תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ 

תמלול השיעור:

נפתח בשיר ששלחה לי ג'ודי היקרה.

אֵיפֹה — מאת דן פגיס

 הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.

בָּאֲרוֹן אֵינֶנִּי.

וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.

גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.

הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.

לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.

בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי

אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.

אפתח ואזכיר שבשיעור הקודם ביקשתי לבחור אירוע מהילדות, ולהסתכל עליו דרך הווה, עבר ועתיד. נזכיר שכדאי להתמיד בעבודה בחברותות ולעשות את התרגילים שאנחנו נותנות כאן. זה מאוד משמעותי לעשות עם זה עבודה אקטיבית בבית.

היום נעסוק בנושא הפרדת כוחות הנפש.

הפרדת כוחות הנפש הוא אחד הכלים הכי נפלאים ששטיינר נתן לנו לעבודה עצמית ולהתפתחות רוחנית. מה שנלמד היום יותר מוכר בבית ספרנו, וזה נושא חשוב שכדאי לחזור עליו. בשיעור הבא נעסוק בסכנות שיש בהפרדת כוחות הנפש, ושם יהיו דברים חדשים לכולנו. אבל כל מפגש הוא חדש, גם למי שהחומרים מוכרים לה יותר.

את השיעור היום תלווה המצגת המצורפת.

אתם רואים בתמונה ילד עם המון המון רגשות. השאלה היא: מאיפה מגיעים הרגשות שלנו? כשאני מרגישה עצובה, שמחה, מבולבלת, כועסת – מאיפה זה בא?

משתתפת – אני חושבת שזה קשור הרבה מאוד לדימיון, כי כשקורה אירוע אני מדמיינת את המשמעות של האירוע, ואז מתעוררים רגשות. בדמיון שלי יש את הפרשנות לאירוע, ומשם עולים הרגשות.

יעל – את אומרת שהרגש שאני מרגישה בעקבות האירוע קשור לפרשנות שלי לאירוע. פרשנות קשורה בחשיבה.

משתתפת – כן, בכוח של דמיון. אני נותנת משמעויות ציוריות לכל דבר.

משתתפת – זה כמובן קשור לספירה של הנפש, ואני חושבת שזה קשור למפגש עם משהו של העבר. אבל אז נשאלת השאלה מה העבר של ילדים? אולי העבר של ילדים זה חיים קודמים… רגשות, אולי גם של שמחה וגם של עצב, זה מפגש עם אכזבות ועם שמחות שהיו לנו מתישהו, וגם מאינסטינקטים של פחד, קיום, חרדה, כל מה שקשור להמשך הקיום.

יעל – את אומרת שרגשות באים מהעבר, אולי מחיים קודמים או מהחיים האלה מאירועים יותר מוקדמים, וגם מאינסטינקט – מתוך הישרדות. שתיכן אמרתן דברים נכונים, כמו שנראה בהמשך ההרצאה.

משתתפת – אני חושבת שיש חלק שנלמד מתוך חיקוי. אנחנו לומדים את זה מהסביבה שלנו, דרך תגובות של אחרים. אולי לא ראשוני ביותר, אבל אני חושבת שגם רגשות לומדים דרך חיקוי.

יעל – אוקי. תכף נאסוף את הדברים שאמרתן. נגיד שקבעתי פגישה עם חברה טובה. מזמן לא נפגשנו. קבענו מזמן ומאוד חיכיתי לזה, ורבע שעה לפני החברה אומרת לי 'אני נורא מצטערת, אבל לא מסתדר לי בסוף. ניפגש בפעם אחרת'. כל אחת שתחשוב ותגיד מה תהיה התגובה הראשונית שלה.

משתתפות – כעס. אכזבה. עלבון. 'מה עשיתי לא בסדר' – סוג של אשמה.

יעל – יש פה מישהי שאולי לא הייתה מתרגשת מזה?

משתתפת – אני הייתי אולי אומרת שחבל לי, אבל לא חושבת שהייתי מאוד מתרגשת. אני אמשיך לעשות מה שעשיתי. לא הייתי לוקחת את זה אישית.

משתתפת – אני הייתי בודקת מה הסיבה. אולי הייתה לה סיבה טובה לא להגיע וגם לה קשה עם זה שהיא לא יכולה להגיע.

יעל – את אומרת שהיית יוצאת מנקודת הנחה שהייתה לה סיבה טובה, וזה לא היה מעורר בך רגש חזק.

משתתפת – כן. לא היה מעורר בי עלבון.

יעל – יש מישהי שהייתה דואגת אולי.

אנחנו רואות שגם לאירוע כזה קטן ולא דרמטי יש אוסף של אפשרויות רגשיות: עלבון, כעס, אכזבה, אשמה – יש מי שמיד לוקח אליו וחושב מה לא עשיתי בסדר, ויש מי שזה לא כל כך יעורר בו רגש חזק. יכולנו לקחת הרבה אירועים, וכמעט כל אירוע יכול להיות כזה שיחווה ע"י אחד מאיתנו בצורה חזקה, סוערת, דרמטית, וע"י האחר – יכול להיוחוות בשיוויון נפש מסוים.

באנתרופוסופיה אנחנו יוצאים מהנחה שהרגשות שלנו באים מהעבר – זה יכול להיות מהילדות המוקדמת, אבל בסופו של דבר זה קשור בחיים קודמים. לשאלתך על הילדים: אנחנו יודעים שעד גיל 21 אנחנו מדברים על רקפיטולציה – חזרה בתמצית – של חיים קודמים. כך שבהחלט גם ילד קטן יכול להגיב רגשית כלפי משהו שקשור לעבר, כי חלקים מהעבר חיים בו, כבר בילדות המוקדמת. אפשר להוסיף שיש גם רגשות שבאים מהעתיד, ולא רק מהעבר.

הרגש, בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, לא בא מהאירוע עצמו. אם אירוע יחסית מינורי מעורר בי רגש חזק ועוצמתי, אז כדאי לבדוק זאת. ואחת הדרכים לבדוק זאת זה מה שעשינו עכשיו: כשאתן מוצאות את עצמכן מגיבות חזק למשהו שעל-פניו לא אמור להיות כל כך מטלטל, ואתן שואלות את עצמכן 'למה זה כל כך פוגע בי? למה אני כל כך נעלבת?' (זה כבר מצב טוב מאוד אם אנחנו בכלל שואלים את עצמנו), אז אפשר לשאול מישהו אחר איך הוא היה מרגיש או איך הוא היה מגיב אם האירוע היה קורה לו. זה יעזור לנו לראות שהרגש שלנו, שנראה לנו לפעמים מאוד אובייקטיבי, ונראה לנו ברור ש'כל אחד היה כועס במצב הזה' או 'כל אחד היה מרגיש ככה' – בעצם הוא רגש ששייך אלינו.

ביעוץ הביוגרפי אנחנו אומרים שהאירוע עצמו, ובמיוחד החל מאמצע החיים, הוא טריגר – טריגר שבא להפגיש אותי עם רגש. הרגש הוא לא מעכשיו – הרגש הוא לא מהאירוע עצמו. הראייה לכך היא שלאותו אירוע יכולות להיות לנו תגובות מאוד שונות.

כאן אנחנו רואים ציור יפה שציירה נגה בן דור. בציור אנחנו רואים את שלושת כוחות הנפש ששטיינר מתאר. לאדם יש שלושה כוחות נפש:

הראשון – הרצון. כשאנחנו מדברים על רצון באנתרופוסופיה – הרצון הוא למעשה פעולה, עשייה. כשאני אומרת 'אני רוצה', וכשאני חושבת שאני רוצה משהו אבל לא עושה בשבילו כלום – סימן שאני לא באמת רוצה. הרצון הוא פעולה, ולכן הוא גם מופיע בגפיים.

השני – הרגש.

והשלישי – המחשבה.

במצב הרגיל יש לנו חיבור אוטומטי בין שלושת כוחות הנפש: מחשבה, רגש ורצון מחוברים בצורה אוטומטית. שטיינר נותן לזה דוגמא מאוד פשוטה:

אדם נכנס לחדר ומריח ריח של גז. הריח – זה רגש, ואפילו תחושה. הרגש מתחבר אל משהו מאוד ראשוני והישרדותי. מה קורה מיד?

משתתפת – פחד.

יעל – קודם כל הרחתי משהו. הפחד בה בעקבות משהו

משתתפת – מחשבה – את חושבת.

יעל – נכון. איך את יודעת לפחד, במקרה הזה של הדוגמא? את יודעת שיש פה משהו מסוכן. איזה מחשבות ירוצו לכן בראש אם נכנסתן לחדר ויש בו ריח של גז?

משתתפת – לברוח / יש דליפה / צריך להפסיק את זה / למה זה קרה….

יעל – 'איך מפסיקים את זה' זו כבר פעולה. אנחנו רואות עד כמה זה מהיר: כשיש משהו מסוכן, מיד יש מחשבה 'יש פה משהו מסוכן, מה עושים', ואז הרגש מיד מתחבר למחשבה הזו. לכן הרבה פעמים כששואלים אותנו 'מה את מרגישה?' אנחנו עונות את המחשבה שיש לנו באותו רגע. מאוד קשה לנו להפריד את זה.

מיד לאחר החיבור של הרגש למחשבה – באה פעולה. זה דבר אוטומטי, וזה דבר הישרדותי. החיבור האוטומטי הזה בין שלושת כוחות הנפש – אם לא היה לנו אותו ברמה הארצית בחיים האלה, היינו מתים. לא היינו יכולים לשרוד. תתארו לכם שאני אכנס לחדר עם ריח חזק של גז ולא אעשה כלום, לא אחשוב ולא אפעל – אז אני לא אשרוד.

ברמה ההישרדותית זה דבר מאוד נכון וחשוב – החיבור הזה בין שלושת כוחות הנפש.

אבל החיבור הזה לא פועל רק ברמה ההישרדותית. הוא פועל גם לגבי אירועים שקורים לנו ברמה הנפשית – אירועים שמעוררים בנו רגש, גם ברמה הנפשית. למשל, בן הזוג שלנו בא עצבני הבייתה וצעק. הוציא עלי את העצבים מהעבודה. מה יהיו הרגשות הראשונים שיעלו?

משתתפות – בהלה / עצבנות / אי נעימות / פליאה / עלבון / כעס ועוד…

יעל – אם הרגש הוא בהלה, מה המחשבה שתתלווה אליו אצלך?

משתתפת – מה לא בסדר, מה קרה. בהלה שקרה משהו חמור, ואולי זה קשור אלי. אשמה.

יעל – אז יש כאן רגשות של בהלה, אולי גם אשמה, ומחשבה מה לא בסדר. מה תהיה הפעולה הראשונית שלך? מה יהיה הרצון?

משתתפת – אותי זה יכול לשתק.

יעל – אוקי. שיתוק זו תגובה שאצל חיות, וגם אצלנו, מופיעה תדיר כשיש בהלה – Fight, Flight, Freeze. לתקוף, לברוח או לקפוא. ואת אומרת שאותך זה ישתק, יקפיא. זה אוטומטי – זה מעגל אוטומטי. אצל כל אחד מאיתנו התגובות, הרגשות שיעלו, והמעגל הזה קיימים. איך יפעל המעגל הזה – זה כבר תלוי בקרמה שלנו. אבל מה שבטוח הוא שבתוך המעגל הזה אין חירות. למה אין חירות?

משתתפת – כי זה אוטומטי. הישרדותי.

יעל – בדיוק. הישרדותי לגמרי. הישרדותי לא פחות מהתגובה ההישרדותית לגז. הפחד והבהלה, והרגשות הכואבים האחרים – הם רגשות שבילדות, באינקרנציה, קשה לנו לשאת את המפגש איתם, עם הרגש הכואב. בתוך המפגש עם הרגש הכואב אנחנו נחשוב ונפעל בלי להיות מודעים, כדי לא לחוות אותו במלואו.

לילד, ולאדם בחלק הראשון של החיים – זה נכון. זה חיבור שהוא לגמרי נכון. למה הוא נכון? כי יש לנו משימה בחלק הראשון של החיים. המשימה היא להתגשם כאן. בחלק הראשון של החיים המשימה שלנו היא להפוך לאזרחי האדמה, ולכן אם אנחנו נחווה רגשות קשים וכואבים בצורה מלאה – אנחנו לא נוכל לעשות את הדרך שאנחנו צריכים לעבור פה.

נשתף ציור נוסף: מה בד"כ קורה כשמישהו פוגע בנו?

משתתפת – אנחנו מאשימים את האחר.

יעל – נכון, זה די ברור: הנטייה הטבעית שלנו זה להצביע על האחר ולהגיד 'הוא'. בחלק הראשון של החיים – זה דבר נכון. בחלק הראשון של החיים זה יותר טוב שאני אחשוב שאחי/אחותי אשמים והם לא בסדר, ואני ארוץ להורים ואגיד 'הוא עשה לי, והוא התחיל'. זה דבר נכון. הבעיה שזה בד"כ לא נגמר שם, וזה ממשיך הרבה אחרי. זו נטייה מאוד חזקה שלנו – להאשים את האחר. ולהאשים את עצמי – זה בדיוק כמו להאשים את האחר. למה? כי גם זה אוטומטי. גם בזה אין חירות, וגם אין ממש תודעה. גם זה הישרדותי: אני אוטומטית אשמה, אוטומטית אני לא בסדר, ואז אני עסוקה בי ובכמה שאני לא בסדר, או באחר ובכמה שהוא לא בסדר – אבל בעצם אני לא באמת יכולה לקבל משהו מהותי מהאירוע הזה. אני לא באמת יכולה ללמוד את השיעור שאותו אירוע בא להביא אליי, שאותו רגש בא להביא אליי.

כמו שאמרתי, ביעוץ הביוגרפי אנחנו יוצאים מהנחה שהאירוע הוא טריגר, והאחר הוא שליח, והם באים כדי לעזור לי לפגוש משהו ששייך לביוגרפיה ולקרמה שלי. אבל אני לא אוכל לפענח את האירוע, אני לא אוכל להגיע לאמת של האירוע – אם אני אהיה סגורה בתוך המעגל האוטומטי הזה. זה מעגל שאין ממנו פתח יציאה.

פה נכנס מה שנאמר מהמשתתפת בהתחלה: אנחנו יוצאים מהנחה שהרגש קשור לקרמה שלי ולביוגרפיה שלי, אבל בסופו של דבר מה שאני ארגיש קשור לפרשנות שלי לאירוע. והפרשנות שאני אתן לאירוע – ובתוך זה הדמיון שלנו יכול להפליג למרחקים – נובע ממה שאנחנו קוראים לו 'עיוות קוגניטיבי'.

עיוות קוגניטיבי – כשאני פוגשת אירוע ומפרשת אותו בהתאם לביוגרפיה ולקרמה שלי, והפירושים שלנו לאירועים יכולים להיות כל כך רחוקים מהמציאות, אבל כשאנחנו שבויים בתוכם זה נראה לנו הפירוש הכי אמיתי. אין לנו מושג על העיוות הקוגניטיבי ועל המרחק של הפרשנות שלנו מהמציאות. רק כשאנחנו מתעוררים מזה אני יכולה להבין ולהגיד 'איך חשבתי ככה בכלל? פירשתי את הכל בצורה לגמרי לא נכונה'.

יש לי דוגמא לגבי מישהי שעבדה איתי, והרגישה נחיתות וקינאה כלפי מישהי אחרת שגם עבדה איתי. הרגישה רגשות נחיתות וקינאה, והרבה חוסר ביטחון, שקשורים לביוגרפיה ולקרמה שלה. יום אחד האחת עבדה איתי בבוקר, והשנייה – זו שקינאה – עבדה איתי אחה"צ. היא שאלה אותי איך היה עם העובדת השנייה בבוקר, ואני עניתי שהיה מצוין. מבחינתי זה היה חסר משמעות לחלוטין. ובאותו יום היא הייתה אמורה להעביר איזה שיעור, ובגלל חוסר הביטחון שלה מול השנייה – זה שיתק אותה. היא הרגישה שהיא ממש לא יודעת מה לעשות, ושבטח ההיא הרבה יותר טובה ושאני חושבת שההיא הרבה יותר מוצלחת – היה לה סרט שלם שם. בגלל שהיא בחורה שעושה עם עצמה עבודה, אז היא הצליחה לעשות את מה שהיא הייתה צריכה ולהעביר את מה שהיא הייתה צריכה, והצליחה איכשהו לצאת מזה. רק אחרי זה היא סיפרה לי את כל מה שעבר לה בראש. מבחינתי זו הייתה הפתעה גמורה, כי לא היה לי מושג שככה היא מרגישה, ולא הייתה לי בכלל שום כוונה להשוות ביניהן, ולא חשבתי בכלל שהשנייה יותר מוצלחת. בכלל לא היה קשר בין המציאות לבין הרגשות שלה. שתינו היינו נפעמות מזה: היא חשה הקלה, אבל בעיקר היא יכולה הייתה לראות עד כמה הפרשנות שלה הייתה רחוקה מהמציאות. לא היה קשר בין הפרשנות שלה לבין המציאות. הדוגמא הזו היא דוגמא לכולנו – כולנו עושים את זה כל הזמן. כל אחד עם התמה שלו.

לפני שנמשיך אולי מישהי מוכנה לתת לנו דוגמא לעיוות קוגניטיבי שהיא עשתה או עושה, ופתאום התעוררה אליו: פתאום קלטה שכל הפרשנות שלה הייתה בכלל לא קשורה למציאות.

משתתפת – בדיוק היום נתקלתי בזה. הייתה לי פרידה מאוד כואבת, וישבתי ועשיתי מדיטציה ושאלתי 'מה אני מרגישה בעצם?'. דמיינתי שאני מרגישה כאילו העור שלי מתקלף ממני, שזה דבר מייסר מאוד, כאילו מקלפים ממני חתיכות של עורי. המשכתי עם המדיטציה ואז אמרתי לעצמי: "הגזמתי פה. זה לא באמת העור שלי, וזו לא פרידה לכל החיים". לקח לי זמן עד שיכולתי לדמיין בסוף שאני כמו ציפור גדולה ואני משחררת ואומרת 'קדימה, תעופו, אתם כבר מספיק גדולים ואתם יכולים לעוף'. אחרי זה הרגשתי ממש טוב עם הפרידה, כי זה באמת לא העור שלי ואני הגזמתי. מה שכן, לא חשבתי על הצד הקרמתי של הפרידה הזו ועכשיו אני חושבת על זה. זה משהו שאני יכולה לחקור אותו.

יעל – זו דוגמא חזקה, בואי נסתכל על זה אם את מסכימה. קודם כל אני אגיד שהדרך שלנו להשתחרר מהמעגל האוטומטי הזה היא ללמוד להפריד. זה הכלי הנפלא ששטיינר נותן לנו לתירגול. הוא אומר שזה הכרחי עבור ההתפתחות הרוחנית שלנו: אנחנו צריכים ללמוד להפריד בין הרגש למחשבה, ובין המחשבה לרצון, וכן בין הרגש לרצון. אנחנו צריכים להגיע למצב שבו בסופו של דבר, ברמה הכי גבוהה של זה, אנחנו נהייה מחולקים לשלושה חלקים: אדם-החשיבה, אדם-הרגש, אדם-הרצון. כל אחד מהם יהיה אזור נפרד, איבר נפרד – בתוכנו, ועליו מי חולש? האני שלנו. אבל השלב הראשון הוא קודם כל להפריד ביניהם, ולהגיע למצב שבו אני מזהה את הרגש – את הרגש עצמו – בלי החיבור האוטומטי. החיבור האוטומטי לא מאפשר לנו באמת להרגיש את הרגש, וגם לא מאפשר לנו לפתח את 'החוש לאמת'. הוא מונע מאיתנו לדעת מה המהות של האירוע הזה ומה המהות של הרגש הזה. אנחנו נראה שהרגש הזה לא הופיע באירוע לראשונה בחיינו, אלא הוא חוזר בביוגרפיה שלנו כמו חוט שני, שוב ושוב, חוזר וחוזר ולא נותן לנו מנוח. כשאנחנו מזהים אותו מתחיל תהליך העבודה אתו. במדיטציה את כבר עשית חלק מהתהליך הזה כי שקעת לתוך הרגש, ואפילו נתת לו איזשהו דימוי, והדימוי כבר לא היה קשור למי שנפרדת ממנו. זה בדיוק התהליך: התהליך הוא מעבר ממצב שאני חושבת שאני מרגישה ככה בגלל הפרידה, ובגלל שהוא/היא עזבו אותי ואני מאוד אוהבת אותם, או שאני מאוד דואגת או כל דבר אחר, כל אחד והסיפור שלו. ברגע שאנחנו עדיין מייחסים את מה שאנחנו מרגישים לאדם האחר – לא כהאשמה אלא כל עוד מה שנרגיש תלוי בו, למשל "אם היא לא הייתה עוזבת אז לא הייתי מרגישה ככה", או "אם היא לא הייתה עוזבת אז יכולנו לעשות משהו ביחד", או כל מחשבה אחרת – כל עוד אני מייחסת את ההרגשה שלי למשהו בחוץ, אפילו למשהו עלי אבל קשור למישהו אחר – כל עוד זה מיוחס לחצוני אז אין שם חירות.

המשתתפת עשתה חלק מהתהליך. במדיטציה את הפרדת את עצמך מהאירוע, ורק העלית תמונה של מה זה הרגש הזה. העלית רגש מאוד קשה.

משתתפת – הרגשתי שהעור שלי נצרב ונתלש ממני. כאילו חלק ממני נתלש ממני. צריבה, כאב פיזי.

יעל – אני אלך עם מה שהעלית אפילו שזה לא ממש רגש, אבל זו תמונה של הרגש, זו לא מחשבה. תספרי לנו איפה עוד פגשת את הרגש הזה, את החוויה הזו.

משתתפת – גם בפרידה. הפרידה הראשונה שלי, הטראומטית ביותר, הייתה כשהייתי בת 3 וחצי. יש לי אחות שנולדה שנה וחצי אחריי. חיינו בארץ מאוד קרה, ובאותו חורף היה מינוס 20 מעלות. היא סבלה, וההורים שלי החליטו לשלוח אותה בחורף לארץ, לישראל, והיא פשוט נעלמה. אני הייתי בת 3 וחצי, שאלתי איפה היא, ואמרו לי "בירושלים". אבל אני לא הבנתי מה זה ירושלים. אני זוכרת ממש שאני מסתובבת ושואלת שוב ושוב "איפה היא איפה היא" ואומרים לי שוב "ירושלים". היא חזרה 8 חודשים אחרי. אני זוכרת את זה כבלתי נסבל. כאב בלתי נסבל.

יעל – באמת זו חוויה מאוד קשה, כי בגיל הזה אין בכלל ממד של זמן, וגם 8 חודשים זה המון זמן, ועבור ילדה קטנה זה נצח. לילדים קטנים אין ממד של זמן בכלל.

משתתפת – זו הייתה חוויה מאוד מפחידה.

יעל – זה המקור של החוויה, של הרגש הזה, לפחות בחיים האלה. עשית תהליך מאוד יפה וראית שהפרידה הזו הייתה רק טריגר לרגש הזה ולחוויה המקורית בחיים האלה, ואנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש חוויה עוד יותר מקורית לרגש הזה בחיים קודמים. אנחנו יוצאים מהנחה שיש סיבה שאת צריכה לפגוש חוויה כל כך קשה של פרידות חוזרות, ושל פרידה שהיא חוויה שתולשים חלק ממך. פרידה שכואבת מאוד ומפחידה מאוד.

לפני שנמשיך בתהליך עם המשתתפת, אני מזמינה את כולנו רגע לחשוב על אירוע מהזמן האחרון שלווה ברגש חזק ועוצמתי. תרשמו לעצמכם – מה הרגש שליווה את האירוע, מה המחשבה ומה הפעולה האוטומטית שליוותה את האירוע. פעולה יכולה להיות גם דיבור או שיתוק, זו לא חייבת להיות פעולה פיזית, אבל זה צריך להיות איזשהו אקט, מעשה.

את יכולה להגיד לנו מה היה באירוע שלך המחשבה, הרגש והפעולה?

משתתפת – הרגש היה הכאב. המחשבה הייתה שחלק ממני נתלש ממני. הפעולה שלי הייתה עבודה מדיטטיבית.

יעל – עבודה מדיטטיבית זו הפעולה המודעת, המתקדמת. מה היה ממש לפני כן, ברגע הראשון שהרגשת את הרגש?

משתתפת – לפני כן לא עשיתי שום פעולה, המשכתי את החיים כרגיל.

יעל – זו פרידה שהייתה צפויה?

משתתפת – לא.

יעל – אז איך נודע לך עליה?

משתתפת – התקשרו יום אחד והודיעו לי שתוך כמה ימים הם נוסעים.

יעל – התקשרו והודיעו שעוד כמה ימים הם נוסעים. מעניין שזו גם נסיעה, כמו שאחותך נסעה לארץ. הרגש שעלה היה כאב עוצמתי. ברגע שהם אמרו לך, לפני שחשבת את המחשבה המתקדמת יותר שתולשים ממך חלק – מה חשבת ברגע שהם אמרו לך?

משתתפת – אני רק חשבתי 'אוי לא, אני לא מאמינה'.

יעל – ומה הייתה התגובה, מה אמרת בטלפון? הפעולה זו התגובה המיידית.

משתתפת – אמרתי "אוי, לא".

יעל – התגובה הייתה "אני לא מאמינה". לא ניסית למנוע, אבל מה היה שם?

משתתפת – הפגנתי את זה שזה קשה לי.

יעל – אז זו התגובה. לזה אנחנו קוראים רצון. הפעולה יכולה להיות האמירה הראשונית שלנו, הפעולה, התגובה המיידית שלנו לאירוע. עכשיו נחזור לרגש, ואנחנו יכולים לעשות את התהליך לגביו. אנחנו עושים את זה כאן קצת מהיר, ואני ממליצה לכם בבית לעשות את זה יותר ממושך:

לאחר שהגעתם לרגש – נעצום עיניים. תנסו קודם כל להתחבר אל הרגש שהגעתם אליו. לראות איפה אני מרגישה אותו בגוף.

אם הרגש הזה היה ישות (כמו הישות שראינו בדוגמא כישות הכאב, ישות שהעור נתלש ממנה) – נסו לראות את הרגש כישות נפרדת מכם. נסו לראות מי זו הישות הזו:

איזה צבע יש לה, או אולי כמה צבעים.

איזו צורה יש לה.

איך היא נעה במרחב.

איזה קולות היא משמיעה.

מה הגודל שלה.

מאיפה היא באה, מאיפה היא הגיעה לכאן.

ומה היא רוצה מכם – למה היא באה אליכם? למה היא הופיעה בחיים שלכם?

תנו לתמונה לעלות, בלי להתווכח עם מה שעולה.

לאט לאט, כשתרגישו מוכנות, אפשר לפקוח עיניים.

נתחיל בשיתוף מהדוגמא ואח"כ נשמע עוד דוגמאות.

משתתפת – אני ראיתי ישות שכולה עשויה מלהבות ומלבה רותחת, משמיעה קולות של צחוק ובכי לסירוגין. לא יציבה, מתגלגלת, כמו שלבה רותחת מתגלגלת בהרי געש. לגבי הגודל שלה, זה היה ממש מפתיע, כי פתאום ראיתי שזה תלוי איך אני: אני יכולה להיות ממש גדולה, ואז היא ממש קטנה, או שאני יכולה להיות ממש קטנה ואז היא ממש גדולה. זה היה מעניין לראות שאני פצפונת והיא ענקית, או שאני ענקית והיא פצפונת. לגבי השאלה למה היא הופיעה עלתה לי תשובה שאני לא רואה בה הגיון: היא הופיעה בחיים שלי כדי שאני ארגיע אותה. אני לא רואה שום הגיון בזה אבל זה מה שעלה.

יעל – מעניין. בשביל להבין את זה יותר אנחנו צריכים לעשות עבודה ולחבר את זה לחיים קודמים: לראות מה התפקיד הקרמתי שלה. אבל אני כן יכולה להגיד שאנחנו יודעים שהאש היא כוח של ה'אני'. האש והשליטה באש זה אחד הדברים שמבדילים ביננו לבין החיות. לנו יש אפשרות לשלוט באש. לחיות אין. אפשר לעשות מדורה קטנה, מחממת וטובה, ואפשר לאבד שליטה על האש ואז יכולה לפרוץ שריפה, ואז האש הורסת ומחריבה הכל. במובן הזה אני יכולה לחשוב על התשובה שהגיעה אלייך שאת צריכה להרגיע אותה, והיא מתקשרת לי לזה. את מכירה חוויה שאת עולה בלהבות, לא במובן הפיזי אלא שיש סערת רגשות שמאיימת לשרוף ולהחריב?

משתתפת – אני צריכה לחשוב על זה.

יעל – זה מעניין, כי מהכרותי הקצרה איתך זה לא הדבר הראשון שהייתי אומרת עלייך. אני לא חווה אותך כאדם סוער. אבל אולי אני טועה.

משתתפת – אני באמת לא. אבל בילדות שלי אמא שלי הייתה מאוד סוערת, אבל היא מחוצה לי, וראיתי את זה מחוצה לי, וזה היה אובייקטיבי כי כל מי שהכיר אותה אמר שהיא סוערת.

יעל – אז אולי הגיע הזמן לפגוש את הרגש הזה בתוכך. את היית בתפקיד המרגיעה עבור אמא?

משתתפת – כן, אני הייתי בתפקיד המרגיעה.

יעל – אוקי. אני אומר לך דברים שאת תיקחי אח"כ לעבודה אישית עמוקה יותר עם היועצת שלך או עם החברותא. אני אומרת לכולנו: אנחנו עושים כאן איזושהי עבודה, אבל כמובן שצריך לקחת אותה אח"כ לתהליך יותר עמוק. אנחנו מניחים כאן זרעים בלבד. לגבייך, אני חושבת שאת מרגישה עכשיו בתוכך את הדברים. זה נכון לפגוש את הדברים מבחוץ, כמו שפגשת אותם קודם, אבל זה נחווה אז כאילו שזה לא שייך אלייך ואת היית המרגיעה. אבל לפגוש את זה מתוכנו – זה למען שנוכל להכיר את כל טווח הרגשות. גם כדי שנוכל לעזור באמת לאנשים אחרים, וגם כדי שנוכל להתפתח באופן מלא. לכן אנחנו צריכים לפגוש את כל טווח הרגשות. אי אפשר חלק להרגיש וחלק לא. במובן הזה, אני מרגישה שבשבילך להגיע למקום רגשי כל כך עוצמתי, עוד לפני שאת מרגיעה אותו, זה לפגוש את המקום הזה בתוכך. אני מרגישה שיש כאן משהו מאוד משמעותי בשבילך, שלא הכרת אותו. את הכרת אותו מבחוץ, לא הכרת אותו בתוכך באופן הזה.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

בבית אני מזמינה אתכם לעשות את התרגיל הזה בנחת:

  1. תארו אירוע ביוגרפי – בחרו אירוע מהזמן האחרון שבו היתה לכם תגובה רגשית חזקה
  • עובדות – מה קרה?
  • רגשות  – מה הרגשתי? מה היו הרגשות שעלו במהלך האירוע?
  • מחשבה – מה חשבתי?
  • רצון – איך פעלתי , מה היו הפעולות שביצעתי?
  1. אימגינציה

א) שבו בשקט, בעיניים עצומות, נשמו עמוק, ונסו לנתק את הרגש מהמחשבה ומהפעולה. נסו להיות לחלוטין בתוך הרגש.

ב) היו בתוך הרגש והספיגו את עצמכם בו. איפה אתם מרגישים אותו בגוף שלכם? נסו לראותו כישות – מהו הצבע, הצליל והצורה של רגש / ישות זו? מה התנועה שלה? מהו גודלה? מה המקור שלה? מתי היא מגיעה? מדוע היא באה אליכם? אילו היתה יכולה לדבר, מה היא היתה אומרת?

ג) פקחו את עיניכם, ציירו את הרגש שעלה בכם – כישות.

ד) תנו שם לרגש זה, ליישות זו.

  1. הקשר לקרמה השלמה שלנו – עבודה בחברותות

א) התבוננו בציור בדרך ההתבוננות גתאנית  והימנעו מכל פרשנות – מה אתם רואים? האם נגלה לכם  משהו חדש?

ב) מתי, בעבר, בביוגרפיה שלכם, פגשתם רגש זה, ישות זו לראשונה?

ג) מהו המקור של רגש / ישות אלה? כיצד היא קשורה לקרמה שלכם?

אני אשמח מאוד שתביאו למפגש הבא איתי את פירות התהליך הזה. גם עבור מי שכבר עשתה את זה בעבר זה תרגיל מצוין. לתרגל הפרדת כוחות הנפש צריך שוב ושוב, זה לא דבר חד פעמי. מניסיוני, העבודה עם התמונה של הישות לפעמים מגלה דברים מאוד עמוקים ומשמעותיים שלא ידענו לפני כן.

תודה והתראות לכולם.

print