חשוב’.

יעל – את אומרת איזה פעולות את מוכנה לעשות, וזה מצוין, אבל השאלה שלי היא יותר ‘עבור מה’. מה מבחינתך מספיק חשוב – אמרת להביא את הבשורה, השליחות שלך.

משתתף – אני חושב שעבור החוש והעצמאות שלי אני מוכן להסתכן.

יעל – אצלך העצמאות, והאפשרות להיות חופשי, לא במובן האסטרלי – זה נתיב ההתפתחות שלך. כי אתה באת ממקום מאוד לא עצמאי ולא חופשי, וזו השליחות שלך. השליחות היא לא תמיד משהו שאנחנו צריכים להביא למישהו אחר. אם אני מתפתח ועושה עבודה קשה עם עצמי, ועובד על עצמאות שלי – שם נמצאת השליחות שלך. להפוך מאדם פחות עצמאי לאדם עצמאי – בחשיבה, חסר תלות, במהות – זו שליחותך שעבורה אתה מוכן להסתכן.

משתתפת – את בעצם אומרת שאם אנחנו נדע עבור מה אנחנו מוכנים להקריב את הבריאות שלנו, אז נוכל לגלות מה השליחות שלנו?

יעל – אפשר להגיד שכן. אני חשבתי על זה בכיוון ההפוך ומה שאת אומרת הוא גם נכון: כי אם אני יודעת עבור מה אני באמת מוכנה לסכן את בריאותי ואת חיי, אז אני יודעת מה חשוב לי באמת, מה באמת באתי לעשות פה. זו שאלה שאנחנו עסוקים בה בתקופה האחרונה בכל מני צרות בכל השיעורים.

משתתפת – מצד שני: את שואלת אותנו על הדבר הגבוה שעבורו אנחנו מוכנים לסכן את חיינו, בעוד רובנו מזיקים לחיינו עבור דברים מאוד לא גבוהים. אז השאלה שלך מתייחסת לגבוה, או באופן כללי לאן אני נמשכת, האם אני מוכנה להזיק לבריאותי עבור עוד תכנית בטלויזיה…?

יעל – כשאני מזיקה לבריאותי כי התמכרתי למסך, זה לא משהו שנעשה מתוך הקרבה מודעת. זה נעשה בחוסר מודעות. השאלה היא מה אני באופן מודע מוכנה להסתכן בשבילו? מה שווה את הסיכון?

משתתפת – אני מנסה להרחיב מעבר לילדים שלי…. אני כל כך בקלות מוכנה להסתכן עבור דברים נחותים, ואני מנסה להבין מה הגבוה שאני מוכנה להסתכן בשבילו. יש שם מתח כזה, כי אנחנו בקלות מקריבים את הגופים שלנו בשביל שום דבר וכלום, וכשהשאלה באה ממקום מודע של הקרבה – זו שאלה גדולה. מה הייתי נדרשת לעשות שהיה מסכן את הבריאות הפיזית שלי? שטיינר לקח על עצמו אימפולס שלם, היתה שם הקרבה עמוקה שקשורה ליעוד שלו, ואני מנסה בעולם הקטן שלי לראות באיזה מקומות זה יכול להיות אצלי, שההקרבות שמתקיימות הן על דברים נחותים. זו שאלה קשה.

משתתפת – זו שאלה שמעסיקה אותי די הרבה שנים, בעיקר בגלל שכגננת הייתי נדבקת במחלות לא פשוטות. פעם הייתה לי במשך שנה ו-3 חודשים דלקת ריאות קשה שאילצה אותי לחפש לזה תרופה, וחשבתי האם אני מוכנה להקריב את הבריאות שלי ואת החיים שלי על מה שאני עושה ביומיום. הייתה לי תשובה מאוד נחרצת שכן – שאם אני מרגישה שאני מצליחה בכל יום להוסיף משהו טוב לאחרים, אז זה שווה את זה. אותו דבר עכשיו בקורונה: הצטרפתי לקבוצה שעושה משלוחי מזון למשפחות במצוקה, והסתובבנו ונפגשנו עם אנשים, הרמנו והורדנו חבילות, והייתה בזה שאלה ואמרתי ‘כן, זה שווה את זה’, אחרת מה? האם אני חיה רק בשביל נסיעות לחו”ל ופאן? זה לא מספיק. זה דל. אני רוצה לעזוב פה כשהשארתי כמה זרעים.

יעל – בתקופה שלנו, העכשווית, השאלה הזו הפכה להיות שאלה גדולה, שאלה שלא תמיד נשאלת: בתקופת קום המדינה לרוב האנשים, לחלוצים, היה ברור שהם מוכנים להקריב את חייהם, עד לפיזי, כדי שתהיה פה מדינה. זה היה מאוד ברור. היו דברים ברורים גם במשימות שניצבו בחוץ, והיה מאוד ברור שעבור זה מתגייסים, ועבור זה ראוי ושווה לפעמים לשלם בחיים. היום המשימות הן לאו דווקא בפיזי. המשימות שלנו היום הן לאו דווקא בממד הזה. ההגשמה היום, והשליחות היום, הן פחות לבנות דברים בפיזי, ויותר בממד הנפשי-רוחני. גם משום שהערכים האלו עברו התערערות, ובצדק, כי הם היו חייבים לעבור התערערות, אחרת היו נשארים בצורה מאוד דוגמטית. הערכים האלו היו צריכים לעבור התערערות ושבר. אבל היום השאלה הזו הופכת להיות שאלה מאוד אישית. בעבר, אפילו בתקופת קום המדינה, זה היה דבר יותר קולקטיבי – הייתה משימה משותפת והיה מאוד ברור שבשביל זה, לרוב, זו הייתה משימה לאומית. אני לא חושבת שזה קרה רק בישראל, אלא גם בארצות אחרות במלחמות הגדולות – זה היה יותר ברור. היום השאלה הופכת לשאלה מאוד אישית של כל אחד מאיתנו: מה הדבר שבשבילו שווה לי לסכן את בריאותי ואולי גם את הבריאות הנפשית שלי? לא במובן שאצא מדעתי ואפסיק לחשוב בצורה הגיונית – כי זה לא יועיל לאף אחד וגם אי אפשר לעשות דרך רוחנית במצב כזה. אבל – האם אני מוכנה להסתכן בכאב גדול, במשבר גדול, באובדן של כל מני דברים שנותנים לי ביטחון או תחושה טובה. האם אני מוכנה לוותר על תענוגות.

משתתפת – אז זה כבר ברובד הנפשי ולא ברובד בפיזי?

יעל – כן. אז זה כבר ברובד הנפשי ולא חייב להיות משהו בריאותי. תמשיכו לחשוב על השאלה הזו.

אני זוכרת שכשהייתי חיילת אז שירתתי בקיבוץ עירוני בשדרות, והגיע אלינו מתנדב אמריקאי שעבד באו”ם. הייתה אז מלחמת אזרחים, סוג של רצח עם, בסרביה. הוא בא משם אלינו אחרי שהיה שם בזוועות של המלחמה. הוא קיים ערב ובו שאל אותנו את השאלה הזו: עבור מה אתם מוכנים למות? השאלה הזו הדהימה אותי. הייתי יותר צעירה, והוא היה בחור די צעיר, בן כ-25, והוא הרגיש שזו השליחות שלו והיה מוכן לסכן את חייו עבור זה – זו לא הייתה המדינה שלו, זה לא משהו שהוא חייב לעשות, אף אחד לא חייב אותו ולא שלח אותו לעשות. אני זוכרת שהשאלה הייתה מאוד מעוררת בשבילי אז. וכאן שטיינר מציב אותה לפנינו בדרך מסוימת. אני מזמינה אתכם לחשוב על זה.

משתתפת – ניסיתי לחקור בדברים, אני נולדתי בת”א ובצבא הגעתי לקיבוץ מנרה, והרגשתי ממש חלוצית. היו פיגועים, ונהרגו שני אנשים במשק, תקופה מאוד מתוחה. המשפחה ביקשה ממני כל הזמן לחזור למקום הבטוח, ואני הרגשתי שזה בסדר שאני שם, שאני רוצה להיות שם.

יעל – זה היה כשהיית צעירה, וזו דוגמא טובה, ואני שואלת האם היום את יכולה לחשוב בשביל מה את מוכנה להקריב את בריאותך?

משתתפת – אני חושבת שממש היום בתקופת הקורונה, זה לדאוג לאנשים שהם בבדידות גדולה. קשה לי להגיד הקרבה. למרות האיסור להיפגש, וזה שאני צריכה לשמור עליהם ועלי, עדיין לעשות את הצעד הזה ולהגיע אליהם ולהיות איתם. אני חושבת שהבדידות זה המצב הנפשי הקשה ביותר. הוא המחלה, יותר מהפיזי. נראה לי ששם אני מוצאת את עצמי.

יעל – תמשיכו להרהר בשאלה הזו בבית. שטיינר ממשיך ומתייחס לנושא הנפשי-רוחני, ומדבר על הרבה תכונות שכבר הזכרנו בעבר, תכונות שאנחנו צריכים לנסות להישמר מפניהן, ולעבוד איתן על עצמנו. מה שהוא כן מדגיש זה נושא החשיבה הבריאה – הנפש הבריאה לא במובן של להיות שמחה או לא להיות בדיכאון, אלא במובן שכשהנפש שלנו לא בריאה – זה משפיע גם על החשיבה שלנו. כשאנחנו במצב נפשי מעורער, אז החשיבה שלנו מתעוותת ואז זה יכול להוביל אותנו להזיות, לדמיונות, לעוד כיוונים שהזכרנו כאן בעבר. שם הוא לא שם את הסייג שאומר לסכן שם את הבריאות במצבים מסוימים – כי שם אנחנו חייבים לחזק את ה’אני’ ולעשות עבודה כדי שגם במצבים מאוד קשים אנחנו נצליח לשמור על איזושהי חשיבה בריאה והסתכלות נכונה על הסיטואציה. אחרת אנחנו נלך בדרך רוחנית לא נכונה – או שנשתגע, או שנעוות את הדברים, נהיה ב”היי” או ביהירות גדולה. יש בזה הרבה סכנות. אנחנו יכולים להיות במצב פיזי מאוד קשה, אפילו במצב של גסיסה, ועדיין ברמה הנפשית-רוחנית להישאר עם התבוננות רוחנית על המצב. הבריאות הנפשית-רוחנית יכולה להישמר באופן מסוים גם כשאנחנו במצב פיזי מאוד קשה.

נקרא טקסט נוסף מהפרק, עדיין מהתנאי הראשון:

“רבים תולים את הקולר במצב בו הם נתונים בחיים, כאשר נדמה להם, שנבצר מהם לפעול למען התקדמותם בכיוון זה. הם אומרים: “במצב שלי אין לי כל אפשרות להתקדם.” יתכן מאוד, כי זה יועיל לרבות לשנות את תנאי-חייהם לצורך דברים אחרים, – לצורך ההתאמנות המדע-רוחית אין סיבה לכך. למען צורך זה אין על האדם לעשות, בתנאי-החיים בהם הוא נתון באותה עת, אלא רק עד-כמה שניתן לעשות למען בריאות גופו ונפשו. כל עבודה יש בה כדי לשמש את האנושות בכללותה; ומעיד הדבר על גדולתו הנפשית של האדם, אם הוא מסוגל להבין, כמה חיונית לכוללות הזאת עבודה פחותת-ערך, ואפילו בלתי נעימה, במקום לחשוב: “עבודה זו אינה טובה די בשבילי; אני מיועד למשהו טוב יותר.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘התנאים להתאמנות המדע רוחית’, עמ’ 70-71

הרבה פעמים אנשים אומרים ‘אני לא יכול לקיים את הדרך הרוחנית, אני לא יכול לקיים את התנאים, כי התנאים החיצוניים שאני חי בהם לא מאפשרים לי להתקדם, מעכבים אותי, מונעים מבעדי, מקשים עלי’. כאן שטיינר אומר לנו שהתנאים החיצוניים לא ימנעו מאיתנו – אפשר לעשות עבודה של התפתחות רוחנית בתוך כל סיטואציה. גם הקשה ביותר. וגם בתוך כל תפקיד וכל שליחות. לפעמים אנחנו בתפקיד שיראה מבחוץ מאוד עלוב, מאוד קטן, מאוד זניח, ועדיין בתוך המציאות הזו, שיכולה להיראות פחותת ערך, אנחנו יכולים לעשות את אותה עבודה שאנחנו נדרשים לה. זה לא תלוי בגורמים החיצוניים. דווקא סיטואציות בהן שמים אותנו במצב שנראה לנו כעליבות, כשנראה לי שהייתי יכולה להיות עכשיו בתפקיד יותר גבוה או יותר מעניין – דווקא שם, בתוך העליבות, הסיזיפיות היומיומית, יכולה להיות לנו התפתחות מאוד גדולה.

בקיבוצים של פעם הייתה אמירה “כל עבודה מכבדת את בעליה”, אבל כולם ידעו שיש עבודה שיותר מכבדת ועבודה שהיא קצת פחות… היה ברור מהן העבודות שיותר נחשבות ומכבדות את בעליהן ומהן העבודות שפחות. פה שטיינר אומר שבאמת בתוך כל תפקיד – גם זה הנראה לנו השולי ביותר – אנחנו יכולים לעשות התפתחות ואולי למלא שליחות חשובה עבור מישהו. עבור העולם.

כשהייתי בשנה א’ ולמדנו את התנאים האלו, אז אלה הבת שלי הייתה בת שנה וחצי (היום היא בת 12). הילדים שלי אף פעם לא היו חזקים ב”להירדם” בלילה. היו לנו כל מני משימות של הלימודים שמאוד רציתי לעשות, ובערב, אחרי שהילדים היו הולכים לישון, זה היה הזמן לשבת לעשות את המשימות – מה שהיה בשבילי התעלות ועונג. קיבלנו את המשימה לעבוד על התנאים, וזה היה לילה שהיא לא נרדמה, בתקופה שהיא לא נרדמה בלילה. ישבתי לידה, שרתי לה במשך שעות, ומצאתי את עצמי נורא עצבנית שבמקום לשבת ללמוד אני צריכה עכשיו להרדים אותה. היום לקראת השיעור חזרתי לקרוא מה כתבתי אז על התנאים וראיתי את זה לכן נזכרתי. אחרי כמה לילות כאלו הבנתי שפה ההתאמנות שלי – תתאמני עכשיו בזה שאת יושבת ליד הבת שלך, צריכה להרדים אותה, וזה כרגע התפקיד שלך שאת אמורה למלא, והוא הרבה יותר חשוב מכל תפקיד אחר כי יש לך תינוקת קטנה. איך פה אני מתאמנת על הסבלנות שלי, על יכולת ההכלה שלי. זה היה סוויץ’ בחשיבה.

אני רוצה לשאול אתכם אם יש לכם דוגמא דומה, או שיותר מזה – האם יש לכם דוגמא מעכשיו למשהו שאתם נדרשים – שנראה לכם מיותר או לא ראוי לכם כבר, שהייתם מעדיפים להיות במקום אחר – ודווקא שם אולי יכולה להיות לכם הזדמנות להתפתחות.

משתתפת – אני השתתפתי לפני כמה שנים בסדנת מודעות, ואחרי כמה זמן הפכתי להיות תומכת בסדנאות. באחת הסדנאות נתנו לי תפקיד שהייתי בהלם ממנו – הייתי אחראית על השירותים של הבנות. התפקיד שלי היה לעמוד בפנים ולדאוג שלא חסר שום דבר. לא להיות בחוץ, לעמוד בפנים. הייתי בת 49. בהתחלה זה היה בשבילי כמו עונש, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, אבל זה בדיוק מה שהתפקיד הזה היה אמור לבצע. אחרי 3 ימים השירותים נראו כמו בית מקדש: היו פרחים, ונרות, ממש התפתחתי שם. זה לא היה פשוט, “אכלתי קקי רוחני”. זה היה ‘מאיגרא רמא לבירא עמיקתא’. התחלתי מלהיות מנקת שירותים למחזיקת בית מקדש. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בחיים היום פועלת באותו האופן. זה פתאום הפך להית שמחה לנקות את הבית שלי, ואת השירותים בבית. זה הפך פתאום למשהו מדהים ולא מגעיל.

יעל – דוגמא מדהימה, ועוד בגיל 49 – גיל שחרור עבדים. זה מעניין כי את פתחת את השיחה שלנו היום ואמרת שאת צריכה שיזכירו לך שיש גוף, ומה יותר מזכיר לנו שיש גוף מהשירותים. הגוף שלנו מפריש את החלקים שאנחנו פחות אוהבים להיות במגע איתם, אבל כולנו יודעים שאי אפשר בלי שירותים. דבר ראשון כשבאים למקום חדש רוצים לדעת שיש שירותים, וכשהמערכת הזו לא פועלת כראוי אז יש סבל מאוד גדול. זו דוגמא טובה.

משתתפת – וגם ההפרשות שלנו, שהן כביכול הדבר הכי נמוך ובזוי, הן הדבר הכי חשוב וגבוה. אם לא היה פינוי של ההפרשות היינו מתים בתוך עצמנו. אני רוצה לתקן את מה שאמרתי בהתחלה: אני לא מזניחה את הגוף שלי, אני טבעונית ועוד, אבל אני פשוט לא במודעות אליו.

יעל – תודה. לא חשבנו שאת מזניחה אבל תודה על ההבהרה. דרך אגב, לגבי מערכת העיכול שטיינר אומר שאם היינו עדים בצורה מודעת לאופן פעולתה, אם היינו חוזים, רואים בעיניים, את הפעולה שבתוך מערכת העיכול – לא היינו עומדים בזה. זו מערכת שיש בה כוחות הרס ובנייה מאוד חזקים. מערכת מאוד חשובה.

משתתפת – לי יש דוגמא, אולי קצת אחרת. בקיבוץ עובדים מדי פעם בחדר האוכל בתורנות, ותמיד זה היה מין עונש כזה – לשפשף את הסירים… אתה לא בתפקיד השף שם, אתה המלצר והמנקה. הגעתי יום אחד לנאות סמדר, קיבוץ מאוד מיוחד. ושם, בדיוק באותה עבודה במטבח, הייתה לי חוויה רוחנית. כל ההתייחסות, כל הגישה לאוכל, ולמי שעומדים להגיש לו, ולצוות שמכין ולשיתוף הפעולה ביננו – שזו מהות המקום. זו הייתה חוויה מתקנת. חוויה של התעלות לעבוד שם במטבח, אבל גם בכל ענף אחר. בקיבוץ הזה זה היה הבדל של שמים וארץ.

נסו לחשוב מה הדבר העכשווי שאני מתייחסת אליו כבזוי או מיותר, או ‘למה צריך את זה’, אבל אני נדרשת לעשות, ואולי בעצם יש לי שם איזושהי משימה להתפתח.

משתתפת – בתקופת הקורונה מצאתי את עצמי במשך תקופה ארוכה מסדרת את הבית ועושה את כל מטלות הבית ללא עזרה של שום גורם חיצוני, והיה לי מאוד קשה. אני רגילה שיש לי עזרה ושאני פנויה גם לדברים אחרים. בהתחלה ממש קיטרתי, ואח”כ – אני לא יכולה להגיד שאני שואבת מזה הנאה – אבל בהחלט מצאתי את הפן המרפא. מצאתי את עצמי מנקה, שואבת את השטיח, ועכשיו שבאה העוזרת אני מרגישה כאילו לקחו לי משהו… אבל לא הגעתי אל התובנה של מה שיש שם, מה שיעור שאני צריכה לעבור שם. אני לא חושבת שהגעתי לזה.

יעל – השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כדי להבין מה נדרש ממני שם, מה השיעור שלי, היא קודם כל: מה הרגש? מה אני מרגישה מול זה? מקודם שמענו בדוגמא של המשתתפת שאמרה ‘אכלתי קקי’ – זו חוויה של השפלה. מה הרגשת שם?

משתתפת – כנראה שאני שייכת במעמד שלי לליין של מלוכה, סליחה שאני אומרת את זה, ופתאום הורידו אותי למקום שאני לא מכירה. הרגשות – פחד, כעס, אכזבה, היה לי מפח נפש, הרגשתי גם נטושה, הייתי לבד שם. וגם עצב. נחיתות הייתה, לא השפלה.

יעל – אנחנו לוקחים את האירוע ורואים מה ה essence שלו, מה המהות של האירוע, וכן מה הרגשות שאני פוגשת שם, ומה הרגש המרכזי. ומתוך הרגש המרכזי אנחנו יכולים ללכת לביוגרפיה שלנו לראות את המשמעות של האירוע. המשתתפת נתנה לנו כבר רמז ואמרה שבאה מהמלוכה והייתה צריכה להרגיש נחיתות, ואולי בחיים קודמים אחרים עשו זאת בשבילך ובכלל לא נלקחו בחשבון. וכמובן שיש פה עוד דברים, כי תיארת איך מהר מאוד יכולת לראות את המקום הזה עצמו כמקדש.

את יכולה לבדוק מה פגשת מול עבודות הבית. זה לא אומר שמעכשיו מתבקש ממך להקדיש את כל זמנך לעבודות הבית, לא זה הרעיון. אלא להבין ולמצוא איך גם בתוך תנאים חיצוניים שנראים לנו לפעמים כטעות – דווקא שם, בתנאי החיצוני שנכפה עלי ונראה לי כטעות – שם אני צריכה לחפש: למה הדבר הזה נקרה בדרכי ואיפה אני יכולה בתוך הסיטואציה הזו לעשות עבודה התפתחותית.

משימה ביוגרפית לקראת השיעור הבא:

לקראת המפגש הבא אני מבקשת מכם לקרוא את הפרק של ‘התנאים להתאמנות המדע רוחית’ – את שבעת התנאים. היום עברנו מאוד לעומק על התנאי הראשון, ואולי נעבור לעומק גם על התנאי השני, אבל לא נעבור ככה לעומק על כל התנאים. אני מבקשת מכל אחד פה לראות מה כרגע התנאי שהוא הכי רלוונטי – לביוגרפיה שלי, לחיים שלי כרגע. מה הוא התנאי שבו נמצאת עכשיו העבודה שלי, שהייתי רוצה עליו להתאמן עכשיו.

כמובן שכל התנאים חשובים ואנחנו צריכים בסופו של דבר לעשות עבודה עם כולם, אבל תראו מה התנאי שהוא כרגע בחיים שלי – לשם אני נקראת לעשות עבודה, שם יש לי אתגר גדול.

אני אשמח לשמוע במפגש הבא דוגמאות והתייחסויות.

תודה ושלום,

ניפגש מחר, ובשיעור הבא.

print