גיל 33 – ההיפוך מנפש לרוח / אורנה בן דור

גיל 33 הוא נקודת מפנה קריטית בביוגרפיה של האדם. כאן נטמן הזרע לעתיד. העיניים הרוחניות של האדם מתחילות להיפתח לקרמת העתיד שלו, לאמת, לישותו השלמה, הרוחנית.
בגיל 33 קורה לאדם אירוע מיוחד ומשמעותי, אירוע ספציפי ומובחן, המהווה זרע להיפוך ישותו – מישות נפשית-ארצית, לישות נפשית-רוחנית.

במאמר – ‘גיל 9 בראי הביוגרפיה’ – נאמר, שכתוצאה מהאירוע המשמעותי הקורה בגיל 9, בוחר הילד לחיות את חייו, תוך ויתור על חלק מישותו השלמה. הילד עושה זאת באופן לא מודע, על מנת לא לחוש את תחושת הבדידות ואת פחד המוות, הניעורים בעקבות האירוע המיוחד לגיל הזה.
גיל 33  לערך, הוא הזמן שבו יכול האדם להתחיל להחזיר לעצמו את ישותו השלמה, אם כי רק כזרע ; באירוע של גיל 33 מתגלה דבר מה מהעתיד. השאלה העומדת בפני האדם היא: האם לתת אמון בתהליך החדש המתחיל, והאם להעז ללכת עם דחף הפעולה החדש?

אירוע גיל 33 קורא לאדם להתבוננות: ‘ראה, כאן טמונה ישותך הנפשית-רוחנית השלמה. שים לב, מעתה והלאה עליך לשאוף לדעת את האמת על עצמך וחייך – וזאת על חשבון הביטחון הקיומי וההישרדות. עד כהפעלת מתוך הסובייקטיבי, מתוך ישותך הבלתי חופשיה – על מנת לשרוד ולהתקדם בחיים. ואילו כעת, עליך להתחיל להשתחרר מדעות קדומות, מרעיונות שגויים, מפרשנות לא נכונה לאירועי גורל, מהשלכת הגורל שלך על אנשים קרובים ורחוקים, מהאשמת האחר בקורות אותך, מהתנהגות בלתי מוסרית שנועדה לקדם אותך בחיים,ועוד… כל אלו היו נכונים לזמנם ושרתו את הביטחון הקיומי ואת ההישרדות הבטוחה שלך בעולם. מכאן והלאה נדרש תהליך של ויתור הולך וגובר, על ההזדהות החזקה עם החומרי-נפשי, אותם צברת בשנים הקודמות, כשביססת את חייך הארציים על פני האדמה.’

הפסיכולוג השוויצרי הנודע בן המאה שעברה – קרל גוסטב יונג, טבע את המושג “פרסונה” בהקשר הפסיכולוגי. הפרסונה היא האישיות – להבדיל מהמהות. הפרסונה יכולה להיות המקצוע, המעמד, המגדר – ובעצם כל דבר שאינו האני האמיתי של האדם, אלא חלק מהדברים אותם הוא רכש בחייו, ואיתם הוא מזוהה, דברים כגון: “אני עו”ד מפורסם”, “אני עשיר”, ואפילו: “אני חסר כוח רצון”, “אני דחוי” וכו’… .
באמצע חייו, על האדם להתוודע לפרסונה שלו, ולהפסיק להתייחס אליה כאילו הייתה האני השלם. עליו להתחיל לוותר עליה, לפחות בינו לבין עצמו, גם אם הוא עדיין נזקק לה בעולם.

הוויתור הגדול של קרל גוסטב יונג

בגיל 33 נטמן ביונג זרע העתיד, והוא בחר להיות נאמן לעצמו ולדרכו. הדבר שסימן את תחילת המהלך, היה תהליך הפרידה מ הפסיכולוג הנודע, שהיווה עבורו לזמן מה דמות אב – זיגמונד פרויד.
בתחילת דרכו, הושפע יונג מאוד מפרויד, אך בהמשך הפנה עורף לרעיונות שעמדו בתשתית התיאוריה של האחרון, בדבר היות יצר המין הכוח
המניע העיקרי באדם. בניגוד ליונג, בעל הנטיות הרוחניות – היה פרויד אתיאיסט, מטריאליסט, וחש פחד קמאי מכל מה הקשור לאוקולטיזם (מדע הנסתר). לעומתו, הייתה גישתו של יונג לעולם הרוח בלתי אמצעית כבר משחר ילדותו. עולם הרוח היה נגיש לו באופן ישיר. בגיל צעיר מאוד (חמש), החליט יונג  החלטה הישרדותית, ולפיכך נכונה לגילאים הצעירים – לוותר על הישות הרוחנית שלו ולדבוק בערכי העולם הזה.
הוא הדיר לשוליים את מה שהוא כינה: אישיות מספר 2, זו בעלת הגישה אל הרוח והזיקה אליה, כדי לבסס את עצמו בעולם הרגיל (זהו תהליך האינקרנציה, ההתגשמות). האירוע אותו הוא חווה בגיל 33, סימל את תחילת חזרתו למהותו השלמה.

בספרו האוטוביוגרפי: זיכרונות, חלומות, מחשבות, מתאר יונג התנסות מסוימת שלו עם פרויד, שסימנה את תחילת הפרידה הכואבת, אך ההכרחית, בינו ובין מי שהיה עבורו דמות מופת בחלק הראשון של חייו.

“…בתקופה שפרויד המשיך בכך בהתייחסותו המזלזלת כלפי הפרפסיכולוגיה, התנסיתי בהתנסות מוזרה. היה זה כאילו הסרעפת שלי הפכה ברזל מלובן – קמרון לוהט. באותו זמן נשמע רעש חזק בכוננית הספרים שניצבה מאחורינו, עד כדי כך ששנינו נחרדנו, שמא תתהפך עלינו הכוננית. אמרתי לפרויד: “זהו, זוהי דוגמה של מה שנקרא תופעת ההחצנה הקטליטית”. “הו באמת”, הוא אמר “אלו הם הבלים”. “בהחלט לא”-, עניתי. ” אתה טועה, אדוני הפרופסור. וכדי לאשש את טענתי אני צופה עתה, שבן רגע יופי מסר נוף מאותו סוג!” ואכן, בעוד עומדות המילים על קצה לשוני, אותו רעש עלה מכוננית הספרים. עתה אינני מבין מה גרם לי להיות בטוח כל כך. אך ידעתי מעבר לכל ספק שהמסר יופיע שוב.

פרויד רק נרתע ממני בפחד. אינני יודע מה חלף במוחו, או איזה מובן היה למבטו. מכל מקום, מאורע זה עורר בו אי אמון כלפי, וחשתי כי פגעתי בו. מעולם לא חזרנו לדון במאורע זה. שנת 1909 הייתה גורלית לחברות בינינו”. יונג, זיכרונות, מחשבות, חלומות, עמ’ 151-152.

היה זה הזרע הראשון שנטמן ביונג בן ה – 33. בגיל הזה, הוא עדיין לא יצא בגלוי נגד פרויד, והניתוק הסופי ביניהם אירע רק לאחר שיונג פרסם את ספרו הראשון.
אירוע נוסף שהתרחש באותו הקשר, היה חילופי החלומות בין יונג לפרויד. כל אחד מהם גילה לרעהו את חלומו, על מנת לקבל עזרה בניתוח החלום.
יונג מתאר את חלומו של פרויד: “פרויד חלם חלום – לא נראה לי מן הראוי להציג את הבעיה הקשורה בו. פירשתי אותו כמיטב יכולתי, אך הוספתי שניתן להרחיב את הפירוש, אילו היה פרויד מוכן לחשוף לפני פרטים נוספים מחייו הפרטיים.
בתגובה נעץ בי פרויד מבט מוזר – מבט המבטא חשדנות קיצונית. ואז אמר: “אינני יכול לסכן את סמכותי!” באותו רגע הוא איבד אותה לחלוטין.
משפט זה ננעץ במוחי. ועמו נחרץ גורלה של ידידותנו. פרויד הציב סמכות אישית מעל האמת. שם, עמ’ 154

בעקבות חלומו הוא וחלומו של פרויד הבין יונג שהידידות הסתיימה: “המשותף ביני לבין פרויד היה מועט. כל ישותי נועדה לחיפוש משהו שטרם נודע ואשר בכוחו להעניק משמעות לחיים ולשיממונם, ואילו כל מה שפרויד תמיד חתר אליו, אם להשתמש במילותיו הוא, היה: “להפוך את הסבל הנוירוטי לסבל נסבל”. שאלת משמעות החיים לא עניינה את פרויד מעולם.” שם, עמ’ 161

בסופו של דבר מה זה משנה אם אהיה או לא אהיה פרופסור?

הניתוק הסופי של יונג מפרויד חל עם פרסום ספר, שכלל את ההבנות הרליגיוזיות-רוחניות העמוקות של יונג, ושילב בתוכו בחינה של מיתוסים,כתשתית המשותפת של נפש האדם. שם הוא סתר את מושגיו של פרויד לגבי גילוי עריות, ובחן את התופעה כסמל רוחני (הפרעונים, למשל, נהגו להתחתן עם בנותיהם כדי לשמור על טוהר השושלת של אדם-אל, ולא להתערבב בבני אדם הנחותים).
ספרו של יונג הוכרז כהבל הבלים, ידידיו נטשו אותו והוא הוקע כמיסטיקן – מילת גנאי באותה תקופה. זה היה המחיר אותו שילם על נאמנותו לאמת שלו. באותה תקופה ויתר גם על הקרירה האקדמית: “בהכרה צלולה ובשיקול דעת, עזבתי אפוא את הקריירה המדעית. חשתי שמשהו גדול קורה לי, והשלכתי את יהבי על הדבר שנראה לי חשוב יותר אל מול הנצח. ידעתי שהדבר ימלא את חיי, ולמען מטרה זו הייתי מוכן להסתכן בכול. בסופו של דבר, מה זה משנה אם אהיה או לא אהיה פרופסור?

בוודאי שחרה לי לוותר על כך. באופנים שונים הצטערתי על כך שאינני יכול לאלץ את עצמי לעסוק בחומר המובן לכול. אף היו רגעים שהתקוממתי מול גורלי. אך היו אלה רגשות חולפים ולא שעיתי להם. הדבר האחר היה חשוב לאין ערוך, ואם ניתן את ליבנו למה שאישיותנו הפנימית מכוונת וחותרת אליו, יימוג הכאב. דבר זה חוויתי שוב ושוב, לא רק כשוויתרתי על משרתי האקדמית”. שם, עמ’ 185

המחיר אותו אנו נדרשים לשלם החל מגיל 33, על מזבח ישותנו השלמה, הוא מחיר הכאב הכרוך בעזיבת הישן, אשר שירת אותנו נאמנה עד כה.
כמו כן, הנאמנות לאמת כרוכה בהחזרת הרגשות הכואבים שננטשו בילדות, מכיוון שאיימו עלינו.
אם בגילים מוקדמים מחיר ההישרדות הוא ויתור על הישות השלמה, באמצע החיים עומדת החתירה לאמת על עצמו ועל גורלו, כנר לרגליו של האדם השואף להתפתח. בשלב זה, גילוי האמת חשוב מהצורך ההישרדותי, והכאב הוא מחיר שראוי לשלמו ולשאתו בגאון:
“…ידעתי שעל כול זה נגזרה כליה, ועלי לעמוד על דעתי. היה נהיר לי שהפרק “הקרבן”- משמעותו הקרבן שלי.כשהגעתי לתובנה זו, יכולתי לשוב ולכתוב, אם כי ידעתי שלהבנה – לא יזכו רעיונותיי.” שם, עמ’ 163

בניגוד לתחזיתו הפסימית באותה תקופה, זכו רעיונותיו של יונג בפרסום ובהכרה גדולים מאוד בקרב הקהילה הפסיכולוגית, ועד היום הוא נחשב לאחר הפסיכיאטרים היצירתיים והפוריים ביותר.
באופן פרדוקסאלי, עשויה הדבקות באמת להשיב לנו את כל הדברים עליהם ויתרנו – מעמד, הכרה, כסף, בטחון רגשי, וכיוצא בזה – אבל הפעם לא כמטרות העומדות בפני עצמן, אלא כתוצר לוואי, כמעין חסד ומתנה על דבקותנו באמת – ובתנאי שהם מהווים אמצעים לשירות העולם.
ביבליוגרפיה: “ק”ג יונג, זיכרונות, חלומות, מחשבות. הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב 1993.
המאמר פורסם באדם עולם

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *