אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 75

7.4.21 – לימוד 75

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

היום ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה – התופעה שבוודאי עוד תחקר ותלמד בעולם, בתקוה שכך אכן יהיה.יש את ההיבטים הרוחניים של השואה, שקשה מאוד לדון בהם, אבל הממד הרוחני בהחלט קיים.

נקדיש שיר של שלונסקי המתייחס לשואה:

אברהם שלונסקי – נדר

עַל דַעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְׁכוֹל

וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָׁחוּחַ,

עַל דַעַת רַחֲמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל

עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאִייְמוּ מִלִסְלֹוחַ,

נָדַרְתִי הַנֶּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּול

לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּוחַ.

[…]

דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּוחַ – עַד דּוֹר עֲשִׂירִי

עַד שֹׁךְ עֶלְבֹּונַי עַד כֻּלָּם עַד כֻּלָּהַום

עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי.

קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם

קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי

וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם

יהי זכרם של כל הנספים ברוך, על ההקרבה – גם בקרב היהודים וגם בקרב אלה שלא יהודים.

את המפגש היום נקדיש לתקופה שבה אנחנו נמצאים במסורת היהודית. לא מזמן היה חג הפסח ושביעי של פסח, וכרגע אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר, שמתחילים בחג הפסח – ביום הראשון שלאחר ליל הסדר, ונמשכים עד חג שבועות. 49 ימים, שבעה שבועות שנספרים מפסח עד שבועות.

אנחנו יודעים ביעוץ הביוגרפי ש 49 מציין את גיל היציאה מעבדות לחירות. הספרה 49 מופיעה בהרבה מאוד כפולות במסורת היהודית: שנת היובל – שבע שבתות, בה יש שמיטה מוחלטת של אדמות, קרקעות וכו.

היום נדבר על הטווח שבין הנקודה שבה מתחילים לספור ועד הנקודה שעד אליה אמורים לספור.

אחת הנקודות בה נדון היא אחת המצוות המוזרות – המצווה לספור. כל החגים שניתנו בתורה ציינו תאריך, ורק לגבי החג הזה לא ציינו תאריך מדויק אלא ציינו את הספירה.

מה היא החובה לספור? מהי לדעתכם הסיבה של החיוב הזה לספור?

באילו מצבים בחיים אנחנו סופרים – ימים, שעות, שנים? מתי אנחנו סופרים?

משתתפת – שנים: ספירה של גיל.

משתתפת – בהריון סופרים שבועות. או 9 ירחי לידה.

משתתפת – במצבים של המתנה: או בציפייה למשהו שמחכים לו או במצב שרוצים להיחלץ מתוכו, מצב של ייאוש.

יפה – יש ספירות טבעיות קבועות בלוח החיים שלנו: שנים, תאריכים, ימי הולדת.

משתתפת – גם כשאדם נפטר סופרים את 30 הימים מפטירתו, ואת השנה.

יפה – גם זה מעיד על כך שאנחנו סופרים מ… אירוע מסוים, או לקראת אירוע מסויים. משהו שאנחנו מצפים לו או אירוע שאנחנו סופרים ממנו שהוא אירוע מכאיב.

הספירה של העומר מחייבת אותנו לספור מ… ולקראת – בו זמנית. סופרים מהיום של ליל הסדר שמציין את יציאת מצריים, ועד היום ה 50 – שמציין את קבלת התורה בהר סיני. הטווח הזה שאנחנו סופרים מציין את המעבר הקיצוני ביותר ממצב העבדות אל מצב החירות הרוחנית הגדולה ביותר. במעמד הר סיני הייתה הפעם הראשונה שהיה טקס התקדשות של רבים. בד”כ ההתקדשות היא של יחידים, ובפעם זו ‘כל העם רואים את הקולות’ – כולם היו בדרגה רוחנית כל כך גבוהה, למרות שלא כמו משה, והם יכלו לשמוע ישירות את דבר האל. זה לא קרה קודם, ובוודאי לא עם קהל כל כך גדול.

המדרשים – הקבלה והספרות הפרשנית – מדברים על המעבר של 49 ימים כ ‘מט שערים’. הם מוסיפים על זה שכמו שהיו 49 ימים מרגע היציאה עד למתן תורה – 49 ימים של התעלות, 49 שערים של בינה – כך מנגד היו 49 שערים של טומאה. בני ישראל היו במצרים במצב של התדרדרות מוסרית כל כך גדולה, שהם הגיעו ל 49 שערים.

מה זו ההקבלה הזו של 49 שערי טוהרה מול 49 שערי טומאה?

משתתף – אולי זו מידה של נקיון, התנקות.

יפה – נכון. “זה כנגד זה בראם” – כשנברא האור נברא החושך. מול מידה מסוימת של הבינה קיימת גם מידה מקבילה – זו תנועה בין שני הקטבים. בקבלה זה מנוסח כך שיש 49 שערים של טומאה מול 49 שערים של בינה. הבינה היא אחת הספירות מידע ה’קבלה’.

מה הם 49 השערים של הטומאה? אומרים בקבלה שאם בני ישראל היו מגיעים לשער ה-50 אז לא הייתה מתרחשת גאולה. הרגע שבו הם נגאלו היה רגע לפני שהם התדרדרו לשער ה-50.

אלו שתי השאלות שעליהן נדרשו הפרשנים לתת את הדעת:

  1. מהי אותה התדרדרות, מהי הטומאה שהיו בה בני ישראל?
  2. מהו השער שאם היו הגיעים אליו לא היו זוכים לגאולה?

מ”ט שערי טומאה.

“יש שסברו שבני ישראל יכולים היו להיגאל משעבוד מצרים רק כל זמן שלא הגיעו לשער הנו”ן, ולכן יציאת מצרים נעשה בחיפזון בכדי למנוע את הירידה לשער הנו”ן. כך למשל כותב בעל החסד אברהם:

ודע שיש מסורת קבלה ביד רבותינו זיכרונם לברכה שישראל נתלכלכו כל כך בשיקוצי מצרים עד שבערב פסח נכנסו בהיכל מ”ט שאם חס וחלילה, היו מתעכבים יותר היו נכנסין בהיכל נ’ ושוב לא היה להם תקנה עולמית וזהו סוד “אלו לא הוציא הקב”ה את אבותינו משם עדיין אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים”  ולכן נכתב נ’ פעמים יציאת מצרים בתורה. (חסד לאברהם מעין שני נהר נו)

במה נטמאו בני ישראל? עלינו לזכור שהם היו יותר מ 200 שנה בעבדות. מה לדעתכם יכולה הייתה להיות ההידרדרות המוסרית שלהם? מהי הטומאה שיכולה הייתה לדבוק בהם? טומאה מההיבט הרוחני-מוסרי.

משתתפת – אי לקיחת אחריות על עצמם. הסכנה להסיר אחריות כי כל הזמן אומרים לך מה לעשות.

משתתף – בילדותי כשלמדנו על השואה היה מונח שהיו אומרים ‘כצאן לטבח’. עם השנים ועם המחקרים שעשו, הבינו שאלפי אנשים שהחליטו מדי יום לשרוד עוד יום ועוד שעה זו הייתה הדרך שלהם לשרוד ברמה הרוחנית. האמירה ‘דע מאין באת ולאן אתה הולך’ – בספירה אנחנו משאירים את עצמנו על הקרקע: כל פעם אנחנו מנסים לקפוץ יותר גבוה, וחוזרים אל האדמה כדי לדעת מאיפה אנחנו באים. גם להיות מציאותיים וגם לנסות להמריא כל פעם מחדש. לקבל תנופה מחדש אחרת אנחנו נהיה במצב של ‘לצוף’. אולי הטומאה שלהם במצרים הייתה ברמה כזאת שמרוב שיעבוד הם נעשו ‘צפים’ מבחינה רוחנית – לא היה אכפת להם כלום. הם לא ניסו לקום מזה ולא לעשות שום דבר ברמה היומיומית כדי לעזור לעצמם.

יפה – הדברים שאתה אומר מאוד יפים ומתקשרים אל השיתוף הקודם.

משתתפת – לשכוח את אנושיותך, וזה מתקשר מאוד ליום השואה – מה הבדיל בין האנשים שהשתעבדו באופן שאינו רק בפיזי, וזה: לשכוח את היותך בן אנוש.

יפה – נכון. אתם מדברים על הרוח שבאדם ומתי היא באה לידי ביטוי – לקחת אחריות, לזכור את האנושי שבנו, או לדעת להיות בקשר ולא בציפה עם עולם הרוח ועם המציאות.

אחד ההסברים לטומאה שדבקה בעם ישראל זה היא שהם הסכימו והתחילו להפנים את העבדות בתוכם. הם הסתגלו להוויה של עבד. בזה הם ויתרו על צלם ‘אלוהה ממעל’ שבתוכם. הם השתעבדו להוויה של עבד ובכך הם הורידו את עצמם בממלכה אחת למטה.

אנחנו יודעים מדיני העבדים במקרא שעבד שאינו רוצה להשתחרר ואומר ‘אהבתי את אדוני’ – רוצעים את אוזנו. זאת מכיוון שהוא ויתר על החלק הגבוה, על החירות, על ה’אני’ שלו. הטומאה שדבקה בבני ישראל זו ההסתגלות שלהם להיות עבדים. כל עוד הם היו תחת ההשפעה של יוסף – זה עוד נשאר. כלומר כל עוד היה קשר ליעקב אבינו ובניו שהיגיעו למצרים וכמובן ליוסף שכבר היה שם, הם נשארו קשורים לזהות שלהם ולחלק הרוחני שבהם.  אבל עם השנים זה הלך ודעך. אנחנו רואים את המאבק הקשה להוציא את העבדות שלהם מתוכם כשהם היו במדבר. התלונות שלהם, עד כדי עיוות המציאות – כאשר ביקשו לחזור אל ‘סיר הבשר של מצרים’ מבלי לזכור את עבדותם שם.

אנחנו צריכים לראות גם בחיים שלנו – איפה אנחנו עדיין אחוזים בעבדויות מסויימות? העבדויות שלנו אינן כה דרמטיות כמו עבד, ולא מובהקות באותו אופן, אבל העבדויות שלנו הן עבדויות פנימיות, שלא מאפשרות לנו לצאת לחירות מעצמנו. המאבק כולו הוא מאבק של יציאה מעבדות לחירות.

הם שקעו בהוויה של העבדות. אפילו משה חזה שהם ישאלו והם לא יאמינו לו כאשר הוא מביא את דבר האל.

בין הפרשנים יש ויכוח האם היה שער 50 של טומאה או לא. בכל אופן, מבחינת אלו שטוענים שהיה שער 50 של טומאה נשאלת השאלה: מה הוא השלב, שאם הם היו חוצים אותו – אי אפשר היה לגאול אותם? נדרשו 40 שנה כדי לגאול אותם ולנקות אותם מהוויית העבדות הקשה שהייתה בהם. לכן נשאל מהו אותו שער, מהי אותה מדרגה, שאם היו נכנסים לתוכה – לא היו יכולים להיגאל?

בהקבלה אנחנו יכולים לחשוב: מהו השלב שאנחנו כבני אדם עלולים להיות בתוכו, חלילה, שמתוכו אין תקומה, שהוא כמעט לגמרי אבוד?

משתתף – אני חושבת שזה המצב שעליו דיברת, שבו העבד אומר ‘אני אוהב את אדוני’. אם אתה אוהב את העבדות – אז כבר אין לך תקומה.

משתתף – אני מצטרף למה שנאמר ומוסיף שזה מצב שבו אתה לא רק מסכים לזה, אלא אתה מבקש את זה. גם הסימון באוזן שהיה לעבדים הוא כזה שמסמנים בו בקר. זאת אומרת שאתה יורד ממלכה, אתה הופך לבעל-חיים, כאשר אתה מבקש להיות במצב הזה. זה יותר חמור מלהסכים.

יפה – נכון, זה יותר חמור, ולכן רוצעים את אוזנו – על כך שהוא לא היה מוכן לקחת את החירות שניתנה לו.

נקרא את מה שאומרים הפרשנים על השער ה 50, שאם היו מגיעים אליו אז לא היו נגאלים:

מהו שער הנו”ן של טומאה?

וכן כתב הגאון הקדוש רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זצ”ל : “וקבלנו ששערי החמישים של הטומאה היא, של מינות ואפיקורסות שכל באיה לא ישובו ולא ישיגו אורחות חיים, וזה ניסיון דגלות האחרון עד ירחם ה’ עלינו.  (בתוך אתר ישיבה)

‘מינות ואפיקורסות’ – שלילת אלוהים, כפירה. היה חכם יווני שהיה אפיקורס – תפיסת החיים שלו הייתה שהחיים צריכים להיות חיי נהנתנות, ושיש רק את חיי העולם הזה, והוא שלל את האל. מינות – הכוונה ל’האחרים’ שעבדו עבודה זרה. יש כאן שני היבטים:

  1. שלילת האל – שלילת הרוח, הכחשת הרוח.
  2. מינות – סוג של עבודה זרה: לכאורה אתה מאמין בעולם הרוח, אבל אתה נותן לאלוהות ייצוג בחומר ואז עובד את החומר ולא את הרוח.

כשאדם מגיע להכחשת הרוח או לעבודת החומר – משם אין תקווה. משם אי אפשר לחלץ את האדם ולהביא אותו אל הגאולה הרוחית שלו. זהו השלב שכמעט הגיעו אליו, ולכן יש שאלה אם הגיעו או לא הגיעו אליו. זו הסכנה שאורבת לכולנו – כל הזמן ולכל האנושות.

סכנה זו היא גם חלק מחופש הבחירה: יש לאדם בתקופה שלנו הבחירה לא להאמין, להכחיש את הרוח. האנושות כולה עברה דרך השלב של הכחשת הרוח, ועכשיו אנחנו נמצאים בתהליך של חיבור מחדש לעולם הרוח דרך ה’אני’. בעבר האנושות עברה דרך השלב של הכחשת הרוח, ואז הייתה צריכה להגיע התגלות של כוח רוחני שיעלה את האנושות מלמטה למעלה. מתי עוד בהיסטוריה של האנושות הייתה צריכה להיות התערבות רוחית-ניסית שתעלה את האנושות אל אימפולס רוחני גבוה?

משתתף – בביאה של הכריסטוס.

יפה – נכון, האירוע של הכריסטוס הגיע כשהאנושות הגיעה למצב של תת-אדם: כשאדם עבד את החומר ולא החומר שירת את האדם. זה שלב שבו האדם כמעט שכח את מהותו ואת הקשר בינו לבין עולם הרוח. אז התרחשה התערבות רוחית שנתנה אימפולס להרים את האדם בחזרה ולחבר אותו אל עולם הרוח.

זה המקום המסוכן שרובץ לפתחנו: 1. להסכים לעבדות. 2. לרצות בעבדות – זו דרגה יותר חמורה. 3. לאבד את הקשר עם עולם הרוח. 4. אחיזת עיניים שבה אנחנו חושבים שאנחנו עובדים את הרוח כשלמעשה אנחנו עובדים את החומר.

מכאן נעבור ונראה מה הוא הקצה האחר שמצוין בסוף הספירה.

בסוף הספירה מצוין מעמד של התגלות אלוהית. בשפה של הקבלה זה נקרא ’49 שערים של בינה’. השער הגבוה ביותר הוא שער הבינה עצמו, שאליו אף אחד לא יכול להגיע בגלגול הנוכחי. אפילו משה רבנו לא הגיע אליו, על אף שמבין 49 המדרגות הוא היה הכי קרוב. הדרגה של הבינה תבוא כחסד מעולם הרוח, אחרי ההשתדלות של האדם לקראת המסע הזה. זהו המסע אל הדרגה הגבוהה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה -זה בעצם להיות מתקדש. להיות קרוב יותר ויותר לעולם האמת . האדם שמחוייב לדרך הרוחית, פועל על מנת להיות בנתיב זה ועליו לעשות זאת ללא ציפיה או התניה. שער הרוח יפתח כשעולם הרוח יפתח את שעריו. זהו החסד.

הימים הם ימים של תיקון המידות. ההתכוונות היא אל השער הגבוה הזה. ככל שההתכוונות שלנו היא יותר ויותר אל השער הזה – כך האור של החוכמה, של הבינה, תקרין עלינו ותשפיע עלינו. לכן סופרים כל יום ביומו – עבור התכוונות יותר ויותר מדויקת ומכוונת לשם.

נחזור אל השאלה איתה פתחנו את השיעור – לקראת מה אנחנו סופרים?

כשאנחנו מציינים את ימי ההולדת שלנו – מה אנחנו סופרים: האם אנחנו סופרים כמה זמן עבר מהרגע שנולדנו? או מה הרווחנו? זו שאלה למחשבה: מה אנחנו מציינים כשאנחנו סופרים את ימים ההולדת שלנו – אנחנו מציינים “מאז” או “לקראת”? ואם אנחנו סופרים “לקראת” אז השאלה היא “לקראת מה”?

אנחנו מדברים על 49 צעדים, אבל אלו 49 צעדים סימבוליים, שהם כל החיים, עד יום הפרידה שלנו מהחיים האלה. האם אני יודע/ת לקראת מה אני צועד/ת? מהו הדבר הזה שאני צועד לקראתו, והוא זה שאני סופר אותו, כלומר: מחכה לו, רוצה שהאור שלו יקרין ממנו עלי.

התנהגות מוסרית על פי שטיינר היא לא הטפה. התנהגות מוסרית אמיתית נובעת מחיבור לאימפולס רוחני. אם אני מחובר לאימפולס, אז האימפולס יכתיב כבר מתוך ה’אני’ שלי את ההתנהגות המוסרית הראויה והנכונה, וזה לא יידרש להיות מוכתב מבחוץ.

לכן עולה השאלה לקראת מה אנחנו צועדים: האם אנחנו מחוברים לאימפולס רוחני שהוא יהיה הגאולה הרוחית שלנו? מהו אותו שער 50 שאנחנו אמורים להגיע אליו ושהוא אמור להקרין מאורו עלינו?

משתתף – אני חושב שהספירה של ימי ההולדת היא מועד לבדיקת מאזנים: איך השתמשנו בימים שניתנו לנו. השימוש הוא גם פיזי, גם חברתי וגם רוחי, כמובן. אם אני יודע שיש לי בסה”כ 49 צעדים, אז אני חושב כל הזמן מה הספקתי ומה לא הספקתי. אני חושב ששער הבינה לא יכול לבוא, כמו שנמנע שער הטומאה ה 50. היות והם באים ביחד, ואני לא יכול להגיד ‘הוא רע ואני טוב’ כי הרע שלו זה אני – הוא גם נמצא בי. לכן אני צריך להתנקות ולהבין שאני סופר עד 49 בידיעה שאם אגיע לשם אני אקבל את החסד, אני לא אכנס אליו. זה מצב סביל, כמו שזה מצב סביל בטומאה – כשאני נופל אליה. אני חושב שכך זה גם בשער ה 50 של הבינה – אם הגעתי כל כך גבוה אני מקבל את זה, אני לא צריך “לקחת” את זה, אלא זה מוענק לי.

יפה – אני יכול להתדרדר ולשקוע לשער ה 50 של הטומאה, והשער ה 50 של הבינה הוא באמת חסד. חסד במובן הזה שאני לא יכול להיות תובעני, אני לא יכול להגיד עליו ‘מגיע לי’. הוא יינתן כשאני אֵמָצֵא ראוי לו.

נראה את הדברים האלו מנוסחים בטקסט הבא:

שער החמישים של הקדושה – שער הבינה

שער החמישים של הקדושה 

“בנוסף למ”ט השערים ישנו שער החמישים, הכולל את כולם ונעלה מכולם – שהוא עצם ההבנה שלמעלה משייכות למידות, הוא אינו מתייחס להשפעה אל המידות, אלא שייך לבינה – ההבנה עצמה, עוד קודם שנמשכת להשפיע למידות ועניינו הוא חיבור החכמה עם הבינה בכח ההמשכה מספירת כתר. חמישים שערי בינה נזכרים בגמרא[: “נ’ שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר: ותחסרהו מעט מאלקים”. עניינם של שערים אלו – מבואר בקבלה ובחסידות, שהם המשכות אלוקיות מספירת הבינה.

בספירת העומר אנו משיגים את מ”ט שערי הבינה ושער החמישים – שבועות מגיע מעצמו, כי אינו שייך להשגה על ידי האדם עצמו כי כמתנה מלמעלה.

ספירת הבינה הוא פיענוח האור האלוקי המופשט שהתקבל בספירת החכמה לכדי מבנה שכלי שלם של סברות ורעיונות.”

(מתוך האתר חבדיפדיה, והרצאתו של הרב דוד אפרגן )

ספירת הבינה היא הספירה שמאפשרת לקחת את החוכמה הקוסמית ולסדר אותה במושגים שהאדם יכול לקלוט לכאורה. זוהי הבנת הסיבות והבנת הנסתר -הבנת ‘סיבת הסיבות ועילת העילות’ שמאחורי התופעות. אפילו משה לא הגיע לשם. אבל בדרך שאנחנו הולכים בתקופה שלנו אנחנו חותרים להגיע אל השלב שבו נוכל לגלות מעבר למחיצה הנסתרת – לראות מה מתרחש בעולם הסיבות. זה מתרחש בסופו של דבר במסע לאחר המוות, כשאנחנו חוצים את הסף – אז אנחנו מגיעים אל ‘עולם הסיבות’. מתקדשים גבוהים יכולים להגיע לזה כבר בחיים האלה. אנחנו צריכים לשאוף לשם – השאיפה שלנו תאיר מלמעלה בחזרה אלינו.

כאן אנחנו רואים שהספירה הזו של הבינה היא חסד, אבל אנחנו מחויבים להגיע לשם. שטיינר מתאר את זה בספר ‘האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות’:

חסד החכמה העליונה

“.. אל לנו להאמין שביכולתנו לרכוש מושג כלשהו על ידע על חושי אלא על ידי יצירת הלך נפש מתאים, באמצעותו נוכל לקבל את העשוי להיות מוצע לנו כהתגלות או הארה, כך שאיננו יכולים לצפות מדבר לבוא אלינו, לבד מן החסד המגיע ומעניק את מנחתו.

כיצד אם כן, מגלה עצמו ידע כזה? כיצד מתגלה מה שמגיע אלינו כאשר אנו מכינים את עצמנו במידה המספקת ? הוא מגלה עצמו כהלך הנפש, שאנו מחוננים בחסד באמצעות המנחות הבאות לקראתנו מתוך עולם הרוח. אם נרצה לתאר מה שמגיע אלינו כך כדי להביא לתוכנו חסד וידע טהור, אנו יכולים רק להשתמש בביטוי : מה שבא לקראתנו הוא פעילות חסד, הענקה, נתינה…”

שטיינר, ‘האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות’, עמוד 25.

העבודה שלנו היא לספור מאז השיחרור מעבדות והנפילה לתוך השער ה-50, ולהגיע אל שער ה-50 של ההארה, של הרוח. לצפות שזה יבוא – אנחנו אמנם לא עושים תנאים לקבלת החסד, אבל הוא יבוא. ככל שנהיה מכוונים אז הכוח הזה ‘מושך’ מכוח הבינה אלינו.

משתתפת – בחיבור ליום הזיכרון, אני חושבת שהספירה היא גם כדי לזכור: לזכור שהיינו עבדים, ולזכור לאן אנחנו רוצים להגיע, ואת אנושיותנו. הספירה מחייבת כל הזמן זכירה.

יפה – נכון. הספירה היא פעילות של רצון. זה מחייב את הרצון להזכיר.. זה להכין את הנפש – זהו הלך נפש שאנחנו צריכים להכין אותו כדי לזכות בהארה הזו.

נסיים את המפגש הזה עם ייחול להגיע אל שער הבינה. שנהיה כל הזמן בתודעה של בני חורין, כמו שאמר רבי יהודה הלוי:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי

רק להיות עבד לרוח, במובן החיובי כמובן, היא החירות האמיתית.

שאלות לעבודה וחקירה:

1.האם,בחיים שלכם, יש אירוע שאתם מציינים מאז, או לקראת ? מהו אותו אירוע ומה משמעותו עבורכם ?

2.אנחנו מציינים וסופרים גם את ימי ההולדת שלנו. מהו יום ההולדת עבורך ?

3.איפה בחיים, באילו תחומים בחיים אני עדיין בעבדות ? על  מה קשה לי עדיין לוותר ?

4. האם מצאתי את עצמי קרוב לשער החמישים – אבדן הקשר עם האל ועולם הרוח ?

5. האם זכורה לכם חוויה של גילוי חסד החכמה. באילו נסיבות . מה התגלה לך ?

אני מאחלת לכולנו עבודה מתמידה של חירות, ולהשיג את שער הבינה.

תודה רבה לכולם.

print