מות והתהווה וגיל 42 / מאת יעל ערמוני

גיל 42 מכונה ביעוץ הביוגרפי, “לידת האני הרוחני”. בטח תתפלאו לשמוע, אבל מאז שהתחלתי את דרכי ביעוץ הביוגרפי, אני מחכה בקוצר רוח להגיע לגיל זה… כן, זהו התחום היחיד שבו כולם רוצים להיות יותר מבוגרים ולא יותר צעירים…

לידה רוחנית נשמעת כדבר יפה, גבוה, נשגב, אולם בכדי שנוכל להיוולד לרוח,  משהו מהישן, מהזהות והדימוי שאימצנו לעצמנו, ובנינו בעמל, במשך שנים, צריך למות.

על כך בעצם מדבר צמד המילים הנפלא שתבע גתה, “מות והתהווה”, אשר בו מרבים להשתמש באנתרופוסופיה וביעוץ הביוגרפי.

כולנו רוצים להיוולד מחדש, למות אנו פחות רוצים, למעשה אנחנו לא רוצים בכלל! אנו פוחדים מכך “פחד מוות”!

כיום, כשאני בת 41+ נושקת את ה-42 המיוחל, אני חווה כמעט בכל יום “מוות קטן”, ואל מול המיתות הקטנות הללו עולה הפחד, האימה, והצורך להיאחז בישן, הקושי להרפות.

השיר הבא מבטא במשהו את החוויה הזו:

מות והתהווה

 בכל יום אני מַחְשִיכַה עוד קצת

לךָ, לעצמי, לעולם

מאבדת קו נוסף של יופי

מצמיחה קמט נוסף של תוגה

 

בכל לילה חי בי המוות יותר

מעכל שאריות של

גאווה ופחדנות

ציפיות ושאפתנות

אשליות ואישיות

שומט עוד קצת ממני, ממי שהייתי, ממי שנדמיתי להיות,

יונק עוד טיפת חיים

ומותיר אותי

באימת האֶינוּת

 

עד שיוותר בי רק זרע קטנטן

של רצון

חופן זעיר

של אומץ

תמצית אחרונה

של תוהו ובוהו

 

בורא יקומים

 

print

חזרה למאמרים

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *