30.12.2020 – לימוד 63
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
בראשית ב', ה: ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.
מה אנחנו למדים מהפסוק הזה?
משתתפת – שבלי האדם אין את כל הדברים האחרים.
אורנה – נכון, אבל זה לא הפשט.
משתתפת – שאין שיח שדה ואין עשב שדה, שום דבר לא צמח, כי אלוהים לא הוריד גשם.
אורנה – נכון, זה בפשט. אני בטוחה שיש הרבה פרשנים והרבה פרשנויות, אבל באופן יותר עמוק אנחנו נגיד ש"אדם אין לעבוד את האדמה". כבר סיפרתי שבחור צעיר שאני מכירה אמר לי 'את יודעת, יותר טוב אם לא היו בני אדם על פני האדמה, הכל היה יותר טוב: לא היה זיהום, לא היו הורגים חיות וכו'… אם בני אדם יעלמו מהאדמה, אז הכל יהיה טוב'. ומה אומר כאן ספר בראשית, ומה תורת הסוד יודעת? תורת הסוד יודעת שכל הבריאה הזו נבראה בשביל האדם. לא רק הבריאה הזו שאנחנו רואים כאן על-פני כדור-הארץ, אלא כל תכלית הבריאה בעולמות הגבוהים ביותר, וכל מה שנברא. הנברא זה לא רק האדם, ולא רק מה שיש כאן על כדה"א. לפני כן נבראו הרבה נבראים אחרים – ישויות ללא גוף פיזי. 'שכלים נפרדים'. 'שכלים נפרדים' במובן שאין להם גוף פיזי. הרבה נבראים נבראו לפני האדם, אבל כל תכלית הבריאה היא למען האדם. זה מטורף להאמין בזה: הכל – כולל כל ג'וק קטן שאנחנו עולות על הכסא בפחד ממנו – הכל נברא למען האדם, בעבור האדם.
באינסוף, עליו דיברנו בעבר – הבריאה הראשונה של האינסוף הוא אדם קדמון. עולם אדם קדמון. גם באנתרופוסופיה אנחנו מדברים על עולם אדם קדמון, אבל לא מאריכים בזה.
אנחנו – כולנו – בדמות אדם קדמון. זה לא אומר שיושב שם אדם סבא זקן כמו שאנחנו מדמיינים. אולי חלק מכם חושבים על האדם הקדמון, אבל זה בפירוש לא זה. אדם קדמון זה מערכת הכוחות שבהשתלשלותה עד אלינו, עד לגוף הגשמי הפיזי – היא היוצרת אותנו כפי שאנחנו. אדם קדמון נקרא גם "הצלם" – אנחנו בצלם של אדם קדמון.
אדם קדמון זה העולם הראשון, זו הבריאה הראשונה שיצאה מהאינסוף. גם בקבלה לא מדברים הרבה על העולמות האלה, כי אין שם השגה. ועדיין מדברים קצת יותר מאשר באנתרופוסופיה. מדברים יותר על העולמות שמשתלשלים ממה שנקרא באנתרופוסופיה 'שבתאי קדמון', ובקבלה נקרא 'אצילות'.
כאן אנחנו אומרים מה שהזוהר אומר לנו. הזוהר אומר לנו, ולא הפשט. אנחנו כבר חושבים בצורה של סוד ולא של פשט. הזוהר אומר שעד שלא היה אדם לעבוד את האדמה – שום דבר לא צמח. וכיוון שנברא האדם – הכל נראה בעולם. זה המשך לשיעורים הקודמים שלנו. אם נבין באמת מה נאמר, נבין שעצם התודעה האנושית היא שאחראית לביטוי של המציאות. אולי זה נשמע מוזר, או מהפכני או בדיוני, אבל היום הפיזיקה מתקדמת אל רזולוציות מאוד עדינות ויודעים את ההשפעה של התודעה האנושית על התופעה. נעשים ניסויים בהם רואים שאם נמצא שם הנסיין – מתקבלת תוצאה מסוימת, ואם לא נמצא הנסיין – זו תוצאה אחרת. ואם הנסיין בארה"ב – יש תוצאה אחרת, ואם נסיין הוא באירופה – יש תוצאה אחרת. זאת אומרת שמה שחשבו פעם – שמדע הוא נקי ואובייקטיבי ואפשר לחזור על ניסוי בכל מקום בעולם ובכל זמן ובכל שעה ותתקבל אותה תוצאה, כל עוד זה אותו הניסוי – אז היום רואים שזה לא ככה. היום רואים שהתודעה האנושית היא זו שיוצרת את המציאות. לא 'יש מאין', אלא יש משהו, אבל התודעה האנושית היא שיוצרת את המציאות כמו שאנחנו מתכוונים אליה.
קל להבין את זה אם מבינים את זה בעזרת הנפש: אנחנו יודעים שהנפש שלנו יוצרת מציאות – כאשר אנחנו באינטראקציה עם אירועי החיים או עם אנשים אחרים, אז הנפש שלנו מפרשת אותם בהתאם למשקפיים שלה. בעוד מישהו אחד יזדעזע מאירוע מסוים עד עמקי נשמתו, בבן אדם אחר זה יעורר תגובה אחרת. המציאות היא אותה מציאות – לכאורה – אבל בנפש שלנו אנחנו חווים מציאות אחרת לגמרי, גם אם אנחנו חיים באותו בית וגם אם אנחנו תאומים זהים.
לזה אין לנו התנגדות, כי זה מאוד ברור לנו ומובן מאליו שהמציאות הנפשית שלנו בתגובה לאירוע נתון היא שונה אצל בני אדם שונים, בהתאם לביוגרפיה, לקרמה, ולמבנה הנפש.
הזוהר, והאנתרופוסופיה, וכל תורות הסוד, אומרים שהמציאות הזו שאנחנו רואים – גם היא מציאות שאנחנו משפיעים על מה שאנחנו רואים. גם המציאות שנראית לנו פיזית. לא רק הפרשנות הנפשית שלנו.
אני לוקחת את זה עכשיו הכי רחוק. יכולתי לעשות את זה בהדרגה, ע"י כך שנעצום את העיניים ואז אין שום מציאות פיזית שאפשר לראות. לאטום את האוזניים – אין שום מציאות פיזית שאפשר לשמוע. המציאות הפיזית שאנחנו חווים נחווית עם החושים, וללא החושים – אין מציאות. אין.
אחת התופעות של הקורונה היא שחוש הטעם נעלם – ואז אין מציאות של טעם אצל האנשים שחולים בקורונה. זה אמנם חוזר, אבל תארו לעצמכם שחס וחלילה אותם אנשים היו מאבדים את חוש הטעם לנצח – העולם שלנו יהיה עולם חסר טעם. גם אם אחרים יגידו לנו שזה לא כך – מבחינת החוויה של העולם שאנחנו מקרינים, זה יהיה עולם שאי אפשר לטעום בו.
העולם שלנו תלוי בתודעה שלנו. על הפסוק הזה אומר הזוהר שכל זמן שאין מודעות אנושית – אין מציאות. זה לא כמו שאמר הבחור הצעיר ש'רק כשבני אדם ייעלמו מהעולם, אז העולם יהיה טוב'. אומר הזוהר – לא יהיה עולם. לא עולם טוב ולא רע. העולם יעלם אם בני האדם ייעלמו.
תורת האבולוציה לפי האנתרופוסופיה מתארת איך כל העולם הזה משתלשל מהאדם. זה לא כמו בתיאוריה שמייחסים לדרווין, לפיה האדם התפתח מלמטה למעלה. שטיינר אומר שזה היה הפוך: קודם הייתה רוח אדם, ומזה הוא השיל מתוכו את הכל. במובן הזה כל המציאות נמצאת בתוכנו. גם עולם הרוח נמצא בתוכנו. קל להבין את זה כשחושבים על חלום. מי יכול להביא קטע קצר מחלום?
משתתפת – חלמתי שאני נכנסת להתקלח.
אורנה – איפה התקלחת בחלום?
משתתפת – בחדר שהוא לא בבית שלי.
אורנה – אז את פחות או יותר תזכרי, אם אני אשאל, כל מני פרטים: איפה היה החדר בחלום? איפה היה החדר שנכנסת לתוכו בחלום?
משתתפת – בתוך מבנה.
אורנה – איפה המבנה הזה עכשיו?
משתתפת – היה אצלי בחלום.
אורנה – איפה החלום שלך? נגיד שאת פוקחת עיניים, והמבנה הזה נעלם, אז איפה היה החדר? איפה החדר שנמצא בחלום שלנו? איפה המציאות של החלום?
החלום נמצא בתודעה שלי. גם עולם הרוח נמצא בתודעה שלי. כל העולמות כולם נמצאים בתוכי, כך אומר האר"י הקדוש. כל העולמות כולם שנמצאים בחוץ- הם בתוכי. גם רואים רוחיים, הנביאים – כשהם ראו מראות, איפה הם ראו אותם? האם הם ראו אותם עם העיניים החיצוניות? זה היה חזיון. איפה היה החיזיון? כשהם פקחו את העיניים – האם הם ראו בחוץ משהו שמי שעמד לידם לא ראה בחוץ? לא. הם ראו בפנים. איפה שמע אברהם את קולו של השם? בתוכו. אנחנו אפילו לא מבינים את זה שעולם הרוח נמצא בתוכנו. אין מקום, חלל, שם נמצא עולם הרוח, ועם איזושהי חללית נוכל להגיע אליו יום אחד. הכל נמצא בתוך האדם. הכל. כשאנחנו אומרים 'אני מגיעה אל עולם הרוח, יש לי ראייה רוחנית' – זאת אומרת שבתודעה שלי עליתי קומה.
אני עולה בתודעה שלי. למשל, אם אני עושה הפרדת כוחות הנפש – אז כשפגשתי את האירוע בפעם הראשונה, שפטתי אותו מתוך פצעי הנפש שלי. אחרי כמה שנים ואחרי שלמדתי הפרדת כוחות הנפש אני מעלה שוב את האירוע ופתאום הפרשנות שלי השתנתה – אני עליתי בעולמות הרוח.
יכול להיות שישב לידכם בן אדם שיראה לכם רגיל, אבל הוא חי בעולם אחר לגמרי – הוא חי בנצח. אני מתארת לעצמי שכל המקובלים והרואים הרוחיים חיו, לפחות חלק מהזמן, בנצח.
ברגע שאני מבינה את העולם, לא דרך הנפש, שאנחנו קוראים לה 'הגוף האסטרלי', אלא עליתי לראות את האירועים בתודעה יותר גבוהה, שאנחנו קוראים לה כאן 'רוח' – אז עליתי בעולמות. לכל העולמות יש התפסה בתוכי. התפסה מהמילה תפיסה. הם נתפסים בתוכי. וכשאני עושה שינוי – אני עולה בעולמות הרוח. ואז, אם יש לי ראייה רוחנית ואני רואה חזיונות, אני לא רואה אותם בחוץ. אין כלום בחוץ. הכל בתוכנו. לכן אנחנו בדמות האדם העליון. האדם העליון זה כוחות רוחניים. המציאות מקבלת תוקף ע"י התודעה האנושית.
הנביאים דיברו על המלחמה האחרונה – מלחמת גוג ומגוג. האפוקליפסה. מלחמת גוג ומגוג לא תהיה יותר בכלי נשק. אם אנחנו נשרוד, אם לא יהיה איזה פיצוץ אטומי שישמיד את כולנו, מלחמת גוג ומגוג מתחילה עכשיו, התחילה במאה ה20. עם התפשטות אמצעי הטכנולוגיה והתקשורת – התחילה מלחמת גוג ומגוג. מלחמת גוג ומגוג זו מלחמה על התודעה שלנו – לוחמה פסיכולוגית על אמצעי התקשורת ומערכת החינוך. אנחנו רואים שכל הפוליטיקאים, מכל הזרמים, על מה הכי חשוב להם להתעקש יותר מכל התיקים בממשלה? יותר מיחסי חוץ, יותר מהאוצר – מה המשרד הכי חשוב? התקשורת. הם לא מבינים עד כמה גם החינוך חשוב, כי להשתלט על משרד החינוך פירושו להשתלט על התודעה. אבל קודם כל אמצעי התקשורת משתלטים על התודעה שלנו. הם יכולים גם לנתב: הם עושים עלינו סקר, הם רואים מה אנחנו אוהבים, מי קהל היעד, ולפי זה הם יכולים לנתב את הדיוור שלהם אלינו, ולכל קהל לתת מסר אחר בהתאם לצרכים שלהם.
המלחמה היום היא בכל מה שקשור לשיח. וכמו שמופיע בפסוק: "כל שיח השדה טרם יהיה בארץ". אנחנו מסתכלים על משפטים מהתנ"ך, והתנ"ך הוא ספר נצחי במובן שבכל דור ודור מתגלה עוד רובד בו. לכן הוא נצחי – הוא קיים כל הזמן. הוא קיים כל הזמן כי אין זמן ברוחניות. עם ההתקדמות לקראת גוג ומגוג נפתחים בתנ"ך רבדי תודעה שלא היו פתוחים קודם, או שהיו פתוחים רק ליחידי סגולה. נסתכל שוב בפסוק:
בראשית ב', ה: ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.
אנחנו רואים כבר פה את המילה "שיח". המלחמה היא על השיח, על הדיבור, על התודעה. תודעה זה דיבור. יש מלחמה אדירה על התודעה שלנו.
מה שמעניין אותי באופן אישי זה שהעם היהודי מצמיח אנשים גדולים, לכאן ולכאן. הסתכלתי ושאלתי את עצמי – מי אחראי על פייסבוק? של מי פייסבוק? מארק צוקרברג. יסלחו לי כל מי שחושב שאלו דעות קדומות, אבל אני באופן אישי חושבת שהעם היהודי הוא עם מאוד מיוחד – מתוכו יוצאים מקובלים גדולים, ומתוכו יוצאים גם פושעים גדולים. כמו למשל, ויסלחו לי כל הפסיכולוגים, אנשים שמחטיאים כמו זיגמונד פרויד, שעשה נזק גדול להבנת נפש האדם. על זה לא נדבר עכשיו. והנה, לא פלא שדווקא יהודי הוא זה שהצמיח את המפלצת הזו שקוראים לה פייסבוק, ואנחנו אפילו לא יודעים איך מתערבים לנו במוח ומשנים לנו את התודעה. יש בנטפליקס תוכנית על זה – "מסכי עשן – הדילמה החברתית". משנים אותנו. השלב הבא זה יהיה שבב, אבל כבר עכשיו משנים לנו את המוח.
המלחמה היא על השיח, במובן של שינוי התודעה. זה מזכיר את הספר '1984' שנכתב בשנת 1948 – ההתערבות בתודעה של האדם. שם היה 'האח הגדול' המקורי. את האח הגדול לא המציאו בתוכנית טלויזיה, אלא לקחו את זה משם: 'האח הגדול' שצופה ורואה מה אתה עושה, ויכול להתערב לך בתודעה ע"י עינויים. לא סתם בספר הגאוני הזה הם התערבו במילים, בשיח, בשפה. כי השפה מבטאת מהות. קודם כל הם קיצרו: היו להם מילים מיוחדות כמו "שיחדש" – גם מילה שיש בה 'שיח'. ערבוב של שתי מילים שהפך את המשמעות. אנחנו יודעים שכאשר השפה מתדלדלת – גם המחשבה מתדלדלת, כי השפה היא ביטוי עמוק מאוד של הכוחות הרוחניים, וכשמכווצים אותה מכווצים גם את היכולת שלנו לחשוב. הוא תפס את כל זה ממש באופן גאוני.
"יש מילה חדשה בשיחדש. איני יודע אם היא מוכרת לך: 'לדַבֵּרוֵז', לגעגע כברווז. זוהי אחת מאותן מילים רבות עניין שיש להן משמעויות מנוגדות. בשעה שיריבך מדברווז, הרי זו מילת גנאי. כשהמדברווז הוא אדם שאתה מסכים אתו, הרי זה שבח." ג'ורג' ארוול, 1984, עמ' 46.
באופן גאוני הסופר ג'ורג' אורוול תפס את כל זה. הסלוגנים שם היו "מלחמה היא שלום", הכל היה דבר והיפוכו, וככה הם בלבלו אותם ועשו להם שטיפת מוח, כמובן באמצעים יותר פרימיטיביים מאשר יש היום.
הכל קשור לשיח, לברית המילה, לעורלת הלב. אנחנו צריכים להבין שהכל קשור לתודעה שלנו. מה שאני יכולה להשיג בתודעה – אני יכולה להבחין. מה שהתודעה שלי יכולה להכיל – כל אני יכולה לקבל. מעבר לזה יש סוף למציאות. המציאות נגמרת בשבילי במקום שבו הכלי שלי מסתיים.
מי הצליח להחריב את בית המקדש? נבוזרדאן. כשהוא בא להחריב את בית המקדש הוא התגאה, הוא אמר 'אני מצליח להחריב את בית המקדש של אלוהי כל האלוהים, את קודש הקודשים'. הגמרא אומרת שאז יצאה בת קול ואמרה לו 'בית חרוב החרבת, קמח טחון טחנת, עם הרוג הרגת'. פירושו של דבר שאתה לא עשית שום דבר, כי הם כבר מתו מבחינת התודעה שלהם. אתה השמדת את המקדש ואת הגוף הפיזי שלהם, אבל טחנת קמח – לא אתה עשית את זה. אי אפשר לטחון את העם הזה אם לא היה טחון כבר בפנימיות שלו.
המלחמה הבאה היא לא בחיצוניות, היא בפנימיות. המלחמה הזו כבר נמצאת כאן. לזה אנחנו צריכים להתעורר, מפני שזה יעשה בנועם – זה יעשה בצורה של נועם. אני חושבת, אבל אולי גם תהיה מלחמה אטומית, לא עלינו. אבל אם לא, אז המלחמה תהיה כזו שהצבאות כבר לא יצטרכו להילחם. מלחמה היום זה אם מישהו מצליח לתקוף אותך בתוך הרשת – למשל, ההאקרים של פרס מפילים כאן את כל מערכת החשמל.
המלחמה המודרנית היא על השיח, על התודעה שלנו, והתודעה שלנו היא זו שיוצרת את המציאות. המלחמה היא ליצור לנו מציאות אחרת, ולשעבד אותנו לכוחות רוחניים מאוד גדולים, אבל הם כוחות חבלה. זה כבר פה, זה לא בעתיד. העתיד כבר התחיל ונמצא כאן, לכן גם החוכמה הגבוהה נמצאת כאן עכשיו.
הרב אשל"ג אמר שהוא דווקא בא לגלות עכשיו את מה שהיה אסור לגלות פעם. הוא היה חייב לגלות את זה כי כוחות הרוע הולכים וגדלים.
"בר' מילים מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל המצויה ומפסקת ביננו לבין חוכמת הקבלה מעת חורבן הבית ואילך עד דורנו זה שהכבידה עלינו במידה חמורה מאוד ומעוררת פחד שלא תשתכח חס וחלילה מישראל."
כל הידע הזה שהיה חבוי במשך מאות ואלפי שנים – נפתח לעולם. האנתרופוסופיה נפתחה לעולם – ידע רוחני ישן בצורה מודרנית. גם כאשר שטיינר התחיל עם האנתרופוסופיה הוא זכה להרבה רדיפות והשמצות. את הקבלה היה אסור בכלל לגלות כי זה היה סודי סודות שלא הגיע זמנם אז, אבל כן הגיע הזמן עכשיו. לכן כולנו, בלי יוצא מן הכלל, חייבים ללמוד את תורת הסוד, כל אחד בהתאם לכמיהה ונהייה שלו, לרמה שלו ולכלי שלו. מה שיפה זה שאת הכלי אפשר להגדיל. לדאוג לנשמה שלנו, ולא כל כך לגוף שלנו. לדאוג לגוף רק ככלי שמשרת את הנשמה, לא כגוף בפני עצמו. הכוחות של הרוע ירצו שנאריך את החיים של הגוף שלנו, אבל המחיר שנשלם יהיה שנהפוך לפחות ופחות אנושיים, והגוף שלנו יהיה כלי שלא מסוגל לקבל את הרוח. כמו שאמרתי, הגוף שלנו בדמות אדם קדמון, הוא כלי מדויק לקבל את הרוח באופן מדויק, ואם נהפוך לפחות ופחות אנושיים אז לא נוכל לקבל את הרוח, לא נהיה בבחינת אדם.
"באתי לפוצץ מחיצת ברזל" – זה לא פשוט לפוצץ מחיצת ברזל שמאות בשנים היה אסור לדבר עליה, והיא עברה מאחד לשני, ורק ליחידי סגולה. את זה הוא, ולא רק הוא, שם את זה בפרטי פרטים כדי שכל אחד יוכל ללמוד את זה. אותו דבר עשה שטיינר: הביא את הידע הזה בפרטי פרטים, עד כדי כך שאפשר היה ליישם אותו בכל מני תחומים בחיים, וזה עכשיו כבר לא בחירה. ברור שזו בחירה, אבל אנחנו צריכים להגיד לעצמנו שזו לא רשות, זאת חובה. זו המלחמה שלנו בכוחות הנגד.
נשים לב, כשאנחנו רואים חדשות – לראות את זה כדי להיות חלק מהעולם, וגם ללמוד דברים, אבל לא להישאב לזה. בתקופת הקורונה רבים מאיתנו, וגם אני, מאוד נסחפנו וראינו מבוקר עד ערב חדשות. אז לא להיסחף לעולם המאיה. צריך להיות מאוד זהירים. צריך ללמוד יותר על תורת הסוד. עצם העובדה שאנחנו לומדים את זה – כבר זה משנה עולמות. כבר התודעה שלנו משתנה והעולם משתנה, כי העולם קשור לתודעה של האדם.
לא להתעצל, כי החיים שלנו כאן כהרף עין. לכן כל זמן שאנחנו מבזבזים זמן על שטויות – וכל אחד יחשוב מהן השטויות שלו – זה זמן שאנחנו מבזבזים מההתפתחות האישית, עולמית וקוסמית. לעשות סדר עדיפויות. כל מה שמיותר – לא צריך. ממילא מכל הרכוש שלנו לא ניקח דבר ביום מותנו. אז אם אפשר לוותר קצת על הרדיפה אחרי רכוש – אז כדאי. הכבוד, המעמד… לנו זה כבר פחות קשה לוותר על הדברים האלה. לעמוד מול שומר הסף שלנו ולראות איפה אנחנו משקרים לעצמנו – זאת העבודה שלנו, כדי שנוכל להיפרד מהשקרים שלנו ולהתרכז בעבודה האמיתי. ככל שנעשה את זה – נתפתח, ונעלה מקומה לקומה.
למשל, העבודה של הפרדת כוחות הנפש – אנחנו רואים את חברינו בקהילה מתפתחים, ואנחנו לא קולטים שמבחינה רוחנית הם עברו לעולם אחר. וגם אנחנו – עברנו לעולם תודעתי אחר. נכון שיש הרבה קומות, אבל אם אני לא מגיבה בעלבון על משהו שהגבתי בעלבון לפני 3 שנים – אז אני אדם אחר, לפחות בהקשר לדבר הזה. זה אומר שמבחינת העלייה בעולמות הרוחניים – אני עליתי. אני לא רואה את זה, כי אין לי סולם, והעולמות הרוחניים לא שם, אז אני לא יודעת שעליתי שלב אחד בסולם. אבל זו ממש עלייה.
כשאומרים 'עליה' בעולמות הרוחניים זה לא עלייה בגובה הארצי. אלו מונחים שמושאלים מהדיבור הארצי, אבל בעצם 'עלייה בעולמות הרוחניים' זה משהו שקורה בתוכנו. אם אנחנו רואים שהשתנינו – סימן שעלינו. לכן לא להתייאש. כל שינוי קטן זו עלייה. וברגע שעליתי – זה שלי. נכון שאני מועדת לפעמים בחזרה. למשל, ברגע שמאסתי בסיגריות, אם זה תהליך אמיתי – אני כבר לא רוצה סיגריות. זה לא שאני כל היום אתגעגע. אם זה לא תהליך אמיתי – אז אני אתגעגע. זו דוגמא.
ברגע שהגענו לאנתרופוסופיה, או שהגענו לתורת הסוד – אין סיכוי שנעזוב את זה אף פעם. יכול להיות שנתקדם עם עוד ידע, נעמיק עם עוד ידע מהקבלה ומהיהדות, אבל אף פעם לא נעזוב למטה. זה שלנו. בקבלה אומרים שכאשר האור כבר נמצא בכלי – זה כבר של הכלי.
בואו נבין את העוצמה ואת החשיבות של העבודה הרוחנית שלנו, ונזכור שימינו כאן ספורים. אני מסתכלת אחורה ולא זוכרת את 30 השנה האחרונות, הן נעלמו לי. לא זוכרת אותן. אני בחודש הבא בת 60. ועוד מעט זה יגמר. כל יום אני צריכה לשאול את עצמי 'מה סדר החשיבויות שלי'.
העבודה הזו היא חשובה, ויותר מחשובה, זה מה שיעלה אותנו בעולמות הרוח. זה הנשק שלנו נגד האויב הגדול, במלחמה האחרונה של גוג ומגוג. אלה אנחנו שנהיה שם. למה אלה אנחנו שנהיה שם? כי אלו הנשמות שלנו שיהיו שם. זה לא יקרה לישויות אחרות, זה אנחנו שנהיה שם. אמנם לא יקראו לנו באותו שם ולא נראה אותו הדבר כמו היום, אבל אלו יהיו אנחנו וכנראה שגם נדע את זה: מבטיחים לנו גם שנדע בגלגולים הבאים את הגלגולים הקודמים שלנו, כמו שמקודשים יודעים. למשל הרב אשל"ג אמר שהתעברה בו הנשמה שהא"רי הקדוש. עיבור זה לא בדיוק גלגול ביהדות, אבל היה בו משהו מהאר"י הקדוש, והוא ידע את זה. ואנחנו גם נדע – שטיינר אמר שבגלגולים הבאים נסתכל אחורה ונדע מי היינו. כמו שהוא ידע מי הוא היה לאורך גלגולים רבים.
אנחנו אלה שנצטרך לעמוד בחזית של המלחמה נגד התודעה. זה אנחנו, וכל מי שעושה עבודה רוחנית. לכן עלינו לקחת את עצמנו ברצינות. אנחנו לא סתם פה. אתם לא סתם פה. אם לא נפגשנו בעבר מן הסתם נפגש בעתיד. די בטוח שנפגשנו גם בעבר, כי אנחנו מתגשמים תמיד ב'סדרות' – תמיד אנחנו רואים פחות או יותר את אותה סידרת אנשים.
בשביל זה כל הסבל שעברנו שווה – כל אחד עם הסבל שלו. שווה כי אם נדע שהסבל הזה נועד להגדיל אותנו, כדי שנוכל להשתתף במלחמה הזו ולהציל עולמות. זה להציל עולמות, זה לא להציל רק עולם. אז נוכל להגיד לעצמנו שהסבל הזה, שעמדנו בו בגבורה ולא נכנענו, וגם אם נפלנו אז קמנו שוב כמו עוף החול – וזה היה ראוי. זה מחשל אותנו. זה מאפשר לנו לעזור לאנשים אחרים. הרבה אנשים היום בדיכאונות עמוקים, ורק מי שעובר את הסבל הזה ועומד עוד פעם – מתחשל. כתוב "שבע פעמים יפול צדיק ויקום". שבע זה לא במובן המספרי אלא במשמעות של תהליך שהושלם – תהליך שמתחיל ונגמר ויש בו שלמות. כמו שבעת ימי השבוע. את זה אנחנו צריכים לעשות, ולא להתייאש, כי אנחנו ניפול עוד הרבה פעמים. בפעם הקודמת אמרנו שהקרמה של ההתפתחות זה סבל, אבל הקרמה של הסבל זה אור. אז לא להיתקע בסבל, להחזיק מעמד ולדעת שאנחנו חשובים מאוד. לא סתם הידע הרוחני נפתח בדור שלנו. לדעתי אנחנו דור הביניים. אני רואה את הדור החדש – שם יצטרכו פרחים מיוחדים מאוד כדי לצאת מתוך הביצה. אנחנו עוד מלפני 'המבול', אז נעשה את מה שאפשר.
יש גם עונג. מי שלומד את הידע הרוחני יכול להעיד על זה שזה עונג גדול. לא סתם במילים בעברית דבר והיפוכו נמצא באותה מילה, אז מה יקרה אם לא נעשה את העבודה שלנו – למה יהפוך העונג? עונג יהפוך לנגע.
אני מחזקת את כולכם כי ביחד זה כוח. זו עוצמה לעשות עבודה ביחד, להיות קרובים אחד לשני בלב. כך אנחנו מהווים כוח, והכל כוחות וזרמים, מרידיאנים, צ'י, פראנה, והגוף האתרי – איך שתירצו לקרוא לזה באיזו שפה שתרצו. הכל כוחות חיים. אם היינו עכשיו רואים רוחניים לא היינו רואים את הדמות שלנו, אלא היינו רואים זרמים של אור מסביב לכל אחד והיה נעלם הגוף הפיזי כמו שהוא.
תודה רבה.