האני האותנטי – שיעור 32

14.4.2021 – 'האני' האותנטי – שיעור 32

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:
כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:
לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמֹּץ אֲשֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:
עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:
כִּי־יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

תהילים א'.

ערב טוב לכל הצדיקות והצדיקים. היום ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. השיעור היום לא על יום הזיכרון, אנחנו ממשיכים עם ה'אני' האותנטי.

משתתפת – בקשר לטקסט שקראנו: אני רוצה לשאול על החלוקה לצדיקים ולרשעים.

אורנה – אנחנו יכולים תמיד להסתכל על התורה כעל סיפור של הנפש, בתוך בן אדם אחד.

להזכירנו אנחנו ב'אני האותנטי', והיום נדבר על ה'אני האותנטי' והמוסר. זהו נושא ידוע בקרב התלמידים ואולי נצליח לתת לו זוויות נוספות.

אנחנו יודעים שכאשר אנחנו מדברים על אירועים בחיים האלה – הסיבות שלהם נמצאות בחיים קודמים. אנחנו גם יודעים שכאשר יש לנו תגובה רגשית חזקה מאוד לאירוע שהוא לכאורה אירוע מתון – זה מצביע על כך שהאירוע נוגע בנו ב – ד.נ.א הקרמתי שלנו, שמשאיר רישום בין חיים לחיים, והאירוע מעורר אותו. בשפה פשוטה, אנחנו אומרים שהאירוע לא בא מפה אלא מגלגול קודם. כמובן שהאירוע לא בא מגלגול קודם, אלא הוא מצית איזשהו רושם בזיכרון הקרמתי, ואז התגובה שלנו לאירוע היא לא מותאמת: יתכן שהאירוע מפחיד אותנו יתר על המידה, או מעורר בנו בושה יתר על המידה. האירוע הוא כמו רישום שהצית משהו שהיה ממשי, חי וקיים, בחיים קודמים. לכן אנחנו אומרים שסיבתו של האירוע הביוגרפי היא בחיים קודמים. גם אם הסיבה על-פני השטח היא בחיים האלה, ונראה לנו שיש לאירוע טריגר בחיים האלה, בכל מקרה, האירוע בא כדי שיתעורר הרישום הזה ויקבל חיים חדשים בתודעה שלנו.

מבחינת התודעה זה לא קשה לעבור מחיים לחיים, כי מבחינת התודעה אין זמן ואין מקום. אין לתודעה שום בעיה לעבור מחיים לחיים, גם אם החיים קרו לפני 100 שנה, 1000 שנה, 20 שנה או שנתיים. אנחנו חושבים שהחיים הקודמים היו כל כך מזמן, ואנחנו חושבים כך רק בגלל שאנחנו כאן כבולים בגוף פיזי ונראה לנו שכל כך הרבה זמן חלף, ואיך יתכן שהתודעה תעבור בין חיים ולחיים. אבל בשביל התודעה זו לא בעיה בכלל. מבחינת התודעה, החיים הקודמים נמצאים כאן ועכשיו. אנחנו באמת מוגבלים במחשבה שלנו במוח הפיזי שלנו. אנחנו באמת חושבים שהמציאות הממשית מוגבלת בזמן ומרחב. לכן יש שחושבים 'האנתרופוסופים האלה מספרים סיפורי בדים, ומאיפה הם בכלל יודעים'… גם הפיזיקה – ככל שעושים יותר חקר על הפיזיקה אז לומדים יותר גם על התודעה. גם בתורת הסוד של הקבלה וכמובן באנתרופוסופיה יש הרבה אינפורמציה. כך שמבחינתנו, משום שאנחנו עוסקים שנים רבות בחקר הקרמה, זה לא נשמע סיפורי בדים, זה נשמע מאד הגיוני ומאוד ממשי.

מי זה שמצית בנו את הזיכרון הזה? מי שמצית בנו את הזיכרון הזה הוא האדם הנצחי, שנמצא כל הזמן. זה אנחנו הנצחיים. אפשר להגיד שזו הנשמה שהיא רסיס מהנשמה האינסופית, אז הנשמה שלנו שנמצאת בנו, שמלווה אותנו – או יותר נכון שאנחנו מלווים אותה – היא הבסיס שלנו במשך כל הגלגולים, והיא בכל גלגול מתלבשת בלבושים שונים ומשונים על-מנת שאנחנו נוכל לעשות את התיקון. היא זו שיוצרת עבורנו אירועים, על מנת שהזיכרון הזה יעלה בנו את הרגש של החיים הקודמים. מי שלא יודע את זה, מייחס את הרגש לחיים האלה, ומפרש באופן שגוי או באופן מוגזם מציאות מסוימת, ואז הרגש שולט. כאשר הרגש שולט אנחנו הולכים אחריו ויוצרים קרמה חדשה, במקום לפתור את הקרמה הישנה.

מי שמביא לנו את האירועים הוא ה'אני' הנצחי, והוא עושה זאת על-מנת שנוכל ליצור קשר אתו – עם ה'אני האותנטי', כפי שאנחנו קוראים לו בקורס הזה. הוא זה שגומל (Compensation, Retribution  הגשמה קרמתית), ותמיד לפי קנה המידה של המוסר הקוסמי.

מה הוא המוסר הקוסמי? המוסר הקוסמי הוא: האם אני עשיתי את הדברים לטובת עצמי תוך כדי פגיעה באחר, או שאני עשיתי את מה שאני צריכה לעשות בעולם לטובת האחר ולטובת האנושות. זה המוסר הקוסמי. לחוק הקרמה הזה יש שתי פנים שאנחנו מכירים:

הפן החיצוני – כאשר אנחנו משייכים את האירוע לסיבה ותוצאה חיצוניות.

הפן הפנימי – זהו הפן האזוטרי והוא קשור למוסר.

אתמול באחת מקבוצות הלימוד עשינו ביוגרפיה דינמית – בה התלמידים מספרים אירוע ואנחנו מנתחים אותו. בתוך האירוע שסופר, שהיה אירוע לא גדול, אבל מיד העלה בכולנו תחושה שלכאורה בחקירה צריך לחזור אל מה שקרה בילדות, וכיוון כזה. אני לא רוצה לספר את כל האירוע, אבל אני רוצה שתשימו לב: כאשר אתם מטפלים או מטופלים, ועולה כלאחר יד שאלה מוסרית, היא יכולה להיות קטנה בתוך הדרמטיות והרגשות העזים של האירוע, ואז אנחנו יכולים לפספס את העניין המוסרי.

אספר קטע קטן מהאירוע: מישהו סיפר שהוא גר בבית שכור, שיש בו ארונות מעץ. הוא דפק שני ברגים קטנטנים בעץ, וזה היה תוך כדי הסיפור. בעלת הבית, להפתעתו, הגיבה בצורה לא פרופורציונלית למעשה כזה זניח. היא אמרה 'היית צריך לשאול אותי! עץ זה לא דבר שאפשר למלא, זה לא כמו קיר'. התלמיד שסיפר שאל 'מה היא נתפסה לשני הברגים הקטנטנים האלה?'

כיועצים, הרבה פעמים אנחנו צריכים להשתמש ברגש שלנו לשיקוף כלשהו ל'איך האחר מרגיש' באירוע שהמטופל שלנו מעורב בו. בי מיד עלה רגש, ומסתבר שלא רק אצלי, אבל קודם אשאל אתכם איך אתם הייתם מרגישים אם מישהו בדירה שלכם היה תולה שני ברגים קטנים, אבל באמת מחורר את העץ, שאי אפשר לסתום אותו?

משתתפת – הייתי מרגישה שזו פגיעה ברכוש שהוא קיבל ממני. כעס.

אורנה – את אומרת שלמרות שזה דבר קטן ומינורי היית אומרת 'זו פגיעה ברכוש' והיית מרגישה כעס.

משתתפת – אני חושבת שאצלי זה היה תלוי בתוצאה. אם זה היה לטעמי אז אולי להפך, הייתי אומרת לו תודה שהוא שיפר…

אורנה – בואי נאמר שזה לא היה לטעמך, ובכל זאת זה עץ, ועץ אי אפשר 'להחזיר אחורה' כמו קיר. איך היית מרגישה?

משתתפת – לא בטוח שזה היה כל כך מפריע לי.

אורנה – אוקי. אנחנו גם יודעים שאת לא כל כך מחוברת לחומר, נכון? הבתים שלך תמיד פשוטים, ואת לא כל כך מחוברת לחומר, אז יכול להיות שזה קשור לזה.

לא נשמע את כולם, אבל אספר שגם אני וגם עוד מישהו מהקבוצה הרגישו שיש כאן השחתה – בדירה שנותנים לך, מעלים על הדעת שאם יש עץ אז את תשאלי או שלא תעשי. אבל – זה היה כל כך קטן וכל כך מינורי בכל האירוע, שכמעט אף אחד לא הבין את עניין המוסר כאן. יש כאן מעשה לא מוסרי, אבל מכיוון שזה כל כך קטן, וגם המספר הקל ראש בזה, אז כולם התרכזו בצד הנפשי יותר – "מה אתה עושה כשאתה מקבל דחייה, ביקורת – הצד הנפשי הברור מאוד". כך יכולנו לפספס את שאלת המוסר. לאחר מכן, היה עוד מקרה שהתלמיד הביא, ואז זה כבר היה ברור שיש כאן שאלה של מוסר – אבל בעניינים מינוריים, ובעניינים שיש בהם טשטוש כלשהו בשאלת המוסר.

היעוץ הביוגרפי עוסק בשאלת המוסר, כי היעוץ הביוגרפי הוא יעוץ רוחני קוסמי. ביעוץ פסיכולוגי זה אחרת, וזה לא רע – אנחנו מייעצים גם ייעוץ פסיכולוגי בתוך היעוץ הביוגרפי, לפי השלב שבו נמצא המיועץ. ביעוץ פסיכולוגי, וגם בשלבים הראשונים של היעוץ הביוגרפי, אנחנו רוצים לחזק את המטופל – למשל אם הוא בחרדה ממה שהוא עשה, "ומה הוא כבר עשה כשתקע שני ברגים קטנטנים". זה נכון. אבל בשלב מסוים אנחנו חייבים להנכיח לו את חוסר המוסר שלו. למה? כי אנחנו רוצים להעביר עליו ביקורת?

משתתפת – לא, כדי שהוא יהיה במודעות: זה מתחיל מבורג קטן…..

משתתפת – כדי להתחיל לפתח את חוש המוסר, מה מוסרי ומה לא מוסרי.

אורנה – למה? מה אכפת לי אם המטופל שלי מוסרי או לא מוסרי? זה לא עניין שלי.

משתתפת – אם את מעוניינת לעזור לו להתפתח, אז את כן מעוניינת להראות לו מה מוסרי.

אורנה – אני לא מעוניינת לעזור לו להיות מוסרי. זו לא הכוונה הישירה שלי.

משתתפת – לעזור לו להבין איזה דברים הוא עושה בחיים שלו. בשבילי זה אחד הדברים – שיבין מה מוסרי.

אורנה – עכשיו את מתקרבת, אבל יש סיבה הרבה יותר עמוקה.

משתתפת – אני חושבת שכאשר הוא יהיה מודע שיש בו אי מוסריות, והוא יוכל לעבוד עם זה, אז הוא יוכל לעשות עם זה מה שהוא רוצה. הוא יוכל להיות יותר או פחות מוסרי…

אורנה – אני אומרת שוב: מה אכפת לי שיהיה מוסרי או לא מוסרי? מה זה ענייני? אתם צריכים לזכור איפה אנחנו נמצאים – עם איזו מתודה אנחנו עובדים, מהי הפרדיגמה הטיפולית שלנו.

משתתפת – ההתפתחות של המיועץ, שבא ללמוד על עצמו, על אי המוסריות שלו.

אורנה – על מה אנחנו מדברים בעיקר, ביעוץ הביוגרפי?

משתתפת – על הקרמה.

אורנהנכון, אנחנו יודעים שהקרמה מגיעה אל האדם כתוצאה מחוסר המוסר שלו. כמו שאמרתי לפני מספר דקות: האדם נשפט על-פי קנה המידה של המוסר הקוסמי. כאשר יש לי אירוע, הוא לא בא מהגלגול הזה אלא מהגלגול הקודם, וזה בד"כ אירוע של סבל, אחרת אני בכלל לא אגיע לטיפול – האירוע הזה קשור לקרמה שלי, והקרמה שלי קשורה לחוסר המוסר שלי. לכן זו 'אבן הראשה' ביעוץ הביוגרפי – להבין את הקשר בין קרמה למוסר. בלי זה – אין לנו מנדט לטפל. בלי זה – זה באמת סובייקטיבי, ואני יכולה להגיד 'שני מסמרים זה קטן ושולי', ואת תגידי 'לי כן אכפת', ואחרת תגיד 'תלוי אם זה מוצא חן בעיני'. כמובן שאני מציגה את זה כאן באופן גס – בצורה גולמית של מוסר וקרמה – ואילו בכיתה טיפלנו בזה בצורה מאוד מעניינת, כי היה עוד אירוע. אבל אם אני יודעת שחוסר המוסר הוא זה שגורם לסבל, הוא זה שגורם לקרמה, הוא זה שגורם לאירוע, ואני יודעת שהנשמה שלי לא עמדה בחוקים של המוסר הקוסמי – אז המוסר כן מעניין אותי. אז אני לא אלך שולל, גם אם המיועץ יקטין את החשיבות של המעשה הבלתי מוסרי, ומול זה יעמוד עניין כמו דחייה או שנפנה אל הילדות ואל כיוון של הפחד מסמכות ועוד כל מני דברים יפים וטובים, ואולי נכונים, אבל דברים אלו הם לא הדבר העיקרי. יש לזכור איפה אנחנו: אנחנו כאן בחקירות קרמתיות. לכן היום אנחנו לומדים את הקשר בין קרמה למוסר, ולכן המוסר של המטופל שלי ושל עצמי מעניין אותי – ולא בגלל שיש לי איזו אג'נדה שהוא יהיה מוסרי. לגבי זה – שהוא יחליט לבד. אבל אם הוא יראה את הקשר בין מוסר לסבל, בין מוסר לקרמה, אז הוא לא יקל ראש גם בשני מסמרים קטנים, שהם השחתת רכוש, כמו שאמרה לו בעלת הבית – זה לא כמו לתקוע מסמר בקיר ולעשות חור שאפשר למלא. לי יש בית בפרדס חנה שאני משכירה, וכשבאתי וראיתי שהשוכרים תלו מלא ארונות (לא על העץ, אלא על הקיר), וזה גם כן העלה בי מחשבה על זה שאני אצטרך אח"כ לסתום הכל, עם כל העבודה שכרוכה בזה. שלא לדבר על השחתת רכוש, גם אם זה דבר קטן – זה לא משנה. להפך – אם זה קטן ולא ברור, אז עוד יותר אני רוצה לחקור את זה, כי זה נעלם מהעין. מעשה לא מוסרי בוטה מיד רואים, אבל מעשה לא מוסרי קטן ומעורפל, שאפשר בהחלט להחליק אותו – הוא יותר מעניין אותי. זה יותר מעניין אותי כי זה מרפרר למשהו שנמצא באזור הדמדומים של המיועץ.

התשתית של פרדיגמת העבודה שלנו והחיים שלנו בנויה על כך שקודם כל יש ישות רוחנית, שהיא עצמאית מחומר – זו הישות האוניברסלית. נקרא לזה אלוהים, נקרא לזה האינסוף, נקרא לזה הבורא, נקרא לזה האינטליגנציה הקוסמית – זו הפרדיגמה הבסיסית שלנו. הדבר השני – גם אנחנו חלק מזה: אנחנו אינטליגנציות רוחניות אינדיווידואליות. אנחנו חלק מהשלם הזה, שהוא כל כולו הטוּב בהתגלמותו והמוסר בהתגלמותו. מכיוון שאנחנו חלק ממנו, אז יש בנו משהו שהוא בדיוק אותו הדבר כמו שלו. אז כל הדרך שלנו כאן היא לעשות את התיקון ולחזור להיות מתאימים ותואמים עם המוסר הקוסמי הזה. אנחנו עושים את זה דרך חוק הקרמה – דרך החוק של הצו הקרמתי והגשמתו. כל הטיול שלנו בעולמות החומר הוא כדי להגיע אל השלמות הזו, מתוך שיתוף פעולה עם הבורא. כי לא הייתה בעיה – וזה באמת מה שהתקיים בהתחלה – ליצור אותנו בתוך עולם רוחני כישויות תמימות שלא מסוגלות לחטוא, ובתוך עונג אינסופי. כך היינו נשארים בתוך הרחם האלוקי לנצח נצחים, ונהנים. היה שלב כזה, אבל זו לא הייתה מטרת הבריאה. מטרת הבריאה הייתה ליצור ישויות עצמאיות שבוחרות בטוב, ובעצם שותפות ליצירת העולם, ולא מקבלות עולם מוכן. עולם מוכן היה בגן עדן – שם היה הכל – והם דווקא לא רצו את העולם הזה. התוכנית הכללית לא הייתה להשאיר אותנו בגן עדן, אלא להפוך אותנו במובן מסוים לשותפים לבריאה – שאנחנו בעצמנו, מתוך עצמאות, מתוך תהליך, מלמטה למעלה, נעלה בחזרה בסולם הזה בכוחות עצמנו, עם עזרה כמובן, אבל באופן שנותן לנו ליהנות מכל השפע הזה בזכות ולא בחסד. זה אומר שתוכנית הבריאה היא הרבה יותר עמוקה ומרתקת ממה שלכאורה אפשר היה שיקרה לו היינו נשארים בגן עדן.

אני אומרת 'אנחנו' כי כולנו חלק מהנשמות הראשוניות, מהנשמה הגדולה הזו שהיתה ברמות תודעה מאוד גבוהות ואז נפלה והתפרטה. כל הבריאה זו התפרטות– כל העולמות כולם הם העלמה יותר ויותר של האור אינסוף. אז בכל עולם יש יותר פרטים, וגם יותר העלמה. בחטא גן עדן גם הנשמות נפלו. כל העולם נפל, כל העולמות נפלו, גם החיות נפלו – והאדם הוא זה שצריך להעלות את כל הבריאה הזו בחזרה. זה התפקיד שלנו. אנחנו עושים את זה דרך חוק הקרמה. חוק הקרמה הוא חוק של סיבה ותוצאה, ואנחנו לומדים תוך כדי הגלגולים. החיים האלה הם בית ספר.

אנחנו חושבים שאנחנו עושים בחיים מסוימים מעשה כשלהו, והמעשה נמחק. אבל זה לא ככה – מה שקרה פעם נשאר לנצח. בקבלה אומרים את זה "אין העדר ברוחני". באנתרופוסופיה אנחנו אומרים שזה נשאר ברשימות האקשיות, בזיכרון הנצחי. הנה בכל זאת אנחנו מדברים על יום הזיכרון, כבר אמרתי מספר פעמים את המילה 'זיכרון'.

גם המעשים הבלתי מוסריים לא נמחקים. אלו תדרים, כמו שכל העולם הזה הוא תדרים שונים, והתדר הזה – של המעשה הבלתי מוסרי – לא נמחק. הוא נשאר. מה הבעיה של התדר הזה לעבור מחיים לחיים? לכן התדרים האלה נשארים, והם נשארים קשורים אלינו. המעשה שלנו בעולם נשאר קשור אלינו, והוא זה שקורא לנו שוב לתיקון. זה לא נמחק. זה ימחק רק אם אנחנו נמחק את זה בעצמנו, ויש כמובן אפשרות למחוק – כל העניין הוא שיש אפשרות לתיקון. כל העניין הוא איך ניקח את הרוע שעשינו, והוא הוא עצמו יהיה חומר הגלם לטוב.

הנפילה מגן עדן מתוארת בסיפורים התמימים כאסון, כנפילה ממקום שבו היינו וממנו יכולנו להמשיך את האבולוציה. אבל זה לא כך. כל הרע, כל הרוע שבעולם, 'לא יסולק' – הוא לא יעלם, אלא הוא יתהפך. האנרגיה הזו לא תעלם. ניקח את כל המעשים הבלתי מוסריים שלנו – שהם בעיקר הפגיעה שלנו באנשים אחרים מתוך שכחה מוחלטת וניתוק מוחלט מזה שאנחנו כולנו מאותה נשמה – כל הרוע הזה שלנו יתהפך לטובה. אבל זה לוקח זמן – כיתה א', כיתה ב', כיתה ג'… לפעמים נשארים כיתה. אבל לא לנצח נשארים בבית הספר הזה, ובטח לא בתקופה שלנו, שהיא תקופה מאוד קריטית. אנחנו כבר לא יכולים להגיד 'טוב, נשאר כיתה עד הגלגול הבא' כי כבר אין הרבה גלגולים עד לפאזה הבאה. לכן יש התעוררות רוחנית רבתי בכל העולם בעשרות השנים האחרונות – יש האצה בצורך שלנו להתקדם, אפילו 'לקפוץ' כיתה. לפעמים אנחנו מרגישים 'וואו, זה לא גלגול אחד מה שאני עוברת כאן, לא יתכן'. אבותינו – 100 או 200 שנה אחורה, חיו במהלך חיים שלא היה בו כל כך הרבה תהפוכות. חוץ מהיהודים כמובן, שעשו בהם פוגרומים בכל מקום. לרוב, מתחילת החיים ועד סופם, לא היו שינויים כל כך גדולים. עכשיו הכל אץ – הזמן מאיץ. גם הזמן משתנה – לא הזמן של השעון, אבל הזמן הממשי משתנה. אז אין הרבה זמן ואנחנו חייבים להיות "עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי" משנה אבות ה, ח. זה אומר שאנחנו צריכים להבין את זה. אין לנו זמן לשחק הרבה בגלגולים.

משתתפת – מעניין בהקשר של האירוע שסיפרת עליו, שגם שם נעשה משהו שאי אפשר למחוק אותו. מעשה קטן שאי אפשר למחוק.

אורנה – נכון. שני הברגים האלה צריכים תמיד להזכיר לאותו בן אדם: 'הנה כאן התודעה המוסרית שלי הייתה מעורפלת'.

אני כמובן מביאה דוגמאות מהחיים, וגם לנו יש מעשים בלתי מוסריים, שמכיוון שהם קטנים ואנחנו חושבים על עצמנו כ'מאוד מפותחים', אז אנחנו אומרים לעצמנו 'זה זניח לעומת כל הטוב שאני עושה בעולם'. זה קורה להרבה אנשים. בעלי סיפר על מחקר על צמחונים וטבעונים: מכיוון שהם לא אוכלים בשר, היה אפשר לחשוב שהם יהיו יותר נחמדים מהרגיל לבני אדם, אבל זה לא ככה אלא הפוך, בהכללה כמובן – הסתבר שאם אני מרגישה שאני כבר טובה כי אני דואגת לבעלי חיים ואני לא אוכלת בשר, אז בתת מודע יש לי תחושה שאת שלי אני כבר עושה, ובמקום אחר מגיעות לי זכויות יתר ואני יכולה לרופף את החגורה. זו רק דוגמא, אני לא יודעת כמה מזה נכון. אצל אותו בן אדם זה היה קשור לקרמה שלו ולעמימות – שאם יש משהו שהוא ספק טוב ספק רע, אז הוא מחליק את זה. זה משהו מאוד ספציפי לו. אבל לכולנו יש מקומות כאלה שאנחנו עושים לעצמנו הנחה ואנחנו לא מכירים ברוע שלנו.

למשל, צורה אחת של רוע היא לנצל מצבי מצוקה של האחר או של העולם כדי להרוויח. יש דוגמא לזה במחזה של ברטולד ברכט "אמא קוארז". במחזה מסופר על אמא קוראז' שנמצאת בגרמניה בזמן מלחמת 30 השנה הנוראית, והיא מתפרנסת מהמלחמה – היא מוכרת לחיילים במחירים מופקעים מזון, ציוד צבאי ועוד. היא מתפרנסת מן ההפקר. אפשר להשוות את זה לאנשים שהעלו את מחיר המסכות כאשר כולנו היינו צריכים מסכות. זה נקרא להתפרנס מהסבל שקורה בעולם. המחזאי ברטולד ברכט הבין את הקשר בין חוסר מוסר לתגמול, ובמחזה הוא גרם לכך שבמהלך המלחמה מתו שלושת הילדים שלה, כדי להעיר אותה לרוע של המעשים שלה. אנחנו לא נלך כל כך רחוק ולא לדברים כל כך קיצוניים. כל אחת מאיתנו מוזמנת להסתכל כרגע על מקומות לא מוסריים שהם כמו שני ברגים קטנים שאפשר להתעלם מהם, ובכלל על התחושה ש"אני כל כך טובה אז זה בסדר – כי אני עושה כל כך הרבה טוב בעולם, אז למה שלדוגמא התלמידה שלי לא תלך לקנות בגדים עם הבת שלי? הרי אני נותנת את החיים לתלמידה שלי, אז למה שהיא לא תפטור אותי מקניית בגדים? "זו רק דוגמא, אני כמובן לא עשיתי את זה, אבל יש את אלה ששולחים את הנהג שלהם לקנות להם דברים כי הם אנשים 'גדולים'. אני מדברת על אנשים במשרות ציבוריות ולא על אנשים פרטיים שיש להם הסכמים עם הנהג שלהם. נהג שבסך הכל צריך להביא אותי ממקום למקום במסגרת העבודה הציבורית שלי, ואני משתמש בו לשליחויות הרבות שיש לי, כי אני עושה המון בשביל מדינה ישראל. משהו בסגנון הזה בקטן, הוא חוסר מוסר שאנחנו אפילו מצדיקים אותו, או מסרבים להסתכל עליו ובכל זאת זו פינה אפלה. עלינו לזכור זאת: אי אפשר להיכנס עם בגדים מתולעים ומטונפים לעולם הרוח. אנחנו פושטים את הגוף הזה ובעולם הרוח אנחנו מקבלים גוף חדש. הנשמה, הרוח, ה'אני' תמיד צריך גוף. 'אין אור בלי כלי' – אין נשמה בלי כלי, אפילו שזה יהיה דק מדוק, דק דקיק. אז גם בעולם הרוח לרוח יש גוף. אנחנו מקבלים גוף כדי לעבור את המסע בעולם הרוח. הגוף הזה נתפר מהמעשים שלנו. כל המעשים שלנו מצטרפים לגוף הזה. זה ההיכל שהנשמה שלנו חיה בו. כמו שכאן הגוף שלי הוא ההיכל של הנשמה שלי, ואני קיבלתי גוף בהתאם לקרמה שלי – כל אחד מאתנו קיבל גוף בהתאם לקרמה שלו, לקרמת עבר או לקרמת עתיד. כך גם בעולם הרוח אני אקבל גוף, כי אין אור בלי כלי, והגוף הזה יהיה עשוי מהמעשים שלי. לכן כל פינה משמעותית.

כך גם הפוך, כמו בסיפור 'חנה'לה ושמלת השבת' – היא עשתה מעשה טוב כאשר עזרה לפחמי להרים את שק הפחם, והשמלה הלבנה שאמא תפרה לה לשבת התמלאה בכתמים. אבל מה קרה אחרי זה לכל כתם וכתם? הפך לכוכב: הירח שאל אותה 'חנה'לה, את מצטערת שעזרת לפחמי?' והיא ענתה שהיא לא מצטערת שעזרה, אבל כן מצטערת על השמלה. אז הוא שלח את הכוכבים שלו וכל כתם וכתם הפך למאיר. ככה כולנו צריכים – כל פינה אפלה שלנו ל,הפוך לכוכב מאיר. ואם אין לנו פינות אפלות אז לא יהיו לנו גם כוכבים – צריך להבין את זה. הכוכבים באים לפינה האפלה ומתוך הפינה האפלה. זה לא שאי אפשר להשאיר שמלה עם כתמים – גם זה אפשרי, אם כי לא רצוי. כל כתם וכתם שלנו יכול להפוך לכוכב. זו תהיה השמלה ואלו יהיו הבגדים שאנחנו נלבש אחרי שנפשוט את הגוף הזה. הבגדים האלה – לא תופרים אותם אצל תופרת ולא קונים אותם ב'זארה', ולא משנה כמה כסף יש לנו. אלו הבגדים שאנחנו תופרים לנו כאן מכל התיקונים הקטנים. מההזדככות שלנו – כאשר אנחנו מזדככים הופכים לזכים.

זה יכול לקרות אפילו סתם, כמו שאם אני עובדת במשרד ואקח ערימת עטים ששייכת למשרד כי "יש להם מיליון עטים אז למה שלא אקח…" אלו יכולים להיות דברים קטנטנים. אבל כל דבר כזה הוא כתם שחור על השמלה, ואנחנו מוזמנים להתבונן בהם – בכל הכתמים. זה כמובן תלוי ברמה הרוחנית של כל אחת מאיתנו ואיפה היא נמצאת בסולם הרוחני:

בהתחלה אנחנו מטפלים בפגמים הגדולים, ואח"כ משהו מתרחש עם הפגמים הנוספים. המורה שלי צבי אמר 'מרגע מסוים אני לא יכול לגנוב, זה כבר לא בא בחשבון'. לגנוב זה לא צריך להיות ללכת ולגנוב, אלא מספיק שמישהו מחזיר לי יותר עודף ואני לא מחזירה לו. מרגע מסוים גם זה לא בא בחשבון. מרגע מסוים אני גם לא יכולה לעשות שקר לבן. המודעות שלי לפגמים/לכתמים האלה הולכת וגדלה ככל שאני מזדככת.

לכן היום אני רוצה לדבר על הכתמים הקטנים האלה ולהגיד לעצמי 'גם את זה אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי' – לא בשביל האחר ולא בשביל להיות ילדה טובה, אלא כי בעצם העשייה שלי אני תופרת לעצמי את הבגד, אני תופרת לעצמי את הגוף שהנשמה שלי תשכון בו.

כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר. אני יכולה להגיד את זה כי אני יודעת שאני עברתי שלבים: מה שהיה נראה לי ראוי והייתי אומרת 'זה בסדר גמור' – אני הייתי יכולה לקחת עטים, אם כי לא עבדתי במשרד, אבל ברעיון, הייתי יכולה לקחת עטים – היום זה לא יעלה על דעתי.

אני מזמינה אתכן עכשיו לחשוב על הפינות הקטנות, שיש בהן: "ספק כן ספק לא, מגיע לי, אף אחד לא ישים לב, ממילא זה לא יזיק להם ועוד…".

משתתפת – כשאת מדברת על זה אז זה בכלל לא חשוב אם זה בורג בנישה קטנה של עץ, או עכשיו עם נושא החיסונים, ופרידות של משפחות ומחירים שמשלמים על ההחלטה שהיא מוסרית בעיני, שמה שקורה פה בארץ, שאם אתה לא מתחסן אז אתה לא יכול בעצם להיות בעל חירות, אוסרים אותך מלהיכנס למקומות, מלפגוש את הנכדים… אז זה לא משנה את גודל הכתם השחור הזה, או הפחם – הכל חשוב. זו הבנה עמוקה.

משתתפת – אצלי יש מחשבות כאלה. אני עובדת עכשיו על הגינה שלי, יש לי 'פטיש' כזה על צמחים ועל פרחים, ואני נוסעת לעבוד ויש שם פרחים לאורך הכביש ואני חושבת 'אולי אני אקח? אולי אני אוציא מפה איזה אחד? זה מתפשט, וזה בין כה וכה גדל, אני אקח אחד'. אז כן אני מוצאת את עצמי במקום הזה. עוד לא עשיתי את זה אבל נראה….

אורנה – מי משתמשת בקסם האישי שלה כדי להשיג הנחות בחנויות? אני מכירה מישהו כזה, שמשתמש בקסם האישי שלו ותמיד עושים לו הנחות. זה לא לטובתו. כי בעולם הרוח לא עושים הנחות. מה אתן אומרות? זה מביך לדבר על זה? המשתתפת הייתה פתוחה כנה בשיתוף על הפרחים….

משתתפת – אני אספר שאני יושבת בחל"ת, מקבלת כסף, ואומרת לעצמי 'לא, אני לא אצא לעבוד, למה שאצא? אני השקעתי הרבה שנים ועכשיו אני מקבלת את הכסף מהמדינה'.

אורנה – זה קורה עכשיו להרבה אנשים.

משתתפת – חוסר המוסריות שלי זה שאני יושבת ומקבלת את הכסף?

אורנה – אני אמרתי מקודם בצורה די נחרצת: אני לא עוסקת במוסר שלכם או מה אתם אמורים לעשות. אני לא ממחלקת המוסר ואף פעם לא הייתי. אני רק משקפת תהליכים. בעולם הרוח אין שקר, אין דבר כזה. לכן, אם אני רוצה להיות קרובה לעולם הרוח – אני צריכה להיות דומה לעולם הרוח. מה ז"א קרובה? ז"א שרמת התודעה שלי תהיה אחרת,  שייקחו אותי במטוס למקום שנקרא עולם הרוח. ז"א שהמחשבה שלי תהיה יותר צלולה, הרגש שלי יהיה פחות מוטה, אני אראה את המציאות נכוחה, אני לא אחיה עפ"י ההשלכות שלי, וממילא אני פחות אסבול. זה מה שנקרא להיות קרוב לעולם הרוח. זו חוקיות, זה לא שאני אגיד עכשיו למישהו מה לעשות, כי מי אני באמת? אני לא ממחלקת המוסר. אני מספרת לכם את החוקיות, שבאופן רגיל אנחנו לא מבינים אותה: אנחנו כאן מפסידים הפסד ברמת התודעה שלנו – זה כאילו שאנחנו חיים בעולם מסוים, ואומרים לנו שיש עוד עולמות אבל אין כניסה אליהם. זה אחרי שעשינו הרבה שיעורים, בהם דיברנו על זה שאנחנו לא רוצים לנהוג לפי 'מוסר אוטומטי' – לעשות כי צריך לעשות, לעשות כי אחרים יראו כמה אני טובה, לעשות כי אני פוחדת. לא על זה מדובר, אלא על תחושה פנימית שתגיד לי 'את זה אני לא יכולה לעשות יותר'. זה כמו לפתח אלרגיה כלפי סוג המעשים האלה. לא להיות מסוגלת לעשות אותם יותר. כל אחד מאיתנו כמובן נמצא במקום אחר בסולם. התפקיד של השיעורים האלה הוא רק לעורר מודעות.

משתתפת – עד גיל 42 היו לי כל מני התנהגויות ילדותיות שציפיתי לקבל עליהן הנחה, ובאופן מסוים גם קיבלתי הנחה. מגיל 42 הראו לי שזהו, אין הנחות יותר, גם על התנהגויות קטנות.

אורנה – כן, כבר לא התייחסו אלייך כמו ילדה שעושים לה הנחה. אני זוכרת שאני באופן סיסטמתי, בכל מפגש חברתי – כשהיה צריך לנקות, אני הייתי נעלמת. עכשיו אין לי כבר כוחות, למרות שאני רוצה לנקות, והתלמידים שלי לא נותנים לי כבר לנקות. עכשיו אני לא עושה את זה, ואני רואה שאין לי כוחות. הייתי רוצה לעשות יותר, אבל אני רואה שאין לי כוחות. למה הייתי עושה את זה? זה קשור לקרמה שלי, אבל משום מה חשבתי שאני יכולה לעשות את זה, ושיישארו הם לנקות. לא שחשבתי שיישארו הם לנקות, אבל זו הייתה התוצאה: אם אני לא מנקה אז אחרים מנקים. אולי בגלל זה בבית רק אני מנקה… לא חשבתי על זה.. אז אלה דברים כאלה, שאנחנו לא שמים אליהם לב, אבל כן צריך לשים לב.

משתתפת – כל פעם שבעל מלאכה מגיע אלינו הביתה ורוצה שנשלם לו במזומן, אז זה גם חוסר מוסר.

אורנה – אבל אנחנו לא עושים את החשבון של חוסר המוסר של אחרים.

משתתפת – לא, זה חוסר מוסר שלי, כי אני חוסכת לעצמי 17% על זה שאני לא מבקשת חשבונית. אצלי בבית בעלי לא הסכים, בתור אמריקאי, והכל שולם עם 17%.

אורנה – נראה לי שזה חוסר מוסר קולקטיבי של כולנו. את צודקת ב100%.

משתתפת – היום מטעם המועצה ביקשו ממני לחלק לנכי צה"ל איזה שי, ונתנו לי דף עם כתובות ושמות, והייתי צריכה להלך, לעלות קומות, לרדת קומות, לחפש את הדירות. הייתה דירה שהתעקשה לא להיות בבניין – עליתי למעלה ולא מצאתי אותה, ירדתי למטה ולא מצאתי אותה, הלכתי לאמצע ולא מצאתי… ואז חשבתי לעצמי 'אז תדחפי את זה כאן לאיזה דלת, אף אחד לא ידע אם זה הגיע או לא הגיע'. ואז התעוררתי ולא עשיתי את זה. אני פשוט השארתי את הנייד שלי באוטו, וחשבתי על זה שעכשיו אני צריכה לרדת 4 קומות, להביא את הנייד מהאוטו, לעלות 4 קומות, בשביל מי אני עושה את כל זה. התחיל לצאת המון רוע, עם המון הצדקות – הכל היה נורא נכון: למה את עושה את זה? את זקנה, מה את צריכה את זה? אז מה אם הם נכי צה"ל? יצא ממני הרבה רוע, חוסר מוסר. אבל כיוון שהתפתחתי אצלך אז ירדתי לאוטו והתקשרתי, וירדו אלי ולקחו את זה, ואני בהקלה, אשן בלילה בשקט. אבל בעבר שלי הייתי מעגלת פינות כאלה: לא נורא, לא ישימו לב, אז אני אקח או שאני לא אעשה כמו שביקשו ממני.

אורנה – נכון. כולנו. זה תלוי ברמת המודעות שלנו, והיא עולה רק מאמצע החיים. כי עד אמצע החיים אפילו חלק מהמעשים הבלתי מוסריים שלנו נכפים עלינו – אנחנו נכפים לעשות את זה, זה לא בבחירה שלנו. הקרמה כופה עלינו בחלק הראשון של החיים לעשות מעשים שאין לנו חירות לבחור שלא לעשות אותם, אנחנו לא בתודעה. אבל בלי שום קשר לזה, בהתאם לחוקים הקוסמיים, אנחנו יודעים שאנחנו נצטרך לזכך את זה, אנחנו נצטרך למרק את זה.

ביהדות יש מודעות גדולה לעניין מירוק החטאים – בכל שנה יש לנו הזדמנות, ובכל יום. אבל כמו שאנחנו מלמדים, זה לא צריך לנבוע מפחד או מצורך לגמול. זה צריך לנבוע מכך שאני הזדככתי באופן כזה, שאני כבר לא יכולה לשאת את זה. זה כמו שנגיד, עשיתם בטח פעם בחיים צום מיצים. אחרי שאת עושה צום מיצים, כבר לא כל כך קל בימים הראשונים לחזור לעוגת קרמשניט. למה? כי הזדככנו. באותו אופן גם הנשמה מזדככת ואנחנו לא יכולים יותר לעשות את המעשים שעשינו פעם. זה קשור להתפתחות שלנו במהלך החיים: אנחנו מגיעים לעולם הזה בלי מודעות בכלל ל'מי אנחנו'. זה קורה לנו עם הילדים שלנו. לי הייתה אשליה שאם אני מגדלת באופן הכי טוב את הילדים שלי, הכי טוב שיכולתי, אז יצא לי איזה מודל שאני חשבתי עליו. אין סיבה שלא, אם אני אמא טובה דייה, אמא אינטליגנטית. הייתי יחסית אמא מבוגרת אז בכלל היה לי צ'אנס להיות אמא יותר טובה. והייתה לי תוכנית עבור הילדים שלי, שהיא הפוכה מכל הקרמה שלי. מסתבר שאני בכלל לא עיצבתי אף ילד. אני חשבתי בתת-מודע שאני מעצבת ילדים בריאים בכל מובן ואופן, עם ראש שהוא פחות או יותר כמו שאני חושבת שצריך להיות אדם מבוגר. זה הפוך ממה שאני הייתי. להפתעתי גיליתי שזה ממש לא אני מעצבת. הם מעוצבים ע"י הקרמה שלהם, מעוצבים לגמרי ע"י מי שהם היו. אני בושה להגיד שזו הייתה הפתעה בשבילי. זה בגלל הישות שלי, שחושבת שעם כוח רצון אפשר לשנות את הכל. מסתבר שאי אפשר לעצב אנשים, זה לא ככה.

גם לגבי עצמנו וגם לגבי הילדים שלנו אנחנו רואים: כשאנחנו קטנים אין לנו מודעות בכלל לגבי העולם ולגבי עצמנו, וגם כשיש לנו ילדים קטנים אז עד גיל מסוים אנחנו חושבים שאנחנו מצליחים לעצב אותם, ובעצם אנחנו לא מכירים את בן האדם הזה – יש לו גורל שבא בכלל מעבר לסף.

כל התפקיד שלנו בהתפתחות הרוחנית שלנו זה לצאת מהמצב הזה של האפלה – האפלה התודעתית – אל מצב של אור תודעתי. זה מתפתח כאן, בתוך הגוף הזה. רק כאן אפשר לעשות את העבודה. רק פה אפשר לשנות.

העולם הבא הוא לא איזה עולם רחוק אלא זה עולם תודעה, שאנחנו לא חווים אותו, אם כי אנחנו יכולים לחוות אותו, גם בחיים האלה, אבל באופן כללי אנחנו לא חווים אותו. העולם הזה הוא עולם התוצאות. לשנות אפשר רק בתוך גוף פיזי. הגוף הפיזי והעולם הפיזי הוא הזירה שבה אפשר לפעול. העולמות הבאים, עולמות התודעה האחרים – אין בהם גוף פיזי. אנחנו לא רואים כאן עוד איזה עולם ליד העולם שלנו. אנחנו לא אומרים 'יש איזה עולם אחר שנטוס אליו וזה יהיה העולם הבא'. כמה עולמות רוחניים יש בתוך סמ"ר? אינסוף. אז אין בעיה בכלל – יש אינסוף עולמות כי הם לא תופסים מקום בכלל. אז העבודה היא רק פה. זה מרתק. המצב של מעבר מאור לחושך – הפעימה הזו – קורית לנו גם בלילה, וקורית לנו גם בנשימה. הפעימה הזו, החיים שלנו והחיים של הקוסמוס – הם פעימה. לא ככה באינסוף. באינסוף כל האור מילא את כל הכלי. אין פעימה, וגם לא תהיה פעימה. אבל בינתיים, בין אינסוף לאינסוף, בין מנוחה למנוחה – יש פעימה, והפעימה היא בין מילוי והתרוקנות. בין קטנות לגדלות. בין הגבהה להנמכה. הנשימה שלנו – לשאוף, לנשוף. יש בתוכי אויר, אין בתוכי אויר. העיניים שלי ממצמצות – הרי אני לא רואה רצוף, המוח שלי משלים את התמונה. כל החיים האלה זו פעימה, וזה לא יהיה לנצח. ורק בזמן של הפעימה אני יכולה לתקן.

שיהיה לכולכם חג עצמאות שמח.

תודה רבה.

print