בגיל 18, כאשר סיימתי את התיכון, ידעתי כבר שאהיה מטפלת באמנות והייתי בטוחה שזהו ייעודי. בגיל 36, פגשתי את הייעוד האמיתי שלי, הטיפול הביוגרפי. כאשר ניסיתי להבין מה משותף לשני נתיבי ההתפתחות שבחרתי לי בחיי, מעבר לעבודה הטיפולית עם אנשים, אני מרגישה שזו היכולת המופלאה, המיוצגת באגדת הילדים עוץ לי גוץ לי – להפוך את הקש לזהב, לקחת את הכאב, הקשיים והמשברים ולהוליד מתוכם משהו חדש, נשגב יותר. השיר הבא מבטא משהו מהתהליך הקסום הזה שעבורי נותן תקווה ומשמעות לחיים.

 

אֶהֱפֹךְ אֶת הַכְּאֵב לְשִׁיר,

אֶת הַדְּמָעוֹת לְמִלִּים,

אֶת הַזְּעָקָה לִתְמוּנָה,

אֶת הָאַהֲבָה לְנִגּוּן.

 

כָּל הַלַּיְלָה

אֶטְוֶה אֶת קַשׁ הַיּוֹמְיוֹם

לְחוּטִים שֶׁל זָהָב

עַד אוֹר רִאשׁוֹן.

 

לְעֵת בֹּקֶר

אֶזְכֶּה בְּמַלְכוּת

 

print