אורנה בן דור

"עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד אדוני הוא לבד חופשי" ר’ יהודה הלוי

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם.  י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.  יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ–וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. יב כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה—תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. ויקרא כה

במאמר זה אתייחס לגיל 49-50 משתי נקודות מבט: זו של היהדות, על תורת הסוד שלה (הקבלה), וזו של האנתרופוסופיה, כפי שמביא אותה דר’ ר. שטיינר. שתי נקודות מבט אלו מתייחסות לגיל 49 כגיל 'שחרור עבדים', בו מתאפשרת עבור האדם חירות חדשה.

ישנם גילים מסוימים אותם מציין שטיינר כנקודות בהן מסתיים הגורל הבא מהעבר, והגורל הבא מהעתיד מתחיל להפציע; גיל 49 הנו הגיל עליו אומר שטיינר בפירוש – העבר נגמר.

מהלידה ועד גיל 49 נושא אתו האדם את הגורל (קרמה) שהחל עוד טרם לידתו, אותו הביא עמו מעולמות הרוח, ואשר קשור לחייו הקודמים. גורל זה משפיע על הביוגרפיה של האדם בעיקר בילדותו, כאשר אין לו כמעט אפשרות לשנותו.

האדם נולד לעם, למשפחה, לתנאים סוציו-אקונומים, לגנטיקה מסוימת מבלי שיוכל לבחור; גם עובדת היותו זכר או נקבה, נמוך או גבוה, בעל נטיות כאלו ואחרות, הן גופניות והן נפשיות אינן בשליטתו, כמו גם אירועים מסוימים אותם הוא עובר, הבאים לקראתו מהעולם.

בכל מה שנוגע לדברים הללו, בחירתו של האדם היא מזערית. כך שניתן לומר שהאדם הוא 'עבד' לעברו.

היבט נוסף של עבדות הנן ההתניות המוקדמות שבתורן יוצרות הבניות נוירולוגיות, פסיכולוגיות, חברתיות ואחרות בחיינו. מסיבה זו ומסיבות קרמתיות הבאות מעבר לסף הלידה, איננו רואים את המציאות באופן צלול; אנו רואים מציאות 'ממוסכת'.

אנו משועבדים לתדמית שלנו, לרצונות שהורינו הנחילו לנו, לציפיות שלהם מאתנו, לדעותינו הקדומות, לרכוש שלנו, לפחדים ולחרדות שלנו מפני שינוי, לרגשות האשמה, לדימוי העצמי שלנו, לתכנים שהבאנו, ולחובות שלנו לחיים קודמים.

שטיינר מציין שחלק הארי מהחובות המוסריים שלנו, נובע מיחסים בלתי פתורים עם אנשים בהם פגענו בחיים אלו או בחיים קודמים, עוולות שגרמנו אז בשוגג או במזיד, אותן עלינו לתקן.

פרשת 'בהר' בספר ויקרא היא הפרשה בה מדובר על יציאתו של העבד העברי לחופשי; אחת לשבע שנים ניתנת בידו האפשרות לצאת לחופשי, ואילו בשנה החמישים, לאחר 49 שנות עבדות, מחויב העבד לצאת לחופשי.

גם ספר הזוהר (תורת הסוד היהודית), מציג פרשנות למושג עבד. העבד אינו רק מי שנחשב לעבד באופן רשמי, אלא שהעבד נמצא בתוך כל אדם ואדם. אנחנו בני האדם, הננו עבדים למהלך מכני, מחזורי, בלתי ניתן לשינוי, מהלך מוחלט המכונה 'יובל'.

אך מושג העבדות ביהדות מקבל גם משמעות נוספת: ישנם אלה שהינם עבדי היובל, אך ישנם אחרים שהינם עבדי אלוהים, והם מכונים גם בנים.

נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים–עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ויקרא כה

מדע-הרוח האנתרופוסופי מחלק את החיים לשתי פאזות חשובות ומנוגדות. עד אמצע החיים כולנו משועבדים לגורל שלנו המגיע אלינו מהחיים הקודמים – הן מתוכנו, כמבנה גוף, מבנה נפש, תשוקות, רצונות אישיים וכדומה, והן מחוצה לנו, כאירועים חיצוניים המשפיעים עלינו, אנשים המשפיעים על גורלנו. מבחינה זו ניתן לכנותנו עבדי היובל. החל מאמצע החיים (גיל 33-42 ואילך), יש באפשרותנו לשנות את הסטאטוס שלנו 'כעבדי הזמן', ולהפוך להיות 'עבדי אדוני'. לחפש את מהותנו הרוחנית, האמיתית, ולחתור לפעולה מתוך חירות בחיינו.

על פי ספר הזוהר עם ישראל כולו, בניגוד לעמים אחרים, הנו בעל הפוטנציאל להיות עבד אדוני, ומכיוון שכך יש באפשרותו להיגאל, בעוד שעמים אחרים מחויבים לתשוקות שלהם, לרצונות שלהם ולעברם.

מדע הרוח האנתרופוסופי מלמד שכל בני האדם ההולכים בדרך הרוחנית התפתחותית, הינם בחזקת 'בני ישראל', ללא הבדל דת, גזע ומין.

החל מגיל 49 נפקחות עינינו לגורלנו, המושכות עוברות לידינו וכדברי הזוהר, אנו מכינים את היום בו "כל אחד יחזור בו למדרגתו שנשמתו נאחזת משם".

בגילים הללו, רוב האנשים מתחילים לחוש את סופיות החיים באופן ממשי, לא רק כידע מופשט, אלא כמשהו שבאופן בלתי נמנע, עומד לקרות גם להם. כתוצאה מכך מתחילים לעשות חשבון נפש.

העבודה הביוגרפית מאפשרת לאדם לסקור את חייו עד נקודת הזמן בה הוא נמצא, למצוא הקשרים על פי חוקי הביוגרפיה, לחבר את חוטי חייו למארג קוהרנטי, ועל ידי זה לעדכן את הפרשנות שלו עליהם. בנוסף לפרשנות הפסיכולוגית הרגילה, יש באפשרותו של האדם להתבונן על חייו באופן רוחני, לתקן את הטעון תיקון מוסרי, ולחתור להבנת משמעות חייו ויעודו.

אנו אמורים להשתחרר מהכבלים אליהם נכבלנו מתוקף הנסיבות, או כבלנו את עצמנו אליהם בעבר. במקרים שאין ביכולתנו לשנות את המציאות, עלינו לשנות את הפרשנות מתוך הבנה של המכלול. השלם נמצא בסוף התהליך, הוא לא נתון מראש, חיינו מתפתחים לקראת מהותנו השלמה. זוהי מציאת משמעות בדיעבד. התבוננות לאחור, ומציאת השלם מתוך חלקיו המתפתחים במהלך חיינו.

בניגוד לעבר, שבו הדרך הרוחנית הבלתי אמצעית הייתה נחלתם של נבחרים, בתקופתנו, התקופה המודרנית – היא פתוחה בפני כל אחד ואחת.

אך השחרור מן הכבלים אינו קל ואינו מובטח. האדם אינו משתחרר באופן אוטומטי. הדבר תלוי בבחירה החופשית. שחרור זה יתרחש רק אם תיעשה עבודה רוחנית מסוימת ומודעת. אם לא תיעשה עבודה זו, האדם יהיה כבול למהלך מכני נוסף של קרמת העבר, או, במילותיה של היהדות – יהיה עבד נרצע.

טו וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן. דברים טו

 אירוע ביוגרפי

"סביב גיל 49, התעוררה בי ידיעה שאני רוצה לעזוב את מקום העבודה, את המרפאה לעיוורים שהייתי שותפה בהקמתה, את המטופלים, הצוות, בית החולים. העומס בעבודה היה גדול. עבדתי בטירוף. זו הייתה תקופה של שיא במרפאה ובקריירה שלי, לאחר אירוע התרמה גדול אותו ארגנתי. המרפאה גדלה מאוד ולי היה חשוב לשמור על היחס החם וההשקעה במטופלים ובצוות, היו פערים בין המוטיבציה שלי למוטיבציה של חלק מאנשי הצוות ואני עשיתי מאמצים גדולים להשאיר הכול בהרמוניה. סבלתי מכאבי ראש רבים. זה היה עבורי סימן שהעומס עלי מוגזם. המחשבה על עזיבה החלה לחלחל לתוכי, והפחידה אותי מאוד. מי אני בלי המרפאה לעיוורים? הייתי כ"כ מזוהה עם התפקיד הזה. הוא מילא את חיי ותיגמל אותי מאוד. איך אגיד שאני רוצה לעזוב? איך אעמוד מול המנהלים שלי ואגיד להם שאני עוזבת? איך אבוא עם בשורה כזו? זה כ"כ לא צפוי… הם לא יבינו את הסיבה, וגם לי היא לא לחלוטין ברורה. לאור ההצלחה שלי בעבודה, אין בה מן ההיגיון. מלבד החשש להודיע, חשתי שאני לא בסדר, שאני בוגדת בכולם, במטופלים ובצוות. הסתובבתי כל הזמן עם התחושה שאני בוגדת. למרות שאמרתי לעצמי שאנשים עוזבים מקומות עבודה, שתמיד נמצא מחליף ומסתדרים, למרות שאמרתי שאולי אני צריכה לפנות את המקום כדי שהמרפאה תשנה את פניה לאור זה שהיא כ"כ גדלה. הכול היה נכון אבל הרגשתי שאני בוגדת שאני נוטשת את כולם, הולכת וגורמת בעיה קשה בעצם לכתי. הכול היה מעורבב ומורכב, היה לי קשה מאוד. יום אחד אזרתי אומץ והחלטתי שבאותו היום אני מודיעה למנהל שלי על העזיבה. ביקשתי לדבר אתו. זה היה מחוץ לכל הקשר, ללא כל הכנה. פשוט הודעתי לו כך שאני רוצה לעזוב. הוא היה בהלם, לא הבין. ביקש שאני אירגע, שאצא לחופשה ואחזור רגועה, כי בטוח קרה משהו שמסעיר אותי והוא יחלוף, הוא ממש סרב להאמין. הוא הציע לי הכול, לקחת חופשה כמה זמן שאני רוצה, לרדת בהיקף המשרה, לחלק חלק מתפקידי לאנשים אחרים – מבחינתו הכול היה אפשרי ובלבד שלא אעזוב. ניסיתי להסביר לו שכבר החלטתי ושאין לי הרבה הסברים אבל הוא סרב להמשיך בשיחה. יזמתי שיחה נוספת עם המנהל שלי וחזרתי על דברי. לאט לאט הוא הצליח להקשיב לי וקיבל את החלטתי. לוחות זמנים לעזיבה טרם נקבעו, לא לחצתי בכיוון, היה ברור לי שיידרש זמן רב להתארגנות. במהלך התהליך הזה אנשים רבים ניסו להניע אותי מהחלטתי. פחדתי מאוד. לא הבנתי מה קורה לי. למה כולם מנסים לשכנע אותי להישאר? אפילו אנשים שלא מכירים אותי. הימים היו קשים מאוד, לא נחתי, לא התנתקתי. התייסרתי ממחשבות כשכל כולי מבקשת לסיים את כל הסיפור הזה ולהשתחרר כבר ממקום העבודה. בסוף עזבתי. כל התהליך ארך קרוב לשנה. הוא התחיל בגיל 49 ובגיל 50 כבר לא עבדתי במרפאה. לקראת גיל 50 במקביל לעזיבה, התחלתי בלימודי האנתרופוסופיה. לפני כן, לא היה לי כל קשר לאנתרופוסופיה, שמעתי על הלימודים במקרה, דרך חברה, היא לא ממש הצליחה להסביר לי מה זה אבל באותו הרגע ידעתי שאני אלמד את זה."

עבדים / מיכאל אנג'לו

  • תודה מיוחדת למר קובי נחושתן על הידע ביהדות.

[1] על פי הפילוסופיה של הגל.

print