אורנה בן דור

דברי הספד שנשאה אורנה בהלוויתו של צבי, 11.02.2020

צבי יקר,

לפני שבוע חלמתי חלום.

בחלומי אתה בא לביתי, להעביר לי שיעור חשוב.

הבית היה מבולגן, בעיקר מחומרי אמנות. אתה לא אמרת כלום, רק נגשת לסדר, כדי שנוכל לעבוד ללא הסחות דעת.

בשלב מסוים הוצאת לחמניה קטנה, חומה. אני רצתי למטבח כדי למצוא לך ממרח, לתת ללחמניה קצת טעם, אבל גם שם היה בלגן ולא מצאתי מה שמתאים לך.

בינתיים התבזבז המון זמן יקר.

רק לאחר מכן, לאחר כמה ימים, הבנתי שבאת להעביר לי ידע חשוב, ושאסור לי לבזבז זמן על הסחות דעת, גם אם זה אמנות, וגם אם זה ממרח על הלחמניה הפשוטה.

אבל עדיין לא הבנתי שזו הפעם האחרונה.

בלילה של פטירתך חלמתי שאתה מאוד במצוקה, ושאני צריכה להגיע אליך, אבל לא מוצאת את המכונית שלי, ואני לא יכולה להושיע אותך.

ואז בשעה אחת לערך, ראיתי שיש לי שיחה מאביב, אביב בריגר ,הנכד שלך.

וקיוויתי שאולי זה על מנת להודיע שאתה חולה. אבל לא. אתה הלכת, אתה מת.

הדבר הראשון שעלה בראשי זה שמחר, הסדנא שאותה היית אמור להעביר לנו לא תתקיים.

לפני שבוע דיברנו על הסדנא, ואתה אמרת שהבנת משהו עצום על האני, ועל המלאך שהגוף שלו לא מחובר לאני. ושזה היה חידה גדולה עבורך, למשך זמן רב. מה ששטיינר אמר – שהגוף של המלאכים הוא בים, בגלים, ובעולם הפיזי, אבל המלאכים הם לא כאן, האני שלהם לא מחובר לגוף.

ואז שאלתי אותך, אתה פוחד למות? ואתה אמרת – לא, אני לא פוחד, אני כבר שם, כמו המלאך. וחיכיתי מאוד להיום, יום חמישי, לשמוע את גולת הכותרת על האני. הסדנא האחרונה, שעליה עבדת במשך החודשיים האחרונים. ושאותה, כמו כל הסדנאות האחרות, כתבת בכתב ידך, בעברית מעורבת עם צרפתית, על דפדפת כמו דפדפת של ילדים בבית הספר.

לפני השיחה האחרונה ביננו, התקשרתי אליך כמה פעמים. הפעם לא להיתמך – הפעם לתמוך. אתה לא ענית. אז התקשרתי לאביב ושאלתי אותו אם אתה בסדר. הוא אמר, כן. והציע לי את הטריק שלכם, של המשפחה, לצלצל פעמיים, לסגור, ואז לצלצל שוב. ובאמת עשיתי את זה, ואז אתה ענית.

ואתה אמרת “ידעתי שזו את שהתקשרה כל השבועיים האלו, אבל לא היה לי כוח, ולא היה לי איך לעזור לך” רציתי להגיד שהפעם התקשרתי לתמוך. ובאמת תמכתי. ושמחתי שתמכתי.

ובפעם אחרת שדברנו השנה, שאלתי אותך – אתה תישאר איתי ככל שידרש? ואתה אמרת – את זה אני יכול להבטיח.

ועכשיו, אתה הלכת.

צבי יקר, עולם הרוח ואנחנו בעולם הארצי, יודעים עד כמה אנו חבים לך את הדרך הרוחנית וההשראה של חייך ומחקרך העצום לתוך נבכי הביוגרפיה. להפוך אנתרופוסופיה לביוגרפיה מעשית, מתודית, שאפשר לעבוד איתה ולהתקדם בהתפתחות הרוחנית. את זה נתת לנו. חוסר המורא והעוצמה שלך להתעסק בנושא החשוב מכל בתקופה הזו, בנושא הרוע – לא בעולם, בנו, בתוכנו, נתן לבית הספר שלנו את האימפולס החשוב כל כך, אותו אני מעבירה כעת בכל העולם.

אין טיפול ביוגרפי כמו זה שלך. ואנשים יודעים את זה. בהונגריה, בספרד, בהולנד, בברזיל, בהודו, בארצות הברית ובקנדה, וכפי הנראה בעוד מקומות בעתיד – המסר שלך עובר. אנשים צמאים לידע חי, לידע האמת.

“זה לא שלי”, תמיד הצטנעת כשאמרו לך שהסדנא שהעברת מאירת עיניים ולב, “זה הכל שטיינר”. זה לא נכון, צבי, זה לא היה הכל שטיינר. גם אתה פורץ דרך חדשה, המתאימה לזמן ולמקום בו אנו חיים, ומסתבר שלמקומות נוספים בעולם.

ואני הקטנה, זכיתי. זכיתי להיות ליד ימינך. להיות זו שלוקחת את מה שנתת, מנגישה אותו, ומעבירה אותו הלאה. ויש כבר הרבה מורים, מטפלים ותלמידים שהם בעצם בנותיך ובניך, ממשיכך.

לא לשווא היו חייך. אתה כוכב זוהר בשמים ובארץ. העבודה שלך מרטיטה יקומים. החשיבות של מה שהבאת להתפתחות העולם והאדם, לא תסולא בפז.

החריצות, ההתמדה, העיקשות, החוכמה והרוחניות – היכולת לעמוד בסבל קשה, פיזי ונפשי, ולא להתלונן, ולא לחשוב – למה אני? להיות מוכן לשלם על ההגבהה בהנמכה, על ההשראה בסבל. זה אתה. סמל ההקרבה הנעלה.

ובאופן אישי, צבי שלי – ברית דמים, ברית ברוח נכרתה ביננו לנצח נצחים. אני חייבת לך את חיי. מאז גיל 33 היית לי למלאך שומר בתהומות העמוקים דרכם הייתי צריכה לעבור. תמיד הצבת מולי מראה של האני הגבוה שלי, ושל הייעוד שלי.

אני יודעת שלא עזבת באמת.

אתה המורה שלנו. נוח על משכבך בשלום, ולאחר מסע ומנוחה בעולם הרוח, חזור לכאן. כמו שתמיד אמרת – אין זמן. האדמה תזדקק לך יותר מתמיד.

אתה חי בעולם הרוח. אתה חי בתוכנו.

באהבה.

אורנה