2.12.2020
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול השיעור:
נפתח בשיר שמתחבר לנושא שלנו היום:
בחושך
אֲנִי מוֹשִׁיטָה יָד אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל הַסָּמִיךְ,
מְנַסָּה לֶאֱחֹז בָּאַיִן,
כְּאִלּוּ הָיָה אֶבֶן יְקָרָה,
אוֹ מַצְפֵּן,
הַמּוֹבִיל אֶל דְּרָכִים נִסְתָּרוֹת,
בָּהֶן מִסְתַּתֵר דְּבַר מַה שֶׁאָבָד לִי.
אֵי אָז, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים,
בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ הֶחָלָל וְהַזְּמָן,
בְּרֵאשִׁית.
בַּאֲפֵלָה הַמֻּחְלֶטֶת
אֲנִי מְנַסָּה לֶאֱסֹף מִתּוֹכִי
פֵּרוּרִים שֶׁל אוֹר
שֶׁאוּכַל לִבְלֹעַ, כְּמוֹ כְּמוּסוֹת מַרְפֵּא,
כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ יְמַלֵּא אֶת כֻּלִּי.
אֵין בִּי עוֹד פַּחַד.
רַק כְּאֵב הָאָבְדָן
רַק זִכְרוֹן הַנֶּצַח
רַק גַּעְגוּעַ .
בחרתי לפתוח היום בשיר הזה כי הנושא שלנו היום יהיה 'אור וחושך'. חנוכה מתקרב ואנחנו יודעים שחנוכה הוא חג שבו הימים הולכים ונעשים חשוכים יותר ויותר והקור גם מתגבר. בתוך הקור והחושך נולד האור – הנס של האור שגובר על החושך. הנס הוא הזרע הרוחני שיכול להיוולד בתוכנו דווקא במקום הזה של החושך.
היום נדבר על פן מרתק ששטיינר מביא לגבי האור והחשוך, והוא פחות מוכר.
לשטיינר יש ספר שנקרא 'בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי' . הספר מתאר את שני הפרקים הראשונים של ספר בראשית – שני סיפורי הבריאה. בספר שטיינר מתאר כל מילה ואות בעברית, בשפת הקודש, שיש לנו את הזכות לדבר בה – מה המהות הרוחנית שנמצאת מאחוריה. ספר מרתק.
אנחנו יודעים שכל ההתפתחות הפלנטרית של שבתאי קדמון, שמש קדומה, ירח קדמון – משתחזרת בתוך הבריאה. כל פעם שנוצרת פלנטה חדשה יש רה-קפיטולציה – חזרה בתמצית – על ההוויות הקודמות, על ההתפתחויות שהיו בהוויות קודמות יותר. גם בסיפור הבריאה, שהוא סיפור בריאת האדמה שלנו, שמתואר בתורה בסמלים ובמילים שבקריאה שטחית אי אפשר להבין את מה שמסתתר מאחוריהם – גם שם אפשר לראות את השחזור הזה, את החזרה הזו, בתוך הסיפור.
אם נרצה לתאר את ההוויה של שבתאי קדמון בשתי מילים – מה היה הסובסטנס, האיכות שנמצאה שנוצרה שם? חום – שהוא גם חום הלב. מה היה המצב מבחינת אור/חושך? חושך – האור עדיין לא נוצר בשבתאי קדמון. לעומת זאת, בשמש קדומה כבר נוצר האויר/הגז, ונולד האור.
בתוך העולם שלנו יש גם את ההוויה הזו וגם את זו.
בשיעורים אחרים דיברנו על זה שבכל מצב פלנטרי, בכל התפתחות – החל מהאבולוציה הקוסמית הכי גדולה, של הפלנטות, ועד ההתפתחות ברמת המיקרוקוסמוס – בכל התפתחות יש תמיד ישויות שנשארות מאחור. היה עם יפה שיעור על זה וגם איתי.
נראה מה שטיינר אומר לנו בהקשר הזה:
"ראינו כיצד מופיע מעין שחזור של מצב אתר האור הזה היכן שמהדהדות המילים: "ויאמר אלוהים יהי אור! ויהי אור."
נוכל לשאול כעת: האם החושך נתהוה שם מעצמו, או שגם מאחוריו מסתתרות ישויות רוחיות מהותיות? אם תקראו את הפרק המתאים ב"מדע הנסתר", תתבלט לכם עובדה חשובה עד מאד לתפיסת כל ההוויה – זוהי העובדה שבכל שלב התפתחות נשארות ישויות מסוימות מאחור. (…) כך אפוא עלינו לומר כי ישויות מסוימות לא הגיעו בהתפתחות השבתאי הקדום ליעד ההתפתחות המהותי; הן נותרו מאחור, וכשהגיעה הוויית השמש הקדומה הן נשארו לעמוד בהקשר מסוים במצב שבּתָאִי."
פה נאמר מה שאנחנו יודעים: כאשר נוצר המצב הקדום של שמש קדמונית, היו ישויות שנותרו במצב שבתאי. הן היו על שמש קדמונית, אבל במצב של פיגור מאחור, של הישארות מאחור.
"מה היה סימן ההיכר של הישויות הללו, שנשארו למעשה ישויות שבתאי, על השמש הקדומה? הן ניכרו קודם כל בכך שלא היה באפשרותן להגיע למהותה היסודית של הוויית השמש, לטבע האור. אולם מאחר שהתקיימו שם בכל זאת, הרי שלתוך הוויית השמש הקדומה הזו, שאותה תיארתי לכם כאריגה הדדית של אור, חום ואויר, היה לצד האור, כאילו הותז לתוכו, החושך האורג בתוך עצמו. חושך זה היה הביטוי של הישויות שנשארו בשלב השבתאי, באותה מידה שהאור האורג היה הביטוי לאותן ישויות שהגיעו לשלב השמש הקדומה בדרך הרגילה."
כאן שטיינר אומר לנו מהו החושך – החושך הוא ביטוי לישויות שנשארו מאחור. מאחורי כל דבר בעולם החיצוני, מאחורי כל תופעה חיצונית, נמצאת מהות רוחנית. וכאן נאמר שחושך זה מצב של ישויות שבתוך שמש קדומה נותרו במצב שבתאי.
ומהו האור? האור הוא הישויות שהלכו קדימה, התפתחו, והגיעו לשלב השמש. הן מביאות איתן את האור. הן מאפשרות את היווצרות האור.
אזכיר את שלבי האבולוציה של הקוסמוס:
האבולוציה של הקוסמוס – זו האבולוציה של כל מערכת השמש שלנו, לכן יש לשים לב לא להתבלבל עם הפלנטות הקיימות היום. מערכת השמש שלנו שנוצרה דרך האבולוציה של שבתאי קדמון, שמש קדמונית, לאחר מכן ירח קדמון, והאדמה – השלב בו אנחנו נמצאים כרגע, והוא השלב האמצעי שלאחריו יגיעו שלבים נוספים של התגשמות האדמה. כרגע לא ניכנס לזה אלא נתרכז בתהליך שקרה עד היווצרות האדמה.
"כך, בראיה מבחוץ, ארגו אלה באלה בהווייתה החיצונית של השמש ישויות שבתאי שנשארו מאחור וישויות שמש שהתקדמו בדרך הנכונה. בהתבוננות פנימית ארגו הישויות הללו אלו באלו ובהתבוננות חיצונית הן ניכרו כאור וחושך, כפעולה זה בזה של אור וחושך. אם אנו מסתכלים איפוא על האור עלינו לומר כי הוא מהווה את התגלותן של הישויות שהתקדמו עד להוויית השמש. אם אנו מסתכלים על החושך, הוא מייצג לנו ביטוי חיצוני של הישויות שנשארו בשלב השבתאי הקדום."
ר. שטיינר, 'בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי', הרצאה 5, הוצאת חירות
יש פה דבר מרתק – אור זה ישויות שהתפתחו לשלב ה'נכון' שלהן והלכו קדימה, והחושך – זה הישויות שנשארו מאחור. אלה ואלה ארוגות זו בזו ומתקיימות בכל הוויה. גם בהוויה שלנו היום, גם בבריאה הנוכחית ועל-פני האדמה – אור וחושך ארוגים זה בזה.
בסיפור הבריאה החושך והאור מופיעים באותו סדר בו הם הופיעו בשבתאי קדמון: בשבתאי קודם הופיע החושך ואח"כ האור. כך גם בסיפור הבריאה – קודם קיים החושך ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; בראשית א' ורק אח"כ יש אור ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. בראשית א'. גם בסיפור הבריאה הסדר נשמר – קודם יש חזרה בתמצית של אותן ישויות שנשארו מאחור ומופיעות כחושך, ורק אח"כ יכול להופיע האור.
דבר נוסף ששטיינר מציין הוא שיש לנו נטייה לחשוב שכאשר משהו הולך קדימה אז מה שנשאר מאחור – יעלם. אבל זה לא ככה: החשוך – אותן ישויות שנשארו מאחור – נמצא גם הוא, יחד עם הופעת האור. החושך לא נעלם, הוא עדיין נמצא כאן.
"אם ברצוננו להבין בכלל את הקיום, חייב להיות ברור לנו כי גורם שמופיע בשלב מוקדם כלשהו אינו מתקיים ואחר כך נעלם. המציאות היא שאמנם תמיד מופיע דבר חדש, אולם לצד החדש ממשיך להתקיים הישן ופועל אל תוך החדש. כך גם כיום בהוויית האדמה יש לנו שני שלבי התפתחות שנוכל לציין כיחסים של אור וחושך. אור וחושך חודרים ופועלים בהוויה שלנו."
ר. שטיינר, 'בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי', הרצאה 5, הוצאת חירות
אנחנו יכולים לקחת את זה לביוגרפיה שלנו:
כשאנחנו מדברים על ישויות שנשארו מאחור אנחנו בד"כ מדברים על אנשים אחרים שאנחנו השארנו מאחור כשהתקדמנו בהתפתחות שלנו. היום אני רוצה להתייחס לשני החלקים האלו בתוכנו – בתוך כל אחד מאיתנו.
בתוך כל אחד מאיתנו יש את החלקים שנשארו מאחור – החלקים שהבאנו איתנו כרקפיטולציה מחיים קודמים. הם חלקים שיכולים להיות 'מפגרים מאחור', כלומר: נשארו מאחור. יחד עם זאת, יש בתוכנו גם את החלקים המתקדמים – החלק המתקדם זה ה'אני' שלנו.
ה'אני' שלנו, המהות הרוחנית, זה החלק המתקדם שלנו. זה האור – זה גם האור של התודעה.
דוגמא אישית: כפי הנראה, מתוך החקירות הביוגרפיות שלי, אני הייתי בחיים הקודמים כומר או איש דת שהיה מאוד מחובר לחלקים הרוחניים יותר, אבל בניתוק מהחלקים הארציים, החלקים הגופניים, הנמוכים. היה מנותק מהגוף, אולי גם זלזל בגוף וראה בו משהו נמוך.
בחיים האלה, כרה-קפיטולציה, הפן הגופני הוא זה שאני מאוד חלשה בו. בתור ילדה הייתי הכי גרועה בכיתה בספורט. בכל ריצה נשארתי מאחור, גם בפיזי. לא אהבתי את זה. גם ההתייחסות הטבעית שלי לחלקים האלה היא כמו אל חלקים מיותרים, שאם אפשר היה בלעדיהם – אז מה טוב.
החלק הזה בי – החלק שמנותק מהגוף, שמתייחס ככה לגוף – זה החושך שיש אצלי: גם חושך בתודעה וגם חושך מבחינת זה שהוא נשאר מאחור. לא רק שנשארתי מאחור בריצה, אלא בתפיסה הזו – התפיסה הזו של ניתוק מהפיזי היא תפיסה לא נכונה, כמובן. החלק הזה ישנו, הוא בא איתי והוא הטבעי שלי.
החלק האחר – החלק שיכול לחנך את החלק החשוך הזה, הוא ה'אני'. אני יכולה בעזרת ה'אני' שלי לעשות עבודה מודעת ולהזכיר לחלק שנותר מאחור 'אתה טועה – הגוף זה הכלי שלתוכו יכנס הקודש. קודם כל הוא יצירה קוסמית מופלאה – לזלזל בו זה טפשי וחסר ראיה עמוקה של הרוח שנמצאת מאחוריו, וכן הגוף הזה הוא הכלי שלתוכו הנפש והרוח צריכות להיכנס. אם לרוח לא יהיה הכלי המתאים – היא לא תוכל להיכנס. את זה אני כל פעם צריכה להזכיר לעצמי, לחלק החשוך שלי.
החושך והאור חיים שם ביחד.
על פניו אפשר לחשוב שאם הייתי לומדת את הדבר לגבי הניתוק שלי מהגוף, אז הייתי צריכה לדעת אותו לזכור אותו. אבל יש שם כל הזמן את החלק החשוך שלא זוכר וצריך כל פעם מחדש להזכיר לו – להאיר אותו. כל פעם מחדש, כמו ילד שיש לו קושי למידה – כל פעם ללמד אותו מחדש, לעזור לו ולקחת אותו קדימה.
אני שואלת אתכם האם יש לכם דוגמאות: מה הוא החלק או אחד החלקים החשוכים שלכם?
חשבתי על זה שהרבה פעמים אנחנו אומרים על אדם עם דעות קדומות שהוא חשוך. גם על תקופת ימי הביניים, שהייתה תקופה עם הרבה נוקשות וכללים לא מתקדמים, תקופה שלא הייתה בה חירות – אנחנו אומרים עליה שהיא הייתה תקופה חשוכה. כך גם לגבי ה'קאלי יוגה' – תקופה של חושך, שאין בה ראייה רוחנית. אנחנו רואים שגם בשפה אנחנו באופן טבעי יוצרים קשר בין משהו שהוא לא מתקדם לבין חושך.
שאלה לחקירה ביוגרפית:
איזה חלק שלכם נשאר מאחור, נשאר בחושך?
משתתפת – אני מהילדות שוכחת ולא זוכרת. אני צריכה לחזור כמה וכמה פעמים כדי להצליח לזכור. או שיש לי קושי לשלוף את הידע. כל הידע שאני לומדת נעלם לי בחושך.
יעל – את יכולה לחשוב איך החלק הזה הוא חלק שנשאר מאחור? החוויה עצמה היא חוויה של הישארות מאחור, אבל החלק שכל פעם שוכח, שלא מצליח להפנים את הידע – איך הוא חלק שאת מביאה איתך מחיים קודמים, חלק שנשאר מאחור. תחשבי על זה, אפשר לא לענות עכשיו….
אני מבינה שהחוויה עצמה היא של היזכרות כל פעם מחדש – החוויה עצמה היא של הישארות מאחור.
משתתפת – אני לא מספיק מתקדמת בצו הקרמתי, אבל אני חושבת שהבאתי איתי איכות שופטת. כבר נפטרתי ממנה, היו לי מספיק תהפוכות בחיים שראיתי שזה מיותר ולא נכון. אני כבר נקייה מזה. לפני איזה זמן הגעתי הביתה ונשארתי עוד רגע באוטו, פתאום אני רואה את הבת של השכנים זורקת את כל הלכלוך שלה מהאוטו אל הכביש. ותוך כדי זה אני חושבת שהיא תאסוף תכף, אבל אז היא הלכה. אני לא האמנתי למה שראיתי. חשבתי לעצמי שזה פשוט נוראי, ושאני חייבת לדבר איתה, לדפוק לה בדלת…. פתאום חשבתי לעצמי איך אני חוזרת אל הבור הזה של שיפוט. הרי כשמסתכלים על הבחורה הזו רואים שהיא מיוסרת, היא לא אוכלת, היא בתת-משקל מחריד וגם התינוק שלה. אני זוכרת אותה כילדה מקסימה ואני רואה שהיא במצוקה ואני לא מדברת איתה בכלל, כבר 20 שנה, ופתאום חזרה אלי תחושת הבושה – של הפגם הזה, שחוויתי את הרקפיטולציה שלו כילדה. מאז ראיתי אותה פעמיים והלב שלי נפתח אליה. פתאום ראיתי שחשוב לה היחס. שהיא לא מקבלת הרבה החום.
יעל – היפה הוא שבדיוק תיארת מה ששטיינר אמר. אמרת שאת נקייה מזה, חשבת שאת נקייה מזה, וסביר שברוב הזמן את כבר נקייה מזה, כבר לא ביקורתית או שיפוטית ברוב הזמן, אבל הישות הזו עדיין נמצאת שם – החלק החשוך נמצא ולא נעלם כל כך מהר. החלק הזה לא יעלם. ההתמרה שלו זה מה שאת עושה: כל פעם מחדש מחנכת אותו. ה'אני', החלק הגבוה, כל פעם מחדש מאיר – מביא אור של תודעה – כל פעם עוד קצת. אבל הוא לא יעלם, ובטח לא מהר.
אנחנו עושים דרך ועבודה על עצמינו – כל הנוכחים כאן הם אנשים שעושים עם עצמם עבודה – ויש לנו את החלקים האלה שכבר עשינו עליהם המון עבודה וחשבנו שאנחנו נקיים מהם, ואז פתאום החלק החשוך הזה מופיע. וטוב שהוא מופיע, כי כשהוא מופיע אנחנו מתעוררים לזה שהוא עדיין שם ועדיין אנחנו צריכים לעזור לו 'להתקדם'. כמו שדיברנו בעבר שיש לנו חובה לעזור לאלו שנשארו מאחור עבור ההתפתחות שלנו, כך יש לנו חובה לעזור לחלק שנשאר מאחור בתוכנו, 'הילד המתקשה' שנשאר בתוכנו. לעזור לו עם ה'אני' הגבוה שלנו להתקדם בכל פעם, עוד צעד בכל פעם. טוב שפגשת את זה כי אפשר לך לעשות עוד צעד, עוד עבודה.
משתתפת – יש לי בן שקוראים לו אדם בן 37 גר בקרית שלום, הוא צייר ויש לו שם סטודיו. הוא סיפר לי שעברו לשם שכנים חדשים מולו ויש שם 3 טינאייג'רים שממררים לו את החיים והוא לא יודע מה לעשות. היום הוא סיפר לי שעבר תהליך רוחני – הוא ילד וולדורף מהתחלה ועד הסוף…. שמעתי את בעל הבית מדבר עם השכן, והשכן ממול גם התלונן על הטינאייג'רים האלה. החלטתי להגיד להם 'בואו נלך אל הבית של הטינאייג'רים האלו' לדבר עם ההורים שלהם. הם הלכו והתיישבו עם המשפחה ובני אמר שהאנשים מאוד פשוטים, הכי פשוטים שיש. גם דיברו עם הילדים. משפחה ברמה תודעתית מאוד נמוכה, אבל הם מאוד שמחו – שבאו אליהם ודיברו איתם. הילדים פתאום הקשיבו להם, בעוד שכאשר בני נפגש איתם קודם הוא צרח עליהם והתעצבן וצעק. לאדם היה מדהים לראות איך מצב עם חושך, מצב של מלחמה, מצב שבו השכן שלי נתפס כאויב שלי, מצב של עוינות – התהפך ברגע. לתפוס את הרגע שעוד שכן מתלונן לבעל הבית שניסה לנפנף את זה, היה שם רגע שאפשר היה להפוך את העוין לשכן שלי, ולהפוך את האופציה למלחמה – לשלום. הוא בעצמו הרגיש שניצח משהו מאוד חשוך ומאוד נמוך בתוכו.
יעל – סיפור מקסים. דרך הבן שלך חווית את שני המצבים האלו של החושך והאור, ואת ההתעלות הזו של האור שמאיר את החושך. את אומרת שהוא אפילו השתמש במילה הזו של החושך והאור.
אני מזמינה את כולנו לחשוב על השאלה הזו, ולהסתכל על שני החלקים האלו בתוכנו.
לסיום נשתף עוד ציטוט קצר מתוך הספר 'בראשית' של שטיינר:
"עלינו לומר כי החושך מהווה דבר־מה שהאלהים פגשו, בעוד שאת האור הם הגו. כאשר הם הגו בהשתקעותם את שני המערכים מתוך השארית שנותרה מן ההוויה הישנה, הרי שבתוכם נטווה החושך כביטוי לישויות שנשארו מאחור; את האור הם תרמו. אך כפי שהציבו האלהים כביכול מתוך האור את אותן ישויות הנקראות יום, כך נתהוו גם מן החושך ישויות באותו שלב עצמו – אלא שהן נשארו בשלב הוויה קודם."
ר. שטיינר, 'בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי', הרצאה 5, הוצאת חירות
החושך כבר נמצא שם – הוא כבר מגיע איתנו. את האור צריך לברוא, את האור צריך להגות. האור לא יופיע מאליו, הוא לא יופיע באופן טבעי. החלק הביקורתי של המשתתפת, החלק שלי שמנותק מהגוף, החלק הראשון של הבחור שצרח – זה החלק הטבעי, זה החלק שישנו ונמצא שם, והוא כל פעם יופיע. אבל את האור אנחנו צריכים להביא כל פעם מחדש, בעבודה מודעת של ה'אני' שלנו.
במפגש הבא איתי בעוד כמה שבועות נתייחס לעוד פן של החושך והאור מתוך הספר הזה, ונראה את החשיבות של החושך מעוד כיוון.
נתראה בשבוע הבא עם להתראות לכולם.