פרשת בהר – מה בין שמיטה להר סיני?

פרשת בהר – מה בין שמיטה להר סיני? או: סוד השביעונים

מאת אורנה בן דור, על-פי קובי נחושתן

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה.  ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַיהוָה:  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.  ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ.  ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה–לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ.  ז וְלִבְהֶמְתְּךָ–וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.  {ס}  ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה.  ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם.  י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.  יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ–וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ.  יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה–תֹּאכְלוּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ.  יד וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ–אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו. ויקרא כה

בשני הפסוקים הראשונים ניתן למצוא הצמדה בין הר סיני לבין השמיטה. מכאן גם מגיע המטבע הלשוני:”מה עניין שמיטה להר סיני?” שמשמעותו – מה הקשר בין שני עניינים, שאינם אמורים להיות קשורים זה לזה.

לפי המהלך הכרונולוגי של התורה, באותה התקופה בני ישראל כבר לא בהר סיני, הם עשו כמה מסעות ואז פתאום התורה חוזרת אחורנית.

על כך נאמר – אין מוקדם ומאוחר בתורה, הכול  ציר אחיד. קיים מהלך של רצוא ושוב, ולא מהלך כרונולוגי של הדברים. לפיכך, הר סיני אינו רק מקום גאוגרפי, אלא נקודת עוצמה (מכונה על ידי האינדיאנים: power point).

מבחינה ביוגרפית, להר סיני יש עוצמה שאינה קשורה רק למקומו הגיאוגרפי; לכן בהר סיני ניתנה התורה. זהו מקום גיאוגרפי, המאפשר התרחשות מעמד נטול זמן ומקום. עצמת המקום נמתחת על פני הגלובוס כולו. כאשר אדם נמצא במצב מסוים, שאינו מקום ואינו זמן הוא נמצא ב’הר סיני’. לכן בהר סיני נאמר אנוכי: המילה אנוכי מכוונת להכרה שאינה זמנית ואינה מקומית, אלא חוצה תרבות, זמן ומקום; אנוכי הוא ההוויה השלמה והאחידה.

נושא הר סיני מגיע בהצמדה לעניין השמיטות. ביהדות קיימת ספירה של 7 שנים, שלאחר מכן, בשנה השביעית – שובתים; לאחר כל שבע שמיטות מגיעה שנת היובל.

כפי שהר סיני נטול זמן ומקום, כך גם הספירה של שמיטה ויובלות הינה המהלך הקשור לעל זמן ולעל מקום. בהר סיני התקיים מעמד חד פעמי באנושות, בו ציבור של יותר משני מיליון איש, קיבלו תודעה על זמנית ועל מקומית – תודעת: אני אדוני אלוהך. לאחר מכן,נכנס דבר זה לתוך החיים בצורה של שש שנות עבודה ובשנה השביעית שביתה. המבנה של השביעונים מצביע על מהלך של חיי יום יום קונקרטיים, מכניים ומרדימים, כשהשנה השביעית היא השנה של היציאה מהממד הארצי-מכני, וכניסה לממד שאינו כלוא בתוך הקונקרטיזציה של חיי היום יום.

אם נקביל זאת לאנתרופוסופיה נראה, שמבחינה ביוגרפית-אנתרופוסופית כל שנה שביעית נולד האני. האני אינו קשור למהלך ארצי-זמני, הוא על זמני.

הספירה של שמיטה ויובלות מקבילה לחלוטין לימי הבריאה, כאשר שבת היא המקבילה לשנת שמיטה.

וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה.  ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם.  י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. 

שנת יובל מוכרזת בשופר ביום הכיפורים; קדושת היובל מקבילה לקדושת יום הכיפור, הבא לכפר על החטאים ולהשיב את האדם  למקום הראשוני, לפני הקלקול.

יום כיפור ושנת יובל זהים, גם באיכותם וגם באופן הפעולה שלהם. כפי שקיימת הצמדה בין שמיטה להר סיני, קיימת גם הצמדה בין יובל ליום כיפורים.

לפי ההלכה – כך נאמר גם בגמרה וגם אצל הרמב”ם ב’שולחן ערוך’ – מאז חורבן בית ראשון ועד היום, אין ספירת יובלות. התנאי לספירת יובלות הוא שעם ישראל ברובו כעם וכלאום חי בישראל. דבר זה מוזכר בהפטרות שלאחר הפרשה. [2]

כשסיני מובא בהקשר לשמיטה, הדבר בא להראות כיצד ‘סיני’ חי בתוך העולם הזה. ההפטרה של הפרשה מראה מה קרה למהלך העל זמני הזה בחיי עם ישראל בפועל.

ההפטרה של הפרשה הזו היא מספר ירמיהו:” ו ויאמר, ירמיהו:  היה דבר-יהוה, אליי לאמורז הנה חנמאל, בן-שלום דודך, בא אליך, לאמור:  קנה לך, את-שדי אשר בענתות–כי לך משפט הגאולה, לקנותח ויבוא אליי חנמאל בן-דודי כדבר יהוה, אל-חצר המטרה, ויאמר אליי קנה נא את-שדי אשר-בענתות אשר בארץ בנימין כי-לך משפט הירושה ולך הגאולה, קנה-לך; ואדע, כי דבר-יהוה הוא. “ירמיהו לב

אנו רואים פה מצב שדודו של אדם מסוים מוכֵר לו את נחלתו, זמן קצר ביותר לפני שכולם פונים מן הארץ.  הדבר בא להראות, שבבוא היום יחזור המהלך של ספירת יובלות על אף הגלות, ועל אף שלא ניתן יותר לגאול ארץ, מפני שהיא כבר נכבשה על ידי עמים אחרים.

פרשנים אומרים שאלמלא נשברו לוחות הברית הראשונים וניתנו לוחות הברית השניים, היינו נמצאים כל הזמן בממד על זמני, על לשוני, על היסטורי, על מקומי. בני ישראל לא החזיקו מעמד, ולא הצליחו לשמר את מצב הר סיני לאורך זמן, וזו הסיבה לשבירת הלוחות הראשונים.

מעמד הר סיני הציב רף רוחני שרוב בני האדם לא יכולים לעמוד בו. הדרישה היא למצב תודעתי שאינו מתחלף. מצב של קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה’.  עצם קיומם של לילה ושל יום מונע מהתודעה להישאר רציפה. רק אנשים מקודשים יכולים לשמור על רצף תודעה שאינו קשור לזמן ולחלל;  זה מצב מאוד גבוה. המצב של לוחות ברית הראשונים התקיים בתוך ההנחה, שהלאום כולו שרוי בתוך מצב של ערות תודעתית,  מצב א-שנתי, שבו בני ישראל ערים תמיד כציבור.

אבל דבר זה אינו אנושי. לצורך העניין הזה, נכנס המעמד והמהלך של האופן בו ניתן להגיע למקום הזה, גם דרך מהלך השביעונים. גם בגילאים בביוגרפיה של האדם, גם בימי השבוע וגם בשמיטות, קיים מהלך הבא להצביע על הדבר שצריך לעשות, על מנת לעבוד באופן מקסימאלי עם עולם החומר, כך שהוא לא יהווה הפרעה ל’אנוכי אדוני אלוהיך’.

הפרשה באה ללמד איך גדלים למצב העל זמני והעל מקומי. היחס של אלוהים לאדם הוא יחס של הסתר פנים; אלוהים מתייחס לאדם לפי מקומו של האדם. הזכרנו זאת בשיעור על הפרשה הקודמת- פרשת אמור.  א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; ויקרא א’:

הזכרנו את העובדה שהמילה ויקרא מסתיימת בא’ קטנה, משל לקריאה האישית של האל לאדם לפי מקומו של האחרון.  הסתר פנים וגילוי פנים נעשים על פי מקומו של אדם; הסתר פנים בא לפתוח את השער לגילוי פנים יותר גדול.

יום כיפור גם הוא על זמני. זה היום שאין בו יצר הרע ואין בו שטן. היום עצמו מכפר על בני ישראל. כוחו של היום הזה מכפר, כפי שכוחו של הר סיני לרומם אנשים למצב של אין זמן ואין מקום. (המילה “השטן” בגימטרייה היא 364; מתוך 365 הימים של השנה, יש יום אחד ללא שטן, והוא יום הכיפורים).

הממד של יום כיפור הנו ממד בו המסכים וההפרעות נלקחים והאדם נותר לבדו מול האלוהות. לכן נאמר על האדם ביום כיפור, שהוא ניצב במקומם של מלאכי השרת (אלו הן ההיררכיות). יום בו מסתלקות כל ההפרעות המצמצמות, הקשורות להיות אדם בתוך גוף: תאוות, מוסר, יצר רע וכדומה…

כאמור, קיימת הקבלה בין יום כיפור והאנרגיה שלו ליובלות.

הריתמוס השנתי במהלך הדרגתי, מחזיר את האדם למעמד הר סיני טרום הלוחות השניים. בזרם הזמן המרדים, המכני, הקשור ללוחות הברית השניים, קיים מהלך נסתר, הפועל לפי עקרון השביעונים: 7 14 28 וכו’…ישנה מקפצה למהלך על זמני ועל מקומי.

ומדוע אנו נזקקים למהלך השביעונים? משום שהדרישה האלוהית הראשונית היא דרישה בלתי אנושית.

וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.  

הפסוקים הללו סוגרים את עניין היובלות והשמיטות ולאחר מכן מוצג מהלך אחר בעל שני עניינים מרכזיים:

  1. מה עושים עם הרכוש המצטבר בין השמיטות?
  2. מה נאכל בשנה השביעית?

שאלות אלו נשאלות מהממד האנושי לממד האלוהי. מה נאכל בשנה השביעית?  וגם: איך נזרע בשנה השמינית לתשיעית? אם אני לא זורע בשישית על מנת לא לקצור בשביעית, ולא זורע בשביעית כי זו שנת שמיטה, לא יהיה לי אוכל במשך שלוש שנים.

כ וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת:  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  כא וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים.  כב וּזְרַעְתֶּם, אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם, מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ–תֹּאכְלוּ, יָשָׁן.  

 

הספירה של שנת השמיטה והזריעה, נגררות גם לשנים השמינית תשיעית, ורק בשנה עשירית הכול חוזר לריתמוס – כנגד הספירה של 10 ספירות בלימה, המהלך של העל זמני והעל מקומי.

10 ספירות בלימה: נצח הוד יסוד, חסד גבורה מלכות, תפארת: אלו הן הספירות של שבעת ימי השבוע. אבל חכמה בינה וכתר זה מהלך של הר סיני שהוא מעל המקום ומעל הזמן.

עקרון השבע ידוע גם בתרבויות אחרות. בבית הספר האזוטרי של פיתגורס הוא בא לידי ביטוי בשבעת הצלילים בסולם המוסיקלי.  פיתגורס היה אדם שטייל רבות באזור עירק, פרס וישראל, ולמד תורות מזרחיות מצפון הודו, כלומר – האזור של קשמיר – ושם הוא למד תורות, אותן קיבץ לאחר מכן  לבית ספר מתמטי – מוסיקלי, שבו נלמדה הגדרת הטבע לפי צלילי המוסיקה. יש אומרים שתורת המוסיקה ויכולתה לגרום לשינוי בטבע ע”י צלילים מתחיל מחומות יריחו, לאחר מכן נשאר הידע אצל האיסיים.

נושא ספירת השבע בפרשה, קשור גם לספירת בריאת העולם מתחילתו ועד סופו, משבעת ימי הבריאה ועד הספירה לזמן בואו של משיח בן דוד, עליו נאמר שיתיר אסורים. בקבלה: אסורים= איסורים, והכוונה לאיסורים של ההלכה. מתי מתירים את האסור? כאשר האדם עוזב את הממד הארצי ועובר להימצא בממד אלוהי. ע”פ הנצרות, ישוע המשיח התיר את איסורי ההלכה.

כלומר – השביעונים מתייחסים גם לימי הבריאה ובריאתם. מהלך השביעונים מתאר גם את יומו של הקדוש ברוך הוא, שהנו אלף שנה, שנאמר: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ויעבור תהילים צ’.

ולכן, כל יום בריאה, מקביל  לאלף שנים לפי הספירה היהודית. בזמננו אנו נמצאים בפאתי האלף השישי; לאחר מכן יגיע האלף השביעי, שהוא למעשה אלף שמיטה – אתו מגיעה הגאולה.  לפי הספירה היהודית, בעוד 220 שנים לערך, יגיע סופה של בריאת יום שישי של האדם השלם, שלאחריו מגיעה  השבת והגאולה.

הדבר קשור למהלך היובל : י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.

המהלך השביעוני המסתיים ביובל, בגיל 50 של האדם, הוא מהלך הגאולה, שבו האדם שב חזרה למקומו ולאחוזתו. כשבני ישראל נכנסו לתוך ישראל, הם הטילו גורל שקבע את מקום מגוריהם של השבטים השונים; כל שבט קיבל חלקת ארץ אחרת. ההגרלה והאחוזה, כולל של המשפחות בתוך האחוזה, הינן לפי צו שמיים ולא לפי מקח וממכר. כל שבט קיבל מערך גאוגרפי המקביל לממד אסטרולוגי, שהנו גם בעל שם הווייה ( השם י ה ו ה ניתן לצרף ב 12 צירופים שונים). צירופים אלו הם הממד האסטרולוגי, שהוא השורש של השבט בשמים.

כל מקום מושך אליו שפע מסוים ממזל מסוים. על חזהו של הכוהן הגדול היה תלוי לוח של שנים עשר אבני החושן – על פי השבטים. כאשר אדם מבני ישראל שאל שאלה, הייתה אבן אחת נוצצת, ולפי זה נודעה האנרגיה הכוכבית הבאה להשיב על השאלה הזו, כך שאותו אדם ידע מה רוצים ממנו מהשמיים, ומה הוא האופן הקונקרטי של המעשה שצריך להיעשות.

כשעם ישראל נכנס לישראל, הוא מקבל אחוזה שהינה אחוזתו על פי צו שמים, אבל כשעם ישראל חי בתוך הארץ – מתחיל  מקח וממכר על האחוזות. אנשים החלו למכור את אחוזתם לפי צו השעה, אם ממצוקה כלכלית ואם מסיבות אחרות.ביובל כל עסקאות הנדל”ן בטלות כלא היו. והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ.

התורה באה להראות את זה, שאדם בעומק מקומו לא שייך לארץ ולגופו, ואפילו לא לעצמו. ביובל, חוזר האדם  חזרה למקומו הראשוני, עם ‘מס ערך מוסף’. האדם חוזר בתשובה – יצא בשאלה וחוזר עם תשובה, וכך הוא מוסיף לאחוזתו איכות שלא הייתה שם מלכתחילה.

האדם חוזר לאחוזתו, למקום אותו הוא לא יכול למכור, כי הוא לא שייך לו מלכתחילה – זהו כור מחצבתו ונשמתו המקורית. כי גרים אתם… אלוהים קורא לנו גרים, כי אנו זמניים, זרים ונכריים על פני האדמה. כי גר אנוכי בארץ תהילים קיט, מעיד דוד המלך על עצמו.

גיל 50 הוא גיל יעד, שבו מגיע האדם לשבעה שביעונים, וחוזר ‘לאחוזתו’. גיל 50 מאפשר לאדם קפיצה למצב של על-זמן ומקום. הפרשה באה ללמד כיצד גיל 50 הוא פוטנציאל לגאולה נפשית רוחנית. זוהי ספירת העומר מיציאת מצרים ועד קבלת התורה, זה היובל שלאחריו התורה מתקבלת, זו הגאולה המלאה, זה המהלך הקורה בהר סיני בחיבורו לשביעונים.  מהלך האחוזה הקורה לאדם, בתנאי שאדם עשה עבודה שבנתה בחייו אחוזה, כך שהאחוזה נהפכה לו למשכן. זה לא דבר המובטח לו מעצם היותו בן 50. אם הוא לא עבד עד גיל 50 עבור האחוזה, בהגיעו לגיל 50 הוא יישאר ערירי.

עיקר העניין של השבת, השמיטה והר סיני הוא, תחיית המתים בעולם הזה ובעולם הבא.  החזרה להר סיני,  למקום בו מתקיים: אנוכי אדוני אלוהיך, שם הנצח. אדם חי את החיים בעולם הקליפה, ויוצא מהם לגאולה דרך מהלך השביעונים בתוך החיים הקונקרטיים. לאחר מכן, הוא שב לאחוזתו כשהוא מוסיף לבריאה. מבחינת הפן הביוגרפי, עיקר החשיבות הינה ביצירה האינדיבידואלית, אותה הוסיף האדם לאחוזתו, דרך הידע הרוחני שרכש במהלך השנים.

הגאולה היא במקום בו יושבים שם צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, כשהם נהנים מזיו השכינה.  (רמב”ם, יד חזקה, הלכות תשובה פרק עשירי). ומה הם עטרותיהם בראשיהם? דעת שידעהו בעולם הזה.

הדעת היא קניינו האמתי של האדם, ושם הוא יגור לנצח נצחים לאחר תום מהלך השביעונים.

[1] לפי התורה, פעולת המקום הגיאוגרפי על האדם, חזקה מכוחו של האדם על המקום הגיאוגרפי. לכן רואים, כי עוד בזמן בית שני היתה תפיסה תורנית של מקומות כמו – הגליל, יבנה, לוד וירושלים, כמשפיעים אל הווייתו של האדם. נאמר על רבי עקיבא ורבי חייה, שהיו הולכים בדרך מירושלים או מהגליל לבית הספר האזוטרי של רבי נחוניא בן הקנה, שהיה בית הספר האזוטרי בלוד שלימודיו היו נסתרים, עליהם לא כתוב בשום מקום. רבי נחוניא בן הקנה הינו מחברו של המזמור אנא בכוח . הפיוט הוא למעשה תפילה המורכבת משבע שורות, שכל אחת מהן מכילה שש מילים. לפי המסורת הקבלית, ראשי התיבות של מילים אלה (אב”ג ית”צ, קר”ע שט”ן …) מרכיבים את השם בן 42 האותיות – אחד משמותיו של אלוהים, כפי שהם נזכרים במסכת קידושין בתלמוד הבבלי. השם מ”ב הוא השם שבו נברא העולם. עם ישראל הולך במדבר מ”ב מסעות, עד שהוא מגיע לארץ המובטחת.

ע”פ האנתרופוסופיה, עד גיל 42 נתון האדם יותר להשפעה של הקרמה שלו, של תכונותיו, הבאות לידי ביטוי כתוצאה מחייו הארציים, הקשורים למבנה הנפש שלו, ממנו הוא לא חופשי. בגיל 42 נולד האני הרוחני.

[2] ההפטרות לקוחות מנביאים וכתובים. ההפטרה מראה, כיצד העיקרון שנלמד בפרשה בחומ”ש, בא לידי ביטוי בעולם הזה. התורה היא הכתוב האזוטרי ביותר שנכתב בעולם, הגנוז ביותר, והמצריך פרשנות והבנה בכמה רבדים, מהפשט אל הסוד.

 

print

חזרה למאמרים

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *