אורנה בן דור ויעל ערמוני

מתוך הספר: "סוד השביעונים", הוצאת 'כחותם'.

"הכול צפוי והרשות נתונה" – (סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ג', משנה ט"ו)

כפי שהביוגרפיה מתקיימת במתח בין התודעה לחיים, כך היא שרויה גם במתח בין העבר לעתיד.

תנועת הירח סביב כדור הארץ, ותנועתו של כדור הארץ סביב השמש, משנה כל הזמן את יחסי מיקומם האחד כלפי השני. היחס בין השמש לירח מכונה – קשר ירח-שמש.

כל 18.7 שנים נמצאים הירח והשמש האחד מול השנייה, בזווית בה הם היו ביום הלידה של האדם; זו גם הסיבה לכך שאחת ל-19 שנה, נפגשים התאריך העברי (המבוסס על מחזור הירח) והתאריך הלועזי (המבוסס על מחזור השמש).

לחזרה אל קשר השמש-ירח שהיה ביום הלידה, יש משמעות מיוחדת בביוגרפיה האנושית – הקשורה לנושא הקרמה.

קרמת עבר מכונה קרמת ירח, קרמת עתיד מכונה קרמת שמש, ומיוצגת על ידי עקרון השמש – עקרון אור התודעה העצמית.

כל מה שנישא לתוך האדם ומעצב אותה מהעבר – כלומר, באופן לא מודע מחיים קודמים – שייך לעיקרון הירח. מבחינת התודעה קרמת ירח היא קרמה חשוכה, לא מודעת, לא מוכרת, עליה אין לאדם שליטה. האדם מחויב להגשים את הקרמה המגיעה מעברו. קרמה זו נקבעה מתוך החלטה שמימית, שנעשתה בידי הישות הנצחית של האדם, לפני לידתו, על מנת שיוכל לתקן את הטעון תיקון בהווייתו. קרמת עבר הנה מבחינת 'הכול צפוי'.

מבחינת הביוגרפיה האנושית, באופן הדרגתי, בכל קשר ירח-שמש, מתחזקים כוחות העתיד, השמש, הידיעה העצמית – ונחלשים כוחות העבר, אי-הידיעה, ההכרח.

ההשקפה האנתרופוסופית אודות המהות הרוחנית של השמש והירח, והדברים אותם הם מייצגים

הירח – הירח הוא לוויין הנתמך ע"י כדור הארץ והשמש, כשהוא מושפע מסביבתו וחורט בגופו הפיזי את מה שבא אליו מבחוץ. הוא קשור לעבר, ליכולת החיקוי – (המאפיינת את השביעון הראשון), הוא 'מחקה' את אור השמש ומקרין אותו חזרה, ופתוח להיקף ולסביבה. באדמה הוא קשור גם לתהליכים האתריים, דרך השפעתו על מקורות המים בכדור הארץ. בניגוד לשמש או לכדור הארץ, מתאפיין הירח בכך שהוא דומם לגמרי, אין בו דבר חי, הוא יבש ושקט. מרכזו קר, ללא כל פעילות תנועתית.

האטמוספירה בירח שונה לחלוטין מהאטמוספירה בכדור הארץ; אין בו אוויר ומים, ומנגד אין במרכזו כוחות אש; זו הסיבה שהכול משתמר כפי שהוא 'לנצח', אין לו 'יכולת לשכוח'. לירח יש חכמה מאוד גדולה, אבל היא אינה חכמה אינדיבידואלית, אלא חכמה אותה הוא סופג מהעולם.

הירח חולש על השביעון הראשון בחייו של האדם. התודעה של הילד היא תודעת חיקוי – הילד 'חי' את הסביבה, והסביבה חורטת בו רשמים. כמו כן, השביעון הראשון קשור לעבר, לקרמה איתה מגיע הילד לעולם, בשלב בו אין לו עדיין חופש לעצב את קרמת העתיד.

קרמת ירח מתעצבת דרך מה שמגיע מלפני הלידה: העובדה שהאדם נולד להורים מסוימים, היותו בן עם מסוים, מין מסוים (זכר או נקבה), מצבו החברתי – כלכלי, מצבו הבריאותי, כגון: מחלות גנטיות, הנטייה הכללית לבריאות או לחולי, כישרונותיו, מראהו הפיזי, מבנה נפשו, נטיותיו ועוד… כל זה מהדהד ומתגלה בחיים הנוכחיים, וקובע את עיצובו של האדם ואת אופן התפתחותו.

השמש – לשמש היה מקום מרכזי בתרבויות הקדומות. היא היוותה חלק בלתי נפרד מהחיים של בני האדם, והיוותה עבורם מסתורין גדול. הם ראו בה 'כדור התלוי באוויר' אשר מפיק אור וחום, המהווה מקור של חיים, אהבה ושמחה. במהלך ההיסטוריה, תרבויות רבות העריצו את השמש ואת הישויות המאכלסות אותה. הם האמינו ב'אל השמש' והתפללו אליו. סביב אמונה זו נוצרו מיתוסים ואגדות.

התבוננות על השמש מנקודת המבט הארצית, מגלה שהיא נמצאת בדיוק באמצע שבעת כוכבי הלכת המהווים את מערכת השמש, אליה משתייך כדור הארץ (הרביעית מתוך שבע)*.

מבחינה סימבולית, מסמלת השמש תודעה רוחנית גבוהה, והיא קשורה להתעוררות לקרמת עתיד.

ע"פ האנתרופוסופיה (וגם ע"פ הקבלה), השמש מאוכלסת בידי ישויות גבוהות מאוד, שמהותן היא אהבה ללא תנאי. ההיבט הפיזי של אהבה זו בא לידי ביטוי בכך שהשמש מאירה ומחממת את כל היצורים ללא הבחנה. השמש מסמלת גם את האני הגבוה באדם.

"כשאנו מתבוננים בעבר, אנו מרגישים את עצמנו קשורים לקיום הירח ומבינים שאנו נושאים אִתנו דבר מה, שאינו מגיע מן ההווה, לא מהעבַר הארצי בלבד – אלא מן העבַר הקוסמי. בקיום הארצי הנוכחי שלנו אנו מאחדים מקטע זה של העבר עם ההווה. באופן הרגיל, אנו לא מקדישים תשומת לב לדבר אותו מכיל מקטע זה של העבר. אך לאמיתו של דבר, לא נוכל להיחשב לישויות אנושיות מבלי שהוא יהיה ברשותנו.

יש משהו אוטומטי במה שאנו משיגים, בזמן בו אנו יורדים מהקיום הטרום ארצי לקיום הארצי. היסוד האוטומטי נמצא בגופינו הפיזי והאתרי. מה שהופך אותנו לישות אינדיבידואלית מסוימת, קשור באופן פנימי לעבַרנו וכן לקיומנו הירחי. אך כפי שאנו קשורים עם העבר דרך קיומנו הירחי, כך אנו קשורים עם העתיד דרך קיום השמש…

בני אדם כל כך גאים באינטלקט שלהם, אבל האינטלקט הנוכחי באנושות הנו תוצר טהור של האדמה, משום שקשור הוא למוח, והמוח – למרות האמונה הרווחת – הנו המבנה הפיזי ביותר באורגניזם האנושי.

השמש מושכת אותנו בחוזקה מהשעבוד הזה לאדמה, משום שלמעשה השמש אינה פועלת על המוח שלנו (…) לו הייתה עושה זאת, היינו מפיקים מחשבות חכמות הרבה יותר! מן ההיבט הפיזי, מפעילה השפעת השמש את הלב, ומה שזורם החוצה מן הלב הנו פעילות שמש. דרך המוח אנשים הינם ביסודם אגואיסטים, דרך הלב הם הופכים לחופשיים מן האגואיזם ומתרוממים לרמה של אדם-אוניברסאלי. כך, דרך השמש אנו בעלי ערך רב יותר מאשר עלולים היינו להיות, לו ננטשנו בקיומנו הארצי הנוכחי למשאבינו אנו (…) השמש הניצבת במרומים מייצגת את העתיד, בו בזמן שהירח מייצג את העבר. השמש הינה השער האחר לעבר עולם הרוח, השער המוביל אותנו לעתיד".

שטיינר, 'יחסי קרמה 6', 2015, עמ' 17-19

21 השנים הראשונות של הביוגרפיה מהוות רקפיטולציה (חזרה בתמצית), על מהלך חיים קודם. משמעות הדבר היא, כי אלו שנים הקשורות לקרמת העבר של האדם, ועל כן, דרגת החופש של האדם בהן מצומצמת מאוד.

נקודת החיתוך הראשונה בין שני כוחות אלו באדם מתרחשת כאמור בגיל 18 ושבעה חודשים, ומכינה את תהליך התגשמות הכוח של האני, כוח השמש, כוח העתיד בתוך האדם.

מפגש זה יקרה שוב בכל 18.7 שנים – בגיל 37.2, בגיל 55.9 וכן הלאה. כל קשר ירח הנו ראשית חדשה, מכיוון שמבחינה ביוגרפית דבר מה מהעבר מסתיים, ודרגה מסוימת של חירות, של חופש בחירה, נפתחת בפני האדם.

גיל 18.7 – מה היא דרכי?

השאלה העולה בנפש בגיל 18.7 היא: מה היא דרכי? לפני כן שאלה זו לא נשאלת באותו האופן, והיא נוגעת לעתיד אשר נפתח כעת.

שאלה זו גם מתאימה לשלב בו נמצאים הנערים והנערות בגיל הזה, המהווה מעבר בין המסגרת הבית ספרית – למסגרת של צבא/שנת שירות/לימודים גבוהים וכד'.

מיכל – העיר הגדולה…

מיכל גדלה בקיבוץ. החברה הקיבוצית הייתה סגורה ומצומצמת מאוד, הן מבחינה חברתית והן מבחינת אפשרויות ההתפתחות הקיימות והנורמות המקובלות בה. לעיתים קרובות, מיכל הרגישה שאין לה אפשרות להביא לידי ביטוי בחברה זו את ייחודיותה וכישוריה, ושהיא אינה מוצאת בה את מקומה. היא סבלה מקשיים חברתיים ואחרים. מיכל הרגישה זרה.

בגיל 18.7 היא סיימה את י"ב והלכה לשנת שירות 'בעיר הגדולה'. לדבריה – כאן נפתח עבורה העתיד. העולם, שלפני כן היה מצומצם וסגור, התגלה כרחב וכמגוון יותר. לפתע התגלה לה שקיימים בעולם סוגים נוספים של אנשים, דרכי חיים אחרות, ודרכי ביטוי מגוונות.

מבחינתה, החיים בקיבוץ הסגור והקטן היו שייכים לקרמת עבר, העולם החדש שנפתח בפניה על כל אפשרויותיו, היה קשור לקרמת העתיד שלה.

גיל 37.2 – כיצד אוכל להגשים את דרכי?

נקודת החיתוך השנייה בין שמש לירח, מתרחשת בגיל 37 וחודשיים. על גיל זה כותב ר. שטיינר ביומנו הפרטי: "העבר נגמר" הוא מתייחס לגיל הזה כאל נקודת הזמן הראשונה בה הסתיימו החובות של האדם לעברו, וחופש חדש יכול להתחיל.

באופן כללי וסכמתי, עד גיל 18 ו7 חודשים, כל מה שאינו פתור מהחיים הקודמים מהדהד בביוגרפיה.

בין גילאי 18 ו7 חודשים ל 37 וחודשיים – האדם מוציא לפועל את האינקרנציה השנייה לאחור, כלומר – שני 'מהלכי חיים' לאחור מהחיים הנוכחיים.

על פי דבריו של שטיינר, האינקרנציה הנוכחית אצל רוב האנשים היא האינקרנציה המשמעותית השלישית, (לפי העיקרון של התגשמות חוזרת כל 1000 שנה החל משנת 0 לספירה). פירוש הדבר הוא, שכשאנו מגיעים לגיל 37 וחודשיים, אין לנו יותר 'חובות' לאינקרנציות קודמות, וזו הסיבה לאפשרות להשתחרר מהעבר. מגיל זה ואילך, יכול העתיד להתגלות בביוגרפיה. התגלות העתיד היא הדרגתית, והאדם נדרש להפעיל מאמץ קוגניטיבי, רגשי ומעשי, על מנת להיחלץ מכוחות העבר הכובלים. לעיתים קרובות, דבר אשר היה חסום בפניו, בלתי אפשרי – פעמים רבות ללא סיבה נראית לעין – יוכל להתגשם בביוגרפיה של האדם בסביבות הגיל הזה.

דוגמאות:

– בגיל 37 וחודשיים הרגישה שירה שהיחסים עם בעלה מתחילים לקבל תפנית; לדבריה עד גיל זה היא נאלצה להיות 'השומרת שלו', ובגיל 37, חשה שהיא מתחילה להשתחרר מהתפקיד הזה.

– אוריה, שילדה את בתה הבכורה בגיל הזה, מעידה על תחושה חזקה שעולה בה שעד אותו הזמן הייתה בחייה מניעה קרמתית, והיכולת להפוך לאם נפתחה בפניה רק החל מגיל זה.

השאלה מהי דרכי? שליוותה את גיל 18.7, משתנה בגיל 37.2 לשאלה: כיצד אוכל להגשים את דרכי? הגשמת הדרך כרוכה בקשר עם העולם. הכוח של העצמיות והאינדיבידואליות אשר עולה בנפש-התודעה, ויכולתו של האדם להתעניין בעצמו בצורה עמוקה יותר, מעלים את שאלת תפקידו בעולם, מתוך הכרת הקרמה שלו. ניתן לכנות תהליך זה בשם: האובייקטיביזציה של הנפש. הנפש מתחילה להכיר את עצמה באופן אובייקטיבי, ללא קשר לסימפטיות, לאנטיפתיות, לתשוקות, לפנטזיות וכדומה… תהליך זה קשור בהתפתחות נפש-התודעה, וביכולתו של האדם להגיע להכרת האמת, אודות העולם ואודות עצמו.

איל – הפחד מהמחויבות

איל, בחור אינטליגנטי ומוכשר, בעל כמיהה רוחנית שבאה לידי ביטוי מגיל צעיר, מספר שעד גיל 37 היו לו קשרים רבים עם נשים, אשר לעולם לא באו לידי מימוש והתגשמות מלאה, ולא הפכו לקשר מחייב של נישואין. לדבריו, באופן לא מודע, הוא בחר בנות זוג אשר הזוגיות עמן הייתה הרסנית ואובססיבית, והובילה בסופו של דבר לפירוק הקשר. וכך הוא כותב:

"בגיל 37 הכרתי את עדי אשתי. היא הגיעה לעבוד במקום עבודתי והיא מצאה חן בעיני ממבט ראשון. היא הייתה מאוד יפה ועדינה, רגישה ומעניינת. השתתפנו באותו קורס, ושם התקרבנו עד שהקשר הפך לרומנטי. לאחר מספר חודשים יחד, כשהבנתי שעדי מחפשת בן זוג לחיים ורוצה למצוא בעל, נבהלתי. לא ידעתי אם אני מוכן להיכנס למחויבות של נישואין וילדים. אהבתי את האפשרות שתמיד הייתה קיימת, ללכת להסתובב עם עצמי בערבים מול הים, אהבתי את ה'לבד', את זמני הכתיבה וההגות, זמן של Being. פחדתי שמשפחה וילדים יצרו את צעדיי. אמרתי לעדי שאני רוצה להיפרד. התקופה בה היינו פרודים (כחודשיים) הייתה חשובה, משום שבתקופה זו הגעתי להכרה שאני מאוד רוצה את הקשר איתה, שהאהבה עם עדי היא אהבה טובה, שפויה ומזינה, והפוטנציאל לכאורה שהיה ביחסים הבלתי מחייבים, מעכב את התפתחותי. זו הייתה החלטה 'עם טעם חדש': הרגשתי באופן ברור שאני רוצה להתחתן עם עדי ולהקים איתה משפחה. זו הייתה בחירה מודעת וצלולה, ממקום שלם. התייצבתי אצלה וביקשתי הזדמנות לחזור ולתקן, בגיל 38 נישאתי לעדי. החתונה הייתה מרגשת מאוד. כיום אנו הורים לשני בנים".

הבחירה במחויבות אפשרה לאיל לצאת מקרמת עבר, מחוסר אפשרות למימוש, שבא אצלו לידי ביטוי גם בהיבטים אחרים בחיים, ולהתחיל לבנות את עצמו לאור קרמת העתיד. פעמים רבות, מהווה נסיגתה של קרמת עבר באופן אובייקטיבי בגיל הזה רק צד אחד של המטבע; נדרשת מהאדם גם החלטה אקטיבית וכוח רצון אל מול כוחות העבר הכובלים.

גיל 55.9 – התכנסות פנימה ותובנות רוחניות

אם בגיל 37.2 השאלה המלווה את האדם הינה: 'כיצד אגשים את דרכי ואת ייעודי', כשהמבט עדיין מופנה החוצה – גם אם באופן פחות גשמי – הרי שבגיל 55.9, מופנים אותם הכוחות, שהופנו להגשמת הייעוד בעולם החיצוני – פנימה, להתכנסות, להתבוננות עצמית, לפרידה נוספת מן השאיפות והזהויות החיצוניות לעצמי. תהליך שחרור מהעבדות, שהחל בגיל 49, הולך ומעמיק. זהו תהליך לא פשוט, הכרוך בכאב ובוויתור. אדם הצולח את המעבר הזה, מעבר הסף – יוכל לזכות בתובנות רוחניות גבוהות וחדשות.

"בגיל חמישים ושש לערך, מתחיל האופק להתענן מחדש. המקום הגבוה בו נפרשו החיים, סיפק שדה ראיה טוב לכל כיוון, אלא שהמבט כוון בעיקר לעבר העולם החיצון. עתה מופנה המבט שוב פנימה. כאילו צריך לחיות מחדש את כל ערכי החיים באופן קיומי… אפשר שמתעוררת תחושה של תקופה חדשה וקשה. עם זאת, כל דבר חייב לעבור את מה שגתה מכנה 'מות והתהווה'. אין זה שהערכים שנגלו מתחילים להתערער או להתרופף קמעה, אלא שמתברר שהם עדיין אינם באמת ברשותנו. אם נשאל את עצמנו במלוא הכנות: מה באמת אוכל לקחת איתי כפרי הילולים של חיי, דרך שערי המוות? אז נצטרך להפקיד מאחורינו הרבה ממה שקשור כעת לידע, למעמד ולניסיון".

ליווכוט,' שלבים', 2001, עמ' 71-72

*

        עַכְשָׁו אֲנִי מִתְמַעֶטֶת לְכֶתֶם זָעִיר שֶׁל אֵינְסוֹף.

אַבִּיט בְּהִשְׁתָּאוּת כֵּיצַד הַכָּל יַחֲלֹף.

הַשְּׁיָרִים שֶׁל יֵשׁוּתִי,

נוֹשְׁרִים מֵעָלַי,

כְּמוֹ פֵּרוּרִים שֶׁל בּוֹץ

שֶׁדָּבָק בִּי בְּדַרְכִּי.

אָנִיחַ לַגֶּשֶׁם שֶׁיִּשְׁטֹף,

שֶׁיְּטַהֵר אוֹתִי.

עָלַי לְהִפָּרֵד כָּעֵת

מִכָּל הָאֲחִיזוֹת.

הַפַּחַד מְהַתֵּל בִּי,

אוֹמֵר לִי : קְחִי רַק זֹאת!

לֹא, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

לֹא הַפַּעַם!

הַפַּעַם עָלַי לְהָשִׁיל אֶת עוֹרִי הַלָּבָן

לְהַנִיחַ לַחֹשֶׁךְ לַחֲדֹר

לְהִתְרוֹקֵן עַד כְּלוֹת

וּלְחַכּוֹת

לְהַאֲמִין

שֶׁאוֹר חָדָשׁ

יַפְצִיעַ

גַּם מָחָר

יעל ערמוני

* אדמה, מרקורי, ונוס – שמש – מארס, יופיטר, שבתאי

print