אֲנִי שׁוּב נֶהֱרֶסֶת עַד דַּק
עַד הַיְּסוֹד
נִטְחֶנֶת לְעָפָר צַעֲרִי
לְבוֹץ הַכְּאֵב הַמַּשְׁחִיר וּמְטַהֵר אוֹתִי חֲלִיפוֹת.
אֲנִי שׁוּב נִבְנֵית וְעוֹלָה מֵעָפָר
כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן
מוּרְחֶנֶת בְּיָד הָאֳמָן הַגְּדוֹלָה
וְשׁוּב,
עַד אֶעֱמֹד לְמִדּוֹתָיו.
ההקדמה מתוך הספר:
שנים רבות אני כותבת שירים, מאז היותי כבת 12 ואולי עוד קודם לכן. עם זאת, מעולם לא למדתי כתיבה מקצועית ואיני מתיימרת כי ספר שירים זה יעמוד בקריטריונים של שירת משוררים.
את אהבתי לשירים ולשירה, אני חייבת להורי יגאל ומיכל וילפנד. לאבי, שעסוק בכתיבה על פניה השונים כל ימי חייו, שהיה מצטט באוזנינו פסוקים משיריהם של אלתרמן, לאה גולדברג, שלונסקי, יהודה עמיחי ורבים אחרים, כך סתם, ברגע של השראה, ובעיניו אור של אהבה ועצב, שהזכיר לי לא פעם את הבעת פניהן העמוקה של הדמויות בציוריו של רמברנדט. לקיר בסלון ביתנו, שכולו מכוסה מדפים מדפים של ספרים, שהם, כפי שנהג לומר תמיד, הדבר היחיד שכלפיו הוא חש רכושנות. ולעטים הנובעים, המחכים תמיד מוכנים, בכיס חולצתו (אבא מסרב בתוקף, עד היום, ללבוש חולצה אם אין בה שני כיסים) למישהו שירצה לכתוב בהם מילים של אמת.
לאמי, שבקולה הערב, כל מילה שנאמרה הפכה מיד לשיר מוכר שמתנגן על שפתיה, וכולו עטוף באור ובשמחת הילדות הטמונים בה. על שעות ארוכות של נסיעות בארצות הברית, וגם בארץ, בהם היינו שרים ושרים ושרים והמילים והמנגינות נחרטו בי, כמו בשיר "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי" והפכו לחלק ממני.
תמיד, מאז היותי ילדה רכה בשנים, הייתה לי אהבה מיוחדת לשירים העצובים, שירי ילדות עליזים וקצביים מעולם לא משכו אותי. בשירים העצובים והיפים, על "לושינקה", על "העגורים הנודדים", על "בין שלוש ובין ארבע" ו"יפי הבלורית והתואר", שנכתבו לא פעם על מחוזות רחוקים, על אוהבים שלא זכו להיפגש, על יתומים וגולים, על לוחמי חירות וחופש שנכלאו על לא עוול בכפם – הרגשתי שיש איזו משמעות נסתרת, איזו תשובה לשאלות שלא ידעתי איך לשאול ולכאב שלא ידעתי לתת לו שם והסבר.
באותו עולם נטול אלוהים, נטול קודש, מלא בחול, של ילדותי, בקיבוץ, היו השירים והשירה עטופים בקדושה. מעין שביל נסתר של יראת כבוד, המקרב אותי אל הנשגב. רגעים נצורים של התרוממות רוח.
לא אשכח את המתנה היפה ביותר שקיבלתי מהוריי, בגיל 12, לבת המצווה שלי (שמעולם לא נחגגה במסיבה רבת משתתפים) – 10 ספרי שירה קטנים, של טובי המשוררים – אלתרמן, גולדברג, זלדה, רחל, עמיחי, חלפי, זך ועוד…ספרים קטנים אלו שמורים עימי עד היום, שעות רבות, הקדשתי וקראתי בדפיהם הקטנים, לומדת שורות בעל פה, מזדהה עימם, בימי נעוריי. הם היו יקרים עבורי, יותר מכל צ'ק במעטפה שיכולתי אולי לקבל.
את דרכי בשבילי הייעוץ הביוגרפי והאנתרופוסופיה, ואת 'השיבה הביתה' – החיבור מחדש אל עולם הרוח, שהמגע עימו והקירבה אליו נשללו ממני בגיל צעיר, אני חייבת למורתי היקרה אורנה בן דור. אורנה היא עבורי מורה רוחנית ומורת דרך, יועצת ביוגרפית אישית, המלווה אותי ועוזרת לי למצוא פשר ותקווה ברגעים של עצב וייאוש כמו גם ברגעים של חסד ומקור של ידע ויצירתיות בלתי נדלים. אני חבה זאת גם ל'אני' הגבוה שלי, אותו ניצוץ אלוהי הקיים בכל אחד מאיתנו, שהוביל אותי בגיל 35 (ראשית השביעון של נפש התודעה), דרך הרגליים, דרך הרצון, אל הייעוץ הביוגרפי אנתרופוסופי ואיפשר לי למצוא מחדש, בלי שידעתי עד כמה אני צמאה ורעבה, עד כמה אני מחפשת כבר שנים, בית, משמעות וכיוון.
על-אף שאני כותבת כאמור מגיל צעיר, מרבית השירים המופיעים בספר זה, נכתבו בשנים האחרונות, בהשפעת תהליך ההתפתחות הרוחנית שאני עוברת, במסעי בייעוץ הביוגרפי, כתלמידה, מיועצת ויועצת וכיום גם מורה בראשית הדרך. משום כך, בחרתי לפתוח כל שער בספר שיריי בציטוט מתוך כתביו של רודולף שטיינר, ההוגה של מדע הרוח האנתרופוסופי, הרלוונטי לנושא כתיבתי. מכיוון שספר זה איננו ספר לימוד, לא הוספתי הסברים לציטוטים של שטיינר, אך ייתכן שהשירים יהוו מעין הסבר, למי שזקוק לו ודבריו העמוקים והנשגבים של שטיינר, בוודאי יוסיפו עומק ומשמעות לשיריי.
את השער והאיורים הנפלאים המופיעים בספר, יצרה האמנית חנה שדות, מקיבוץ מלכיה, שהוא גם ביתי ב-11 השנים האחרונות. אשה מיוחדת במינה, אותה אני זוכה ללוות בשבילי הייעוץ הביוגרפי.
תודה מיוחדת ברצוני לומר גם לאורה ערמוני, חמתי היקרה, שהקדישה מזמנה וממרצה הבלתי נדלה לניקוד השירים.
הספר הינו בן 66 עמ'