תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’
תמלול השיעור:
היום אנחנו ממשיכים עם הנושא של 'שומר הסף הקטן'. כמו שאמרתי בפעם שעברה, הנושא של שומר הסף הקטן ושומר הסף הגדול ילווה אותנו עד סיום המפגשים באמצע אוגוסט. נשתף בתפילה מתוך מחזור התפילות של יום הכיפורים. התפילה תתחבר לנו לנושא של היום.
"אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוצְרָם וְיודֵעַ יִצְרָם. כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם:
אָדָם יְסודו מֵעָפָר וְסופו לֶעָפָר. בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נובֵל. כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלֶה. וּכְרוּחַ נושָׁבֶת. וּכְאָבָק פּורֵחַ. וְכַחֲלום יָעוּף:
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם:
אֵין קִצְבָה לִשְׁנותֶיךָ וְאֵין קֵץ לְארֶךְ יָמֶיךָ. וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבות כְּבודֶךָ. וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילום שְׁמֶךָ. שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ. וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ…"
ונתנה תוקף, תפלת רבי אמנון ז"ל: יש נוהגים לומר תפלה זו לפני תפילת מוסף ליום הכיפורים
את התפילה הזו רבים מכירים ויש לה הרבה לחנים. נוהגים לקרוא אותה במוסף של יום הכיפורים. בתפילה הזו אפשר לראות את שני הקצוות שבאדם, אותם נפגוש היום.
במפגש עם שומר הסף הקטן אנחנו פוגשים את החלקים הכי נמוכים, הכי שפלים, הכי קטנים, של האדם. החוויה של שפלות הרוח של האדם: מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נובֵל. כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלֶה. וּכְרוּחַ נושָׁבֶת. וּכְאָבָק פּורֵחַ. וְכַחֲלום יָעוּף – אלו כל המעטפות שלנו, החלקים הלא-מושלמים שלנו. אלו החלקים שהופכים אותנו להיות אדם בשר ודם – הם סופם להיכלות.
אבל אנחנו גם וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ – בנו יש גם צלם אלוהים. בנו גם יש את החלק הגבוה, את הפוטנציאל האינסופי.
על המפגש בין חוסר-המושלמות לפוטנציאל האינסופי – עליו נדבר היום, כחלק מהמפגש עם שומר הסף הקטן. נדבר על החוויה ועל ההתנסות במפגש עם שומר הסף הקטן טרם זמן. או – מהי ההכנה הנדרשת מאיתנו על מנת לפגוש אותו באופן הנכון.
כמו שהזכרנו, מפגש עם שומר הסף הקטן דורש הכנה, ודורש להגיע אליו בשלב הנכון, בגיל הנכון, בזמן שאנחנו באמת מוכנים. זאת משום שמפגש טרם הזמן עם שומר הסף הקטן עלול להיות הרסני. דיברנו בשיעורים קודמים על כך ש'רע הוא טוב שלא בזמנו' – אנחנו יודעים שאותו הדבר שיכול להיות הכי נכון במצב מסוים, יכול להפוך לרוע כשהוא בא טרם הזמן. במקרה הזה מדובר בעיקר במובן של הרס עצמי, וגם איבוד עצמי.
בספר 'מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס' מתאר שטיינר עוד היבטים של המפגש עם שומר הסף הקטן. הוא מדבר גם על הנושא של הכניסה בתודעה לגוף הפיזי והאתרי שלנו. במצב הרגיל אין לנו שום תודעה לגבי הגוף הפיזי והאתרי שלנו מבחינה פנימית. תחשבו למשל על מערכת העיכול שלנו, או על מערכת הנשימה – האם אני ביומיום ערה או יודעת מה קורה במערכת העיכול שלי? כשאני שותה או אוכלת – האם אני חווה את התהליכים שמתרחשים שם לאחר מכן? במקומות אחרים שטיינר אומר שזה היה מזעזע אותנו עד עמקי נשמתנו ומערער אותנו.
נקרא קטע מתוך הספר 'מיקרוקוסמוס מקרוקוסמוס' – ספר מאוד מומלץ – ובקטע מתואר מה נפגוש אם ניכנס טרם הזמן בתודעה לגוף הפיזי והאתרי שלנו:
"מה יקרה אפוא עם אדם אשר יצלול ללא הכנה מוקדמת אל פנימו העצמי? (…) את נפשו יפקוד אז רגש בעל כוח עצום, אותו מכירים אנו בחיים הרגילים בצורה מוחלשת מאוד: הדבר היה מעל לכוחות של האדם, לו היה יכול בשעת ההתעוררות להיכנס אל פנימו העצמי. על הרגש הזה תוכלו לקבל מושג, כשניעזר כאן בהשוואה. קיימת אצל האדם תופעה המכונה בשם רגש הבושה. רגש הבושה הזה קיים בכך, שבתוך נפשו רוצה האדם להסב את תשומת ליבם של האחרים מדבר מסוים או תכונה מסוימת, בהם הוא מתבייש. הרגש הזה של בושה בדבר מה, הנמצא אצל האדם ומה שאין הוא רוצה להביא לידי גילוי, הוא רמז חלש לאותו רגש שהיה גדל לכוח רב עוצמה, אילו יכול היה האדם להסתכל אל תוך פנימו. הרגש הזה היה משתלט על נפשו בכוח כזה, שהאדם היה חש את השתפכותו על כל מה שהיה צועד לקראתו בעולם – החיצוני: תפקוד אותו חוויה, הניתנת להשוואה עם חוויה הדומה למצב בו האדם כאילו כלה באש. אותו רגש של בושה יפעל עליו בחינת הישרפות."
ר. שטיינר, מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס, 1984, עמ' 25-29
שאלה לחקירה ביוגרפית:
בקטע נאמר שאם היינו פוגשים את שומר הסף הקטן טרם זמן, אם היינו נכנסים לפנימיותינו, מכירים את מהותנו טרם הזמן, אנחנו נחווה את זה כרגש של בושה שורפת, בושה מכלה. החוויה הזו, גם אם לא פגשנו אותה במלואה, אנחנו מכירים אותה, גם מהחיים שלנו. עליה אני רוצה לשאול אתכם – מתי פגשתם את רגש הבושה, ואולי אפילו בושה שורפת?
על עצמי אני יכולה להגיד שהתהליך של היעוץ הביוגרפי עזר לי מאוד להיפרד, בהדרגה, יותר ויותר ועוד לא באופן מלא אבל הרבה יותר מפעם – מרגש הבושה, שהיה בשבילי פעם מאוד חזק. כמו שנאמר כאן, רגש הבושה קשור לזה שאנחנו רוצים להסתיר את החלקים ה'לא יפים'. זה אפילו לא משהו מודע. זה צורך בסיסי שקיים, אצל חלקנו יותר ואצל חלקנו פחות. זה קשור גם למקום בו גדלנו ולמי שאנחנו. את החוויה הזו אני זוכרת מהילדות, אבל גם עד לא כל-כך מזמן – החוויה של הבושה כשמתגלה משהו לא נעים, לא יפה, לא טוב, לגביי. ככל שאני עושה את העבודה ואת התהליכים של היעוץ הביוגרפי, שבו אנחנו כל הזמן עושים עבודה של מפגש עם האמת ותהליכים של מפגש עם חלקים של שומר הסף הקטן, עם קבלה, עם הסכמה לזה ש'כן, זה אני' ואני מוכנה להסתכל על זה – אז אני רואה שרגש הבושה הוא כבר לא רגש כל כך דומיננטי בחיים שלי, והוא היה מאוד דומיננטי הרבה שנים.
משתתפת – זו גם בושה באחר? אנשים שמתביישים בהורים שלהם, בילדים שלהם? משהו שאנחנו רוצים להסתיר אותו?
יעל – בוא נראה למה אנחנו מתביישים בהורים או בילדים שלנו? מה אנחנו עושים בעצם? אנחנו רואים בהם כמו אקסטנציה שלנו, כמו הארכה שלנו. הרבה פעמים אפשר להתבייש בבן הזוג, ילדים הרבה פעמים מתביישים בהורה אם נראה להם שהוא עושה 'פאדיחות' או הורים בילדים שלהם – זה גם קשור לנושא, בהחלט. כאשר אנחנו מתביישים באחר, זו בעצם בושה בעצמנו. אנחנו רואים בו כמו הארכה וייצוג שלנו, וחושבים שהאנשים בחוץ רואים ש'אני ככה כי הילד שלי ככה וההורה שלי ככה'.
משתתפת – אני חווה את זה עכשיו עם בני. אני לא אפרט אבל ממש היום ישבתי וכתבתי ועלתה המילה 'בושה'. אחד הדברים הוא שאני מתביישת בו. אני צריכה לחשוב על זה שהוא שלוחה שלי וזה בעצם משהו שאני מתביישת בעצמי. אני צריכה לחשוב על זה כי זה לא מיד עולה לי. כנראה שאני עושה הפרדה כל כך גדולה בין מה שהוא מביא לבין מה שאני מרגישה, שאני לא מצליחה לראות שזו בעצם בושה שלי.
יעל – יתכן שהבושה שלך אינה דווקא משהו שהוא מביא שקיים אצלך. אנחנו מכירים אצלך את הרצון של ההרמוניה והשלמות של המשפחה. זה ה-נושא שלך.
משתתפת – נכון. כישלון. כישלון בחינוך.
יעל – ברגע שהבן שלך באיזשהו נושא לא מייצג את המושלמות וההרמוניה הזו – אז החוויה שלך היא שהוא מגלה עלייך את הכישלון שלך בדבר הזה, כביכול. זה כביכול, אבל זו החוויה שלך. ביום שבו תסכימי באופן מלא לכישלון הזה, ביום שבו תסכימי באופן מלא לזה ש'אין הרמוניה במשפחה הארצית שלי' – הרמוניה מלאה יש רק בעולם הרוח. כאן בחיים הארציים יש דיסהרמוניה – אז זה כבר לא יהיה בלתי נסבל וכבר לא תרגישי את הבושה. כשאני אומרת שהוא הארכה שלך – הוא לא באמת הארכה שלך, אבל זו הרבה פעמים החוויה שלנו. אם היינו באופן מלא בחוויה של נפרדות מהאחר אז היינו מרגישים פחות את הבושה, אם בכלל. 'נפרדות' זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים ודואגים, ואכפת לנו באופן מלא מהכל. אנחנו יכולים לאהוב את הילד שלנו, ואפילו לאהוב אותו במידה רבה יותר כשאנחנו בנפרדות ממנו, אבל להכיר בזה שהוא זה הוא ויש לו את המסע שלו, ואני זה אני. להכיר בנפרדות שלנו – בזה שיש פה ישות אנושית שיש לה את המסע שלה. זה לא פשוט. זה פוגש אותך בדיוק במקום הרגיש שלך, לכן זה מעורר את הרגש הזה.
מי עוד רוצה לספר על המפגש עם הבושה? אולי בילדות?
משתתפת – אני יכולה לספר שמאז שהתחלתי ללמוד רוחניות כבר מזה כמה שנים טובות כולל לימודי זוהר, אני לא מצליחה לספר על זה או לדבר על זה. לא עם חברים ולא בחברה. למרות שאני מרגישה מאוד לא נוח עם עצמי כי אני חושבת שאולי יש לי מה לתרום ומה להוסיף. אבל אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לעבור את הסף הזה. להפוך מ'לומדת', אפילו לא ל'מלמדת', אלא סתם בשיחה.
יעל – זה מלווה ברגש של בושה?
משתתפת – אני חושבת שכן. עד שאני לא אדע את זה ב100% או שאעמיק עד שארגיש שאני בשלמות מסוימת – אז אני לא אוכל לדבר על זה. ואני לא יודעת אם זה יהיה אי פעם.
יעל – הבושה היא בזה שיראו שאת לא בקיאה מספיק, שאת לא יודעת מספיק?
משתתפת – כן, זה גם צריך להיות משהו הוליסטי כזה, ואני לא בטוחה שיש לי את כל כל כל ההבנה כולה של דבר מסוים. זה מציק לי כי אני כבר הרבה שנים לומדת, ואני לא מסוגלת. אפילו לא בדברים פעוטים, אפילו לא בחגים, למשל.
יעל – אז זה מעניין לראות אם אולי את מכירה את זה מעוד מקומות בביוגרפיה שלך, אולי בתור ילדה – שעד שהדברים הם לא מושלמים ועד שאני לא עושה משהו באופן מושלם אז אני לא אחשוף אותו, לא אראה אותו כלפי חוץ. האם זה משהו שאת מכירה?
משתתפת – יכול להיות. סוג של פרפקציוניזם. אבל בעבודה למשל אין לי בעיה עם זה. וכאן – כן. אני לא יודעת להסביר את זה – למה כאן זה תופס אותי כל כך חזק.
יעל – זה שווה חקירה ביוגרפית יותר עמוקה, אבל זה כיוון שאת יכולה להסתכל עליו. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש גם הרבה זהירות בהבאת ידע רוחני – מבחינת 'טרם זמן', או לאדם הלא נכון. זה משהו אחר. אבל אז זה לא יהיה מלווה בבושה. יכול להיות שאגיד שאני לא מביאה את זה לכל מקום כי זה יכול ליפול על אוזניים שלא יהיה להן ולא לי טוב, וזה יכול גם לחלל את הידע הזה, אם אני מביאה אותו לאדם הלא-נכון. אבל אם זה מלווה גם בבושה – צריך לראות מה שם מעורר בי בושה ולבדוק את זה בביוגרפיה.
בתור ילדים – מה עורר בכם בושה?
משתתפת – אני לא יודעת אם זה מקובל אבל רציתי להציע למשתתפת שלפני משהו: אני לא מכירה אותך בכלל אבל אולי הרגש של הבושה נולד כי את מרגישה שהרוח בחרה בך ואת עוד לא בוחרת בה עד הסוף. אולי את מרגישה שהיא בחרה בך, היא הגיעה אלייך, ואת עוד לא יכולה להגיד או לזהות שגם את מתחייבת אליה, שאת גם עושה את הצעד שלך אליה. זה מה שעלה לי.
משתתפת – נורא מעניין. זה מאוד נכון – זה נכון שהרוח בחרה בי, מלכתחילה. זה נכון מה שאת אומרת. אבל לא חשבתי על מה שאת אומרת כרגע, באמת שלא חשבתי על זה אף פעם.
יעל – קיבלת כיוון נוסף.
משתתפת – אני יכולה לספר בושה כמו שאת חלקת איתנו – אני נולדתי מתביישת. אני זוכרת שבתור ילדה התביישתי לנשום ליד אחרים כי יריחו אותי. כי ידעו אותי מבפנים. והייתי גם מאוד רגישה לאנשים שנושמים לידי. התביישתי להיות. רגש נורא חזק כילדה, שהבאתי איתי. לא יודעת מה עוללתי קודם שבאתי עם רגש בושה כל כך חזק. בהיותי קטנטנה כבר הייתי נושאת איזושהי מלאות של ניסיון שהיה מעורר בי את זה כל כך חזק. היום אני יכולה לחוות בושה כאשר יש לי ימים שאני בכאוס פנימי, אני לא מחוברת 'אני' שלי ואני לא יכולה להסתכל על האחר דרך ה'אני' שלי – אז קשה לי להישיר מבט. היום זה לא חריף, אבל אם אני רוצה לספר איך זה פתאום מציץ, אז זה כשאני חווה ריק פנימי – אז ממש קשה לי להיראות אתו.
יעל – זה מאוד עוצמתי, מה שאת מתארת בתור ילדה, ואני חושבת על הנושא שתכף נראה בטקסט שנקרא עכשיו: רגש הבושה בא גם לפתח בנו ענווה. אם באנו ממקום גבוה, אם באנו ממקום שבו היינו מורמים מעם, אז רגש הבושה יבוא לעזור לנו לפתח ענווה. תבדקי אם את מתחברת לזה.
בבסיס – ממה נובעת הבושה? הבושה נובעת מהפער – הפער האדיר שיש בין השפלות שלנו כבני אדם במובן האנושי, הארצי, במובן של הקָטְנוּת שלנו' כשאנחנו מזוהים עם הנפש שלנו, עם החלקים הנמוכים שלנו. אל מול הפוטנציאל האינסופי, שגם הוא אנחנו, אבל הוא כרגע 'אנחנו' רק בפוטנציאל. כשאנחנו פוגשים את הפער האדיר הזה – זה מעורר בנו רגש בושה. בושה שורפת, כי המרחק הוא כל כך גדול.
במובן הזה הרגש הזה הוא גם נכון, אבל הוא נכון רק במידה שנגיע אליו מוכנים, ואז נוכל להפוך את הבושה הזו לענווה והתמסרות לדרך, והליכה לקראת הפוטנציאל. אם נבוא לא מוכנים – הוא יכלה אותנו ויביא לידי כך שאנחנו לא נוכל לעמוד בו, וניהרס. אנחנו אמורים לההרס במובן מסוים, אבל לא לההרס כך שלא נוכל לקום יותר. אנחנו צריכים לההרס במובן של האישיות, של ההזדהויות, של דברים מהם אנחנו צריכים להיפרד, אבל באותו זמן שיהיה שם כוח פנימי שיכול להתחבר לפוטנציאל הזה, שהוא גם אנחנו.
"מה הסיבה לכך שהדבר יפעל עליו בצורה כזאת? מפני שהאדם ירגיש באותו רגע כיצד, למעשה, מופיעים גופיו הפיסי והאתרי בצורתם המושלמת לעומת זה המופיע בתור ישותו הנפשית. (…) אם ניקח רק עצם בודדת אחת, למשל את עצם הירך, כיצד זו מסתגלת לכושר – המעמס הגדול ביותר. אם נסתכל על המבנה הנפלא של הלב האנושי, אז נוכל ליצור כבר לעצמנו מושג על החוויה שתתעורר אצלנו לאור ההסתכלות וההבנה, שכל המבנה הזה נובע מתוך חכמה רבה. הבה נשווה את כל זה עם האדם כישות נפשית על כל תשוקותיה ותאוותיה! (…) כשהתמונה הזו תעמוד לפני הנפש האנושית, תהווה עבורה ההשוואה הזאת – של אי-שלמות הנפש עם המבנה הנפלא של הגוף – משהו הממוטט ומכבה בצורה נוראה (…)"
יעל – כאן הוא משווה בין הגוף הפיזי אתרי שלנו, שניתן לנו במתנה, לבין הנפש. אנחנו לא בונים את הפיזי, אנחנו לא ישויות בוראות עדיין ואנחנו לא בונים בעצמנו את הגוף הפיזי אתרי שלנו, ברוך השם, כי אז היה פה כאוס. תארו לכם שהגוף הפיזי שלנו היה נראה כמו שהנפש שלנו נראית היום. זה היה די קטסטרופלי. כאשר מסתכלים בגוף הפיזי האתרי על המבנה של הלב, על המבנה של העצמות – כל אחד מהמבנים של הגוף האנושי – וכן מערכות הגוף, רואים חכמה שאי אפשר לתפוס אותה, חכמה בלתי נתפסת. זה ברור שאדם, בחכמה שלו ובתבונה שלו, לא היה מסוגל ליצור דבר כזה.
את הנפש נתנו לנו כאיזשהו בסיס, כמו שנתנו את הנפש לחיה, אבל אנחנו נדרשים בעצמנו, עם ה'אני' שלנו, לעצב אותה ולהתמיר אותה. יבוא זמן שאנחנו נצטרך גם את הגופים הפיזי והאתרי להתמיר. כרגע, כהכנה לתקופת התרבות הבאה של רוח העצמיות, אנחנו נדרשים לעבוד על הנפש שלנו. לא סתם זו תקופה שעוסקת רבות בנפש. בתקופתנו יש אינסוף עיסוק בנפש. כאן שטיינר מתאר את הפער בין החכמה האלוהית שבנתה את הפיזי שלנו, לבין הנפש שלנו, על תאוותיה ותשוקותיה – כמה היא צעירה ולא מושלמת.
"מסיבה זו נשמר האדם מירידה מודעת באמצעות צעיף החושים, המשתרע כעת לנגד עיניו, אין ביכולתו להעיף מבט למטה, אל פנימו הוא (…) לעומת זה תלמיד מדע הרוח, העומד להיתקל ברגש הנזכר לעיל, מכין את עצמו בכל חוויותיו הנפשיות, כדי שיהיה ראוי לירידה הזאת אל פנימו הוא. ובכן, תפקידו של תלמיד מדע הרוח: לחוש את חוויותיה של נפשו כבלתי מושלמות, כשהנפש עומדת עדיין לפני דרך ארוכה מאוד לשלמותה. ומן ההכרח שהעובדה הזאת תעורר אצלו תחושת ענווה, תחושת כיסופים להיות מושלם, אשר תכשיר אותו, בבוא העת, לסבול את ההשוואה דלעיל. אחרת מוכרח הוא כאילו להישרף באש מרוב בושה.
תלמיד מדע הרוח מכין עצמו לבגרות על ידי מחשבות דלקמן: ודאי, בהסתכלי על ישותי בניסיון להשוות אותה עם מה שעשתה ממני הנהגת העולם החכמה, מן ההכרח שאודה בעובדה, עד כמה קטן, כה רע, כמה שפל אני עדיין. וסומק הבושה, המלווה את הרגש הממוטט הזה, יגדל לממדים כאלה, שהוא באמת יוכל להיהפך לאש חורכת, לאש שורפת, אם יחסר לו הכוח להגיד לעצמו: נכון, הרגשתי היא כי הנני קטן ושפל לעומת מה שבאפשרותי להיות פעם, אבל יש ברצוני לנסות ולפתח כוחות חזקים, שיכשירו אותי להבנת ההנהגה החכמה של העולם, ויחד עם זאת לנסות לחנך את עצמי על מנת להיות ראוי לה, להנהגה הזאת (…) זוהי אפוא הדרך – החינוך לענווה. כל הדברים שנאמרו כאן אינם יכולים להיגמר בצורת מושגים ואידיאות, אחרת היה תלמיד מדע הרוח קרוב כבר למטרתו. הדבר ניתן רק כשהוא הופך לחוויה. ובכן, מי שחי את זה שוב ושוב, מרחיב בנפשו את אותו מצב הרוח הבסיסי הנחוץ כל כך לתלמיד מדע הרוח. (…) מן ההכרח שיפתח אצלו את רגש המסירות כלפי הסבל המחכה לו. פיתוח כוחות חזקים לשם השגת המטרה הזאת ניתן על ידי התגברות על מכאובים וייסורים, וזאת במשך תקופה ארוכה מאוד. מן ההכרח שהנפש תפעיל אז על עצמה את התחושה, שדרכה משננת היא לעצמה שוב ושוב: אם גם צריכים לפגוש אותי בחיים עוד הרבה יותר מכאובים וצער, לא אהסס, כי הרי, אם ארצה לשאוף רק לדברים המביאים שמחה, לעולם לא אגיע לידי החוזק הדרוש. לפתח כוחות ניתן רק על ידי כושר ההתנגדות, על ידי סכירת גלים גואים, בהתגברות על מכשולים למיניהם. לפתח כוחות הנפש ניתן רק כשהאדם מוכן לשאת בהכנעה את הייסורים והמכאובים. זאת עליו לפתח – ואז יכול הוא לרדת אל פנימו מבלי להישרף ברגש הבושה. (…) הישות הרוחית הזאת, העומדת מדי בוקר, בבוקרו לפני האדם, העומדת על המשמר שהאדם לא יסתכל אל פנימו העצמי, שלא יישרף מאותו רגש הבושה – זהו שומר הסף הקטן."
ר. שטיינר, מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס, 1984, עמ' 25-29
זהו טקסט מאוד עוצמתי שמתאר את הדרך הזו , שהיא דרך של ייסורים, במפגש שלנו עם עצמנו, עם פנימנו, ובפיתוח של כוחות התנגדות. ההתנגדות היא לא למסר, לא לתוכן. ההתנגדות היא במובן כזה שאם היינו רוצים להכשיר את עצמנו לעבור עכשיו מסע פיזי מאוד מפרך וקשה – היינו מתאמנים. כמו בצבא, החיילים שצריכים להיות בכושר טוב ולהיות מוכנים לקרב – עושים גיבוש, והכשרה לפני, וצריכים להתאמן הרבה מאוד, ולהכשיר את הגוף הפיזי שיוכל לעמוד בזה. אנחנו – צריכים להכשיר את הנפש שלנו, שהיא תהיה מסוגלת לשאת את המפגש הזה, כדי שהמפגש עם הפער הזה ועם האמת על עצמנו אמנם יעורר את הבושה השורפת הזו, אבל הבושה הזו תהפוך לענווה, להתמסרות, לכניעה. כניעה – לא במובן של ייאוש אלא במובן של מוכנות להתמסר לדרך ולפגוש את מה שיש שם, כי זו גם הדרך שלי להתחבר בחזרה לפוטנציאל הגבוה הזה, שגם הוא אני. המושלמות של הגוף הפיזי והאתרי מייצגים את זה שאנחנו גם בצלם אלוהים. גם הנפש שלנו תגיע יום אחד להיות בצלם אלוהים – אבל זה נדרש מאתנו, לעשות עליה את העבודה בכוחות עצמנו, עם עזרה של עולם הרוח. מתבקש מאתנו לעשות את העבודה ולהתמיר את הנפש, על מנת שגם היא תגיע אל הפוטנציאל הגבוה הזה.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
מתי פגשתם חוויה של שפלות כזו – שפתאום ראיתם כמה אתם עוד קטנים, כמה דרך עוד יש לכם, כמה אני עוד לא מושלמת אל מול החכמה הגבוהה. האם היא הפכה לענווה?
משתתפת – אחרי אחד הסגרים אני וחברים נסענו לים המלח למלון מסוים. כשהגענו לשם הזדעזענו מהלכלוך, מהכתמים על הסדינים. זה היה נורא. החלק הנמוך שלי נורא כעס והלכתי בצעד כועס למשרד, ותפסתי איזו פקידה קטנה שתפקידה שם הוא רק לענות לטלפונים, ופתחתי עליה פה, ואמרתי לה שהם ככה וככה… היא עמדה מולי פעורת פה ולא ענתה, ואני הלכתי בחזרה לחדר. בדרך פגשתי את שומר הסף – זה כאב לי בחזה ובבטן העליונה, איפה שהקיבה. כאילו שחטפתי אגרוף של ענווה. הרגשתי צער כל כך גדול. הרגשתי את הכאב שלה, את מה שהיא חוותה כשאני באתי וממש 'הרגתי' אותה במילים. הסתובבתי וחברה שלי אמרה לי 'לאן את הולכת', ואני אמרתי שאני חייבת להתנצל בפני הבחורה הזו, זה לא משהו שקשור אליה בכלל. הרגשתי שפגעתי בה. החברה שלי מאוד כעסה עלי ואמרה 'מה פתאום, את צודקת'. היא עוד נתנה לי סימוכין לזה שזה בסדר – כאילו שהרוע שלי הוא במקום. ויותר מזה היא אמרה לי 'מה, את כזאת רכרוכית, את עלובה אם את חוזרת לשם', וכל מני מילים כאלו. אבל זה היה כל כך חזק – מה שהרגשתי. חזרתי למשרד ונכנסתי, והרגשתי את הלך הנפש של אותה פקידה, ועמדתי מולה וזה היה די מדהים כי לא חשבתי לרגע על מה שאני אומרת – פשוט עמדתי שם והתנצלתי, ביקשתי סליחה, אמרתי שזו אני וזה לא שלה בכלל, והתנצלתי התנצלות עמוקה. מה שהיה יפה זה שהיה לי קל להתנצל. זה בא ממקום של חופש ובחירה ולא ממקום של 'לשנן מה שאני הולכת להגיד'. זה באמת בא ממקום כל כך גבוה שאפילו נדהמתי. זה משהו שלפני 4 שנים, למשל, לא היה מתאים לי. לפני 4 שנים הייתי עוברת ממנה למנהלת שלה, וממנה לבוקינג, והייתי הופכת עולמות. זה היה מצד אחד מאוד מפחיד, ומאוד כואב – גם פיזית. אחרי שאמרתי לה את מה שאמרתי – ממש נתקפתי בכאב, הלב שלי נשבר. הייתה שם ענווה, הרבה הרבה ענווה.
יעל – תודה, הסיפור שלך יכול לחבר אותנו לזה שאנחנו צריכים להרגיש את העליבות שלנו. לא בשביל להיות עלובי נפש, ולא בשביל להקטין את עצמנו. אבל ברמה מסוימת, בחלקים מסוימים, אנחנו באמת עלובים, כולנו. דווקא כשאת מסכימה להרגיש את העליבות שלך, בכאב, אבל מתוך הסכמה להרגיש את העליבות – אז אפשר להתחבר בסוף למקום הכי גבוה, כמו שתיארת. רק אחרי שבאמת הרגשת את העליבות, והרגשת כאב על הכאב שגרמת לאחר – שיכול להיות שהכאב שלך היה גדול יותר מהכאב שלה, שהיא אולי אמרה 'טוב, המשוגעת הזאת' כי את בטח לא היחידה – רק אז ראית את המקום שזה הוריד אותך אליו, ועל זה הכאב. למה אנחנו מרגישים בושה? כי אנחנו רואים עד כמה נמוך ירדנו. רואים את החלקים הבלתי-מושלמים שלנו. ושוב, זה לא בשביל להקטין את עצמנו או בשביל מזוכיזם, אלא בשביל לפגוש את העליבות שלנו, כדי שנוכל להיפרד ממנה ומשם דווקא להתחבר למקום הגבוה.
משתתפת – זו הייתה עבורי בושה מאוד גדולה, מה שחוויתי שם.
משתתפת – אני לא יודעת אם זה נקרא בושה, אבל אני מוצאת את עצמי לאחרונה מתבוננת אחורה על כל מני מקרים שאני מצטערת עליהם ושואלת את עצמי למה פעלתי ככה. וזה לא היה ממקום של רוע. זה היה ממקום שהיום אני מבינה שאם הייתה לי שם יותר חכמה אולי הייתי פועלת אחרת מול אנשים. זה כואב לי, כי היום אני מבינה. אז לא הרגשתי שפגעתי כי חשבתי שעשיתי את זה מתוך דרך נכונה. אבל יש לי מקרים בודדים שאני מתבוננת אחורה ואומרת 'יכולתי לפעול אחרת, פגעתי באנשים'. אני לא יודעת אם זה נמצא באותה קטגוריה, אבל כלפי עצמי – זה מטריד אותי. כמו שאני רואה סיטואציות אחרות שבהן אני חושבת שפעלתי נכון וזה אולי גרם טוב לאנשים, אז באותו אופן אני מסתכלת על מקרים שאני אומרת 'אוי, יכולתי לפעול אחרת', ומה זה עשה לאותו בן אדם. זה סוג של מפגש סף כי אתה עושה חשבון נפש לעצמך.
יעל – אני אגיד פה שוב משהו על מה שאנחנו מכנים פה 'רוע', באנתרופוסופיה ובבי"ס שלנו. רוע, כמו שאמרתי קודם, זה טוב שלא במקומו ולא בזמנו. ושנית, רוע זה מהדבר הכי קטן ועד הדבר הכי גדול. לדברי שטיינר, יש בנו היום באנושות, בכל אדם, את הפוטנציאל ואת הנטייה גם לרוע הגדול ביותר, וגם לטוב הגדול ביותר. אליזבת קובלר-רוס אמרה "בכל אחד מאיתנו יש אמא תרזה קטנה והיטלר קטן".
כשאנחנו אומרים פה 'רוע' – אין הכוונה רק לרוע זדוני ורוע מכוון. בסה"כ אני מניחה שלגבי כל היושבות פה מעטות הפעמים שעשינו רוע מתוך מחשבה מכוונת. אבל הרוע שלנו מופיע במקום שבו התודעה שלנו נמוכה יותר. זה מה שאת בעצם מתארת. כשאני לא בתודעה למשהו, ואני פועלת מתוך תודעה נמוכה – זה יכול ליצור רוע, בלי שהתכוונתי. ובהחלט העמידה גם מול המקומות האלה שאת תיארת, שאני עומדת ואומרת 'התודעה שלי במקום הזה לא הייתה ערה, לא פעלתי מתוך התודעה הגבוהה, ומתוך זה פגעתי או עשיתי טעויות'. זה בהחלט גם סוג של מפגש עם חלקים של שומר הסף הקטן. המפגש עם שומר הסף הקטן הוא מפגש של תודעה – של הרחבת התודעה עד לרמה שלמפגש מלא, שבו אני מסתכלת ורואה באופן מלא. בשומר הסף הקטן נרשם כל מעשה – מהגדול ביותר ועד הקטן ביותר. שומר הסף הקטן קשור ברשימות האקשיות – אלו הן הרשימות של הרוח. זה כמו שכאן בעולם הארצי יש ספר היסטוריה, אז תחשבו שבעולם הרוח יש 'היסטוריון' שרושם בצורה מדויקת לגמרי את המהות הרוחנית של הכל. אלה הרשימות האקשיות. שומר הסף הקטן שלנו זו הרשימה האקשית הפרטית שלנו, שמראה לנו מי אנחנו, על כל החלקים.
אני מכירה אצלי את זה שלפעמים המפגש עם הפער קורה כשאתה נחשף למשהו רוחני מאוד גבוה, או לאדם שיש לו שיעור קומה מאוד גבוה, ואתה רואה באיזה רמה רוחנית גבוהה הוא נמצא, וזה ממחיש לי פתאום איפה אני נמצאת. לא במובן של 'למה אני לא נמצאת שם' אלא במובן שפתאום אני רואה את המקום האמיתי שלי ואיזו דרך עוד יש לי מול אדם אחר שנמצא בשיעור קומה מאוד גבוה. לפעמים זה יכול לקרות מול קריאה או ידע – פתאום אתה נחשף לידע רוחני מאוד גבוה, ואצלי לפחות זה מעורר לפעמים את הפער הזה, שמעורר איזשהו כאב ותחושת קטנות וענווה, אבל גם כמיהה מאוד גדולה להתחבר, וגם תקווה. כי אם הפוטנציאל הזה קיים, אם הוא ישנו בעולם, אז זה אומר שאני יכולה גם להתחבר אליו. אז זה מעורר תקווה וכמיהה גדולות שמתעוררות. אתן יכולות לשתף אם פגשתן חוויה כזו במובן הזה.
משתתפת – אני מרגישה שהמילה 'לא ראויה' שייכת לקונטקסט הזה. התחושה של 'לא ראויה' היא המביאה לבושה, ואח"כ גם לסוג של ענווה.
יעל – בהחלט. ואז העבודה, שלך או של כולנו, היא להפוך את עצמי לראויה. להפוך את עצמי לכלי ראוי. זה לא כמו מישהו שהולך לבחינה ויש לו חומר ללמוד ואז הוא יהפוך לראוי אם הוא יצליח. אלא זו עבודה שאנחנו עושים – על המידות שלנו, על המוסר שלנו, חשבון הנפש שאנחנו עושים – שתהפוך אותנו יותר ויותר לכלי ראוי.
משתתפת – אני חושבת שצריך לעשות פה הבחנה של התוצאה של המפגש עם השפלות שלנו. את אומרת שההתמרה היא ענווה, ואצלי הרבה פעמים המפגש עם השפלות הופך להקטנה. בתחפושת של ענווה. פה אני חושבת שצריך להיזהר או להיות רגישים – לאן באמת ללכת עם זה.
יעל – אני מסכימה איתך. לכן שטיינר מסייג שוב ושוב בכמה מקומות, ואומר שלא סתם נקרא שומר הסף הקטן – 'שומר סף'. הוא עומד על הסף ושומר שלא ניכנס טרם זמן, ואנחנו צריכים לבדוק היטב: אם אני לוקחת את זה אל הקטנה וייאוש, אז זה לא הכיוון הנכון. זה יתכן כשלב בדרך. לפעמים זה גם ילך לשם, אבל זו הסיבה שתמיד נכון שיהיה מישהו שמלווה אותנו. תמיד נכון שלא נהיה לבד. אי אפשר לעשות דרך רוחנית לבד. זה לא שאנחנו שמים לנו גורו, ממש לא. אלא האחר הוא זה שיכול לשקף לנו מבחוץ. הוא יכול לשאת ברגעים האלה את ה'אני' הגבוה ולהביא לנו אותו מבחוץ – להביא לנו מבחוץ את ה'אני' הגבוה כדי שנתחבר אליו, שנתחבר למקום הנכון. את צודקת, זה עלול ללכת לכיוונים לא נכונים.
בהקשר הזה, לסיום השיעור, אשתף את הטקסט שבו מתאר רבי עקיבא את הכניסה לפרדס. הפרדס הוא משל לעולם הרוח, ושם זה לא היה משל והייתה כניסה ממשית לעולם הרוח, לידע רוחני. נכנסו ארבעה, ורק אחד נכנס ויצא באופן הנכון.
רבי עקיבא בתארו את הכניסה לעולמות אומר:
"ארבעה היינו שנכנסנו לפרדס. אחד [בן עזאי] הציץ ומת, אחד [בן זומא] הציץ ונפגע, אחד הציץ וקצץ את הנטיעות [אלישע בן אבויה], ואני נכנסתי לשלום ויצאתי לשלום, לא מפני שאני גדול מחברי, אלא מעשי גרמו לי לקיים את המשנה ששנו חכמים במשנתן: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך".
היכלות זוטרתי, 42-45, מהדורת אליאור
רבי עקיבא נכנס עם עוד שלושה אנשים גדולים בתורה לא פחות ממנו, חכמים לא פחות ממנו, למדו הרבה יותר שנים ממנו כי הוא התחיל ללמוד קרוא וכתוב רק בגיל 40. הם לא היו פחות מלומדים וכנראה גם לא היו פחות חכמים, וגם לא בעלי שיעור קומה יותר נמוך. אבל – הם לא היו מוכנים באופן הנכון, בעוד שהוא היה מוכן. אנחנו מסתכלים על זה בהסתכלות הביוגרפית-אנתרופוסופית, וזה מחבר אותנו לכך שהדברים צריכים לקרות בזמן הנכון, ואנחנו צריכים לעבור קודם דרך האינקרנציה, קודם לרדת עד למטה ולפגוש את האדמה, לעבור דרך הרוע, לעבור דרך החלקים הנמוכים, לעבור דרך כל מה שכרוך בהתגשמות שלנו, 'להתלכלך' בחיים. רבי עקיבא, לפני שהוא הפך לאיש כזה גדול הוא עשה לא מעט רוע. הוא לא בא ממקום גבוה מלכתחילה. ודווקא הוא הצליח להיכנס ולצאת באופן הנכון. זאת אומרת שהמעבר הזה – דרך האינקרנציה על כל מה שכרוך בה – הוא הכרחי, ורק אז, כמו שמופיע בפרבולה הידועה, אפשר לחזור ולהתחיל את הדרך למעלה באופן הנכון. לא סתם אנחנו אומרים שהמפגש עם שומר הסף הקטן באופן הנכון יכול להתרחש רק באקסקרנציה ורק אחרי גיל 49 באופן מלא. זה לא סתם. יש לזה סיבה. אנחנו צריכים הכנה בכל המובנים. אנחנו צריכים לעבור פה דרך החיים. לא לעשות את זה מוקדם מדי.
שאלה לחקירה ביוגרפית
לסיכום נשאל אם מישהי רוצה לספר על מפגש עם אמת רוחנית טרם זמן – אם היא נפגשה או שהיא הפגישה מישהו אחר?
משתתפת – בהקשר של הקטע על רבי עקיבא מעניין אותי להבין מי הוא זה שמת, לא את שמו אלא מי הוא שמת, מי זה שנפגע, ומה קרה שקרה לשלישי.
משתתפת – השלישי הפסיק להאמין.
יעל – אלישע בן אבויה, לפי מה שידוע לי ואני לא ידענית גדולה, הוא טעה וחשב שיש 'שתי רשויות'. הטעות שלו הייתה שבמקום להבין שיש שם רק ישות אחת, שיש לה כל מני פנים, הוא זיהה את זה כאילו שיש שתי רשויות. הוא כפר בזה שיש רק ישות אחת.
משתתפת – אני מתארת לעצמי שהדמויות האלו הן אבטיפוס של משהו, אבל מעניין להבין מי הוא זה שמת, מי הוא זה שנפגע ומי הוא זה שקצץ את הנטיעות, שלא האמין, שכרת את השורשים שלו.
יעל – אפשר להסתכל על זה ולשאול: איפה הסכנה שלי? הסכנה הייחודית שלי – איפה אני עלולה ליפול, בכניסה טרם זמן לעולם הרוח. איפה הנקודה החלשה שלי.
משתתפת – יכול להיות שהסיפור הזה מגלם כוחות בתוך האדם האחד, שאם הם לא בשלים אז זה מסוכן. אולי זה מתאר חלקים באדם.
יעל – כל אחת מהאפשרויות עומדת לפתחנו, ומעניין לשאול ולבדוק איפה אני עלולה ליפול. בכל אחד מאיתנו יש את כל החלקים, אבל לכל אחד יש נטייה יותר דומיננטית. הציץ ומת – זה שהעדיף להישאר שם. לא רצה לחזור לעולם הארצי. רצה להישאר בעולם הרוח.
משתתפת – את יכולה להקריא איך הוא מסיים את זה, הוא בעצם מסביר למה הוא לא הציץ ומת, והוא עושה את זה בהתחלה, אצלי לפחות זה התקבל ככה – ביהירות. ואז הוא מכניס המון צניעות בתוך המשפט.
יעל – אני אגיד מראש שרק על הטקסט הזה היינו יכולים לעשות שיעור שלם, יש המון מה להגיד עליו. פה הבאתי אותו כפן נוסף שממחיש את הכניסה טרם זמן ואת המפגש טרם זמן עם שומר הסף הקטן.
"…ואני נכנסתי לשלום ויצאתי לשלום, לא מפני שאני גדול מחברי, אלא מעשי גרמו לי לקיים את המשנה ששנו חכמים במשנתן: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך."
יש לזה לבטח אינסוף משמעויות, אך בהסתכלות שלנו, הביוגרפית, אפשר להגיד שהוא עבר את ההכנה המתאימה – בתוך החיים, בתוך הדרך, בתוך הביוגרפיה שלו. זה לא מספיק שאני אהיה מלומד מאוד. יכול להיות – אני אומרת בזהירות – שהאחרים היו מאוד מלומדים ומאוד חכמים, אבל אולי לא עברו את ההכשרה המתאימה גם בתוך החיים.
ניפרד כאן. בריאות לכולם.